לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פינתי השבועית ברדיו: דאווין של שיר מחאה


דאווין של שיר מחאה / שלומי שבן

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 7.3.17

 

מאיר אריאל הוא אחד מיקירי הפינה; הקדשנו לו תכנית שלמה, השמענו שירים רבים שלו וכמעט מדי שנה אנו מקדישים לו את הפינה ביום השנה לפטירתו ולעתים גם ביום הולדתו. והשנה הוא חוגג יום הולדת עגול – ביום חמישי שעבר 2.3 הוא חגג 75 אביבים. השנה הוא אף קיבל מתנת יום הולדת מרשימה – הביוגרפיה עליו, שכבר הקדשנו לה את אחת הפינות.

 

גם היום, לכבוד יום ההולדת, אנו מקדישים למאיר אריאל את הפינה, אבל הפעם את השיר שלו, נשמיע בביצועו של שלומי שבן, שיודע לבחור את השירים המתאימים לו ביותר, ללוש אותם בדרכו, ולהוציא אותם בלבוש חדש. הלבוש החדש - מצד אחד שומר על הצביון שלו ועל ה-DNA שהטביע בו היוצר המקורי, ומצד שני, נותן לו אופי אחר, חדשני, סוער. וכיוון שרבים משיריו של מאיר אריאל הם שילוב של דקלום עם מלודיה, יש חשיבות רבה למוסיקת הרקע של השיר, ובמקרה של שלומי שבן, מדובר בנגינת פסנתר וירטואוזית. וכיוון שרבים משיריו של מאיר אריאל הם סיפורים, בנופך שנוסך בהם שלומי שבן הם הופכים כמעט להצגה. ובשל מרכיב ההומור הדומיננטי ביצירתו של מאיר אריאל, יש מרכיב קומי בהצגה של שלומי שבן, ובנגינה הקומית בפסנתר. בוודאי בשיר הסאטירי שנשמע היום: "דאווין של שיר מחאה".

 

מאיר אריאל יודע לספר סיפור. כמה מן היפים בשיריו הם סיפורים – "ארול", "שיר כאב", "מחלק מוסר השכל" הם דוגמאות אחדות. כאשר מקלפים קצת את הסיפור, אנו מגלים שכבת עומק של מסר סמוי, המתחבא בתוך העלילה.

 

אחד משיריו – סיפוריו של אריאל מתאר בילוי לילי סוער ומוזר אך עקר, ובו איזה ניסיון לחילופי זוגות, כאילו מתוך ליברליות ופתיחות, שלמעשה מסתירה לא מעט קנאה. המספר מתאר לילה שבו צלילה שלו והוא מבלים אצל חבריהם איצקי ודורה ואת הקורות אותם באותו לילה. את התשוקה אל דורה: "החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה / אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף / רפוית כפתור, נושמת / הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה / יכולתי להגיד פשוט שדיה / לילה אחד הם היו פשוט שדיה". ובמקביל: "צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר / שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך / איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאווין על השטיח הרך".

 

אווירת החופש המיני אמורה לשחרר את משתתפי החוויה, אך זה לא כל כך פשוט: "תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה", בכל זאת, קשה להתמודד עם הקנאה. לאורך הסיפור יש תחושה של איזה שקר באוויר, משהו לא טבעי ולא אמתי בסצנה. יש גם תיאור מוזר על איצקי ההולך אל השירותים, ומלווה אותו הפזמון התמוה-משהו: "אבל המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". מה הוא רוצה לרמוז?

 

המפתח להבנת השיר, בעיניי, הוא הכותרת שלו: "דאווין של שיר מחאה". איפה המחאה בשיר? אז זהו, שלא ממש נמצא אותה. למה? כי המחאה הזאת אינה אלא דאווין אחד גדול. דרך המפתח הזה, השיר מתפרש אחרת. מאיר אריאל מתאר דקדנט – ניוון מוסרי, הוויית חיים הדוניסטית, מתפנקת, שטופת תאוות ומאוד מאוד לא אמתית. מתוך אותה הוויית בוהמה דקדנטית, יוצאת מחאה אופנתית, של מי שלא באמת אכפת להם, אבל הם יודעים שהמחאה היא חלק מן הפוזה המתבקשת. ולמה מדמה מאיר אריאל את המחאה הזאת? לתוצר שאחריו "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים". הוא למעשה רומז לקוראי השיר, שכדאי להם לבחון את המחאה הזאת בעין ביקורתית – למצוא את הזיוף ולהתייחס בהתאם... להוריד אחריה את המים.

 

"דורה סיפרה שחלמה / שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים / ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת / היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית / שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה / אחר כך בערב היא רצה / ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה / עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע / מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת". סאטירה נפלאה, אודות אותה הגיגנית דה-לה-שמטה, שאינה יודעת מה היא חושבת, מה שלא מפריע לה להשתקף מכל הטלוויזיות, כאשר קולה לא ישמע, כיוון שמה ששפתיה מבטאות, אינו באמת הקול שלה... כי אין לה קול משלה.

 

"אז מה הדאווין של שירי מחאה?" שואל אריאל. ובתשובתו מתאר את ההבל והריק, את הכלומניקיות של המחאה הלא אמתית הזאת: "כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה, המים יורדים. / תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות / בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך / מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח / תגיד בטח בטח צנון ורתח / המים יורדים / טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות / צוועי טיפין, תרי מקורין / שלולי לולי לולי לו לי לו להיות / אבל המים נוזלים המים אוזלים / המים יורדים".

 

מאיר אריאל עצמו כתב כמה שירי מחאה, כלומר הסוגה הזו אינה זרה לו והוא אינו שולל אותה, חלילה, להיפך. הוא כתב שירי מחאה כמו "מדרש יונתי", "דמוקראסי", "נרקומן ציבור".

