הבלוג של אורי הייטנר

* האביב האוקראיני – המהפכה באוקראינה היא בשורה לעולם החופשי. שוחרי החירות בעולם סולידריים עם העם האוקראיני הנאבק על עצמאותו.

* בהנחה שהמהפכה אכן צלחה, היא תביא לידי ביטוי את רצון העם באוריינטציה של אוקראינה על המערב ולא על רוסיה. חולשתה ופייסנותה של ארה"ב בעידן אובמה וקרי מצד אחד, וכוחו, כוחניותו וחוכמתו של פוטין, מצד שני, הפכו את פוטין לאיש החזק בעולם. פוטין הוא הפטרון של איראן ושל סוריה, ועוצמתו מחזקת אותן. הפגיעה בעוצמתו של פוטין, כתוצאה מהמהפכה באוקראינה, היא בשורה טובה לעולם ולישראל.

פוטין רואה עצמו כשליט-על של אוקראינה. ממשל ינוקביץ' היה ממשלת בובות הכפופה לו. פוטין דחף לדיכוי אלים ואכזרי של ההתקוממות העממית באוקראינה. כפי שאנו רואים בסוריה, אין לו עכבות, בוודאי לא מוסריים. והוא טרם אמר את המילה האחרונה.

* האם הבא בתור הוא רודן ונצואלה, ניקולאס מדורו, תלמידו וממשיך דרכו של הרודן האנטישמי צ'אבס?

* או שמא הרודן האיסלמיסטי התורכי ארדואן?

* הקרן החדשה לישראל, או הקרן לישראל חדשה, היא גוף שסדר היום שלו, ברוב הנושאים, רחוק מאוד מהשקפת עולמי. לא אחת ביקרתי בחריפות את הקרן וארגונים שהיא מממנת, בעיקר על תרומתם לעלילת גולדסטון. חלק מן הארגונים הממומנים בידי הקרן, הם ממש גופים עוינים, שגורמים נזק רב למדינה. מצד שני, הקרן מממנת גם פעילויות חיוביות וארגונים חיוביים. למשל, המרכז לנפגעות אונס ופגיעה מינית, העושה מלאכת קודש, לא פחות. למשל, אחדים מארגוני ההתחדשות היהודית, הבונים את הקומה השניה של הציונות – התוכן התרבותי רוחני של ישראל, המעצב את דמותה כמדינה יהודית. כמו הרבה דברים בחיים, המציאות הרבה יותר מורכבת מתמונת השחור לבן שיש המנסים להציג.

לצערי, קיימת אווירה ותופעה של ציד מכשפות מקארתיסטי נגד הקרן החדשה. איני מדבר רק על צביעתה בצבע שחור בלבד, תוך שפיכת התינוק עם המים, אלא על תיאוריות קונספירציה, נוסח הפרוטוקולים של זקני ציון. ברחבי הרשת מתרוצצות תיאוריות על "הקרן להחרבת ישראל" – קרן שרקמה מזימה להחרבתה של מדינת ישראל ולכן היא דוחפת ומממנת פעילויות שנועדו למוטט את יסודות המדינה ולהחריבהּ. ויש ממש אווירה של רדיפה כלפי כל מי שיש לו קשר לקרן או שמישהו הדביק לו קשר לרשת.

* חתן פרס נובל לכימיה פרופ' דן שכטמן, אדם המשמש כשגריר בלתי פורמלי של ישראל בעולם ומביא לנו כבוד רב, פטריוט שטובת המדינה היא נר לרגליו, הוא הקורבן האחרון של אותה רדיפה. יש או אין לו קשר זה או אחר עם הקרן או עם גוף הנתמך בידיה – מרגע שהציג את מועמדותו לנשיאות, ברחבי הרשת מתנהל קמפיין נגדו, על פיו הוא קשור לקרן, והוא מורץ מטעמה לנשיאות כחלק ממזימתה להחריב את המדינה.

זוהי תופעה מכוערת ומסוכנת, הראויה לכל לשון של גינוי.

* ומחר, אולי אפילו עוד היום, אמשיך לצאת נגד הקרן ופעולותיה. יש להבחין בין ביקורת עניינית לציד מכשפות.

