הבלוג של אורי הייטנר

* אין ראויה לפרס ישראל על מפעל חיים מעדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. היא אישה משכמה ומעלה, ואני כותב זאת גם מהיכרות אישית בת 15 שנים. עדינה היא התגלמות הישראליזציה והמודרניזציה של החרדים – היפוכה של ש"ס. היא האנטיתזה של אריה דרעי. בעוד אריה דרעי מייצג את הצד המכוער בדרכו של הרב עובדיה, היא מייצגת את הצד היפה בדרכו של הרב עובדיה. מעטים תרמו כמוה להשתלבות חרדים וחרדיות בחברה הישראלית, בהשכלה, בכלכלה. אני מאמין, שיותר ויותר חרדים יבחרו בדרך שהיא מייצגת.

* מישהו יכול לתאר לעצמו את התסריט הבא? תושבי אריאל מקבלים הצעה – ישראל תספח את אריאל. העיר תישאר על מכונה, תושביה ימשיכו להיות אזרחי ישראל, וריבונות ישראל תחול עליה, בהסכם קבע עם הפלשתינאים ובהסכמת העולם. והנה, תושבי אריאל דוחים את ההצעה על הסף, ודורשים להיות אזרחים פלשתינאים, במדינה פלשתינאית.

התסריט הזה הזוי, לא הגיוני, בלתי סביר לחלוטין. והנה, בדיוק התסריט הזה חל על תושבי ואדי ערה. זו בדיוק ההצעה שמציע להם ליברמן ברעיון חילופי שטחים ואוכלוסיות, והם מעדיפים להישאר אזרחי המדינה היהודית, אותה הם מנאצים ומגדפים בכל פה, ולא אזרחי מדינת הלאום שלהם.

עובדה זו מעידה על היות ישראל דמוקרטיה ליברלית שאין שניה לה, המעניקה באמת ובתמים שוויון זכויות מלא לבני המיעוט הלאומי, אף שהוא שייך ללאום הנמצא במלחמה מתמדת נגד עצם קיומה. עובדה זו מעידה, שערביי ישראל מודעים לכך שהם הערבים היחידים במזרח התיכון, הנהנים באמת ובתמים מזכויות האדם ומזכויות האזרח. הם מבינים, שבמדינת הלאום שלהם, סביר להניח שיהיו "אזרחים" כמו "אזרחי" סוריה, לוב, מצרים וירדן. אחרי 66 שנות דמוקרטיה, הם אינם מוכנים להמיר אותה בדיקטטורה.

אולם עדין, הזדהותם הלאומית גוברת על הזדהותם האזרחית. הם תומכים במאבק הלאומי של בני עמם ומנסים לקדם מהפכה מהותית במדינה ישראל ולעקר אותה ממהותה וזהותה כמדינה יהודית. לכך, לעולם לא נסכים.

* כל מאמר המסביר למה אין צורך בהכרה פלשתינאית בישראל כמדינה יהודית, מחזק את עמדתי בחשיבות הדבר. לאחרונה היה זה פוסט בפייסבוק של צבי כסה, שהסביר שאי אפשר לדרוש מהפלשתינאים לוותר על הנראטיב שלהם, והשווה את הדרישה לסטלין (!) שדרש מיריביו להתוודות על פשעיהם לפני שחיסל אותם. ואו! איזו השוואה מקורית. אורי משגב, אתה יכול לגוון, להשוות את ישראל גם לבריה"מ הסטליניסטית, לא רק לגרמניה הנאצית.

אם הפלשתינאים מעדיפים לוותר על מדינה בגבולות 49' כאשר הדבר כרוך בהכרה במדינה שעמה הם חותמים על הסכם שלום, הדבר מעיד על כך שאין הם מוכנים באמת לשלום. שלום אמת, פירושו – סוף הסכסוך. סוף הסכסוך, פירושו סילוק הגורם לסכסוך. הגורם לסכסוך הוא סירובם של הערבים לקבל מדינה יהודית בא"י. אם אין הם מוכנים לסלק את הגורם לסכסוך, פירוש הדבר שהם מעוניינים להמשיך בסכסוך, והסכם השלום הוא שלב במסגרת תכנית השלבים למימוש המטרה – השמדת ישראל. הוא הדין ב"זכות" השיבה. כל עוד הדרישה הזאת על הפרק, היא עדות לאי נכונותם לשלום.

* יצחק הרצוג אמר בראיון בשבת, שאין לדרוש מהפלשתינאים הכרה בישראל כמדינה יהודית כתנאי למו"מ, אלא רק בהסכם. הוא צודק, אבל מי דרש זאת מהם כתנאי למו"מ? הרי המו"מ כבר מתקיים, וכלל לא עלתה דרישה כזאת לפתיחתו. העמדה של ישראל הייתה מאז ומתמיד – מו"מ ללא תנאים מוקדמים. למרבה הצער, ישראל ויתרה על כך, וקיבלה את התנאי החצוף והמסוכן של הפלשתינאים לשחרור מחבלים, בהם מחבלים רוצחים, כתנאי לקיומו של מו"מ ללא תנאים מוקדמים.

