הבלוג של אורי הייטנר

* יש כל כך הרבה תרחישים שיכלו להכשיל את מבצע ההשתלטות על ספינת הטילים מאיראן ולהפוך לאסון ולפרסה. הדבר מעצים את שלמות הביצוע ואת תעוזת ההחלטה.

* כששמעתי על תפיסת ספינת הנשק, כתבתי בדף הפייסבוק שלי: "ועכשיו נשמע את המנגינות האוטומטיות, על מדינה 'פיראטית'". קיוויתי שאמירות כאלו תשמענה רק מכיוונים כמו איראן, חמאס וכד'. אבל דברים כאלה נשמעים גם בתוכנו. החמיצות שבה התקבל המבצע בחוגים מסוימים, די מגעיל.

* העיתונאי יגאל סרנה מתבייש בישראליותו. ומה גורם לו לכתוב ש"כל יום מביש יותר לחיות פה"? תפיסת ספינת הטילים "קלוז סי". איזו בושה! "אלף חיילים משתלטים על אניות מסחר של 30 מלחים, נטולת הגנה".

לכאורה, לשם מה להתייחס לדבר הבל כזה, שסרנה כתב בדף הפייסבוק שלו? זה חשוב, כי ההתייחסות שלו מדגימה את האופן המעוות שבו המיליה שלו רואה את המציאות.

מה היה האירוע, אליבא דסרנה? לא תפיסת ארנסל טילים חדישים וארוכי טווח שנועדה להיירות על אזרחי ישראל והיוותה איום ביטחוני חמור. לא מניעת ההסלמה שירי הטילים היה גורם לה, כולל סבל קשה לתושבי עזה, אפשרות של כיבוש עזה והתדרדרות היחסים עם מצרים אילו הטילים היו נורים מסיני. לא ההישג המודיעיני הכביר, של חשיפת מבצע שלבטח הופעלו בו כל אמצעי החשאיות החמורים ביותר. לא ביצוע מושלם, ללא נפגעים לכוחותינו וללא נפגעים כלל. לא חשיפת פניה של מעצמת הטרור האיראנית. לא. מה שהיה כאן, הוא השתלטות של "אלף לוחמים" על "אניית מסחר נטולת הגנה". הנה, בקליפת אגוז, האופן המעוות בו אותם אנשים מציגים את הסכסוך הישראלי-ערבי כולו, מ"נראטיב" הנכבה ועד "קלוז סי".

* מי שטוען שעיתוי הפעולה נועד לשרת את ביקורו של נתניהו בארה"ב, מדבר שטויות. וכי ישראל תיאמה עם איראן את מועד ההפלגה? אבל לצורך הדיון - נניח שניתן היה לתכנן את עיתוי הפעולה. האם לא היה זה ראוי, לקבוע את העיתוי שייטיב לשרת את המערכה המדינית שישראל מנהלת נגד התחמשות מעצמת הטרור בנשק השמדה המוני? אילו היה הדבר בידינו, והיינו בוחרים בעיתוי אחר, היה זה מחדל מדיני. אך אילו הדבר היה בידינו, ראוי היה להקדים במקצת את הפעולה, כדי שתהיה לקראת פגישת נתניהו – אובמה.

* סרנה מתבייש. מה יש, לא יכולנו לשלוח חוליה מצומצמת לבצע את הפעולה? מעניין מה הוא היה כותב אילו הפעולה הסתבכה כמו ב"מרמרה".

* במסגרת הבידוד המדיני של ישראל, הקונגרס האמריקאי הגדיר בחוק את מעמדה של ישראל כשותפה אסטרטגית של ארה"ב.

* הבחירות החוזרות בבית שמש, חורגות בחשיבותן בהרבה מעבר לעניין המקומי. זו התמודדות בין הציונות לזייפנות.

אלי כהן – האיש שלנו בבית שמש.

* ב-4.3.28, בדיוק 86 שנים לפני החלטת עיריית ת"א על פתיחת עסקים בשבת, דחה בית המשפט תביעת דיבה של עו"ד סמואל נגד עורך הארץ משה גליקסון, על שבסדרה בת ארבעה מאמרים תקף אותו על שהגן על בעל חנות תל-אביבית, שנקנס כיוון שפתח את החנות בשבת. תביעת הדיבה הייתה על ביטויים קשים שכתב נגדו גליקסון, שהאשים אותו ב"התנקשות בחיי הבית הלאומי" ואת טיעוניו – "עקמומיות הלב והשכל".