 

כלומר הנושא שנגדו הוא יוצא, אינו עצם המחאה, ואינו עצם שירת המחאה, אלא המחאה כאופנה חברתית, שמי ששייך לברנז'ה יודע מה הוא צריך לחשוב ומה הוא צריך לומר. גם נעמי שמר כתבה, בדיוק על התופעה הזאת, בשירה "על ראש שמחתי" שהשמענו בפינה זו.

 

אין הוא נותן סימנים מתי שיר המחאה הוא אותנטי ומתי הוא זיוף. אבל הוא זורע בנו, המאזינים והקוראים, את הספק, את החשדנות, את התובנה, שעלינו לקחת בערבון מוגבל את אמינות המסר.

 

את התובנה הזאת של מאיר אריאל אימצתי מזמן, ואני מודה שלא אחת, כאשר אני מאזין להגיגי המחאה הפוליטית של אמנים לפני צאת תקליט או לפני בכורה של מופע, אני לא מאמין למחאה שלהם, לא מאמין לפוזה שלהם, וכשאני שומע אותם, מה שמתחשק לי זה להוריד את המים אחרי דבריהם.

 

אני מכבד כל דעה, אך אני מקבל את המלצתו של מאיר אריאל – להיות ביקורתי ולנסות לראות מתי מדובר בפוזה ריקה. ולא אחת אני מזהה פוזה ריקה, בדקלום של טקסטים פוליטיים פלקאטיים כל כך, סיסמאתיים כל כך, דוגמאטיים כל כך, חלולים כל כך, והם כל כך משעממים אותי. ואחרי שהם נשמעים, לא נותר לי אלא להוריד את המים אחריהם. והמים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים. שלולילולילולילולילוליות.

 

ועוד הערה. הזכרתי את הביוגרפיה שכתב נסים קלדרון על מאיר אריאל, "ארול אחד". קלדרון מפרש את השיר הזה הפוך לגמרי ממני. לטענתו "זה שיר מבריק על מחאה שאיבדה את אופייה כמחאה, שנעשתה לדאווין של שיחת סלון נואשת, לנוכח הכיבוש שהולך ומעמיק". והוא מדגים זאת בהערה: "הוא יצר סימפוניה של שובביות התודעה, שפוגשת מציאות פוליטית, שאין בה שום שובבות. הלץ שבמאיר אריאל שאל בשיר הזה מה מצחיק, ומה מצחיק עד בכי ["כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים" א.ה.], במציאות שבה התנחלויות הולכות ומתרבות תחת שמות מכובסים כמו 'היאחזות הנח"ל מלכישוע' ". אילו טרח קלדרון לבדוק, היה מגלה שהיאחזות הנח"ל מלכישוע הייתה בכלל בתוך הקו הירוק, על הגלבוע, כך שכל הטענה הזאת מופרכת. אולם דוגמה זו ממחישה את מה שאני רואה כבעיה המרכזית בביוגרפיה המצוינת שכתב קלדרון, "ארול אחד": הוא החמיץ את הבנת דרכו הפוליטית המורכבת והמקורית של מאיר אריאל, והציג אותה דרך המשקפים הפוליטיים שלו.

 

היה ערב יפה בעולם

כל העיניים אמרו אה או אה

יצאנו צלילה שלי ואני

אל איצקי ודורה.

דורה היתה רפוית כפתור

איצקי אמר שנשב איפה נמצא את עצמנו

שנשתה ונאכל ונסחוב ונמשוך

מה שנמצא לעצמנו

שנשטוף את הכלים אחר כך בעצמנו

(להרגשת הביתיות עכשיו)

ועוד מעט הוא חוזר

והסתלק לשירותים.

מצאנו, ישבנו, שתינו, אכלנו, סחבנו, משכנו,

שטפנו... כמו ששם צחקנו

לא בכינו שנים.

 

אבל המים נוזלים המים אוזלים

המים יורדים

 

איצקי חזר מהשירותים ואמר

שבום על קולי זה גאג לא נורמלי בטלוויזיה

כל בום זה יותר מצחיק.

בום! בום! והקריין אומר

"הגשנו לכם בום על קולי בחסות המועצה לביטחון

לאומי שוטף." פתאום בום!

הטלוויזיה מתפוצצת לאלפי חתיכות גחליליות

סטייל צחוקים סגולים בהיאחזות הנח"ל מלכישוע

אלוהים יודע מה זה היה צריך להיות

אבל כמו שאנחנו צחקנו לא בכינו שנים

 

אבל המים נוזלים המים אוזלים

המים יורדים

 

דורה סיפרה שחלמה

שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים

ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת

היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית

שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה.

אחר כך בערב היא רצה

ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה

עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע

מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת

היא מתעוררת... משקולת בחזה

נוזלת לה דרך העניים לכרית.

צלילה שלי אמרה, אם אנשים היו יודעים

בחלומות של מי הם מככבים בתור מה

 

אבל המים נוזלים המים אוזלים

המים יורדים.

 

צלילה שלי קמה, התמתחה

סובבה שובבה - בסלון - סטייל בלון

איצקי התחפר בתקליטים

דורה ואני החלפנו הצצות

תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה

זה בסדר

צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר

שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך

איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאווין על השטיח הרך

זה בסדר

מהזווית סטייל ספה

החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה

אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף

רפוית כפתור, נושמת

הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות

המתרמזות מחולצתה הדקה

יכולתי להגיד פשוט שדיה

לילה אחד הם היו פשוט שדיה

שוב הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות

המתרמזות מחולצתה הדקה

אני שונא דימויים בחיי אבל מה אני יכול לעשות

עכשיו עכשיו עכשיו

 

אבל המים נוזלים המים אוזלים

המים יורדים

 

אז מה כל הדאווין של שירי מחאה

כל פעם חוזרים לאותה נקודה

מה שלא תעשה, המים יורדים.

תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות

בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך

מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח

תגיד בטח בטח צנון ורתח

המים יורדים

טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות

צוועי טיפין, תרי מקורין

שלולי לולי לולי לו לי לו להיות

 

אבל המים נוזלים המים אוזלים

המים יורדים.