* קטרין אשתון, שרת החוץ של האיחוד האירופי, הבהירה שהאיחוד האירופי מתנגד לחרם על ישראל ועל חברות ישראליות. בכך היא הצטרפה לדברים נחרצים שאמרו בנדון יו"ר הפרלמנט האירופי מרטין שולץ, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, בביקוריהם בישראל. ותמהתי – מה קרה? הפסיקו לתרגם את "הארץ" לאנגלית?

* אסיר עולם המרצה עונש על שני מקרי רצח, טוען שידוע לו היכן קבור גיא חבר והוא ימסור את המידע תמורת חנינה שלו ושל רוצח אחר. אין ספק שיש אינטרס ציבורי גדול במציאת גופתו של גיא חבר, התרת הספקות והבאתו לקבר ישראל. אך אם המחיר הוא שחרורם של רוצחים, שאולי אף קשורים להיעלמות או רציחתו של חבר, זהו מחיר כבד מדי, שאסור לשלם אותו.

* הצעת לפיד לפטור ממע"מ רוכשי דירה ראשונה היא הצעה טובה. מספיק טובה כדי שתפסל בבג"ץ בטענת אפליה, כיוון שהיא מיועדת לזוגות שלפחות אחד מהם שירת בצה"ל או בשירות לאומי / אזרחי.

* ביד הלשון

מגילת אסתר הניבה מספר ביטויים ומילים השגורים בפינו עד היום.

כאשר אבדתי אבדתי – אין לי מה להפסיד. כך או כך, אני צפוי לאבדון. את הדברים אמרה אסתר למרדכי, כאשר אזרה עוז לקחת סיכון, לגשת לאחשוורוש ללא הזמנה – צעד שעלול להביא להוצאה מיידית להורג, על פי מצב רוחו של המלך, כדי להשתדל אצלו לביטול גזירת המן להשמדת היהודים. הפסוק המלא (אסתר, ד, טז): "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם, גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".

עד חצי המלכות – אני מוכן לעשות למענך כמעט הכל. את הדברים אמר אחשוורוש לאסתר שלוש פעמים. לראשונה, כאשר נגשה אליו להזמינו למשתה (שם, ה, ג), בפעם השניה – במשתה הראשון, כשהזמינה אותו למשתה נוסף (שם, שם, ו) ובפעם השלישית, במשתה השני, שבו ביקשה על עמה (שם, ז, ב): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (יש הבדלים קלים בגרסאות, כאן הבאתי את גרסת פרק ז').

שמח וטוב לב – היתכן שהמן הרשע, "האיש הרע הזה", היה טוב לב?! הן כך בפירוש כתוב (שם, ה, ט): "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב". כמובן שאין זה טוּב לב, במובן של לב טוֹב, אלא מקשה אחת "שמח וטוב לב" במובן של מאושר. טוב לו על לבו.

אבל וחפוי ראש – המן היה שמח וטוב לב, ולמחרת – מהפך! לאחר שנאלץ להוליך את מרדכי היהודי, לבוש מלכות על סוס מלכות, ולקרוא "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", מצב רוחו נעכר, "... וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ " (שם, ו, יב).

דת – המילה דת, פירושה – חוק, בפרסית. היא מופיעה פעמים רבות במגילה. דוגמה אחת: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם" (שם, ג, ח). דתיהם שונות = חוקיהם שונים. דתי המלך = חוקי המלך. 

* "חדשות בן עזר"

* לאחרונה הלכו לעולמם כמה מוותיקי הצנחנים - אהרון דוידי, אריק שרון, דני מט ועכשיו מאיר הר ציון. מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים.

* משהו רע קורה בכנסת. כללים ממלכתיים בסיסיים, שהיו מקובלים לכל אורך שנות הכנסת, נרמסים בגסות. ביקורי מנהיגים זרים בכנסת, שתמיד היו מעמד מכובד, הפכו לאחרונה לקרקס.

אחמד טיבי וחבריו התפרעו בעת נאומו בכנסת של ראש ממשלת קנדה, כיוון שהוא הביע תמיכה בישראל. בנט, שר בממשלה (!) וחברי סיעתו ערכו הפגנה ילדותית בעת נאומו של יו"ר הפרלמנט האירופי.

הסיעות הערביות בכנסת החרימו את הישיבה שאירחה את ראש ממשלת בריטניה. הח"כים החרדים נטשו את הישיבה בהפגנתיות בעת נאומו של רוה"מ. ח"כ פרייג' השתולל בעת נאומו של ראש הממשלה, כאשר נתניהו הציג את העובדות ההיסטוריות, שכנראה השמעתן אינה ערבה לו במיוחד. לאחר איפוק ואורך רוח הוציא יו"ר הכנסת את פרייג' מן הישיבה. חבריו במרצ העלילו בצעקות שהוא מוּצָא כיוון שהוא ערבי. ראש האופוזיציה פתח את נאומו בדברי תעמולה מפלגתיים, שאינם ראויים למעמד, וח"כים מן הקואליציה, ובראשם מירי רגב (אלא מי?) שסעו את דבריו שוב ושוב.