* יש אנשים שאינם יכולים לכתוב את המילה "ימין", בלי להוסיף לידה את המילה "קיצוני". ויש מי שאינם מסוגלים לכתוב את המילה "שמאל", בלי להוסיף את המילה "קיצוני". אולם רוב הציבור סולד מקיצוניות, אינו שייך לאף צד קיצוני ואינו רואה בכל מי שדעתו שונה משלו כ"קיצוני", באופן אוטומטי. יש בישראל "שמאל" ו"ימין" קיצוניים ואף רדיקליים. למרבה הצער, השפעתם על השיח, בשל הבוטות והצעקנות שלהם, גדולה הרבה מעבר לכוחם האמִתי. פעמים רבות הם מצליחים לגרור את הרוב המתון להתיישר עם קו קיצוני, בשל הדיכוטומיה שהם יוצרים בין עמדתם הקיצונית, לבין העמדה האחרת, כאילו אין שום אפשרויות ביניים, כאילו אין דרכים שלישיות(ורביעיות וחמישיות), כאילו אין כל מורכבות בחיים. כך, למשל, בפרשת ורטה / סבח, השיח הציבורי התחלק כאילו נגזר עלינו לבחור בין ביריונית קטנה ומריונטה של איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי לבין משתמט מצה"ל ואיש "שמאל" רדיקאלי המפריע לנציג ישראלי הנואם בחו"ל בצרחות עידוד לאויב - "ויוה פלשתין" ורץ לספר לתלמידיו.  

אין חברה בלי שוליים ואין פוליטיקה ללא שוליים; השוליים הם לגיטימיים, וגם כשהם מעצבנים הם מאתגרים את המיינסטרים ומסמנים את גבולותיו. אולם שיח שבו השוליים הם הדומיננטיים, נותני הטון, הוא שיח הרסני ומסוכן לדמוקרטיה.

עלינו לעצב ולחזק את שביל הזהב, דרך המלך הציונית, הדמוקרטית והאחראית.

... ואולי מה שחסר כאן זה מרכז קיצוני.

* ח"כ חיליק בר עמד בראש משלחת של סטודנטים ישראליים שנפגשו עם אבו מאזן במוקטעה. עקרונית, אין בכך כל רע. למה לא? שיפגשו אתו ויציגו את עמדת ישראל, יציגו לו את השאלות הקשות, שיתעמתו עם טיעוניו. אדרבא, אירוע מתוקשר כזה, שכל התקשורת הבינלאומית נמצאת בו, הוא הזדמנות להביא לעולם את דברה של ישראל.

קראתי את האיגרת המשתפכת שכתב חיליק בר בעקבות האירוע. היה זה שיעור המבוא בקורס לאידיוטים שימושיים למתחילים. מבחינת בר, עצם הפגישה היא הישג אדיר, ולכן יש לצאת ממנה בהפגנת ההישג הגדול. איך עושים זאת? מוכיחים שהיא קידמה את השלום. איך? יוצאים ממנה עם דברי שלום של המארח. וכך, דברי החֲלָקות של אבו מאזן, שאין בהם שום תוכן של ממש, רק נימה חיובית ההפוכה לנימה של דבריו בפני בני עמו, היו לבשורת מתינות ושלום. כך הם הוצגו בתקשורת העולמית, ובר – נפעם ונרגש כילד מעצם העובדה שאירוע בראשותו זכה לסיקור בינלאומי, ציטט את הכותרות מכל העולם, והוסיף ברשעות שרק "חמאס" ו"ישראל היום" גינו אותו. כלומר – הוא, נציג "מפלגתו של יצחק רבין שנרצח על מזבח השלום" בלה בלה בלה ואבו מאזן הם מחנה השלום, בעוד "ישראל היום" עיתונו של נתניהו ו"חמאס" הם אויבי השלום.

ובינתיים, אבו מאזן הסרבן, המסרב להכיר בזכות קיומה של המדינה עמה הוא מנהל מו"מ ואינו מתפשר כהוא זה בשום נושא, זוכה למפגן יחסי ציבור חינם ממזכ"ל מפלגת האופוזיציה הראשית בישראל.

איזו עליבות נפש.

* כשקראתי את התשפוכת הזאת, עם גיוסו הבלתי נמנע של יצחק רבין, לא היה קשה לי לדמיין את תנועת היד המזלזלת של יצחק רבין ואת הבעת שאט הנפש על פניו, אילו קרא את הדברים. וזכרתי כמה ביטויים שהיו שגורים בפיו, כמו "כדורים נגד בחילה" ו"שקיות להקאה".

* רון וייס תמה מדוע הימין הקיצוני הסית נגד רצח רבין, לנוכח דבקותו של רבין בשלמות ירושלים רבתי בריבונות ישראל, בריבונות ישראל על בקעת הירדן "במובנה הרחב ביותר של המילה", כלשונו, בסיפוח גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף לישראל וכמובן ללא "חילופי שטחים", בבניית מבשרת אדומים והר חומה וכד' ("שאלה", שנועדה להטיל ספק בעובדות).