נכתב על ידי הייטנר , 6/3/2017 22:55   בקטגוריות אמנות, סאטירה, פוליטיקה, רדיו אורנים, ספרות ואמנות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ללא שורשים


מספר המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה מתחרה עם מספר המנדטים שמעניקים לה הסקרים. אני ספרתי תשעה מועמדים (גם אם לא כולם הודיעו על כך רשמית) ועוד היד נטויה. לצד בכירי המפלגה, צצים גם מועמדים בלתי מוכרים בציבור הרחב. אחד מהם הוא פרופ' אבנר בן זקן. בערב-שבת הוא הכריז על מועמדותו בראיון ל"מעריב".

 

כאשר אדם ללא הכרה ציבורית מכריז על מועמדותו לראשות מפלגה גדולה, הוא מקרין בעיה של מודעות עצמית. אולם למקרא הראיון התרשמתי מכך שאין המדובר בעוד איזה איתן כבל שהמסר שלו הוא "אני אני ואני", אלא אדם המדבר על רעיונות ודרך.

 

משפט אחד בראיון עורר בי תקווה: "בן 48, נשוי לעטר, בת קיבוץ בית השיטה, אב לשלוש בנות. 'אני דומה ברעיונות שלי לסבא שלה, מנחם אורן, שהיה אינטלקטואל ידוע בתנועה הקיבוצית', הוא אומר". לא הייחוס המשפחתי הרשים אותי, אלא הכרזתו על כך שהוא דומה ברעיונותיו למנחם אורן.

 

הכרתי את מנחם אורן, שלפני 32 נספה בתאונת דרכים. בית השיטה הייתה הקיבוץ המאמץ של אורטל בראשיתה. בנו של מנחם, שאול אורן ז"ל, היה המלווה החברתי של אורטל הצעירה, וממעצבי דרכה ורוחה עד היום. וגם מנחם היה קשור מאוד לאורטל. כאיש חינוך ורוח, הוא ייצג בעיניי את לוז הקיבוץ המאוחד: אקטיביזם ציוני, סוציאליסטי, התיישבותי, משימתי. מפלגת העבודה כל כך רחקה מן הדרך הזו, וכה שמחתי על מועמד המכריז על עצמו כמי שרעיונותיו הם ברוח הקיבוץ המאוחד.

 

הנה כמה ציטוטים מפיו של מנחם אורן. "הקיבוץ המאוחד קם מתוך יצרים עזים לעשות את הנקודה ההתיישבותית למשען אדיר לכל פעולת כיבוש בארץ... המשימות יפעילו את הכימיה של הליכוד הרעיוני של הרבים והשונים. כאשר נצמדו אל האדמה הזאת היה זה 'בבריתך' – בברית העפלה, בקדשנו אח, אחות" (1978).

 

במועצת הקבה"מ במרום גולן, לציון עשור להקמת מרום גולן, בכור יישובי הגולן, ולקבלתו לתנועה של קיבוץ אורטל (1978) אמר מנחם: "אנו מקיימים את דיוני המרכז בלב ישוב גדול ויפה ובוטח. מרום גולן הוא הגדול ביישובי הרמה. יוזמותיו החלוציות משפיעות לא במופת בלבד, אלא בהדדיות הממשית יום יום. באותה מועצה לפני עשר שנים אמר יגאל אלון: גדות מכאן וקיבוץ גולן מכאן מסמלים את עוצמת המפנה, לא יחזרו יישובי הגליל החולה ועמק הירדן להיות ברווזים נחים לעומת רמת הגולן עוינת. ... הקיבוץ המאוחד קיבל את ההחלטה, כי קו אזורי ההתיישבות יהיה קו הגבול... בקולנוע בקונייטרה לפני עשר שנים קיבלה מרום גולן את ברכת הקיבוץ. בצורה נחפזת נמסרה קונייטרה לסורים, אבל היישובים שלנו ברמה התחזקו והתבצרו וישנו המשך להתיישבות בצפון הרמה. הערב יקבל הקיבוץ את אורטל. מרום גולן, החוגגת עשר שנים להתיישבותה, תשלב את כוחה וערכה ההתיישבותי עם התנועה".

 

בשיחה עם חברי אורטל (1981) אמר מנחם: "הרצון שלכם להיצמד לגולן, הרעיון לקבוע עובדה התיישבותית, ההחלטה לחיות כאן – קדמה לבניין המשק. אבל צריך לזכור, כי בניין קהיליה שיתופית עם ערכי חיים הלכה למעשה, שתהיה אורטל בטוחה בכוח החיים שלה – היא לא יכולה להישאר בשגרת המשק. צריך שתהיה בה רוח מחיה, אותה רוח שבלעדיה אין התמד, הרוח המאפשרת לגבור על הקשיים, להיות מחוסנים בפני משבר, שעם כל הישג תתעורר יוזמה מחודשת ושיצטבר ביטחון בשורשים".

 

ולאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני (1979) הביע אורן חשש: "עומדת להישמט מידינו הרמה המגינה על הגליל, עומד להישמט מידינו הגליל מתוכו עצמו וכן הביטחון על הירדן. סכנה אורבת לצומת המדינה בין צפונה לדרומה – ירושלים. האדמה רועדת תחת כפות רגלינו. זו נפש הציונות, זו ממשות ריבונותנו כאן. מפעלנו הקיבוצי מרותק אל העיקר, עלינו להחזיר לעם את חוש ההתמצאות, את כושר ההבחנה".

 

ואם אדם שרעיונותיו כשל מנחם אורן מתמודד על ראשות מפלגת העבודה, הוא בוודאי רוצה להחזיר לעם את חוש ההתמצאות. זו בשורה מרעננת ומעודדת.

 

... אלא, שכאשר קראתי את רעיונותיו של פרופ' בן זקן, לא מצאתי בהם ולו הד קלוש לרעיונותיו של אורן. ההיפך הוא הנכון.