מייסדי ת"א, ברובם הגדול, לא היו דתיים וממש לא רצו ליצור עיר דתית. עיתון "הארץ", אמנם היה שונה מאוד מ"הארץ" של שוקן, אבל הוא היה עיתון חילוני. גם גליקסון, אחד המנהיגים הבולטים של החוגים האזרחיים וזרם הציונות הכללית, היה חילוני, וכך גם הזרם שהנהיג. סגירת החנויות בשבת, כלל לא הייתה בעיניהם הליכה לקראת הדתיים, פשרה עם הדתיים, יכולת לחיות בדו-קיום, אלא ערך בפני עצמו, המבטא את דרכם שלהם כיהודים.

בדיוק שנתיים קודם לכן, ביאליק ייסד בת"א את אירועי "עונג שבת" – אירוע תרבות ואמנות לקהל הרחב. אירועי "עונג שבת" משכו קהל רב, ולכן נדדו מפעם לפעם לאולם גדול יותר. בשנה שבה כתב גליקסון את הדברים, נחנך אולם "אוהל שם", שנבנה בעיקר לצורך "עונג שבת", כיוון שלא נמצא מקום להכיל את כל הקהל. באותה שנה ביאליק הקים את אגודת "עונג שבת" שקידמה את המיזם התרבותי.

זוהי שבת הראויה לפרהסיה יהודית ישראלית – שבת של תרבות, אמנות ורוח על כל גווניה, כולל תיאטרון, קולנוע ומוזיאונים. עסקים, חנויות, מרכולים וכו' – סגורים.

* מיצוי האמת והדין בפרשיות אולמרט הוא אינטרס ציבורי מובהק. לכן, ראוי היה לחתום על הסכם עד מדינה עם שולה זקן. אני מקווה, שהודעת הפרקליטות לסניגוריה של זקן שלא יהיה הסכם, היא אמצעי לחץ עליה לזמר יותר ולחשוף פרטים נוספים.

* הייצוגיות היא מרכיב חשוב בדמוקרטיה, בוודאי במדינה מגוונת ומקוטבת כישראל. העלאת אחוז החסימה פוגעת בייצוגיות ולכן היא פוגעת בדמוקרטיה. אין לכך כל קשר למשילות, מה גם שאין היום באמת בעיית משילות בישראל.

* הוראתו של נשיא בית המשפט העליון השופט גרוניס לחסום את הגשר בין בית המשפט ל"סינמה סיטי" הזכירה לי את הוראתה של יו"ר הכנסת דליה איציק לאסור כניסה לכנסת בג'ינס. שני מקרים שבהם אובססיית כבוד עלולה להביא לנתק של מוסד ממלכתי חשוב מן הציבור, ובכך לפגוע בכבוד המוסד.

* ביד הלשון

הביטוי היפה "שמנהּ וסלתהּ" מופיע בפרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "ויקרא". אנו נוהגים להשתמש בביטוי, לציון הטוב שבטוב, המובחר שבמובחר. סלתה ושמנה של העיר = הטובים והמובחרים שבעיר. הסולת נחשבה בימי קדם למאכל יקר ויוקרתי, ומכאן הביטוי.

במקור, הביטוי שמנה וסלתה אינו אלגורי, אלא פשוטו כמשמעו, הוא מדבר על השמן והסולת שלה. של מי? של המִנְחָה – קרבן המנחה.

הנה, המקור – שני הפסוקים הפותחים את פרק ב' ב"ויקרא": "א וְנֶפֶשׁ כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.  ב וֶהֱבִיאָהּ אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה."

אגב, המילה "סָלתה" מנוקדת בקמץ קטן ונהגית כ"סוֹלתה". 

* "חדשות בן עזר"

אילו עניינה של "הקשת המזרחית הדמוקרטית" היה, באמת ובתמים, צדק חברתי, סולידריות, תיקון עולם – הם היו מתייצבים לצד הקיבוצים, הנאבקים על הזכות לדיור.