יש לשים קץ לקרקס הזה. עם כל חילוקי הדעות, על ראשי הסיעות להתכנס ולגבש כללי התנהגות הולמים. אולי נשיא המדינה, מי שכיהן בכנסת שנים רבות יותר מכל אחד אחר בתולדותיה, צריך להוביל יוזמת הדברות כזאת. במצב הזה, מוטב להימנע מלארח מנהיגים זרים בכנסת.

* בנאומו, "הלשין" הרצוג בפני קמרון, שבישראל פוגעים בייצוג האופוזיציה, ועל ישראל ללמוד מן הפרלמנטריזם הבריטי. זאת, על רקע ויכוח על העלאת אחוז החסימה ל-3.25%. כידוע, בבריטניה נהוגה שיטת אזורית רובית, שבה בכל אזור המפלגה הזוכה ברוב היא המייצגת את כל האזור. גם אחרי העלאת אחוז החסימה, לה אני מתנגד, הייצוגיות בישראל גבוהה לאין ערוך יותר מאשר בבריטניה.

* עוד אמר הרצוג, שעד השבוע תמיד טענו כלפיו שהוא קיבל חינוך בריטי. עכשיו, אחרי אירועי השבוע האחרון, כבר לא יאמרו לו זאת. וכך, במשפט מבודח, חשף הרצוג את הפסיכולוגיה שמאחורי התנהגותו בשבוע האחרון. בסך הכל מדובר בילד כאפות, שנמאס לו מתדמית החנון של הכיתה, והוא מתחזה לבריון.

* לפני שלוש שנים הרצוג עצמו יזם העלאת אחוז החסימה ל-4%. מותר לשנות דעה. אבל הצעה מתונה יותר ממה שהוא העלה רק אתמול, היא פתאום צעד דרקוני, אנטי דמוקרטי, המצדיק שבירת כלים?

* לא צריך הרבה דמיון כדי לשער איך התקשורת הייתה מתארת מיצג של כנסת אלטרנטיבית, אילו אופוזיציה בראשות נתניהו הייתה מובילה אותו. המילה "פוטש" לא הייתה השימוש היחיד באותיות פ' ש' ט', בתיאור המעשה.

* אפשר להציע אי אמון באופוזיציה?

* מדינת ישראל עם חוק יסוד משאל עם, היא מדינה הרבה יותר דמוקרטית מכפי שהייתה עד קבלת החוק.

* החרמת הדיונים על חוקי המריבה בכנסת, בידי האופוזיציה, הזכירה לי החרמה קודמת. ב-14.12.81, הפתיע בגין את הממשלה ואת הכנסת, כאשר ביום צאתו מאשפוז בבית החולים, העביר ביום אחד, בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת, את אחד החוקים ההיסטוריים והחשובים בתולדות המדינה – חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל.

המערך החרים את ההצבעה, בטענה שקיום שלוש הקריאות ביום אחד, הוא מחטף. כמובן שהיה זה תירוץ, והסיבה להחרמה הייתה שונה לגמרי. היה זה תרגיל של יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס ויו"ר סיעת המערך משה שחל, להסתיר את הפילוג הפנימי במערך.

סיעת המערך הייתה חלוקה בנושא חוק הגולן, וקשה היה להגיע בה להסכמה. כמה מיוזמי החוק וראשי לובי הגולן בכנסת היו חברי סיעת המערך וכמה מן המתנגדים החריפים ביותר לו, היו אף הם מן המערך. על מנת למנוע את המבוכה, של פיצול הסיעה בהצבעה כה חשובה, יזמו פרס ושחל את התרגיל.

אולם התרגיל כשל. אמנם רוב חברי הסיעה כיבדו את ההחלטה והחרימו את ההצבעה, אולם התומכים המובהקים בחוק ומתנגדיו המובהקים הפרו אותה והצביעו, על פי עמדותיהם. וכך, המבוכה הייתה אף גדולה יותר – הסיעה לא התפצלה לשניים אלא לשלושה, ושתי קבוצות משמעותיות של ח"כים הפרו את החלטת הסיעה.

* יש קשר הדוק בין חוק הגולן לחוק משאל עם. חוק יסוד משאל עם אינו מחייב משאל עם על כל נסיגה, אלא על נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל. הגולן הוא שטח ריבוני של ישראל, מאז סופח בחוק הגולן. בעוד שלושים שנה, רק נודניקים כמוני יזכרו את הפגנת ההחרמה סרת הטעם של הדיון על החוק הנוכחי, כפי שאף אחד, כמעט, אינו זוכר את ההחרמה הילדותית של ההצבעה ההיא. ואילו חוק היסוד החשוב הזה, כמו חוק הגולן, יישאר חקוק בספר החוקים של מדינת ישראל.

* ליגאל סרנה ואורי משגב, שלום!

בטוריכם בעיתונים, ירדתם על תפיסת הספינה "קלוז סי", הגחכתם אותה, אחד מכם אמר שהוא מתבייש במדינה, האחר שזאת מדינה מטורפת, ושמדובר במעשה פיראטי וכו'.

וחשבתי, מה יוכל לשכנע אתכם שהפעולה מוצדקת?

