הבלוג של אורי הייטנר

כל מי ששמע או קרא את תקציר פסק הדין במשפט "הולילנד", אינו יכול שלא להבין שהרשעתו של אולמרט בשוחד היא מובנת מאליה. היא מובנת מאליה במבחן השכל הישר. היא מובנת מאליה כפי שאחד ועוד אחד הם שניים. היא מובנת מאליה, כיוון שמסכת הראיות מביאה למסקנה ברורה וחד משמעית – לא יכול להיות שמה שנראה שוחד, מה שמובן כשוחד, מה שכל בר דעת מפרש כשוחד, אינו שוחד. ולא יכול להיות שכאשר יש מי שנותן שוחד, ומודה שנתן שוחד, והוכח שנתן שוחד, וברור מי נהנה מהשוחד, וברור למה הוא נהנה מהשוחד – המשפט יסתיים בלי להרשיע את מקבל השוחד.

אולם המבחן המשפטי אינו זהה תמיד למבחן השכל הישר. יש שופטים הפוסקים בניגוד לשכל הישר. אין זה מן הנמנע, שאילו השופט דוד רוזן היה דן בפרשיות טלנסקי ו"ראשונטורס", תוצאת המשפט הייתה שונה מהזיכוי מחמת הספק. זאת, לא בשל הפער בין כתב האישום לפסק הדין, אלא בשל הפער בין הכתוב בפסק הדין לבין ההחלטה הסופית. מן הכתוב בפסק הדין, אין ספק שהעבירה נעשתה. אולם כיוון שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר האם ועד כמה אולמרט אישית ידע והיה אחראי לכך שהעבירה נעשתה, אף שברור שהוא הנהנה ממנה, הוא זוכה מחמת הספק. על פי אותה אמת מידה, גם במשפט "הולילנד" אולמרט עלול היה לצאת זכאי מחמת הספק, ועל פי אמת המידה של פסק הדין במשפט "הולילנד", אולמרט היה מורשע גם במשפטי טלנסקי ו"ראשונטורס".

תפקידה של הסניגוריה להטיל ספק. כולנו רוצים ומייחלים לכך שבכל שופט יהיה מן הסניגור, ולו כדי שאדם לא יישב בכלא באשמת שווא. והרי כבר הרמב"ם אמר שמוטב שאלף פושעים יהיו חופשיים, מאשר אדם חף מפשע אחד ייענש. אנו רוצים סניגוריה חזקה, אנו רוצים שופטים שיש בהם חמלה, אנו רוצים משפט המתבסס על ערכים כמו חזקת החפות, הזכות של נאשם לא להפליל את עצמו ומגבלות על היכולת להגיע לחקר האמת בשל כבוד האדם וחירותו. אולם הבעיה היא, שמי שמיטיבים לנצל זאת אינם העבריינים הקלים, אינם האנשים קשי היום שגורלם המר להם והם התדרדרו לעולם הפשע. יודעים לנצל זאת ברוני הפשע המתוחכמים, ראשי הפשע המאורגן וגם בכירי שלטון מושחתים. מדובר באנשים מתוחכמים ומיומנים, היודעים היטב כיצד לא ללכלך באופן אישי את ידיהם, כיצד להשתמש באחרים והם אף בעלי אמצעים לממן סוללות של טובי הפרקליטים וטובי היחצ"נים. התוצאה היא, שהצדק אינו נעשה, טובת הציבור נפגעת והשחיתות מקבלת חסינות.

השופט, הוא האיש שהחלטתו עשויה למנוע תוצאה כזאת. פרקליטות המדינה, בראשות משה לדור – פרקליט המדינה הקודם, ביצעה את מלאכתה נאמנה והגיעה לשורש האמת. מול צוות שופטים אחד היא לא הצליחה להביא להרשעתו של אולמרט, ומול שופט שני היא הצליחה להביא להרשעתו. גם השופט דוד רוזן יכול להיות ראש קטן, לתפוס מחסה מאחורי "הספק הסביר" ולזכות את אולמרט מחמת הספק. גם הוא יכול היה לנהוג כמו השופט שזיכה את אולמרט מחמת הספק בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, כשקיבל את הטענה שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שגזבר הליכוד ידע על החשבוניות הפיקטיביות שהוציאה מפלגתו.