 

המנהיג שהפנה עורף לדרכה המדינית של תנועת העבודה ועקף את מרצ משמאל, היה אהוד ברק. בן זקן אכן מגנה את ברק, אך על כך ש"ב–99' ברק ריסק את תהליך השלום". לא יאומן!

 

בן זקן תוקף בחריפות את חוק הלאום, שמבטא את הקונצנזוס הציוני. בעקבות החוק הוא הציע להרצוג "לנסוע לכפר קאסם ולערוך שם מסיבת עיתונאים, להכריז שאין צורך בחוק הלאום, כולנו ישראלים - ערבים, דרוזים, מוסלמים, צ'רקסים. אמרתי לו שבאותה הזדמנות עליו לפנות לציבור הערבי ולומר להם שעליהם לקבל את העובדה שאנחנו מדינת הפליטים היהודים ובתמורה הצעתי להרצוג להבטיח לערבים שיפעל לשוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים".

 

למה צריך להבטיח לערבים שוויון זכויות מלא – הרי הם נהנים משוויון זכויות כזה, וחוק הלאום אינו פוגע בכך כהוא זה. האמירה, בהקשר הזה, ש"כולנו ישראלים" נועדה לחתור תחת זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לא "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" כפי שהוכרז במגילת העצמאות "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית", אלא "מדינת הפליטים היהודים". פליטים? ישראל היא מדינת לאום יהודית בזכות, ואין היא צריכה לבקש מהערבים להכיר בהיותה מדינת הפליטים. איזו אמירה אומללה.

 

אסופת כתביו של מנחם אורן נקראת "שורשים וכנפיים". ללא כנפיים, ללא מעוף וחזון, עם שורשים בלבד – במה מותר האדם מן העץ? אולם ללא שורשים, ללא דבקות במולדת, ללא התיישבות, מה שייוותר זו תלישות גלותית, כאילו לא טעמנו די מהתענוג הזה.

 

למרבה הצער, בראיון עם בן זקן, לא מצאתי שורשים.


* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 6/3/2017 01:15   בקטגוריות אורטל, אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 5.3.17


* אקטיביזם ביקורתי – בחוק יסוד מבקר המדינה נאמר: "מבקר המדינה יקיים ביקורת על המשק, הנכסים, הכספים, ההתחייבויות והמִנהל של המדינה, של משרדי הממשלה, של כל מפעל, מוסד או תאגיד של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על פי חוק לביקורתו של מבקר המדינה. מבקר המדינה יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים, וכל עניין אחר שיראה בו צורך".

 

לכאורה, כיוון שנוספו להגדרה המילים "וכל עניין אחר שיראה בו צורך", יכול המבקר לחקור את מדיניות הממשלה הנבחרת. הוא יכול לחקור, למשל, את השאלה האם הסכם אוסלו היה הסכם טוב, האם ההתנתקות הועילה למדינת ישראל ולביטחונה, האם הצעותיו המדיניות של אהוד ברק בקמפ-דיוויד ואהוד אולמרט לאבו מאזן היו הצעות מוצדקות וראויות, האם נכון היה לחתום על עסקת שליט והאם היה צורך להתנצל בפני הטורקים על פיגוע "מרמרה"?

 

בעיניי, כל אלה אינם מעניינה של ביקורת המדינה. אלו החלטות מדיניות של הממשלה הנבחרת, והביקורת עליה צריכה להיות פרלמנטרית, תקשורתית, ציבורית ובקלפי.

 

אם ניקח, לדוגמה, את ההתנתקות – יש מקום לביקורת המדינה על הטיפול בעקורים לאחר עקירתם, אך לא על עצם ההחלטה. ואין לי ספק שכאשר נכתב בחוק "וכל עניין אחר שיראה בו צורך", כוונת המחוקק לא הייתה להעמיד את מדיניות הממשלה לביקורת המדינה, אלא זה מעין "וכו'" וכדי לאפשר למבקר גמישות לבקר פעולה שלא צוינה בפירוש בחוק.

 

השאלה האם הקבינט קיבל דיווחים כראוי, היא סוגיה הנוגעת לתהליך קבלת ההחלטות, ולכן היא בקירה. אולם השאלה האם נכון היה להפציץ את המנהרות מן האוויר או לפעול באופן קרקעי היא סוגיה של שיקול דעת מבצעי, שהביקורת עליה היא של תחקיר צבאי מקצועי (ומלחמת "צוק איתן" תוחקרה בידי צה"ל באופן יסודי ביותר). ואילו הטענה שלא נבחנו חלופות מדיניות, גם אלמלא הייתה שקרית – היא בלתי בקירה בעליל ודחיפת רגל גסה של המבקר לתחום שאינו מוסמך לו.

 

* מלחמת אין ברירה - הטענה של מבקר המדינה, שלא נבחנו חלופות מדיניות למלחמת "צוק איתן", לא רק אינה בסמכותו, לא רק חסרת שחר, אלא גם חמורה וחסרת אחריות.

 

איזו חלופה מדינית יש לישראל מול חמאס, השליט על רצועת עזה? הרי חמאס אפילו אינו מתחפש, כמו ערפאת, לגורם המוכן למהלכים מדיניים כלשהם עם המדינה שעצם קיומה הוא בעיניו החטא שיש להסיר.

 

מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. ישראל הותקפה. טילים נורו לעבר האוכלוסיה האזרחית הישראלית. ומדיניות הממשלה, שניתן לבקר אותה (ביקורת ציבורית, לא של מבקר המדינה), הייתה לעשות הכל, כולל הכל ויותר, כדי למנוע את המלחמה. המחבלים ירו מיום ליום יותר ויותר טילים על אזרחי ישראל, והממשלה התחננה שוב ושוב לתוקפן: "שקט יענה בשקט", אך הדברים התפרשו כחולשה. לאחר שהחל המבצע, עשתה הממשלה הכל כדי להביא להפסקת אש שתמנע את המהלך הקרקעי. בכל פעם שמישהו צייץ את המילים "הפסקת אש", ישראל הפסיקה את האש. 12 הפסקות אש היו במלחמה. וכולן התנהלו באותו אופן: חלוקה צודקת בינינו לבין חמאס – אנחנו אחראים על ההפסקה והם על האש.