התשובה לכך, רון וייס, היא שיש לך תמונת ראי ב"ימין". כמוך, אנשי "אף שעל". אנשים שאינם מסוגלים להבין מציאות מורכבת ואינם מכירים פתרונות מורכבים. אנשים שמכירים רק פתרונות שחור לבן. אצלכם, יש "השטחים", עם דגש על ה"א הידיעה. מחשבה על פשרה טריטוריאלית, נשגבת מבינתכם. אתם מכירים פתרון אחד, שביל עזים צר מאוד, וכל מי שאינו הולך בתלם הזה, הוא היפוכו. אנשי "אף שעל", המסרבים לסגת מאף שעל, ראו ברבין מי שאינו דוגל בעמדתם, כיוון שהוא הוביל דרך שהייתה מביאה לנסיגה ממרבית שטחי יש"ע, ולכן מבחינתם הוא היה "הצד השני". מבחינתם, אין הבדל בינך לביני, למשל, כי שנינו מוכנים לוויתורים טריטוריאליים. אנשי "אף שעל", המסרבים להשאיר אף שעל בידינו, כמוך, רואים בכל מי שעומד על דרישה טריטוריאלית כלשהי ביו"ש ובירושלים, את "הצד השני". מבחינתכם, אין הבדל בין אנשי א"י השלמה בכל מחיר לביני, למשל, כי שנינו מתנגדים לנסיגה מוחלטת.

זהו חוק הפנאטים השלובים. כיוון שרבין דגל בדרך מורכבת, אנשי "אף שעל" משני הצדדים, רואים בדרכו את הצד השני. אלא, שאחרי מותו, אתה ושכמותך בחרתם לשכתב את ההיסטוריה ולהציג אותו בדמותכם, כתואם יוסי ביילין. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

* עם זאת, חשוב להדגיש שמי שהתנגדו לרבין, ומי שמתנגדים לכל נסיגה, ותומכים בשלמות הארץ – אף שעמדתם שונה משלי, נוקטים דעה לגיטימית לחלוטין, ואין להציג כל התנגדות כהסתה. ההסתה נגד רבין הייתה בשוליים הפנאטיים, הקנאיים, ויש להבחין בין התנגדות דמוקרטית לגיטימית, שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה, לבין הסתה. מי שאינו יודע לעשות את האבחנה הזו, אין לו מושג מהי דמוקרטיה.

* בשבוע הבא תתארח בישראל קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. בשבוע שעבר אמור היה להתארח ראש ממשלת בריטניה קמרון, אך הביקור נדחה בשל פגעי מזג האוויר בארצו. שעה שמפחידים אותנו בחרם, צונאמי, "מדינה מצורעת" ושאר אגדות, כל מנהיגי העולם עולים לרגל לישראל כמעט מידי שבוע. אני עוד זוכר, שכל ביקור של שר חוץ בישראל היה אירוע היסטורי, שהאפיל על כל החדשות תקופה ארוכה. היום, ביקורים של ראשי מדינות בקושי זוכים לאזכור, מאחר וזו השגרה.

* לא ידוע לי האם מרקל תנאם בביקורה בכנסת. אני מקווה שכן, מאחר וראוי שראש מדינה המבקר בישראל, בוודאי מדינה חשובה כגרמניה, ינאם בכנסת. ומן הראוי, שראש מדינה הנואם בכנסת, ינאם בשפתו הלאומית. גם אם זו גרמנית.

אולם לא אתפלא אם משרד ראש הממשלה או משרד החוץ, יתחמקו מלהזמין את מרקל לנאום, ואולי היא עצמה תתחמק, אחרי המחזה הקרתני והאינפנטילי של "הבית היהודי" – השר הבכיר אך על פי התנהגותו – הבלתי בגיר, נפתלי בנט וחברי סיעתו, בעת נאומו של יו"ר הפרלמנט האירופי שולץ, ואחרי ההתפרעות של אחמד טיבי וחבריו בעת נאומו של ראש ממשלת קנדה. לא בטוח שאנו רוצים שוב את הבושה הזאת.