השופט דוד רוזן נהג אחרת. רוזן זכר שהוא שופט ולא סניגור. הוא זכר, שעם כל הכבוד לספק הסביר, שליחותו היא לעשות צדק ולנקות את הממשל הישראלי מנגע השחיתות. הוא ידע, שהשכל הישר אינו מאפשר כל מסקנה אחרת מן העובדות שהוצגו במשפט, זולת זו שהנאשם קיבל שוחד. השופט דוד רוזן לא התחמק ולא הסתתר, הוא נהג בראש גדול, לקח אחריות, העז להחליט.

בכך מילא רוזן את שליחותו, ותרם תרומה משמעותית למאבק בנגע השחיתות. יש לקוות שהשופט רוזן, במנהיגות שגילה, סימן נתיב שבו ילכו השופטים בעתיד. 

* "ישראל היום"

* כשפורסמה לראשונה ההודעה, לפני שבועות אחדים, על כך שהמשטרה לא תעשה עסקה עם שולה זקן, כתבתי: "מיצוי האמת והדין בפרשיות אולמרט הוא אינטרס ציבורי מובהק. לכן, ראוי היה לחתום על הסכם עד מדינה עם שולה זקן. אני מקווה, שהודעת הפרקליטות לסניגוריה של זקן שלא יהיה הסכם, היא אמצעי לחץ עליה לזמר יותר ולחשוף פרטים נוספים."

* במשך עשרות שנים, שולה זקן הייתה שפחתו החרופה של אהוד אולמרט. היא מחקה את אישיותה והקדישה את כל כולה למענו. היא ביצעה עמו ובעבורו כל שליחות מושחתת. והיא שכבה למענו על כל גדר, סכרה את פיה, גוננה עליו כגונן אם על גוריה, וחילצה אותו שוב ושוב מעונש. אולמרט, שניצל אותה לאורך שנים, זנח אותה לאנחות והוא ומקורביו לא התביישו לכנות אותה "שקרנית" ו"מושחתת", כדי להציל את עורו. הרי כל מה שעשתה למדה ממנו, והיא עוד לא למדה את מה שהוא כבר שכח. וכשהיא הבינה, מאוחר מאוד, אולי מאוחר מדי, שהיא עומדת לשלם את מלוא המחיר על מעשיו ועל מעשיה בשליחותו ולמענו, בעוד הוא מתנכר לה, החלה לפתוח את הפה.

וכך, באחת, הפכה זקן לאויבת הציבור מספר אחת, בעיני חסידיו השוטים של אולמרט, וכלי התקשורת העומדים לרשותו, ועובדים כעת שעות נוספים בהשמצתה.

* טלנסקי ודכנר - מיטיביו, מממניו, משמניו ומפנקיו של אולמרט, לאורך שנים, מצאו עצמם כאויבי הציבור מצד אולמרט וסוללת הפרקליטים והיחצ"נים שלו. איזו סיבה הייתה לשולה זקן לחשוב שלה זה לא יקרה?

* כשהייתי סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבו נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב "רבין ממית את הציונות". אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

* השבוע כתב, בהקשר זה, המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי: "ראש הממשלה נתניהו תזמר את 'בדם ואש את רבין נגרש' ועם הרצח השתלט". כזכור, נתניהו לא השתלט, אלא נבחר בבחירות דמוקרטיות. ההיפך מרצח פוליטי הן בחירות דמוקרטיות. הוא לא נבחר בזכות הרצח, אלא למרות הרצח. לפני הרצח הוא הוביל בסקרים. אחרי הרצח הוא ירד לפיגור חסר תקדים בסקרים. רק גל פיגועי הטרור החזיר אותו לתמונה ואפשר לו לנצח ברוב זעום. אבל רכלבסקי מציג אותו כמי שהסית לרצח כדי להשתלט. את התועבה הזאת ניתן להגדיר בשתי מילים: עלילת דם. ובשלוש מילים: עלילת דם מרושעת.