 

הרצון להימנע מהמלחמה פגע באופנסיבה והאריך את המלחמה, אבל היה לו יתרון חשוב – הוא יצר קונצנזוס לאומי כמעט מלא. הכל הבינו שאכן, אין כל ברירה. והקונצנזוס הזה הוא מכפיל כוח משמעותי. הגישה הזאת הביאה גם לתמיכה בינלאומית שנתנה לנו אורך רוח לפעולה. נכון, הגישה הזו גרמה להארכת המלחמה, אך התמיכה הרחבה של הציבור הישראלי והתמיכה הבינלאומית, הם שאפשרו את המכה המוחצת שקיבל חמאס, שבזכותה אנו נהנים כבר שנתיים וחצי מגבול שקט, לאחר 14 שנות ירי טילים יומיומי על האוכלוסיה האזרחית בדרום.

 

הזיכרון קצר, ועכשיו יש מי שמנסים להפיץ את השקר הנתעב כאילו ניתן היה להימנע מהמלחמה. וחמור מאוד שמבקר המדינה נותן את ידו לשקר הזה. השקר הזה מערער את האמונה של הציבור הישראלי בצדקתנו, מערער את אמונת המשפחות השכולות שאובדנן הכבד היה למען מטרה צודקת במלחמת מגן מובהקת; ואם האויב יחוש בהתערערות האמונה בצדקתנו, הדבר עלול לעודד אותו לחידוש התוקפנות.

 

* טענה מופרכת והזויה - הטענה כאילו ניתן היה למנוע את "צוק איתן" באמצעות סיוע כלכלי לרצועת עזה, היא הבל ורעות רוח. הרי ישראל העניקה גם העניקה סיוע לרצועה, וזאת שעה שחמאס שיגר טילים לעבר אזרחיה.

 

ישראל נסוגה מרצועת עזה עד גרגר החול האחרון, החריבה את יישוביה עד האבן האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל תושביה עד היהודי האחרון, החי והמת. אילו הפלשתינאים היו מנצלים זאת לפיתוח הרצועה, כל העולם ובראש ובראשונה ישראל, היו עומדים בתור כדי להשקיע בהפיכתה של עזה לסינגפור של המזה"ת. אך הפלשתינאים – תחילה הרש"פ ואח"כ חמאס, הפכו את השטח שישראל נסוגה ממנו לקן שיגור טילים על אזרחים, בפשע המלחמה המתמשך. בסיטואציה כזאת, הגבול בין ישראל לרצועת עזה הוא גבול של מלחמה, כלומר גבול סגור הרמטית. אך לא כך היה. גם בימים הקשים ביותר של הירי הפלשתינאי, ישראל המשיכה להעביר מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועה. ישראל המשיכה להעביר מלט לצרכי בניית בתים, שהשימוש בהם היה לחפירות מנהרות תופת. ישראל המשיכה לספק חשמל לרצועה, מתחנת הכוח באשקלון שהם שוב ושוב ניסו לפגוע בה בירי הטילים.

 

אני בעד סיוע ואפילו סיוע מאסיבי של ישראל לשיפור מצבם של הפלשתינאים, הן ברש"פ והן ברצועת עזה. אולם כאשר הם יורים על אזרחינו, אין לסייע להם. אבל ישראל סייעה להם גם כאשר הם ירו. הטענה הזאת מופרכת והזויה.

 

* מאז שנת 2000 – מאמרו של עמוס גלבוע, על דו"ח המבקר בנושא "צוק איתן", הוא חשוב וצודק. רק תיקון אחד - גלבוע אומר שהתקופה שמאז "צוק איתן" היא השקטה והטובה ביותר מאז שחמאס השתלט על עזה. אולם יש לזכור שירי הטילים החל בתקופת הרש"פ, במתקפת הטרור של 2000, שבע שנים טרם השתלטות חמאס. "צוק איתן" שינה את המציאות המדממת בגבול עזה שעמה חיינו מאז שנת 2000.

 

* אכזבה – הדיל בין שלי יחימוביץ' לאיתן כבל והניסיון להסתירו ולהכחישו, הם אכזבה גדולה. למה אכזבה? למה התנהלות שהיא המיינסטרים של הפוליטיקה מאכזבת אותי? כיוון שבכל שנותיה בפוליטיקה, משדרת שלי יחימוביץ' התנהלות אחרת, ערכית יותר, נקיה יותר. מאיתן כבל אין לי ציפיות. אבל כפי שלא הייתי מצפה מבני בגין לעסקה מסוג זה, כך גם לא משלי יחימוביץ'. כן, יש אנשים, גם בפוליטיקה, שהציפיות מהם גבוהות יותר. הדיל הוא לגיטימי אבל משאיר טעם רע ומאכזב.

 

נכון, אין המדובר במפורש בתמיכה של שלי במועמדותו של כבל לראשות מפלגת העבודה, אך התמיכה הזאת בהחלט משתמעת מן הכתוב. מה שמפריע לי במיוחד, יותר מעצם העסקה, הוא חוסר השקיפות. מן הראוי היה שההסכם בין השניים יפורסם על ידיהם, ביוזמתם, מיד לאחר חתימתו.

 

* קרש קפיצה - הדברים שאמר איתן כבל לשותפיו לסיעה בהסתדרות, שהקלטתם פורסמה בערוץ 2, הם התגלמות המכוער בפוליטיקה; פוליטיקה שכל כולה מאבקי כוח לקידום אישי. הם גם מעידים על אובדן הבושה – האיש אומר בגלוי, בבירור, בצורה הבוטה ביותר, שההסתדרות שעל הנהגתה הוא התמודד כלל אינה מעניינת אותו, וכל המהלך היה אך ורק קרש קפיצה לקידומו לראשות מפלגת העבודה. גסות הרוח וניבולי הפה שלו מעוררים קבס, וגם בעידן טראמפ ראוי שלא יהיו לגיטימיים בשיח הציבורי הישראלי.