* מרקל כבר נאמה בכנסת, בביקורה לפני שנים אחדות בישראל. מספר ח"כים נעדרו מהאולם, כיוון שהנאום נישא בגרמנית. אני מכבד מאוד את בחירתם (אף שלא הייתי נוהג כמותם). הייתה זו התנהגות שונה לחלוטין מהמארב של ח"כי "הבית היהודי", שישבו באולם, האזינו לנאום בגרמנית, וברגע ששמעו דברים קשים (ואכן, היו אלה דברים קשים ובלתי נסבלים) לחצו על הכפתור והפעילו את המיצג, תוך רטינה על כך שהדברים נאמרו בגרמנית.

* אחת הטקטיקות במאבק החרדים למען המשך השתמטותם משירות בצה"ל, היא הפניית האצבע לעבר ערביי ישראל. שוויון בנטל? קודם תטפלו בערבים שאינם משרתים. התעלמות מהסיבות בעטיין מדינת ישראל בצדק פטרה את הערבים משירות היא כמובן היתממות. אך בהחלט, זהו נושא ראוי לדיון ציבורי. ולכן זאת הצעתי: קודם כל נבטיח שכל היהודים יתגייסו להגנה על המדינה היהודית ואז יהיה לנו קייס לבוא בתביעות למי שאינם יהודים.

* פרופ' שלמה אבינרי פרסם במוסף הספרותי של "הארץ" מאמר מרתק על אמרתו של היינריך היינה "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם" – הרקע ההיסטורי והמחזה שבו נאמרו הדברים. איני יודע מה הסיבה לכך שאבינרי כתב זאת דווקא עתה ודווקא במוסף הספרותי של "הארץ", אבל אני זוכר היטב שהמוסף שימש לאחרונה במה לשירי שנאה נגד האשכנזים של המשורר רועי חסן, שבאחד מהם התפאר ששרף את ספריו של נתן זך האשכנזי.

* שמה של הדמות שלפיו הכניס היינה את המשפט המפורסם במחזהו "אלמנסור" הוא חסן. צירוף מקרים?

* סיוון רהב מאיר מלינה בטורה ב"ידיעות אחרונות", על העוול לזכרו של הרב עובדיה יוסף, שהיה איש הלכה ורציונליסט, שסלד ממיסטיקה וברכות, והנה אחרי מותו הוא מגויס לתופעות כאלו. גם בתו של הרב, עדינה בר שלום, יצאה בחריפות נגד התופעה. שתיהן צודקות. אלא שכדאי לזכור, שאף שהרב עובדיה עצמו התרחק מהתופעות הללו, הוא אפשר למפלגתו ש"ס להשתמש בקמעות וברב כדורי, ככלי אלקטורלי.

* ביד הלשון

צח"י הוא צוות חירום יישובי. הוא פועל ביישובים כפריים רבים, ומתמודד עם מצבי חירום ביטחוניים, אסונות, תאונות, פגעי טבע וכו'.

בשפה הבלתי פורמלית, התקבע המונח "צוות צח"י". "צוות צח"י התכנס"... "המועצה מזמנת את צוותי צח"י". כיוון שהצד"י של צח"י הוא ראש התיבה "צוות", כמובן שזו כפילות מיותרת, שמשמעותה "צוות צוות חירום יישובי".

אין זה מקרה יחיד, אלא תופעה, הנקראת ייתור – סמיכות, שבה הסומך הוא הנוטריקון (ראשי התיבות) והנסמך הוא המילה הראשונה בנוטריקון. כמובן שהנסמך הזה מיותר.  

התופעה מקובלת בעגה הצה"לית: טילי טק"א (טילי קרקע אוויר), לוחמת לש"ב (לוחמת שטח בנוי), אמצעי אמל"ח (אמצעי לחימה), פעילות פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) ועוד.

דוגמה משעשעת היא סס"ל לבן. סס"ל הוא סרט סימון לבן, אך בצבא יש גם סס"ל צהוב...

ומן השפה הגששית מוכר הביטוי "ארה"ב הברית". ולמה לא ארצות ארה"ב?

* "חדשות בן עזר"

הדיון הציבורי על פרשת ורטה / סבח, הוא דוגמה לבעייתיות של השיח הציבורי בישראל.

כשהנושא עלה לדיון, עיקר המחלוקת הייתה סביב העובדות – מה באמת אמר המורה בכיתה. וראה זה פלא, המחלוקת הזאת פילגה את הציבור על פי המתווה הרגיל והנדוש של "שמאל" ו"ימין", כאשר אלה תומכים בגרסתו של ורטה ואלה בגרסתה של סבח, בלי שאלה ואלה מכירים את העובדות.