* המסית והמדיח רכלבסקי כתב זאת בפשקוויל בדף הפייסבוק שלו, שבו סקר רשימה ארוכה של אנשים שהיו מעורבים בשחיתות ופלילים (או בשמועות כאלו), והמכנה המשותף לכולם – כולם מהליכוד, כלומר "מפלגת הפשע", כלשונו, והכל בגלל "אקיבוש". כלומר, האנס הסדרתי קצב, אנס בגלל "אקיבוש". בדרך הוא שכח את המושחתים והעבריינים שאינם ממחנה הימין, ומנה כליכודניקים את פרדס האתרוגים של "קדימה", כולל ראש הממשלה שניסה ליישם את התכנית המדינית של חד"ש, אהוד אולמרט. בהגדרות השגויות של "ימין" ו"שמאל" המקובלות אצלנו, רבין היה הרבה הרבה יותר "ימינה" מאולמרט. ומי שכמעט הגיע לעמדותיו של אולמרט היה אהוד ברק, שלמזלו – השולה זקן שלו, הרצוג, המשיך לשתוק עד הסוף.

* כשרמטכ"ל בפועל עסוק במינוף תפקידו לקידום קריירה פוליטית שתוביל אותו במהרה לראשות הממשלה – זה לא פלילי, אבל זה מסריח. כשנשיא המדינה שותף לקידום התכנית הזאת, גם זה לא פלילי, אבל זה מסריח. וכשהרמטכ"ל ומקורביו חותרים תחת הדרג המדיני והנשיא הוא השותף שלהם, זה לא בהכרח פלילי אבל מושחת ציבורית. וכאשר יש גם חשדות כבדים לפלילים בקנוניה הזאת, זו עננה שחורה, לא רק מעל ראשו של הרמטכ"ל, אלא גם של הנשיא.

* גמעתי בשקיקה את הביוגרפיה של נתן אלתרמן, מאת דן לאור. אלתרמן הוא המשורר הנערץ עליי, ובעבורי אין כלל שאלה – הוא גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. וככל שהזמן נוקף, ואנו קרבים לשנת היובל למותו, כך מתעצמת דמותו כגדול מכולם.

"עיר היונה", האפוס הגדול של מלחמת השחרור והקמת המדינה, התקבלה בצוננין ובציניות. היום, בפרספקטיבה של כמעט ששה עשורים, אין ספק שזו אחת מפסגות היצירה של הספרות העברית.

נתן זך שמרד באלתרמן וניסה לתפוס את מקומו בציבוריות ובספרות העברית, הוא ללא ספק מטובי המשוררים שלנו, אך הוא אינו מתקרב כלל לדיוטה שעליה ניצב אלתרמן.

גדולתו של אלתרמן אינה רק כשרונו האדיר, הווירטואוזיות המילולית והיצירתית שלו, אלא הזדהותו המוחלטת עם העם היהודי, עם הציונות ועם מדינת ישראל. אלתרמן היה דברה הראשי של האומה, ולכן נתפס כנביא. הביוגרפיה מלמדת עד כמה שירי העת והעיתון – "הטור השביעי", היו חשובים לאלתרמן לא פחות, אולי יותר, משירתו הלירית. לא בכדי, הציבור הרחב, המיליה הספרותי וההנהגה הפוליטית חיכו מדי שבוע בכיליון עיניים לטורו, לדעת ולהבין מה נתן אומר.

* אני חובב ביוגרפיות משחר נעוריי, ולאורך השנים קראתי עשרות ביוגרפיות.

