הבלוג של אורי הייטנר

"זה אישל מדבר", הוא ספר מבריק שכתב חנוך ברטוב לפני שנות דור. הספר הוא מונולוג מתמשך של אסף לוויתן, "אישל", היושב על כורסת הפסיכולוג ועורך בנוכחותו את חשבון נפשו.

הכינוי "אישל" הודבק ללוויתן, כיוון שהקדיש עשרים שנה מחייו למטרה אחת – אביק סער; פוליטיקאי שלוויתן היה עוזרו, משרתו, דוברו, שופרו ונושא כליו. כל ישותו הייתה – היותו "איש של", האיש של סער, "אישל". מפעל חייו של אישל היה סער - עיצוב דמותו כמנהיג לאומי והעלאתו לשלטון. אישל מחק את אישיותו והמיר אותה ב"אישליות"; הוא היה מאיש לאישל.

וכשהוא עשה את חשבון נפשו, הוא הבין שכל חייו היו בזבוז והחמצה, שירות כפוי טובה של איש בלתי ראוי.

גדולתו של הספר, היא שמיטב הכזב – אמִתוֹ. הספר הוא בדיוני, אך הסיפור כל כך אמתי. הדמויות הללו, האישלים הללו, סובבים כל מנהיג. כשהמנהיג הוא אדם דגול, גם האישל שלו הוא כזה. וכשהמנהיג אינו ראוי... הפער בין יחיאל קדישאי לשולה זקן היא בבואת הפער בין מנחם בגין לאהוד אולמרט.

שולה זקן היא התגלמות תסמונת אישל. מאז היותה נערה דבקה באולמרט וכל חייה הוקדשו לקריירה שלו. תחושת הכוח האדיר שהלך והצטבר בידיה עם העפלתו של אולמרט מתפקיד לתפקיד עד הצמרת, סחררה אותה והעבירה אותה על דעתה. היא ידעה שהקשר עם אולמרט היה הזדמנות חד פעמית, שבלעדיו - לעולם לא הייתה מגיעה לאפס קצה המעמד והכוח אליהם הגיעה עמו.

דבקותה באולמרט הייתה מוחלטת – היא מחקה את אישיותה, את פרצופה, הקריבה הכל למען הקריירה של הבוס. והוא גמל לה בחיבה ובתחושת ערך. היא דבקה באולמרט, ודבקה בנורמות של אולמרט. אלא שהנורמות של אולמרט בלתי נורמטיביות בעליל בחברה מתוקנת. ולאורך השנים, זקן התגלגלה עמו מחקירה לחקירה, מחשד לחשד; פעם אחת הוא ניצל בזכות ההתיישנות, פעם אחרת שכנע את בית המשפט שכגזבר הליכוד לא ידע מה קורה מתחת לאפו ואין לו קשר לחשבוניות הפיקטיביות. אולמרט תמיד ידע להתחמק מהדין ולהפיל את האחריות על אחרים. והיא אתו, מעריצה עיוורת, אינה מפקפקת, לא בוחנת, לא עושה חשבון נפש.

וכשהיה צריך לשתוק בחקירה למענו, היא שתקה בחקירה למענו. וכשעורכי דינה הבהירו לה שהיא מסתבכת והולכת, כיוון שהפעם התחמקותו היא על חשבונה, היא דבקה בנדר שנדרה להמשיך ולסייע לו. אך כשחשה שעניבת החנק מתהדקת סביב צווארה, פקחה עיניים וראתה איך הוא מפיל הכל עליה, והיא עלולה לשלם את מלוא המחיר על מעשיה למענו, בעוד הוא ימשיך לחגוג. וכשהוא ואנשיו התנערו ממנה והציגו אותה כמושחתת, נפל לה האסימון.

שולה זקן אינה צדיקה, רחוק מזה. כאדם בוגר, היא אינה יכולה להתחמק מאחריות לשותפותה לדבר עבירה. כעת, כשהיא הבינה שבזבזה את כל חייה בשירות אדם בלתי ראוי; כשהבינה איך הסתבכה בשירותו ואיך הוא הפנה לה עורף והתנער ממנה כדי לחלץ את עצמו, החליטה לדבר.

האינטרס הציבורי חייב עסקת טיעון עם דג הרקק, כדי להגיע לחקר האמת, אודות מעלליו של מי שהיה ראש הממשלה וחותר בכל מאודו לחזור ולהיות ראש הממשלה. החלטתו של  פרקליט המדינה שלא לחתום עם שולה זקן על עסקה כזאת, היא החלטה אומללה. 