הרי העובדה שנמנע מארגוני הטרור ארנסל טילים ארוכי טווח והרסניים, שהיו מכסים כמעט את כל המדינה, ולבטח היו משוגרים, הורסים בתים, הורגים ישראלים, לבטח לא מעניינת אתכם.

אבל לא חשבתם על הנזק והסבל שעלול היה להיגרם ברצועת עזה, בתגובה הישראלית על הירי עלינו? תפיסת הספינה חסכה מהם את הסבל הזה.

אז אולי תחשבו מחדש על עמדתכם?

* משגב כתב שישראל היא "ג'ונגל בווילה". אני מניח שהוא מעדיף את הווילה. למשל, בדמשק.

* "שלום עכשיו" הפיצו ב"יוטיוב" קליפ משעשע – "איזה כיף להיות ימני". שיר המבוצע בידי ח"כים בהווה ובעבר שהמסר שלו: כיף להיות ימני, כי לא צריך לחשוב, לא צריך לקחת אחריות, אפשר להתעלם מהמציאות ולזרוק סיסמאות, לצעוק צעקות וכו'. הנה, דרך נאה לברוח מהתמודדות עם עמדות היריב – להשטיח את טענותיו ולהציגן כקריקטורה של סיסמאות. באותה מידה, ניתן לכתוב על אותה מנגינה שיר על "איזה כיף להיות שמאלני". אפשר להציג שם את "השמאלנים", המתעלמים מהמציאות, מתעלמים מהטרור, מתעלמים מתוצאות כל ההסכמים והנסיגות, מתעלמים מהמוטיבציה הערבית להשמיד את ישראל וכל כך כיף להם להתבוסס בסיסמאות ריקות של שלום קוסמי, להאשים את "אקיבוש" בכל צרותינו ולהסית נגד המתנחלים. הצגה כזאת תהיה, אגב, נאמנה יותר לאמת.

חבל. הבסיס לניהול מחלוקת, הוא הכרה במורכבותה והתמודדות עם טענות הצד השני. אבל יותר קל להתמודד עם קריקטורה.

* אם כל חטאת, היא עצם החלוקה הדיכוטומית, הילדותית, השטחית ל"שמאל" ו"ימין". זו חלוקה המתעלמת ממגוון הדרכים להתמודד עם הסכסוך, ומציגה מחלוקת בין שתי קריקטורות. השיח הרדוד הזה, הוא שיח קצוות, כאשר הקיצונים בשני הצדדים נותנים את הטון וכל "המחנה" מתיישר לפיהם. וכך, ח"כים מרכזיים במפלגת העבודה, כמו איציק שמולי ואיתן כבל, מופיעים יחד עם גורמים רדיקליים כמו יריב אופנהיימר, ועם אברום בורג, שכבר מזמן חצה את הקווים מפוסט ציונות לאנטי ציונות, והיום הוא מסית ומדיח נגד מדינת ישראל, אותה הוא משווה לנאצים.

התופעה הזאת בלטה מאוד סביב פרשת ורטה – סבאח, שבה הציבוריות הישראלית נחלקה בין שני גיבורי תרבות – מריונטה של כהניסטים מטורפים מצד אחד ועריק מצה"ל המפריע להרצאה של נציג ישראל בחו"ל בקריאות תמיכה באויב ("ויוה פלשתין") ורץ לספר לתלמידיו. כאילו זאת הברירה – עלינו לבחור צד, בין מטורפים הזויים ופנאטים.

* הבית המכוער ביותר בקליפ, היה דווקא של שמולי – בית של הסתה דוחה נגד המתנחלים שבגללם, כביכול, יש בעיית דיור, כמיטב ההסתה האנטישמית כלפי יהודים בנוסח "הכה ביהודים והצלת את רוסיה".

* בית שמש נפלה. בית שמש תמשיך להתדרדר, לעיר קנאית שאי אפשר לחיות בה.

* למרות הפסד המחנה הציוני, יש לראות בחיוב את עצם שילוב הידיים של הציונות ה"דתית" עם הציונות ה"חילונית", של ה"ימין" הציוני עם ה"שמאל" הציוני. זו אנטיתזה לפוליטיקה של יצחק הרצוג.

* אחרי זיוף הקולות בבחירות שנפסלו, קיוויתי מאוד שהזייפנים יובסו. לצערי, דרך זייפנים צלחה.

* הצד החיובי בניצחון החרדים, הוא שאולי הם ילמדו את הלקח, שניתן לנצח גם בדרכים כשרות, ללא זיופים.

* הערכתי מאוד את שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי, שהלך השבוע לעולמו. לוי היה משפטן מזהיר, אדם חכם, ישר ואמיץ, שלא הסס לשחות נגד הזרם, לבטא עמדות מיעוט בפסקי דין. במידה רבה חשתי קרבה להשקפת עולמו – ניציות לאומית, רגישות ומחויבות חברתית עמוקה ומחויבות מוחלטת לטוהר המידות.

אולם יש להודות שאדמונד לוי היה אחד השופטים האקטיביסטיים ביותר, בדומה לאהרון ברק, דליה דורנר ודורית בייניש. וכמי שרואה באקטיביזם השיפוטי פגיעה בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובמעמד בית המשפט, זו עמדתי גם כאשר האקטיביזם משרת את עמדותיי.