מהפרספקטיבה הזאת, אני משבח את לאור, שטווה מסיפור חייו המסעיר של משורר דגול, ביוגרפיה מרתקת, הנקראת כרומן מתח. לאור היטיב למצוא את האיזון הנכון בין סיפור חייו של אלתרמן, לבין ניתוח יצירתו.

עם זאת, אין הספר חף ממגרעות. הוא ארכני למדיי, יש בו ירידה מוגזמת לפרטים, כמו ציון שמות הרחובות ומספר הבית לא רק של דירותיו של אלתרמן, אלא אפילו של מקומות מפגש שונים, וכן לא מעט חזרות מיותרות.

יש גם לא מעט שגיאות עובדתיות, לכאורה בפרטים קטנים, אך בעיניי הם חשובים ומן הראוי שעורך מקצועי ינכש אותם מן התוצר הסופי.

לא ערכתי רישום של השגיאות לאורך הספר, אך אמחיש זאת בשלוש דוגמאות מן הפרק האחרון. לאור כותב על "משה טבנקין ובנו יוסף טבנקין" – משה ויוסף טבנקין היו אחים, בניו של יצחק טבנקין. הוא מציין את גילו של עמוס עוז ב-1968 כ-22, בעוד עוז כבר היה בן 29. על ד"ר אריה הראל, מנהל בית החולים "איכילוב" שבו נפטר אלתרמן, ומי שקיבל את פניו בהגיעו לבית החולים, מציין הכותב שהראל היה חברו של אלתרמן בהנהגת התנועה למען א"י השלמה וברפ"י. הראל אמנם היה בהנהגת התנועה למען ארץ ישראל השלמה, אך לא היה חבר ברפ"י כי אם ב"אחדות העבודה" והוא תיעב את רפ"י וסלד ממנה. שגיאות מסוג זה שכיחות למדיי לאורך הספר, וחבל.

ואף על פי כן, זהו ספר נהדר ואני ממליץ עליו בחום.

* מה שחסר לי בספר, הוא פרק המתאר את מקומו של אלתרמן בשנים שלאחר מותו – גלי ההערצה והאלתרמניה החוזרים ונשנים אחת לעשור, לפחות. על ספריו היוצאים לאור במהדורות חדשות, כמו סדרת "הטור השביעי" במלואה, שלאחרונה יצא הכרך הרביעי שלה. על כך שרבים משיריו הולחנו לאורך השנים בידי טובי המוסיקאים ובוצעו בפי טובי הזמרים. וגם על הניסיונות, שמעולם לא חדלו, אך כנראה שגם בעתיד ינחלו כישלון – לערער את גדולתו. 

* ביד הלשון

עד לפני שנים לא רבות, הכיתוב הישראלי היה כמעט אחיד – "פלשתינאים". כך היה בכל העיתונים ובכל הספרים, ואין כל בעיה לפתוח ספר או עיתון ישן, כדי להיווכח בכך. רק גורמי שמאל רדיקאליים, כמו מצפ"ן, "העולם הזה" ורק"ח, ומאוחר יותר גם עיתון "הארץ" הקפידו על כיתוב אחר – "פלסטינאים".

מה הסיבה לכיתוב השונה? לא ברור. אולי הוא נועד להסוות את העובדה, שהמילה פלשתינה, הנגזרת מן הפלישתים, היא השם המומצא שהרומאים, בתקופת אדריאנוס, כפו על הארץ לאחר מרד בר כוכבא, כלומר – זהו שם שהולבש על הארץ בידי אימפריאליזם מערבי.

ואולי סתם, כדי להיות שונים, "אותנטיים", להשתמש בכתיב שיבדל אותם מהמיינסטרים. והנה, בשנים האחרונות הכיתוב של השוליים הפך לכיתוב של המיינסטרים, ורק מעט מוהיקנים כמוני מקפידים לשמור על השם המקורי, כמין התרסה נגד התופעה.

* "חדשות בן עזר"

* מפעל חייה של כלת פרס ישראל למפעל חיים עדינה בר שלום, היא הקמת המכללה החרדית ופריצת הדרך לשילוב חרדים באקדמיה וכתוצאה מכך בתעסוקה ובחברה הישראלית. לכן, אין ראויה ממנה לפרס.