* "ישראל היום"

* התנגדות האופוזיציה לחוק יסוד משאל עם היא חרפה. בכל המדינות הדמוקרטיות המתוקנות, סוגיות הנוגעות לריבונות נקבעות במשאל עם. למשל – ההצטרפות לאיחוד האירופי, התקבלה במשאל עם בכל המדינות הנוגעות בדבר. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בוויתור על שטח ריבוני של המדינה. משאל עם בנושאים כאלה הוא הדמוקרטיה במיטבה. ההתנגדות למשאל עם, היא אנטי דמוקרטית, ונובעת מרצון לעקוף את עמדת הרוב באמצעות קומבינות וקניית קולות בכנסת.

* כבר ב-1999 החליטה הכנסת על משאל עם במקרה של ויתור על שטח ריבוני, בחוק שכונה "שריון חוק הגולן". אלא שבחוק נקבע, שמימוש הסעיף הנוגע למשאל עם, מחייב חוק יסוד המסדיר את משאל העם. במדינה מתוקנת, מיד לאחר מכן הכנסת, כולל מי שהתנגדו לחוק, הייתה מחוקקת את החוק. אולם הממשלות מסמסו ומזמזו את החוק. עובדה – זה לקח 15 שנים. לפני ארבע שנים, כאשר התברר הקושי להעביר בכנסת את חוק היסוד, חוקקה הכנסת את חוק משאל העם כחוק רגיל. ד"ר מוחמד ותאד, מרצה למשפטים במכללת צפת, הטריד את בג"ץ בעתירה נגד החוק. רוב טיעוניו היו הטיעונים של האופוזיציה נגד החוק. בג"ץ נפנף את כל הטיעונים למעט אחד – הטענה שהכנסת משאל עם לשיטת הממשל הישראלי אינה יכולה להיעשות בחוק רגיל, אלא בחוק יסוד. האמירה הייתה חד משמעית, ועלה חשש שמא מהסיבה הזאת בג"ץ עלול לפסול את החוק. כתוצאה מכך הוצע חוק יסוד משאל עם. החוק הזה מחזק באופן משמעותי את הדמוקרטיה הישראלית.

* כשיצחק רבין ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, הוא הודיע רשמית שהוא יביא את ההסכם למשאל עם. אף חוק לא חייב אותו לעשות כן, אולם הוא הבין שמדינה דמוקרטית ריבונית אינה יכולה לוותר על שטח ריבוני של המדינה, כלאחר יד, כאילו מדובר בהחלטה רגילה, כמו ההחלטות המתקבלות מדי יום בכנסת. אלה המתיימרים להיות ממשיכיו, נלחמים נגד משאל העם, בלי להתבייש.

* אחת הטענות שמעלים מתנגדי חוק משאל העם, הוא שאם יש להביא למשאל עם ויתור על ריבונות, למה לא להביא למשאל עם סיפוח לריבונות? טענה נכונה. לדעתי, יש לצרף לחוק היסוד סעיף המחייב משאל עם גם על סיפוח שטחים לריבונות המדינה.

* חבל שירושלים והגולן לא סופחו במשאל עם. במשאל עם הסיפוח היה מתקבל ברוב עצום, ואיש לא היה מעלה על דעתו נסיגה מהשטחים הללו.

* אני מתנגד ל"חוק המשילות" משתי סיבות. א. אני נגד העלאת אחוז החסימה, הפוגע בעיקרון הדמוקרטי של הייצוגיות. ב. מאחר וכבר נקבע בישראל אי אמון קונסטרוקטיבי, אי אפשר להפיל ממשלה בהצבעה בכנסת, אלא אם 61 ח"כים תומכים במועמד חלופי. חוק זה פתר סופית את בעיית המשילות שהייתה כאן בעבר, כאשר מידי שבוע נערך מו"מ סחטני עם כל פירור סיעה, כדי שהממשלה לא תיפול. הצעת אי אמון במצב הנוכחי, ללא רוב התומך במועמד חלופי, היא צעד מחאתי, דקלרטיבי, המבטא את עמדת הסיעות והכנסת בנושאים שונים. התניית עצם הגשת אי האמון בתנאים של אי אמון קונסטרוקטיבי – אין לה כל קשר למשילות, והיא צעד של סתימת פיות לאופוזיציה ונטילת כלי פרלמנטרי חשוב מידיהם.

* חוק המשילות הוא חוק הזחיחות. יוזמיו שוכחים שבדמוקרטיה הגלגל מסתובב, ומחר הם יהיו אופוזיציה ויפגעו מן החקיקה הזאת.

* אף שאני מתנגד להעלאת אחוז החסימה, כמובן שאני דוחה בשאט נפש את תאוריית הקונספירציה חסרת השחר, כאילו ההצעה נועדה למנוע כניסת המפלגות הערביות לכנסת.