למרבה הצער, עניינה של "הקשת" אחר לגמרי – עניינה הוא להמשיך וּלְהִבָּנוֹת משיח השנאה והפירוד. עניינה של "הקשת" אינו האבחנה בין טוב ורע, צדק ועוול, אלא אנחנו והם. הם, הנם "האשכנזים" השנואים. והקיבוצניקים הם, כביכול, "אשכנזים" ולכן הם הרעים. הקיבוצים הם סמל האשכנזיות, לכן הם סמל ה"הם", לכן הם סמל הרע. ולכן, כאשר הקיבוצים נאבקים על זכותם הבסיסית – הזכות לבנות לבני הקיבוץ ולמצטרפים אליו, מול עוול משווע של הקפאה מתמשכת של הבניה בקיבוצים, הוציאה "הקשת" פשקוויל הסתה ושנאה נגד הקיבוצים, עם ביטויים כמו "מאבק חצוף וגרגרני", "אוכלוסיות מדושנות", "דורשים בניה ובנותיה יפי הבלורית מהקיבוצים עוד ועוד שטחים להגדלת הונם הפרטי והמשך קיום מנגנוני שימור חוסר הצדק המשווע".

אין כמעט משפט בפשקוויל הזה שאינו שקר. למשל, "עוד ועוד שטחים" – כלל אין מדובר בדרישה לשטחים חדשים, אלא לבניה בתוך שטח הקיבוץ, כדי לאפשר קליטה וצמיחה של מצטרפים חדשים ושל בני הקיבוץ.

מאבק הקיבוצים על הזכות לבנות ולהתרחב, הוא מאבק על היכולת להתקיים. זאת הסיבה האמתית לכך ששונאי הקיבוץ, דוגמת "הקשת המזרחית", מתייצבים נגד המאבק הזה. שנאתם מעבירה אותם על דעתם.

יש לזכור כמה עובדות היסטוריות. חברי הקיבוץ אינם בעלי בתים ואינם בעלי זכויות בבתים, מתוך אידיאולוגיה השוללת קניין פרטי, והרואה בכל האדמות – אדמות הלאום, השייכות לכלל. בשנים האחרונות, מסיבות שונות, חלו שינויים בקיבוץ, בהשפעת שינויים שחלו בחברה הישראלית ובעולם המערבי. השינוי כלל מרכיבים של הפרטה מסוימת במרבית הקיבוצים. בין השאר, כולל השינוי הזה בעלות חלקית של החבר על דירתו, עיגון חלקי של זכויותיו ויכולת הורשה. לשמחתי, הקיבוץ שלי, אורטל, הוא קיבוץ שיתופי, שבו חבריי ואני ממשיכים לבחור בדרך של ויתור על זכויות קניין בדירותינו. אולם שיוך הדירות במרבית הקיבוצים, הוא מימוש זכות מוקנית כל אזרח, ומן הראוי שמדינת ישראל תכבד זכות זו, ותקל על הדרך לממש את השינוי.

למרבה הצער, פקידות צרת אופק וקטנונית, בעיקר ברשות מקרקעי ישראל, מנהלת מו"מ צייקני על תנאי השיוך, וכאמצעי לחץ מקפיאה כבר שנתיים את הבניה בקיבוצים. הרשות מציבה לחברי הקיבוצים ולמצטרפים לקיבוצים תנאי חכירת קרקע חמורים לאין ערוך משל משתכנים בעיר.

התנועה הקיבוצית הלכה לאורך כל שנות הציונות והמדינה אל אזורי הספר והפריפריה המרוחקים והקשים ביותר, ועיצבה את גבולות המדינה. הקיבוצים שבמרכז הארץ, שומרים על השטחים הפתוחים החיוניים כל כך לאיכות חיינו. הקיבוצים היו ועודם, גם אחרי השינויים באורחות החיים, מופת לחיי צדק חברתי וערבות הדדית ויצירה ישראלית ייחודית, שהיא מקור לגאווה למדינת ישראל. המאבק על הזכות לבנות בקיבוצים, הוא מאבק על קיום הקיבוץ. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל.

מצוקת הדיור היא אחת המצוקות הקשות והחמורות עמן מתמודדת החברה הישראלית. ממשלת ישראל נושאת את דגל פתרון הבעיה הזאת. התנועה הקיבוצית מציעה הקמת 40,000 יחידות דיור בקיבוצים, רבע מהן בנות פחות מ-55 מ"ר להשכרה לזוגות צעירים וסטודנטים, כדיור בר השגה.

פתרון הבעיה הזאת הוא אינטרס לאומי. הקפאת הבניה המתמשכת מתנקשת באינטרס הלאומי. 