עצם העובדה ששאלה חינוכית נמצאת בכותרות ומעוררת כאלו אמוציות וכזו סערה, היא סימן חיובי. אלא שההזדמנות לדיון ציבורי בשאלות עומק, של תכני החינוך בישראל, של גבולות הסובלנות וכד', התמקדו בשיח הזכויות השטחי – זכותו של המורה מול זכותו של התלמיד... ובעיקר בהתייצבות מחנאית לצד שני "גיבורים לאומיים" חדשים. לכאורה, עלינו לתפוס צד ולתמוך בגיבור או בגיבורה.

השיח הציבורי גזר עלינו לבחור בין ביריונית קטנה ומריונטה של הכנופיה הכהניסטית לבין משתמט מצה"ל המפריע לנציג ישראלי הנואם בחו"ל בצרחות עידוד לאויב - "ויוה פלשתין" ורץ לספר לתלמידיו. באמת?! זאת הברירה שלנו? זוהי ברירה הרסנית והרת אסון, שאסור לנו ליפול לתוכה. הרי לפחות 90% מהציבור אינם נמצאים בקצוות הפנאטיים הללו, המעוררים סלידה ומיאוס בכל אדם הגון. איך אנו נגררים שוב ושוב לשיח הקצוות, המוציא את ההגמוניה מידי הרוב הנורמטיבי ומעביר אותה לשוליים הסהרוריים?

אין חברה בלי שוליים ואין פוליטיקה ללא שוליים; השוליים הם לגיטימיים, וגם כשהם מעצבנים הם מאתגרים את המיינסטרים ומסמנים את גבולותיו. אולם שיח שבו השוליים הם הדומיננטיים, נותני הטון, הוא שיח הרסני ומסוכן לדמוקרטיה.

עלינו לעצב ולחזק את שביל הזהב, דרך המלך הציונית, הדמוקרטית והאחראית. דרך המלך המבוססת על ערכי היסוד של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית; מדינה המחויבת  להגשמת הציונות, מדינה המחויבת לעקרונות מגילת העצמאות, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה המעניקה זכויות אזרח שוות ללא הבדל דת גזע ומין, מדינה החותרת להיות חברת מופת. עלינו לחזק את דרך המלך – דרך חפה מגזענות למיניה, דרך השוללת לחלוטין את הפוסט ציונות והאנטי ציונות, דרך הרואה ערך חשוב בשירות בצה"ל ומחנכת לשירות משמעותי ככל הניתן.

על מערכת החינוך הישראלית, להיות ברורה במסריה ולחנך לערכים הללו. אדם הגון שאינו מזדהה עם הערכים הללו, לא ירצה לשרת מערכת שאלו ערכיה. אדם שאינו הגון, בלאו הכי אינו ראוי להיות מורה ומחנך.

שיח הקצוות הוא שיח מסוכן לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. על החברה הישראלית הנורמטיבית, לבלום את ברית הפנאטים הרדיקאליים, ולחזור לערכים שכוננו את המדינה והדבקות בהם חיונית להמשך קיומה של מדינת ישראל. 

* "שישי בגולן"

* ישיבות ההסדר הן היפוכה של ההשתמטות החרדית מצה"ל. המסר המרכזי של ההשתמטות, הוא סתירה כביכול בין לימוד תורה ושירות בצה"ל. המסר המרכזי של ישיבות ההסדר הוא שאין כל סתירה בין לימוד תורה ושירות בצה"ל – להיפך, האידיאל הוא השילוב של ספרא וסייפא. התהום הערכית הפעורה בין המשתמטים לבני ישיבות ההסדר, בא לידי ביטוי כואב בכל בית עלמין צבאי. כל בני ישיבות ההסדר, שכושרם הגופני תקין, משרתים ביחידות קרביות, הרבה הרבה יותר מכלל האוכלוסיה. חלקם משרתים בפיקוד וקצונה. המוטיבציה שלהם גבוהה מאוד. רובם המכריע משרתים במילואים, ביחידות קרביות, לאורך שנים רבות, גם כאלה הזכאים לפטור בשל מספר הילדים, כולל מתנדבים מעל גיל 40. מניסיוני כמילואימניק ביחידת צנחנים, אני יכול להעיד שהבני"שים (בני ישיבות ההסדר בצה"לית מדוברת) מאריכים ימים בשירות המילואים יותר מאחרים.

* נכון, שירותם הצבאי במסלול ההסדר הוא מחצית הפז"ם של כלל צה"ל. זו טעות שיש לתקן אותה, ולאמץ את המתכונת של ישיבות השילוב ומדרשת השילוב, שתלמידיהן משרתים שירות מלא. אבל עצם שרבוב שמם לדיון על השתמטות החרדים והצגתם כחצי משתמטים, היא עוול משווע.