* התנגדותו של ח"כ שטבון ("הבית היהודי") לחוק הגיוס, היא אנטיתזה לציונות הדתית. כאשר הוא מכנה את הדרישה מהחרדים להתגייס לצה"ל כ"אנטי דתית", הוא מאמץ את התפיסה החרדית האנטי ציונית, המזהה את הדת היהודים עם השתמטות. יוני שטבון כופר בעיקר.

* החרמת דיוני הכנסת בידי האופוזיציה – בזיון הכנסת והאופוזיציה.

* עסקת החוקים כמקשה אחת, בהסכם מחייב בין ראשי סיעות הקואליציה – בזיון הכנסת והממשלה.

* החרמת דיוני הכנסת היא תרגיל פוליטי מכוער של הצמד חמד הרצוג את דרעי. השתתפות בהצבעה הייתה מחייבת את מפלגת העבודה להצביע בעד חוק השוויון בנטל ולאבד את החרדים, או נגד החוק ולפגוע בבוחריה. הם התחמקו מהדילמה בתרגיל ההחרמה.

* ברית הרצוג את דרעי היא ברית בלתי קדושה של מושחתים. אריה דרעי הוא פושע, עבריין משוחרר, שישב בכלא על עבירות שוחד ושחיתות. יצחק הרצוג נחשד בפרשיות שחיתות, וניצל מכתב אישום בזכות השתיקה, עליה שמר בחקירותיו כאחרון העבריינים. למה הלך זרזיר אצל עורב? כי הוא מינו.

* אם אכן תחבל האופוזיציה בביקור ראש ממשלת בריטניה בכנסת, זו שבירת כלים. נראה שהרצוג איבד את הבלמים. מישהו חייב להיות המבוגר האחראי, שירסן אותו. אולי תהיה זאת שלי יחימוביץ'?

* קשה להילחם בשקר. קשה עוד יותר להילחם בשקר עצמי. כאשר העולם החופשי בוחר להונות את עצמו, בהובלת צ'מברליין של המאה ה-21, קשה להתמודד עם הבחירה הזאת.

אולם חובתה של ישראל לעשות כל שביכולתה להיאבק במגמה הזאת. חשיפת "קלוז סי" ואירוע הדיפלומטיה הציבורית המתוקשר באילת, חשובים מאוד. על ישראל לצאת במתקפת אמת, כנגד ההונאה העצמית.

בוז לכל הציניקנים וליללות הסָרְנָה.

* חסידי המשפטיזציה של הפוליטיקה לא יוכלו להלין על בית המשפט העליון, שאישר את עסקת "בית המריבה" בחברון. אם השאלה היא משפטית, בית המשפט בוחן אותו בכלים משפטיים; חוקי הקניין, כשרות העסקה וכו'. אלא שאין זו שאלה משפטית – קניינית - פרטית, ומן הראוי שלא בית המשפט יקבע בסוגיות נפיצות מבחינה לאומית. ההיבט המשפטי הוא היבט צר, בעוד הסוגיה הלאומית רחבה ומורכבת ויש בה אלמנטים לאומיים, תרבותיים, דתיים, פוליטיים וביטחוניים. בית המשפט היה מיטיב לעשות, אילו הבהיר שהעסקה כשרה, אך הממשלה היא הגורם המוסמך לאשר את מימושה.

* צפיתי בתכנית טלוויזיה על התארגנות מחתרתית של צעירים יהודיים בצרפת, לפעילות תקיפה נגד האנטישמים המרימים ראש בצרפת. הדברים שנאמרו פרטו על סנטימנטים שקל לי מאוד להתחבר אליהם: גאווה לאומית, עמידה איתנה, לא לכוף את הראש בפני האנטישמי, להחזיר מלחמה שערה, לא עוד וכו'. אולם בראיה רחבה, אין זו אלא התארגנות גלותית, של השארות בגולה ודבקות בה. הדרך להתמודדות עם האנטישמיות אינה מלחמת כנופיות נגד הביריונים האנטישמיים, אלא עליה לארץ ישראל, לארץ היהודים, למדינה היהודית. במקום להתגייס לקרבות רחוב עם אנטישמים בפאריז – להתגייס לצה"ל, צבאה של המדינה היהודית. כציוני, אין לי סימפטיה לפתרונות בלתי ציוניים.

* את עמדתי בנוגע לרפורמה ברשות השידור אקבע בדיעבד, על פי מבחן התוצאה.

אני מאמין בכל לבי בשידור הציבורי ובצורך בשידור ציבורי איכותי, חזק ומצליח. איני שש על סגירת רשות השידור, אולם אם אכן הסגירה היא לצורך הקמת רשות שידור ציבורית טובה יותר ועצמאית יותר – אני בעד. מצד שני, אני חושש משפיכת התינוק עם המים ומכך שהסגירה תתבצע והפתיחה מחדש... מי יודע?