* "ישראל היום", "שווים"

* אני מקווה מאוד לא להגיע למקום, שרבים וטובים הגיעו אליו, של הגישה "לא צריך. יאללה, שלא יתגייסו. נסתדר בלעדיהם". איני רוצה להגיע לשם, כי זה לא מקום של "לוותר להם", אלא של "לוותר עליהם". להשלים עם בחירתם להוציא את עצמם מכלל ישראל.

את אחיי אנוכי מבקש.

* קראתי עצומת תמיכה במאבק החרדים נגד הגיוס, של אנשי שמאל רדיקלי, עם הרפרטואר השחוק עד זרא של מיליטריזם שמיליטריזם והתלהמות המשווה את "הגיוס הכפוי" לאנטישמיות באירופה, לא פחות. האמת? לא הופתעתי. מעניין כמה חרדים מאמינים שלחותמי העצומה באמת אכפת מהם.

* חוק העזר התל-אביבי, שנועד לאפשר פתיחת עסקים בשבת, הוא אנטי חברתי ואנטי תרבותי. השבת היא התרומה הגדולה ביותר של היהדות לאנושות, והבניית צביון יהודי לשבת, שאינה "יום ז' בשבוע", אלא יום של ייחוד, של קדושה, של תרבות, אינו עניין "דתי", ואינו אינטרס של "הדתיים". עיצובה של שבת ישראלית יפה, אמתית, מהותית, תרבותית, היא אתגר חשוב של בניית הפרהסיה של ישראל, כמדינה יהודית. שבת שבה העניים עובדים כדי לאפשר בולמוס צרכנות של מעמד הביניים ורדיפת בצע של בעלי העסקים, מנוגדת לאינטרס הכלל. אין שום קשר בין ההחלטה הזאת, לערכי ה"חופש", כביכול, שמלהגים יוזמיה.

* איני מגדיר עצמי כ"חילוני", אם כי בחלוקה הסוציולוגית הדיכוטומית המקובלת (אם כי לא מקובלת עליי), אני מוגדר ככזה. כואב לי לראות איך חילונים נאבקים על זכותם לממש את הסטיגמות החרדיות על החילוניות כעגלה ריקה, שלכל היותר עמוסה במוצרי צריכה.

* מרקל לאובמה: "אני לא בטוחה שפוטין מחובר למציאות". מי לא מחובר?! פוטין הוא זה שיוצר את המציאות.

* מי עומד מאחורי המשבר באוקראינה? הציונים, כמובן, כפי שהם עומדים מאחורי האירועים בלוב, מצרים וטוניס. כך, לפחות, על פי הדוברת הרשמית של ממשל אסד בות'יניה שעבאן, בראיון לערוץ הטלוויזיה הלבנוני אל מיאדין. שעבאן טוענת בראיון, שישראל עומדת מאחורי "הכנופיות החמושות", כלומר ארגוני המורדים בסוריה. הפצועים המועברים לטיפול בישראל, אינם אלא מסתערבים ישראליים, הלוחמים בשירות המורדים.

זה יכול היה להיות מצחיק, אלמלא רוב תושבי המזה"ת מאמינים לסיפורים מן הסוג הזה. רוב מוחלט מתושבי מדינות ערב, משוכנעים, משוכנעים? יודעים! ... שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר.

זו השכונה בה אנו חיים. תרבותה – תרבות שקר. איננו רק אי של דמוקרטיה, חופש וזכויות האדם בתוך ים של דיקטטורה ודיכוי, אלא גם אי של אמת באוקיאנוס של שקר.

* רוב גדול מאוד מבין הפלשתינאים ביו"ש הם תושבי הרשות הפלשתינאית. הם בחרו נשיא (עד שהנשיא שהם בחרו הפסיק לקיים בחירות לנשיאות), הם בחרו פרלמנט, יש להם ממשלה, ראש ממשלה, שרים, שלטון מוניציפלי, חוקים, בתי משפט, בתי סוהר, כוחות ביטחון, שירותי מודיעין, שגרירים בעולם. הוא הדין בשלטון חמאס בעזה.