 

כאשר שמעתי את ההקלטה, לקחתי בערבון מוגבל את דברי כבל על הדיל עם שלי יחימוביץ'. הערכתי שהוא התרברב בדיל הזה, כדי לשכנע את חבריו. הערכתי שהוא העביר לשלי את סיעתו, כדי להוריד מתמודדת בולטת מהפריימריז על הנהגת המפלגה ואולי אף שהוא ראה בכך "שלח לחמך" – לעשות צעד למען שלי יחימוביץ', בתקווה שהיא תתמוך בו בעתיד.

 

מהיכרותי עם שלי יחימוביץ', התקשיתי להאמין שהיא עשתה דיל כזה עם איתן כבל. ולכן אני מאוכזב כל כך.

 

* מועמדים כמספר המנדטים - יצחק הרצוג, עמיר פרץ, אראל מרגלית, עומר בר לב, איתן כבל, יום טוב סמיה, אבי גבאי ואלדד יניב – כל אלה מתכוונים להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. חלקם הודיעו על כך רשמית. אחרים עוד טרם הודיעו, אולי טרם החליטו סופית. שמונה מועמדים לראשות מפלגה שצפויה לקבל כשמונה מנדטים בבחירות, על פי הסקרים. וכלל לא בטוח שבכך תסתכם הרשימה.

 

מבין המועמדים, אלדד יניב הוא בדיחה. אני מקווה מאוד שלא יבחר לכנסת. די לנו שם באורן חזן אחד.

 

כפי שאני כותב כבר שנים רבות, יצחק הרצוג, שהיה שותף לשערוריית שחיתות ונחלץ ממנה כיוון ששתק בחקירה ושיבש את היכולת להגיע לחקר האמת, אינו ראוי להיות איש ציבור. לא כל שכן, לאחר ששוב הסתבך בשחיתות, בפרשה שכנראה תניב כתבי אישום. אמנם לא היו די ראיות כדי להעמידו לדין פלילי, אך מבחינה ציבורית, הוא אחראי על עוד מקרה של שחיתות ציבורית.

 

בין שאר המועמדים, יש טובים יותר וטובים פחות, מתאימים יותר ומתאימים פחות, אך אין אחד שקורץ להנהגה לאומית. המתאימה מכולם בחרה להתמודד על הנהגת ההסתדרות. מי שמתאים, במפלגת העבודה, להנהגה לאומית, הוא ראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון. אולם יתכן שעליו לצבור קודם ניסיון במישור הארצי, כדי להיות מוכר בציבור הרחב.

 

* סנונית ראשונה - אני שמח על הודעתו של ח"כ אבי דיכטר שיתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד. זהו צעד חשוב ראשון בקעקוע האגדה שאין לנתניהו תחליף. יש לקוות שבעקבותיו ילכו גם אחרים, כדוגמת גדעון סער, ולבסוף יתלכדו מאחורי מועמד מוסכם אחד, שיתמודד נגד נתניהו ויפילו.

 

* עם הראש בקיר – עורכי דינו של אלאור אזריה התפטרו עקב החלטתו ללכת עם הקו המתלהם של שפטל, רודף הרייטינג בכל מחיר, וללכת עם הראש בקיר לערעור חסר סיכוי. הם התפטרו בצדק, כיוון שהם מבינים ששפטל מוביל לדרך ללא מוצא, שרק תסב למרשו ולמשפחתו עוד סבל, אך הוא ינצל בכיף כל דקת מיקרופון ומצלמה, להם הוא מכור כנרקומן.

 

הם התפטרו בצדק, אבל כדאי לזכור שגם הם ייצגו קו בעייתי מאוד; קו רצוף שקרים, האשמת כל העולם וחמותו וסתירות. אילו אזריה היה לוקח סניגור מטעם הסניגוריה הצבאית, ובוחר קו המכיר בטעות, מביע חרטה ומדגיש את סערת הנפש, חוסר הניסיון וכד', הכל היה נגמר במשפט בזק, וכעת הוא יכול היה להיות קרוב לשחרורו ולסיום הפרשה.

 

* עד דלא ידע - קראתי את הדברים שכתב אהוד בן עזר בחודשים האחרונים על אלאור אזריה והשתכנעתי. אני מציע שאביגדור קהלני יוותר על עיטור הגבורה ויעניק אותו במתנה לגיבור ישראל אלאור אזריה. כי באמת, איך בכלל אפשר להשוות? קהלני בסך הכל בלם בקרב נחוש ועקשני שנמשך שלושה ימים ולילות פלישה של כוחות עדיפים בכמותם פי כמה וכמה של הצבא הסורי. זאת גבורה? זה רציני? על קשקוש כזה מחנכים דורות? גיבור אמתי הוא מי שירה בראשו של מחבל גוסס, זמן ממושך אחרי שחדל להוות סכנה. זאת גבורה! זה צה"ל במיטבו! על גבורתו של אזריה יש לחנך דורות! הנה, שמחתי לשמוע שיש כבר תחרויות תחפושות לאזריה, שנאמר "עד דלא ידע בין גיבור אלאור למוג לב קהלני".

 

* אין מחילה - השכר הנמוך והתנאים הירודים של עובדי מוסדות הסיעוד הגריאטריים, הם בעיה חברתית חמורה המחייבת פתרון. אולם בשום אופן אין בהם שמץ של הצדקה להתעללות בקשישים חסרי ישע. חבל שיש מי שעושים את ההקשר הזה. גם אם כוונתם טובה, להעלות את הבעיה על סדר היום הציבורי – בחיבור שהם עושים, הם נותנים לגיטימציה לפשעים בלתי אנושיים, שדבר אינו יכול להצדיקם ואין להם מחילה.