עמדת היחיד שלו נגד ההתנתקות שיקפה את עמדותיי והסכמתי עם רוב הדברים שהוא כתב בפסק דינו. הסכמתי עמם כטקסט פוליטי, אך איני סבור שתפקידו של שופט לכתוב פסק דין כטקסט פוליטי. התנגדתי מכל וכל למסקנתו השיפוטית – קבלת העתירה, שמשמעותה היא שבית המשפט מבטל החלטה מדינית של הממשלה והכנסת.

חוות הדעת המשפטית שהוא כתב לאחר פרישתו, שבה הוכיח שמבחינה משפטית יהודה ושומרון אינן שטח כבוש, היא מלאכת מחשבת משפטית, וביטוי למקוריותו ותעוזתו. כמובן שאין היא מגבילה את חופש הפעולה של הממשלה והכנסת באשר לעתיד השטחים הללו, אבל היא מיטיבה להבהיר את מעמדן המשפטי, וחבל שנתניהו לא העז להביא את חוות הדעת לאישור הממשלה.

מחויבותו של לוי לזכויות האדם הייתה מוחלטת – הוכחה לכך שאין כל סתירה בין לאומיות וזכויות אדם, כפי שמציגים זאת חוגים מסוימים, שנכסו לעצמם מונופול שקרי על זכויות האדם. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

"חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים", אנו שרים. ובגרסה אחרת – "חג גדול ליהודים". אולם המהדרין אינם מברכים בפורים "חג שמח" כי אם "פורים שמח". ואכן, בשפה המקראית, פורים אינו חג.

בשפת המקרא החגים הם שלושת הרגלים, שבהם בני ישראל עלו לרגל לירושלים, לבית המקדש – פסח, שבועות וסוכות ובנוסף להם שמיני עצרת. בימים אלה הוקרב קרבן חגיגה. המילה חג, נגזרת מהשורש חגג שמובנו – סבב, לסובב, להסתובב. הכוונה היא להקפות סביב המזבח בחגים אלה. המילה דומה למילה הערבית חאג', הנובעת מאותו שורש, ואף היא נגזרת מהסיבובים סביב אבן הכעבה, בעליה לרגל למכה.

בלשון ימינו, המילה חרגה ממשמעותה המקורית, והיא מציינת כל יום טוב, כל מועד של שמחה – מן התורה כמו ראש השנה, מדרבנן כמו חנוכה ומן התרבות הציונית, כמו חג העצמאות. אנו משתמשים במילה חג גם לציון אירועים שמחים: "יום חג לכדורסל הישראלי" וכו'.

אחד החגים החשובים לי הוא "חג המשק" – יום ההולדת של קיבוץ אורטל.

קבלת חוק משאל עם, הוא חג גדול לדמוקרטיה הישראלית.

* "חדשות בן עזר"

בשעה טובה ומוצלחת, חוקקה הכנסת את חוק יסוד משאל העם, המחייב משאל עם כתנאי לוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל. חקיקת החוק היא יום חג לדמוקרטיה הישראלית. מדינת ישראל, שחוק זה מופיע בספר החוקים שלה, דמוקרטית הרבה יותר מכפי שהייתה קודם לכן.

קבלת חוק יסוד משאל העם, היא אבן דרך חשובה בתולדות הגולן, משני טעמים. האחד והעיקרי, הוא תרומתו המשמעותית לשמירה על הגולן כישראלי (אף שלהערכתי גם בלעדיו, נסיגה מהגולן היא מדע בדיוני). השני – מדובר בהצלחתו של מהלך עליו עבדנו במשך 22 (!) שנים.

רעיון משאל העם עלה על סדר היום מיד בראשית המאבק על הגולן בשנת 1992. המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן הבהיר לנו, שעצם החלת הריבונות הישראלית על הגולן, עם כל חשיבותה – אינה ערובה מספקת להבטחת הגולן הישראלי, ויש ליצור עוגנים נוספים. ויותר מכך – העובדה שרבין, שביקש וקיבל מן העם מנדט לשמור על הגולן, פעל בניגוד מוחלט למנדט הזה, והעובדה שרוב חברי מפלגתו עשו יחד עמו "אחורה פנה – קדימה צעד", כלומר העדיפו נאמנות לאיש מאשר לדרך, הבהירה לנו את הכשלים המובנים במערכת הפוליטית, שעלולה להתגלות כמשענת קנה רצוץ.

רעיון משאל העם לא עלה מתוך דיון מלומד על השאלה מהי הדרך הנכונה לקבלת החלטה דמוקרטית בנושא גבולות המדינה, אלא מחיפוש הדרך למנוע נסיגה מהגולן. זאת הייתה תכלית הרעיון, היא שהניעה אותנו. ככל שהעמקנו בה, הבנו גם את חשיבותה ותרומתה לדמוקרטיה הישראלית.