בר שלום נאלצת להתמודד בשתי חזיתות. מצד אחד, הגורמים השמרניים בחברה החרדית, המנסים למנוע את יציאתם של חרדים לאקדמיה, מתוך רצון קנאי לשמר את בורותם, וכתוצאה מכך גם את תלותם בהם. מצד שני, עם הפונדמנטליזם ה"ליברלי", שבשם ערכים ליברליים כמו שוויון המינים וכד', מתנגדים לקיום מסלולים נפרדים לגברים ולנשים באקדמיה. העובדה שרוב מוחלט מבין משתתפות ומשתתפים הלימודים האקדמיים הללו יישארו בבתיהם במקרה כזו ולא ייצאו ללימודים, אינה מעניינת אותם; חשוב להם יותר לדבוק בטהרנותם הצדקנית.

אני מאוד לא אוהב את ההפרדה בין המינים. אין זו דרכי, איני מחנך עליה את ילדיי; נהפוך הוא, אני מאמין בחברה מעורבת, גם עקרונית וגם כיוון שאני מאמין ששום דבר טוב לא יוצא מן ההפרדה. אולם ליברל אמתי ופלורליסט אמתי אינו מי שפתוח לפלורליסטים וליברלים כמוהו, ובלבד שיהיו בדיוק בדיוק כמוהו, אלא מי שמוכן לקבל קיומן של דרכים אחרות.

אין היום מאבק על החברה המעורבת בחברה הישראלית. אין איום על החברה המעורבת. החברה המעורבת ניצחה ובגדול. ויש מיעוטים בישראל שדרכם היא הפרדה בין המינים. יש לכבד אותם, ולאפשר להם, בדרכם, להשתלב ככל הניתן בחברה הישראלית ובראש ובראשונה באקדמיה.

אני מאמין, שההפרדה בין המינים היא עניין זמני, שגם הגורמים השמרניים האוחזים בה ישנו בהדרגה את דרכם. אך כל עוד אין המדובר בהשפלת נשים או בניסיון לכפות נורמות של הפרדה על החברה הכללית, אלא מימוש דרכה השונה של תת-חברה בתוך החברה הישראלית, אין בכך בעיה.

הענקת פרס ישראל לעדינה בר שלום היא הכרה לאומית במפעלה החשוב. מן הראוי שנשכיל לצקת תוכן מעשי בהכרה הזו, ולא רק כבוד והוקרה.

* הכל נשבעים אמונים לדמוקרטיה, אבל הצעת החוק נגד "ישראל היום" היא נייר לקמוס, היכול לבחון מי באמת דמוקרט. כל מי שיתמוך בהצעת החוק הדרקונית הזאת, שאינה אלא שימוש ציני בכוח פרלמנטרי, כדי לפגוע בעיתון מסוים, שיוזמי החוק רוצים להשתיק את הקול שהוא משמיע, אינו דמוקרט. כמובן שכל התירוצים שמאחוריהם מסתתרים יוזמי החוק, אינם רלוונטיים, ואין כל קשר בינם לבין מגמת הצעת החוק. לכן, אין כל טעם להתווכח עליהם, ובכך לשחק במגרש השקרי. השאלה היחידה העומדת על הפרק, היא מי בעד ומי נגד סתימת פיות ליריבים.

כמובן שגם הדיון על דמותו של העיתון אינה רלוונטית. דמותו של העיתון היא נושא לביקורת, לא לסתימת פיות. המבחן שלנו כדמוקרטים, אינו כאשר מאיימים על מי שמביע את דעתנו, אלא כשמאיימים על מי שמביע את העמדה שאנו מתנגדים לה.