 

* מחשב מסלול מחדש? – נשיא ארה"ב נושא באחריות לא רק לשלומה של מעצמת העל החשובה בעולם, אלא גם לשלום העולם. לאחר בחירתו של טראמפ לנשיאות, קיוו רבים שכובד האחריות שעל כתפיו יביאו אותו להיוולד מחדש; לא עוד טראמפ הדמגוג, המתלהם, הפופוליסט, המסית, הגזען והמיזוגין, כפי שהיה במערכת הבחירות, אלא דמות נשיאותית, ממלכתית, מלכדת. נאום ההכתרה שלו היה קטסטרופלי – כאילו הוא חש שהוא ניצב בעוד אסיפת בחירות. ומיד לאחר מכן, במשך חודש וחצי הוא המשיך להשתולל ולהתפרע.

 

לכן, נאומו על מצב האומה בפני בתי הנבחרים עורר תקווה רבה כל כך בקרב אזרחי ארה"ב והעולם. התקווה, ונקווה שלא האשליה, היא שהשינוי המיוחל הגיע. שהנה, האיש מתחיל להבין שהוא נשיא ארה"ב ומה המשמעות של המעמד הזה.

 

ואולי בחודש וחצי הראשון לתפקידו, הוא החל להבין שאינו שליט יחיד, שהוא נשיא של דמוקרטיה חוקתית שיש בה איזונים ובלמים, ואם לא ייקח זאת בחשבון, לא יצליח למשול.

 

נאומו מעורר תקווה חדשה, שאולי האיש בחר לחשב מסלול מחדש.

 

כמה סיכויים אני נותן לתרחיש כזה? עזבו, לא נשבית את המסיבה.

 

* גם לי - אין לי טוויטר, לכן אני מנצל את הבמה הזאת כדי להכריז: אובמה צותת גם לי.

 

* החלום של טיבי - לאחמד טיבי יש חלום. הוא רוצה להיות ראש הממשלה של המדינה שתקום על חורבותיה של מדינת ישראל. ודבוקת שוקן מריצה אותו, ושלחה את קרולינה לנדסמן לראיין אותו. לראיין? לא הייתה שם אף שאלה עיתונאית, רק הרמות להנחתה. ראיון לקקני ומתרפס.

 

מה, למשל, היא לא שאלה אותו? את השאלה הפשוטה, המתבקשת: מדוע אתה חושב שהעם היהודי אינו זכאי למדינה משלו? למה דווקא הוא, מכל העמים?

 

מראיין טוב יכול היה להשתמש במילותיו של עמוס עוז ("הבשורה על פי יהודה"): מדוע בעצם בעיניו היהודים הם העם היחיד בכל העולם כולו שאינו ראוי למדינה משלו, למולדת, להגדרה עצמית, ולו גם בחלק קטן מארץ אבותיו? האמנם נגזר על היהודים איזה עונש אפל עד סוף כל הדורות? מפני שהיהודים הם רוצחי האל? על היהודים ורק על היהודים רובצת קללה נצחית?

 

יבוא איזה קורא מיתמם, ויאמר: רגע, הוא דיבר על "המדינה האחת", שהיא הפתרון האידיאלי, אך אמר שהוא בכל זאת מעדיף את פתרון שתי המדינות, שהוא הפתרון הפוליטי, הריאלי. נכון, אבל אף אחת משתי המדינות הללו אינה אמורה להיות מדינתו של העם היהודי. הוא מדבר על מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים ולצדה "מדינת כל לאומיה", כלומר לא מדינה יהודית, אלא מדינה אחרת, על חורבותיה של ישראל.

 

* הכרומוזומים של משפחת שלו - מאיר שלו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את כל ספריו – הרומנים, ספרי הילדים, הספרים בענייני תנ"ך וספרות, ואת כולם, ללא יוצא מן הכלל, אהבתי מאוד.

 

לעומת זאת, איני מעריך אותו כפובליציסט, ולא רק כיוון שעמדותינו הפוליטיות שונות, אלא גם כיוון שכתיבתו הפובליציסטית רדודה ומתחכמת, ורווייה שנאה למתנחלים.

 

ביום שישי הוא התראיין ל"7 ימים" לכבוד ספר למבוגרים עם סיפורים על הגינה שלו וספר חדש לילדים. חלק ניכר מן הראיון הוקדש לענייני היום והשעה, שכאמור רחוקים מאוד מדעותיי. אבל דווקא עם הדברים הבאים הזדהיתי מאוד: "מי שמכתיב את מה שקורה ביחסים בין העדות זה פוליטיקאים שמפיקים מזה רווח. תראה, רוב המשפחות בישראל הן מעורבות. הנכדים שלי נושאים כרומוזומים טורקיים, רוסיים, בולגריים, פולניים, מרוקאיים וכורדיים, ביחסים שווים. אז על מה מדובר פה? הם לא שייכים לשום משבצת עדתית. אבל פוליטיקאים מחוכמים כמו אנשי ש"ס וכמו מירי רגב יודעים לעשות מזה רווח פוליטי, והם ממשיכים להחיות את העניין הזה".

 

* פרס הצטיינות לרב קקון - בשנים שבהן ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית פלורליסטית בגליל העליון, אחד השותפים הקרובים שלי היה הרב יצחק קקון מקריית שמונה. אדם פתוח, פלורליסט, מתון, אמון על תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

אני מודה, לבושתי, שמהרבנים בגולן, שאני מעריך ומכבד אותם, לא זכיתי לשיתוף פעולה כזה, לפתיחות כזו ולשותפות כזו בפעילות שאינה על פי דרכם, כפי שזכיתי בקריית שמונה, ובפרט מהרב קקון.

 

לצערי הרב, לכמה מן המפעלים התרבותיים שחוללנו בקריית שמונה, אין המשך.

 

הרב יצחק קקון הוא איש חינוך ותיק ובעבר ניהל בית ספר בקריית שמונה. בשנים האחרונות הוא ראש המועצה הדתית בק"ש.

 

השבוע זכה הרב קקון בפרס הצטיינות ארצי, של משרד החינוך, על קידום תרבות יהודית. הוא ראוי לכך!