ההחלטה להיאבק על משאל עם לא הייתה פשוטה. נימוק רציני מאוד נגד הרעיון, היה שבעצם ההצעה אנו נותנים לגיטימציה לרעיון הנסיגה. האם יש חוק משאל עם על ת"א? האם יש ערכאה שבה נסיגה מהגולן היא לגיטימית? הכרעתנו בנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, הייתה פרגמטית – איננו רוצים להישאר צודקים בלי הגולן. אנו רוצים לעשות את המעשים הנכונים כדי לנצח במאבק. "המטרה שלנו אינה לריב עם השומר, אלא לאכול את הענבים".

מוקש שני – אם אנו נאבקים למען משאל עם רק על הגולן, האם אין בכך אמירה שאנו תומכים בוויתור על יש"ע? הפתרון למוקש זה, היה הימנעות מחוק פרטיקולרי על הגולן, אלא חוק כללי – משאל עם כתנאי לנסיגה משטח שבריבונות ישראל. היום ברור שהדבר אינו כולל רק את הגולן, אלא גם נסיגה מירושלים או משטחים בתוך הקו הירוק במסגרת חילופי שטחים. אבל אז, אפילו מרצ נשבעה אמונים לשלמות ירושלים ואיש טרם העלה את רעיון "חילופי השטחים". לכאורה, סוגיית השטח הריבוני הייתה מעין כסות למאבק נטו על הגולן. למעשה, ניתן לומר שהיטבנו לזהות את האיומים העתידיים.

איך מקדמים את הרעיון? הדרך הקלה הייתה להעלותו באמצעות האופוזיציה מהימין. ידענו שבדרך זו הסיכויים קטנים יותר. חשוב היה לנו להעלות את ההצעה כמבטאת הסכמה רחבה. לכן, החלטנו להעלות את הצעת החוק באמצעות ח"כים ממפלגת העבודה. פנינו ליו"ר לובי הגולן, אביגדור קהלני, אז ח"כ ממפלגת העבודה, והוא שמח להוביל את הצעת החוק. בחשאי, הצלחנו לגבש רשימה של 17 ח"כים ממפלגת העבודה שהתחייבו לתמוך בחוק ולהיות חתומים על הגשתו. בסוד העניין היו גם שני שרים ממפלגת העבודה – שמעון שטרית (שהיה שותף לניסוחו) ויעקב צור. נשארה שאלה אחת – איזה ערך יהיה להתחייבות של הח"כים הללו, ברגע האמת, לאחר הסרת לוט החשאיות, כאשר יצטרכו להתייצב מול ראש הממשלה שהתנגד בכל כוחו להצעת החוק?

בספטמבר 94', פתחנו – קבוצת פעילים מן הגולן, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן. מטרת השביתה הייתה למקד את דעת הקהל לענייננו ולהגביר את התמיכה הציבורית במאבקנו. אולם סברנו שיש צורך בעילה ספציפית לשביתה, בדרישה שמילויה תוצג כהישג שיביא להפסקת השביתה. העילה שבחרנו הייתה הגשת חוק משאל העם, אותו רצינו למנף באמצעות השביתה. מאחר וראש הממשלה הפעיל לחץ כבד מאוד, כמעט ברוטאלי, על הח"כים, לבל יגישו את החוק, שבתנו עד הגשת החוק, בידי ח"כים ממפלגת העבודה, שהפרו את החלטת הסיעה.

יום לפני פתיחת שביתת הרעב, מישהו (מן הסתם אחד הח"כים, שחיפש דרך לברוח) הדליף לרדיו את דבר החתימה ההמונית של ח"כי העבודה על הצעת החוק. במהדורת החדשות הבאה, כבר הודיע ח"כ אלי גולדשמידט, עד אותו רגע אחד התומכים הנלהבים בחוק, שהוא מושך את חתימתו ותמיכתו. בכך הקנה לעצמו לעד את הכינוי אלי גולדשפן. אך הנ"ל לא היה יחיד, אלא הסמן של המפולת – בתוך ימים ספורים נשארנו עם 5, ולאחר עוד לחצים ממשלתיים, נשארו שלושה אמיצים – קהלני, עמנואל זיסמן ויעקב שפי.

חשוב לציין, שמי שהחליט על משאל העם היה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין עצמו, שבלי לעדכן איש משרי ממשלתו שיגר את סגן שר הביטחון מוטה גור להודיע על כך במליאת הכנסת. בדיעבד מסתבר שהוא עשה כן בתיאום עם נשיא ארה"ב קלינטון זמן רב מראש. התנהלותו בנושא הייתה מוזרה – מצד אחד הוא יזם משאל עם, ומצד שני הוא נלחם בכל כוחו נגד חוק שריון הגולן. איך מסבירים זאת? לדעתי, העובדה שהחוק הועלה בידי מורדים ממפלגתו גרמה לו לתגובה רגשית קשה.

מה פירוש "נלחם בכל כוחו"? על קהלני הוא צעק, שבגלל החוק שלו נהרגים חיילים בלבנון... אבל השיא היה התנהלותו ביום ההצבעה על החוק. רבין הודיע על גיוס כללי של כל הקואליציה, בלי קיזוזים. הייתה בעיה אחת – ח"כ חיים קופמן מהליכוד, שכב על ערש דווי, כתוצאה ממחלת הסרטן. קופמן הודיע, שאם לא יקוזז יגיע על אלונקה לכנסת כדי להצביע. רבין התעקש ולא הסכים לקיזוזו. בסופו של דבר, ח"כ אברהם פורז, איש "שינוי" – אז עדיין חלק ממרצ, הפר את המשמעת ונעדר מן ההצבעה כדי להתקזז עם קופמן. ... איזו מקלחת צוננת הוא חטף.