חס וחלילה, שהשידור בישראל לא יהיה כולו בדיוטה הנחותה של שידורי ההבל, הזבל והריאליטי בערוצים המסחריים. שפני הדור לא יהיו כפני רני רהב, חלילה.

* על מערכת החינוך לעודד לימודי צילום. בעידן ה"סלפי", חשוב שהילדים יחשפו לכך שצילום הוא אמנות. חשוב שיחשפו לאופציה של צילומי נוף. זה לא פחות חשוב מעוד שעת מתמטיקה.

* ביד הלשון (לכבוד י"א באדר)

כותרת מאמר ב"האומה": "מצודת זאב – ממועדון בית"ר ע"ש תרומפלדור עד בית ז'בוטינסקי".

תרומפלדור?! תרומפלדור?! בתי"ו? עד מתי?

טרומפלדור, כידוע, כותבים בטי"ת. מנין הגיע ה"תרומפלדור"?

אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית אמצו אותו כגיבור.

תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול. ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים").

אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו" (הציטוט המדויק: "כדאי למות בשביל ארץ").

במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.

ז'בוטינסקי שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שמאחר והשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.

מה שפאתטי, הוא שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו -"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור.

אחרי למעלה מ-90 שנה הגיע הזמן לשים קץ לגרוטסקה הזאת. טרומפלדור כותבים בטי"ת. כך הוא איית את שמו. מן הסתם, כך גם ז'בוטינסקי איית את שמו עד הקמת בית"ר.

כללי האקדמיה ללשון קובעים שהתעתיק של האות T בעברית היא טי"ת. תי"ו היא התעתיק של TH.

* "חדשות בן עזר"

שיר שמח / צמד העופרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 10.3.14

היום נאזין לשיר שמח. שמו של השיר השמח – "שיר שמח". השיר השמח "שיר שמח" נכתב בעקבות אחד האירועים העצובים ביותר בתולדות המדינה.

האירוע הוא הטבח במעלה העקרבים. בי"א באדר תשי"א, נערכו חגיגות במלאת חמש שנים לשחרור העיר אילת, ששוחררה ביום תל-חי. בדרך חזרה למרכז, התנפלו מחבלים ערבים על אוטובוס של חוגגים, וערכו בו טבח, בו נרצחו 12 איש; גברים, נשים וילדים. הטבח גרם לאבל כבד בציבור הישראלי, ימים אחדים לפני פורים.

כעבור ימים אחדים, הגיע ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת לאירוע במועדון "מילוא", מועדון מפא"י בתל אביב. הוא הבחין בכך שכל האנשים יושבים אבלים וחפויי ראש, בעיניים כבויות. היה זה ביטוי למוראל השפוף של העם. שרת החליט שיש להעלות את המוראל, ויהי מה.

בין הנוכחים במקום הוא זיהה את המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא. הוא קרא להם, יצא אתם למטבחון, ואמר להם: חייבים לעשות משהו כדי להעלות את מוראל העם. אתם חייבים לכתוב שיר שמח.

ראש הממשלה נותן הוראה, הם לא ימלאו אותה? התיישבו לעבודה משותפת, בקבוק על שולחנם, כמובן, וכעבור דקות אחדות הגישו לשרת דף נייר ועליו המילים והתווים. שרת, שבא ממשפחה מוסיקאלית והיטיב לקרוא תווים, היה הראשון ששר את השיר. הקהל שנכח במועדון, למד את השיר ושר אותו בציבור. וכך, הצליח ראש הממשלה להחדיר מעט אווירת פורים, במצב הרוח השפוף.

השיר שמח, אך אינו מתעלם מן העצב האופף אותנו. המסר הוא שאסור להתייאש. שיר של אף על פי כן, כמיטב המסורת הברנרית. אף על פי שראשנו שח, כלומר מורכן, ולמרות שהעצב סובב אותנו – יש בנו שמחה. הבה ונתלקח ממנה כמו אש. בכל איש בישראל ניצוץ של נחמה, אבוי למתייאש, הלילה יש לשמוח!

יש ביצועים רבים לשיר הזה, אנו נשמע את העופרים – הזוג אבי ואסתר עופרים.

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח 
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח 
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ. 

הַי, הַי,
הָבָה וְנִתְמַלֵּא
שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן,
הַי, הַי,
שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
הַי, הַי...

עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ 
וְהַדְלִיקֵנוּ כֹּחַ! 
אֲבוֹי לַמִּתְיָאֵשׁ, 
הַלַּיְלָה יֵשׁ לִשְׂמֹחַ! 

הַי, הַי, 
הַלַּיְלָה יִגָּאֵל 
כָּל מִי, כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ, 
הַי, הַי, 
כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל - 
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ! 
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ! 
הַי, הַי...