* מותר לכל אדם לאהוב או לא לאהוב כל סוג של מוסיקה. גם מוסיקה מזרחית. גם לנשיא המדינה מותר לאהוב או לא לאהוב כל סוג של מוסיקה. גם מוסיקה מזרחית. ואפילו למועמד לנשיאות מותר לאהוב או לא לאהוב כל סוג של מוסיקה. גם מוסיקה מזרחית. ואף מותר לו לספר שיש מוסיקה שהוא אוהב ויש מוסיקה שאינו אוהב. גם מוסיקה מזרחית. כן, מותר גם לפרופ' דן שכטמן לא לאהוב מוסיקה מזרחית ואף לומר זאת. כך שאילו הוא היה אומר שאינו אוהב מוסיקה מזרחית, לא היה בכך כל פגם ולא הייתה כל סיבה להתנפלות עליו.

אלא שהוא כלל לא אמר זאת. להיפך, בראיון לגל"צ הוא סיפר שהוא אוהב מוסיקה מזרחית, שהוא מאזין למוסיקה מזרחית, שהוא הולך להופעות של מוסיקה מזרחית ומחזיק במכוניתו, בין השאר, דיסקים מזרחיים. כל שהוא אמר, בהרצאה ארוכה שבה הציג את השקפת עולמו, הוא שרצוי לתת יותר מקום לסוגות אחרות, שלדעתו נדחקו לשוליים בשנים האחרונות.

ההתנפלות עליו מכוערת ביותר.

* ההודעה של מפלגת העבודה, שהיא בחרה כמועמדה לנשיאות את בנימין בן אליעזר, שאוהב מוסיקה מזרחית, היא הודעה פופוליסטית ומכוערת. ואם מי שהוציאו את ההודעה חושבים שזה איזה חוש הומור, אני ממליץ להם ללכת לקורס הומור למתחילים.

* לפני שנים אחדות, עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. אחד המפגשים הוקדש לשיחה עם ד"ר רון פונדק, מאדריכלי אוסלו. השיחה הייתה מרתקת – פונדק הוא מרצה מעולה, וכמובן שהעובדה שלצד הידע התיאורטי הוא בעל ידע ממקור ראשון בזכות הביוגרפיה שלו, הוסיפה לעניין שבהרצאה. מרתקת, אבל מפחידה. מה שהיה מפחיד בה, זו הידיעה שהאיש הזה ניהל בשם ישראל (!) מו"מ מדיני.

המסר המרכזי שלו היה, שהנסיגה הישראלית צריכה להיות עד המ"מ האחרון, או חילופי שטחים של 1:1, וזהו ויתור עצום של הפלשתינאים, המוכנים לוותר על 78% מן הארץ ולהסתפק ב-22%. מי שאשם בהעדר שלום היא מדינת ישראל, שדחתה את ידו המושטת של בן גוריון הפלשתינאי – ערפאת, ולא הבינה שלא יהיה שלום ללא קבלת התנאי המובן מאליו, של נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ופתרון מוסכם של שאלת הפליטים (שלטענתו, לא יהיה קבלה בלתי מוגבלת של "זכות" השיבה). הוא קטל את ראשי הממשלות הישראליים, כולל רבין ופרס, וטען שהם הכשילו את המו"מ, כאשר הציגו לפלשתינאים אצבע משולשת. רק אולמרט זכה לשבחים, כי הוא היחיד שניגש לפלשתינאים ממקום מכבד והציע להם את ההצעות הנכונות, והיו לו עוד הצעות במגירה. לטענתו, אבו מאזן לא דחה את הצעות אולמרט, אלא לא יכול לקבל אותן כיוון שידע שאולמרט יאלץ לסיים בקרוב את תפקידו.

לא התפלאתי שפונדק זכה בפרס מטעם הארגון האנטי ישראלי הפנאטי "יש גבול".

* "יש גבול" הוא ארגון עברייני, שקם על ידי עבריינים כדי לעודד עבריינות. זהו ארגון של עריקי מלחמה, שקם בתקופת מלחמת לבנון הראשונה בידי עריקי המלחמה, כדי להסית לעריקה מהמלחמה ולספק סיוע לעריקים. גם בימים הקשים ביותר של מתקפת הטרור, כאשר אזרחים ישראליים נרצחו בהמוניהם בידי מחבלים פלשתינאים, הארגון עודד עריקת חיילי צה"ל מהמלחמה בטרור. הארגון הזה היה שותף בסיפוק חומרים לעלילת גולדסטון. הארגון הזה שותף להסתה לחרמות על ישראל. הארגון הזה שותף לאינתיפאדה המשפטית נגד חיילי צה"ל וקציניו בחו"ל.