* רון וייס נבהל מחוק משאל העם, שעלול להקשות על קבלת הסכם שיש בו נסיגה משטח ריבוני של ישראל. ואכן, המטרה היא להקשות על צעד קיצוני כזה, כדי שלא יעשה בקלות ראש, ברוב מקרי בכנסת או בסחר מכר פוליטי, קניית קולות וכו'. ההברקה של וייס – "משאל עם מקובל בחלק ממדינות אירופה לקבלת אישור העם לבעיות יסוד חשובות. במדינות אלה מדלגים על אישור הפרלמנט ופונים לקבל את אישור העם במשאל עם. החוק שאושר בכנסת מחייב קודם כל את אישור הכנסת לוויתור על שטחי מדינה ריבוניים ואינו מסתפק באישור זה ומחייב עריכת משאל עם. בכך החליטו שהכנסת אינה ריבונית לחוקק ולהכריע".

בדמוקרטיה העם הוא הריבון, ובבחירות הוא מאציל על הפרלמנט מריבונותו. מקובל בכל הדמוקרטיות המתוקנות, שבנושאים גדולים ובעלי משמעות עקרונית ייחודית, אין די ברוב של הפרלמנט, ויש לגשת לערכאה הדמוקרטית העליונה – הריבון, העם. כך, למשל, במדינות אירופה התקבלו ההחלטות על הצטרפות לשוק האירופי המשותף, לאיחוד האירופי, אימוץ האירו ועוד. למה דווקא נושאים אלו? כיוון שיש בהם ויתור מסוים על הריבונות. אמנם לא ויתור כה קיצוני כמו נסיגה משטח ריבוני, אך עצם הוויתור על ריבונות, מחייב פניה לריבון.

כפי שהממשלה לא תביא לאישור הכנסת הצעה שלא היה לה רוב בממשלה, כך אין להביא לאישור העם הצעה שלא היה לה רוב בכנסת. משאל העם הוא מעין הסמכות העליונה, להכרעה האם לקבל או לדחות את החלטת הפרלמנט. לדוגמה, ב-1972 החליט הפרלמנט הנורבגי על הצטרפות נורבגיה לשוק האירופי המשותף. הנושא הובא למשאל עם, ומשאל העם ביטל את החלטת הפרלמנט. על פי החוקה האוסטרלית, ניתן להביא למשאל עם חוקים שקיבל הפרלמנט (ס' 128). על פי החוקה האירית, ניתן להביא למשאל עם חוקים שהתקבלו בשני בתי הפרלמנט (ס' 46). על פי החוקה הדנית, העברת סמכות ריבונית לגוף בינלאומי מחייבת אישור במשאל עם. משאל העם יתקיים אם ההצעה תתקבל בפרלמנט, אלא אם כן הרוב בפרלמנט יהיה לפחות 5/6 (על פי חוק היסוד הישראלי, הרוב שיכול לייתר את משאל העם הוא 80 ח"כים, כלומר 2/3, הרבה פחות מאשר בדנמרק). על פי אותה חוקה, חוק שאושר על ידי הפרלמנט (למעט נושאים מוגדרים כמו מיסוי ותקציב) יובא למשאל עם אם 1/3 מחברי הפרלמנט מחליטים לערער עליו במשאל. על פי החוקה הצרפתית, ניתן להביא לאישור במשאל עם חוק לאחר שאושר בשני בתי הפרלמנט (ס' 89).

ורק בישראל נשמעים הקולות המוזרים, המציגים את משאל העם כ... "פגיעה בדמוקרטיה". טענה המזכירה את דברי הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (יש' ה', כ').

* הוויכוח האם לשחרר מחבלים או להקפיא את הבניה בהתנחלויות, הוא ויכוח הזוי ומקומם. משמעותו הוא שהפלשתינאים עושים לנו טובה בכך שהם נאותים לשאת ולתת עמנו, ועלינו לשלם להם תמורת המו"מ, והשאלה היא מה המחיר – שחרור מחבלים או הקפאת בניה. הרי זה אבסורד.