אך בכך אין די. במיתולוגיה של הפוליטיקה הישראלית, מקובל שההצבעה על הסכם אוסלו ב' היא "הצבעת המיצובישי", שבה נקנה אלכס גולדפרב והבטיח את הרוב להסכם. האמת היא שהזיכרון הציבורי קצת מתעתע – "הצבעת המיצובישי" לא הייתה על אוסלו, אלא על שריון חוק הגולן.

ומעשה שהיה, כך היה. הקואליציה של רבין הייתה קטנה מאוד, והוא היה מעוניין מאוד להרחיבה באמצעות צירוף מפלגת ימין. אחת ממטרותיו הייתה להבטיח רוב יהודי בכנסת למדיניותו. היעד המרכזי לגישושיו הייתה סיעת צומת, בראשות רפאל איתן, אותו הכיר לאורך עשרות שנים, מתקופת השירות הצבאי, ואותו הוקיר והעריך. מפעם לפעם החל מו"מ על צירוף צומת לקואליציה, אך הדבר לא צלח.

התפנית הייתה בתחילת 1994 – שלושה ח"כים פרשו מצומת על רקע סכסוכים אישיים, והקימו את סיעת "יעוד". בראש הקבוצה עמד גונן שגב – לימים סוחר סמים ואסיר פלילי, ועמו אלכס גולדפרב – ח"כ עילג, שמה שיש לו על הכתפיים אינו בדיוק מושא להערצה, ואסתר סלמוביץ'. הסיעה הצטרפה לקואליציה. שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית, גולדפרב לסגן שר השיכון. נפגשנו איתם, והם נשבעו אמונים לגולן והבטיחו להיאבק מבפנים למען הגולן – מאבק שיהיה אפקטיבי יותר מישיבה עקרה באופוזיציה.

מבחנם היה בהצבעה על החוק. שגב הודיע שהוא תומך בחוק, אך כשר הוא מחויב להחלטת הממשלה. גולדפרב וסלמוביץ' הודיעו שיתמכו בחוק. ערב ההצבעה הסתמן רוב של שני ח"כים בעד החוק. הקואליציה סימנה את גולדפרב כחוליה החלשה והחליטה למקד עליו את כל עוצמת הלחץ הפוליטי.

המשימה הייתה של שר השיכון פואד בן אליעזר. גולדפרב, סגנו, היה מתוסכל – פואד לא נתן לו כל סמכויות במשרד. המשמעות שלו במשרד לא הייתה גדולה הרבה יותר משל עציץ במשרד של מזכירה זוטרה. זה היה יומו הגדול. פואד הסתגר איתו במשך שעות, עם קו פתוח לראש הממשלה, וניהל עמו מו"מ על סמכויותיו כסגן שר, ובלבד שיצביע נגד החוק. וכך, משעה לשעה סמכויותיו הורחבו, הוא קיבל אחריות על 14 חברות ממשלתיות ועוד. ו"המיצובישי"? סתם אגדה אורבנית.

ההצבעה הייתה שמית. את גולדפרב הקיפו ח"כים מן האופוזיציה והקואליציה, וכל אחד מכיוונו הפעיל עליו לחץ פיסי לא כל כך מתון. בהגיע תורו להשיב, אמר גולדפרב: "בעד הגולן אבל נגד החוק". הקהל הגיב בקריאות בוז. ההצבעה הסתיימה בתיקו 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר היה ברור – אין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

בכנסת הבאה, חודש המאמץ לחוקק את החוק, בהובלת איש הגולן, ח"כ לשעבר יהודה הראל מן "הדרך השלישית". אחת הסוגיות המעניינות בתהליך בניית החוק, הייתה הרוב הדרוש במשאל עם. הרעיון המקורי דיבר על רוב מכלל בעלי זכות הבחירה. הכוונה הייתה להקשות ככל הניתן על היכולת לקבל החלטה חמורה כל כך, ולהבטיח שלא תתקבל החלטה על נסיגה משטח ריבוני, מבלי שרוב אזרחי ישראל תמכו בה. מתנגדי החוק הציגו את ההצעה אודות הרוב כניסיון לנטרל את הקול הערבי, ומרגע זה היא גונתה כ"גזענית". במצב הזה היה ברור שאין לה כל סיכוי להתקבל, ונאלצנו להסתפק ברוב רגיל.

ב-25 בינואר 1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של יהודה הראל, תיקון לחוק סדרי שלטון, שכונה בציבור ובתקשורת "שריון חוק הגולן". החוק קבע: "החלטת ממשלה לפיה המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח, טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתקבל ברוב חבריה... החלטת ממשלה, שאושרה על ידי הכנסת... טעונה גם אישור במשאל עם, שיתקבל ברוב הקולות הכשרים של המשתתפים במשאל". מדוע, אם כן, היה עוד צורך בחוק שהתקבל השבוע?