זאת לא מדינה עצמאית, ריבונית. אני לא הייתי מסתפק בכך לעם היהודי. איני מצפה מהפלשתינאים להסתפק בכך. אך הטענה שהפלשתינאים הם אוכלוסיה כבושה, נשלטת בשלטון צבאי ישראלי, לתושביה אין זכות בחירה וכו', היא שקר. בין מדינה ריבונית לבין שלטון צבאי של כובש, יש מגוון רחב של מצבי ביניים. ההתייחסות לכל מה שהנו פחות ממדינה ריבונית כאל שלטון צבאי של כובש, נכונה כמו התייחסות לכל מה שהנו פחות משלטון צבאי של כובש כאל מדינה ריבונית.

כדאי שנקפיד על טרמינולוגיה אמתית ומעוגנת במציאות, כי אנו חיים במציאות מורכבת הרבה יותר מציורי השחור לבן.

* אגב, אחרי אוסלו, הרש"פ הייתה ממש מדינה מינוס. ישראל לא מימשה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ, אף שהדבר היה מעוגן בהסכם. רק מתקפת הטרור הרצחנית, החל בשנת 2000, הביאה את ישראל לממש את אחריותה הביטחונית, החל במבצע "חומת מגן".

* האם אוכל הוא תרבות? כן, אוכל הוא בהחלט מרכיב מסוים בתרבות האנושית. לכן, בהחלט ראוי שהטלוויזיה תקדיש חצי שעה בשבוע לתכנית אוכל. אבל כאשר תכניות האוכל משתלטות על הטלוויזיה, זו תת תרבות.

* ביד הלשון

את פינתי הקודמת הקדשתי לצורת הסמיכות של המילה נָמֵל. בכתבי אותה, הזדמזם באוזניי שירה של לאה גולדברג "אנו בונים פה נָמָל, פה נָמָל".

האם גולדברג לא ידעה, לא היטיבה לשלוט בשפה?

גולדברג אינה לבד. גדול משוררי ישראל, וירטואוז השפה העברית נתן אלתרמן כתב: "שם בנָמָל קוראים לי דב המים" ("דב המים") וכך גם בשירים נוספים כמו "קונצרטינה וגיטרה", ו"אנקש".

האם הם לא ידעו? או שמא, טרם נקבע אז ההיגוי נָמֵל? ואולי זו פשוט חירות המשורר – לאה גולדברג כתבה נָמָל כדי שיתחרז עם "תכלת למטה ותכלת מֵעַל" ועם "אנו כובשים את החוף והַגַּל"?

את השיר כתבה גולדברג לכבוד חנוכת נמל ת"א, אירוע מכונן בתולדות הציונות; סמל לשבירת החרם הערבי והשביתה הכללית של הערבים, שנועדו לשבור את המפעל הציוני, אך הביאו לעצמאותו, פריחתו ושגשוגו . הנמל נחנך ב-1938 ואז נכתב השיר. באותה שנה נכתב גם "דב הים" של אלתרמן. החלטת ועד הלשון לומר נָמֵל התקבלה עשר שנים קודם לכן, ב-1928.

החלטת הוועד נבעה מהרצון להבחין בין נמל בים, לבין הזכר של הנמלה – נָמָל ובעיקר בלשון רבים, להבחין בין נמלי הים – "נְמֵלִים" לבין רבים של נמלה – נְמָלִים.

גולדברג ואלתרמן ידעו זאת היטב, אולם החלטת ועד הלשון הייתה שנויה במחלוקת שנים רבות, והמשוררים הללו ואחרים היו מתנגדיה הראשיים.

ביוני 1936 פרסם אלתרמן בטור שלו ב"הארץ" "רגעים" (שקדם ל"הטור השביעי" ב"דבר") שיר בו לעג לוועד הלשון על ה"נָמֵל" – "למלחמת הקמץ והצירה". השיר נפתח בשורות הבאות, ונמשך עד סופו ברוח זו: "רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו.  / חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה.  / בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל-אָבִיב,  / שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה.  // שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: - מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי...  / אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל?  / קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי / וְהִנֵּה / מִתְגָּרִים בִּי:  / נָמֵל!.. "

ועם כל הערצתי לאלתרמן ולגולדברג, אני מבכר את עמדת ועד הלשון.

אגב, ב-1959 הצטרפה לאה גולדברג לאקדמיה ללשון עברית, כפי שנקרא ועד הלשון לאחר קום המדינה, בהמלצתו של בן גוריון. 

* "חדשות בן עזר"