 

* באיזה תאריך חל יא באדר? – שאלה זו, שהיא חלק מן הסדרה של "כמה ימים נמשכה מלחמת ששת הימים?", מתחילה להיות אקטואלית, כך נראה לי. במדור ההיסטורי "היו זמנים" ב"ישראל היום", הקרב בתל-חי צוין דווקא בתאריך הלועזי שלו, 1 במרץ. מילא שם, כך אפילו בדף הפייסבוק של מוזיאון תל-חי.

 

יש תאריכים עבריים שנכנסו למחזור הדם שלנו, וטוב שכך. את הקמת המדינה אנו חוגגים ביום העצמאות, ה באייר, ולא ב-14 במאי. גם את יום ירושלים אנו חוגגים בכח באייר ולא ב-7 ביוני. קל וחומר כאשר מדובר ביום תל-חי, ששמו המוכר הוא התאריך העברי שלו.

 

* רגליים! - עיתוני השבת מלאים בצילומיו המקסימים של הצלם הנפלא דיוויד רובינגר, שהלך לעולמו. לכדה את עיניי במיוחד תמונה של שמעון פרס במכנסיים קצרים. מה שהפתיע אותי במיוחד, היה לדעת שמתחת לחליפה המחויטת היו לו רגליים!

 

בקצב הזה, אני עוד עלול להאמין שגם לבגין היו רגליים.

 

* איך נהרג דוד מרכוס? - לכבוד יום הולדתו המאה, קיבל שחקן הקולנוע היהודי אמריקאי קירק דאגלס את פרס טדי קולק על מפעל חיים, מטעם הקונגרס היהודי העולמי. לכבוד האירוע, פרסם הסופר, התסריטאי והבמאי עמוס קולק מאמר יפה, משעשע ומרגש במוסף הספרות והתרבות של "הארץ", שבו תיאר את סיפור החברות של אביו טדי קולק עם קירק דאגלס ובין משפחותיהם, שנמשכה במערכת יחסי החברות שלו עם השחקן מייקל דאגלס, בנו של קירק.

 

במאמר נפלה טעות היסטורית. כתב קולק: "ב-1964 שב קירק דאגלס לארץ כדי להכין את סרטו 'הטל צל ענק', שבו גילם את דמותו של הקולונל האמריקאי היהודי מיקי מרכוס שהתנדב לסייע לצבא הישראלי הצעיר ב-1948 ונהרג בקרב הפריצה לירושלים". בתיאור זה יש מספר אי דיוקים. שמו של הקצין היה דוד מרכוס וכינויו היה מיקי סטון. בצבא ארה"ב הוא היה קולונל, כלומר אלוף משנה, אולם בצה"ל הוא היה אלוף. הוא לא נפל בקרב הפריצה לירושלים, אלא נורה בשגגה בידי חייל ששמר על המטה שלו באבו גוש. הוא יצא לעשות את צרכיו והודיע על כך לשומר. השומר התחלף ושכח להודיע על כך למחליפו. המחליף ראה דמות מתקרבת למטה ושאל בעברית לזהותו. מרכוס השיב באנגלית והמשיך ללכת גם כשהשומר ירה באוויר. השומר ירה במרכוס והרגו.

 

* חוויה של איכות – למעלה משעתיים וחצי של איכות מוסיקלית יוצאת דופן, חווינו בליל שבת בפאב "לצ'ה" בקיבוץ אורטל, בהופעתם של אבי בללי וגליה חי (מ"נקמת הטרקטור"). אבי בגיטרה ובס, גליה בוויולה ושניהם בשירה. הם הציגו רפרטואר מגוון, החל מלחנים של אבי בללי לשירים של דליה רביקוביץ' ולשירים של משה בן עזרא, שירי "נקמת הטרקטור", מוסיקה שכתב בללי לסרטים כמו "כנפיים שבורות", פיוטים ועוד. נגינה מצוינת, שירה נהדרת ולא פחות חשוב – האמנים כל כך נהנו. נהרה של אושר הייתה נסוכה על פניה של גליה, לכל אורך המופע. גליה, שמלווה את הגדולים מכולם ובהם פוליקר, משינה, אהוד בנאי, ברי סחרוף ועוד, היא וויולנית מעולה. עונג שבת במלוא מובן המילה!

 

            * ביד הלשון

 

ללא מורא, ללא משוא פנים – בכתבה ב"הארץ" על חברי קיבוץ שער הגולן, שבמלאת 80 שנה ליסוד הקיבוץ נאבקים לניקוי הכתם שדבק בהם כאשר נטשו את המקום במתקפה הסורית בתש"ח, במקום להעלות על נס את עמידתם בקרבות עד אותו רגע, ואת שובם לקיבוץ ההרוס לאחר שחרורו כעבור ימים אחדים והקמתו מחדש לאחר שנהרס עד היסודות. אני הייתי מוסיף גם את עמידתו של היישוב במשך 19 שנים תחת איום האויב הסורי התוקפן שלא חדל לתקוף ולהטריד את יישובי הגבול בימים שבהם הגולן היה בידיו ולאחר מכן עוד שלוש שנים של מלחמת התשה עם המחבלים בגבול ירדן, עד סילוקם בידי חוסיין בספטמבר 1970.

 

משפט מתוך הכתבה: "ארזי סבור כי העובדה שהוא והמפיקה שלומית חפץ, אינם בני שער הגולן, עוזרת להם 'לספר את הסיפור ללא מורא וללא משוא פנים' ".

 

המכתם "ללא מורא, ללא משוא פנים" נשמע רבות בשיח הישראלי, ודומה שהוא חלק מן השפה העברית מימים ימימה. אך האמת שמדובר בצירוף מילים צעיר למדיי, בן פחות משבעים. "ללא מורא, ללא משוא פנים" היה הסלוגן של השבועון "העולם הזה" בארבעים השנים שבהן אורי אבנרי ערך אותו (1950-1990).

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 5/3/2017 00:08   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, שחיתות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)