הארגון הזה יאה לפונדק ופונדק יאה לו.

* בראיון ל"קול ישראל" הזכיר פונדק את "הכיבוש בסוריה". "מה?!" תהה המראיין (איני יודע מיהו), ופונדק מיד פירש "כיבוש הגולן". היום, אמר המראיין, אני מניח שכולם שמחים שהגולן לא הועבר לידי הסורים, ופונדק מיהר לתקן אותו: "לא, אני חושב שהיה צריך 'להחזיר' את הגולן לסורים". דברים הזויים של איש הזוי.

* בראשית היכרותי עם המשורר המנוח אלישע פורת, הופתעתי מכך שהוא חתם על המיילים ששלח לי "ובחורבן דמשק ננוחם". איך איש "השומר הצעיר" כמוהו, הומניסט בהכרתו, מייחל לחורבנה של עיר כה גדולה, חשובה ועתיקה? ככל שהכרתי את אלישע וסגנונו, הבנתי שאין הוא מייחל באמת לחורבנה של דמשק, אבל הוא ביטא את שנאתו העזה לסורים, שנבעה מהטראומה הגדולה של חייו.  במלחמת יום הכיפורים הוא הגיע עם יחידתו לחושניה, במרכז הגולן, ולעיניו נתגלה מחזה מעורר פלצות – גופות של חיילי צה"ל כפותים; שבויים ישראליים שנטבחו בדם קר בידי הצבא הסורי. בין הנרצחים היה יואל שליט, דודו של גלעד שליט. לא יכולתי להזדהות עם האמירה הקשה של אלישע, אך יכולתי להבין אותו, כמי שחווה טראומה כזו.

היום, לנוכח הטבח ההדדי בסוריה, שכבר גבה חיי 140,000 איש באכזריות נוראה, אני מבין יותר את כוונתו של אלישע.

אבל רון פונדק עדין חושב שראוי היה שאסד או אל-קאעדה – שני הצדדים הנצים בסוריה, ישבו על חוף הכנרת.

* סאיב עריקאת מאיים על ישראל, שאם המו"מ יכשל (כלומר אם ישראל לא תיכנע לכל דרישות הפלשתינאים) הפלשתינאים יקדמו חרם על ישראל (כלומר ימשיכו את המהלך שהחלו בוועידת דרבן, לפני 13 שנים). נשק החרם הופעל לראשונה במאורעות 36-39. אח"כ בא החרם הערבי לאחר קום המדינה, שרק אחרי מלחמת ששת הימים החל להתפוגג. ותמיד, החרם היה בעיקר חרב פיפיות, או חרם פיפיות, בידי אלה שנקטו בו, בעוד הכלכלה הישראלית המשיכה לשגשג ולהרחיב את הפער בינה לבין מחרימיה. כך יהיה גם הפעם.

* החל הדיון בבית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים, בעתירות נגד החוק למניעת פגיעה בישראל באמצעות חרם, הידוע בכינויו "חוק החרם". החוק קובע, שניתן להגדיר קריאה לחרם כמעשה עוולה אזרחית, ולכן מי שיוכיח שנפגע כתוצאה מחרם, יוכל לתבוע את המסיתים לחרם בתביעת נזיקין אזרחית.

יש לקוות, שבניגוד למקרים קודמים, בית המשפט לא יקיים דיון ולא יקבל החלטה ברוב קולות, על פי עמדתם האישית של השופטים בנוגע לחוק. עמדתם הפוליטית אינה רלוונטית לתפקידם כשופטים ולפסק הדין. השאלה היחידה שעליהם לדון, היא האם יש כאן פגיעה חוקתית. כל מי שעיניו בראשו, יודע שאין בחוק כל פגיעה חוקתית. אין הוא אוסר על הטפה לחרם, ולכן אין הוא פוגע בחופש הביטוי. הוא בסך הכל מאפשר למי שמטה לחמו נשבר בשל עמדותיו הפוליטיות או בשל מקום מגוריו בעקבות חרם, להתגונן מפני האחראים לפגיעה זו ולתבוע אותם. החוק הזה הוא החוקתיות בהתגלמותה. ראוי היה לדחות על הסף את העתירות הללו, ומשלא נדחו על הסף, יש לקוות שבית המשפט ידחה אותן פה אחד. מי שעומדים כאן למבחן הם שופטי בג"ץ.