מאחר ואין בחוק הישראלי הסדרה של משאל עם, המפרטת את אופן התנהלותו, נקבע בחוק, שמימוש סעיף משאל העם מחייב חקיקת חוק יסוד מיוחד. במדינה מתוקנת, מרגע שהתקבלה ההכרעה העקרונית, הן התומכים והן השוללים היו מפשילים שרוולים כדי להסדיר את החוק. אלא שממשלות ישראל, לאורך שנים, מזמזו, מסמסו והכשילו את היוזמה.

מתוך הקושי להעביר את חוק היסוד, קיבלה הכנסת הקודמת חוק חדש, שאינו חוק יסוד, המסדיר את תנאי משאל העם. בעקבות זאת, עתר עו"ד מחמד ואתד לבג"ץ נגד החוק. הוא הציב שורה ארוכה של נימוקים פוליטיים נגד החוק, שמקומם אינו בבית המשפט, ונרמז לו בידי השופטים שמוטב שיוותר עליהם, וכך הוא עשה. לצד הנימוקים הפוליטיים היה לו גם נימוק חוקתי – הטענה ששינוי מהותי בסדרי השלטון, כמו החלת משאל עם, אינו יכול להיעשות אלא בחוק יסוד. מהערות השופטים ושאלותיהם, ניתן להסיק שהם מקבלים את הטיעון הזה, אף שספק אם הם יראו בכך עילה מספקת לפסול את החוק. אולם לנוכח דברי השופטים, עלתה היוזמה לעגן את החוק הקיים בחוק יסוד.

זה החוק שהתקבל בשבוע שעבר. החוק התקבל ברוב גדול, אולם מן הראוי היה שיתקבל בהסכמה רחבה. למרבה הצער, האופוזיציה לא תמכה בו, ואף החרימה את הדיון עליו ועל חוקים נוספים, ובכך ביזתה את הכנסת.

החרמת הדיונים על חוקי המריבה בכנסת, בידי האופוזיציה, הזכירה לי החרמה קודמת. ב-14.12.81, הפתיע בגין את הממשלה ואת הכנסת, כאשר ביום צאתו מאשפוז בבית החולים, העביר ביום אחד, בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת, את אחד החוקים ההיסטוריים והחשובים בתולדות המדינה – חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל.

המערך החרים את ההצבעה, בטענה שקיום שלוש הקריאות ביום אחד, הוא מחטף. כמובן שהיה זה תירוץ, והסיבה להחרמה הייתה שונה לגמרי. היה זה תרגיל של יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס ויו"ר סיעת המערך משה שחל, להסתיר את הפילוג הפנימי במערך.

סיעת המערך הייתה חלוקה בנושא חוק הגולן, וקשה היה להגיע בה להסכמה. כמה מיוזמי החוק וראשי לובי הגולן בכנסת היו חברי סיעת המערך וכמה מן המתנגדים החריפים ביותר לו, היו אף הם מן המערך. על מנת למנוע את המבוכה, של פיצול הסיעה בהצבעה כה חשובה, יזמו פרס ושחל את התרגיל.

אולם התרגיל כשל. אמנם רוב חברי הסיעה כיבדו את ההחלטה והחרימו את ההצבעה, אולם התומכים המובהקים בחוק ומתנגדיו המובהקים הפרו אותה והצביעו, על פי עמדותיהם. וכך, המבוכה הייתה אף גדולה יותר – הסיעה לא התפצלה לשניים אלא לשלושה, ושתי קבוצות משמעותיות של ח"כים הפרו את החלטת הסיעה.

יש קשר הדוק בין חוק הגולן לחוק משאל עם. חוק יסוד משאל עם אינו מחייב משאל עם על כל נסיגה, אלא על נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל. הגולן הוא שטח ריבוני של ישראל, מאז סופח בחוק הגולן. בעוד שלושים שנה, רק נודניקים כמוני יזכרו את הפגנת ההחרמה סרת הטעם של הדיון על החוק הנוכחי, כפי שאף אחד, כמעט, אינו זוכר את ההחרמה הילדותית של ההצבעה ההיא. ואילו חוק היסוד החשוב הזה, כמו חוק הגולן, יישאר חקוק בספר החוקים של מדינת ישראל.

חוק יסוד משאל עם הוא הצלחה גדולה. מאות פעילי ועד יישובי הגולן היו שותפים, לאורך השנים, ליצירת ההצלחה. מירב הקרדיט על ההצלחה מגיע ליהודה הראל. זכויותיו של יהודה במפעל ההתיישבות בגולן רבות מאוד, ועל כך יש להוסיף את חוק משאל העם. במשך כל 22 השנים, חוק משאל העם היה תיק של יהודה. הוא גייס את הח"כים ממפלגת העבודה שהעלו לראשונה את החוק על שולחנה של הכנסת. כח"כ, הוא העביר את החוק ב-1999. והוא הוביל גם את המהלך שהסתיים בקבלתו הסופית של חוק היסוד.

* "שישי בגולן"