מאז ומעולם הגישה הישראלית, של כל הממשלות ללא יוצא מן הכלל, אפילו של אולמרט (!), היא מו"מ ללא תנאים מוקדמים. הממשלה היחידה שעשתה את הטעות וקיבלה תנאים מוקדמים, הייתה ממשלת נתניהו. היא הקפיאה את הבניה במשך שנה, ולא זו בלבד שהמו"מ לא חודש, אלא אותה שנה התאפיינה במאבק מדיני עוקף מו"מ של הפלשתינאים נגד ישראל, בניסיון פלשתינאי לפתרון כפוי באמצעות האו"ם. בפעם השניה ממשלת נתניהו הסכימה לשחרר מחבלים תמורת קיום מו"מ שהוגדר "מו"מ "ללא תנאים מוקדמים". הסיבה היחידה המצדיקה קיום פעימה רביעית, היא שזו התחייבות בינלאומית שישראל נתנה, אך מימושה מותנה בכך שהפלשתינאים ימשיכו את המו"מ, כי זה היה חלקם באותה הסכמה שגויה. ובעתיד, יש להימנע מלחזור על השגיאה הזאת.

* תיקון טעות – במאמרי "הגדת מרגולין", על הספר "צילה", התבלבלתי, ובמקום עמנואל בן גריון, כיניתי את בנו של ברדיצ'בסקי, בטעות, אבינועם בן גריון.

* ביד הלשון

יורם מלול, שהתמודד על ראשות העיר קריית שמונה ומאז הבחירות הוביל את האופוזיציה, הצטרף לקואליציה. הוא דיווח על כך בדף הפייסבוק, ועורר דיון בין חבריו – תומכי הצעד ומתנגדיו. אחד המתנגדים, דוד סויסה, כתב, בין השאר: "הפסדנו נגדה (אופוזיציה) שתבקר את התנהלות הנהלת העיר!"

"נֶגְדָּה" – איזו מילה עברית יפה, תחדיש של האקדמיה ללשון, המילה העברית לאופוזיציה. נובעת מן המילה נגד – נגד השלטון. ואיך נקראת קואליציה? "יַחְדָּה", הנגזרת מן המילה יחד, שילוב כוחות בין מספר גורמים.

למה זה בכלל טוב? כל כך הרבה שנים אנחנו עם האופוזיציה והקואליציה, למה לשנות?

שאלה טובה, שניתן לשאול אותה על כל מילה עברית. בהרצאה שנשאתי השבוע בפני קהל צעיר, קראתי טקסט משנת 67', והופיעה בו המילה "פטיציה". איש מהנוכחים לא הכיר את המילה. הכל מכירים את התחליף העברי – עצומה, המאוחר יותר. ניתן להוסיף עוד דוגמאות לרוב, לתחדישים שהתאזרחו בשפה העברית, ולא נודע כי באו אל קרבה.

לא כל הצעה מתקבלת. מי מחליט על כך? חכמת הֶהמון. אם תחדיש שהאקדמיה מציעה מצליח, אות הוא כי היה צורך תרבותי / לשוני במילה עברית ושההצעה נעימה לאוזן, הגיונית. אם ההצעה לא נקלטה, כנראה שלא עמדה לפחות באחד הקריטריונים.

לפני שבועות אחדים אירחתי להרצאה את ח"כ רות קלדרון. רות עומדת בראש השדולה [לשעבר "לובי"] לקידום השפה העברית. בהרצאתה רות סיפרה מעט מחוויות הכנסת, והשתמשה במילים יחדה ונגדה, ולמאזינים שלא הכירו היא מיהרה לבאר – קואליציה ואופוזיציה. ובהמשך דבריה לא היה צורך לחזור על הביאור.

האם המילים הללו תקלטנה? הציטוט שהבאתי מדבריו של דוד סויסה בדף הפייסבוק של יורם מלול, מעידים שהמילה מתחילה להיטמע בשפתנו.

וגם אני מנצל במה זו כדי לקדם את המילים הללו, שמוצאות חן בעיניי מאוד.

* "חדשות בן עזר"