* ככל שנחשפת דמותה של ספיר סבח, כך מתברר יותר ויותר שמדובר בביריונית קטנה ורודפת פרסום אובססיבית, המקורבת לחבורת הפורעים הנתעבת – ביריון הקשקשים איתמר בן גביר, מיכאל בן ארי – האיש הרע הזה וחבר מרעיהם.

איני יודע אם מלכתחילה היא הייתה כזו, או שהחיבוק שקיבלה מהחלאות הללו בעקבות תלונתה על ורטה העלה לה את השתן לראש והיא היטיבה לשחק את תפקיד המריונטה אליו ליהקו אותה הנ"ל, אבל דמותה הנוכחית מעוררת סלידה, ואין היא ראויה להיות גיבורה של אף אחד, בוודאי לא גיבורה לאומית.

* ... והפיכת משתמט מצה"ל לגיבור לאומי, אינה טובה יותר.

* ושוב אומר, שהשאלה האמתית העולה מפרשת ורטה / סבח, היא מהם תכני החינוך בישראל, ואיך להבטיח חינוך ראוי על ערכי הציונות, היהדות, ההומניזם והדמוקרטיה, ולא על ערכים רדיקאליים של כהניסטים מזה ושל אנטי ציונים מזה.

* ביד הלשון

אני קורא בעניין רב ובהנאה רבה את "אלתרמן" – הביוגרפיה המצוינת של המשורר מאת פרופ' דן לאור. בפתח דבר הודה לאור למספר חוקרים ששאב מידע רב ממחקריהם, שסייע לו מאוד בכתיבת הביוגרפיה והוסיף על כך: "מכל מלמדיי השכלתי".

"מכל מלמדיי השכלתי" - מהו הביטוי ומה מקורו?

אנו משתמשים בו כביטוי של ענווה, שבו בעל הידע מסביר שאת הידע, ההשכלה שלו, הוא משיג מכל אדם, מכל מקור. כולם הם מלמדיי, ומכולם למדתי ואני למד.

אלא שהמשמעות של מקור הביטוי אחרת לגמרי, הפוכה. הביטוי הזה מופיע בספר תהילים, מזמור קי"ט (הפרק הארוך ביותר בתנ"ך). כדי להבין את משמעותו, יש לקרוא אותו בהקשרו המלא, לצד מקבילותיו.  

"מָה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ    כָּל-הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. צח   מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ    כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי. צט   מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי    כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי. ק   מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן    כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי".

משורר תהילים אומר לאלוהים עד כמה הוא אוהב את תורתו, שכל היום שגורה על פיו. כתוצאה מדבקותו בתורה, יש לו יתרונות רבים על סביבתו. המצוות מביאות לידי כך שהוא חכם יותר מאויביו – "מאויבי תחכמני מצוותיך". כיוון שהוא שומר על המצוות הוא נבון יותר מזקנים, כלומר מחכמים - "מזקנים אתבונן". האות מ"ם היא מ' היתרון. כך גם בביטוי שלנו: כיוון שעדותיך שיחה לי – "מכל מלמדי השכלתי", כלומר הידע וההשכלה שלי גדולים יותר משל כל מוריי ומלמדיי.

ניתן לראות בדברים גאווה ואולי אף יוהרה, אך אין המשורר גאה בכישרונותיו, אלא בתוצאות דבקותו בתורה, שבזכותה הוא משכיל יותר ממלמדיו.

ממתי הביטוי התהפך והפך לביטוי של ענווה? כבר בתקופת חז"ל. משנה, מסכת אבות, פרק ד' משנה א': "בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי'". החכם אינו בעל הידע הרב, אלא מי שלעולם אינו מסתפק בידע שלו. הוא ער לכל הנעשה סביבו ולכל אדם הנקרה בדרכו, ותמיד הוא נכון ופתוח ללמוד מכל אדם. כל אדם, גם הפשוט והקטן, יכול להיות המורה שלו.

ביטוי נוסף שמקובל להשתמש בו, בעיקר בנאומים של מורים במסיבות סוף שנה, הוא: "מכל מלמדיי השכלתי, ומתלמידיי יותר מכולם". ומאיפה בא הפסוק הזה? אין פסוק כזה, אלא זו הלחמה של "מכל מלמדיי השכלתי" עם אמירתו של ר' חנינא: "הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי – יותר מרבותיי ומתלמידיי – יותר מכולן" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, ז' ע"א).

* "חדשות בן עזר"