הבלוג של אורי הייטנר

כאשר הנשיא החמישי, יצחק נבון, קרא להקים ועדת חקירה ממלכתית בעקבות הטבח בסברה ושתילה, נעו אמות הסיפים. נשיא קרא – מי לא יירא? קריאתו של נבון הכריעה במחלוקת סביב הנושא. ברגע שהוא אמר את דברו, הפור נפל. ברור היה שכל ההסתייגויות מהמהלך שהנשיא הציע, אינן אלא מלחמת מאסף בקול ענות חלושה.

האם קריאה דומה של הנשיא התשיעי, שמעון פרס, הייתה משפיעה באותה מידה? ודאי שלא. אפילו אפס קצה של אותה השפעה, לא הייתה לקריאתו. מדוע? כיוון שאילו הוא היה משמיע אותה ב-10:00 בבוקר, סביר להניח שהייתה זו הצהרתו הפוליטית הרביעית באותו יום, וסביר להניח שהיו צפויות לו עוד שבע לפחות. ספק אם היא הייתה נכנסת למבזק של 10:30. זו האינפלציה בהתגלמותה.

יצחק נבון היה נשיא במלוא מובן המילה. הוא הבין את משמעות תפקידו. הוא הבין שבחברה מקוטבת ושסועה, שיש בה מחלוקות עמוקות בין "שמאל" ו"ימין", בין דתיים וחילונים, בין מזרחים ואשכנזים, בין יהודים וערבים, ושהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, מטבע מהותם, מבליטים את המחלוקות ומעמיקים את השסעים, תפקידו של הנשיא להיות הגורם הממלכתי, המסמל את האחדות, את המשותף, את האתוסים המכוננים של החברה, את הערכים והמוסר; שעליו להיות מעל המחלוקות, ולעתים לרפא פצעים, לנחם פגועים, להעניק כבוד לנדחים, לקרב את המודרים, להבליט את ההישגים ולהתריע על כשלים, להיות  דמות-על ממלכתית. נבון היטיב לבצע את תפקידו, והיה מוערך, מכובד, נערץ ואהוב על העם, על כל פלגיו וחלקיו.

כמו מרבית נשיאי ישראל, גם נבון הגיע לתפקיד מתוך המערכת הפוליטית, אולם הוא הבין שעם כניסתו לבית הנשיא, אין הוא עוד פוליטיקאי מן השורה. הפוליטיקה בנויה על מפלגות, שעצם שְׁמן מעיד על מהותן – הן מייצגות את הפלגים בעם. הנשיא, נישא מעל הפלגים הללו. הנשיא וראש הממשלה נושאים בתפקידים שונים בתכלית, כמעט הפוכים. בעוד תפקידו של ראש הממשלה הוא להוביל דרך, לנהל מדיניות, להחליט ולכן – מתוקף תפקידו הוא שינוי במחלוקת, כיוון שמדיניותו אינה יכולה לרצות את הכל, תפקידו של הנשיא לגלם את האחדות הלאומית שמעל המחלוקות; את המטרות הגדולות, שהמחלוקת היא בעיקר על הדרכים להגשימן. הנשיא מגלם את התובנה שהמחלוקת אינה בין בוגדים לפטריוטים, שוחרי שלום למחרחרי מלחמה, פשיסטים לבולשביקים. הוא התזכורת למטרה הציונית הגדולה של קיום מדינה יהודית דמוקרטית ריבונית בארץ ישראל – מטרה המשותפת למרבית העם, למעט שוליים קיצוניים מ"ימין" ומ"שמאל".

את מעמדו הממלכתי, הנשיאותי, רכש נבון דווקא כיוון שהקפיד להיות מעל המחלוקות. וכך, כאשר חצי שנה לפני תום תפקידו, הגיע למסקנה שארע אירוע חריג ומטלטל, המחייב אותו לנקוט עמדה, והוא נקט עמדה – השפעתו הייתה מכרעת. לא הייתה זו עמדה של עוד פוליטיקאי. הייתה זו אמירה נשיאותית. ולא בכדי, נבון הקפיד לא לעשות זאת בנושא פוליטי או מדיני רגיל, אלא בסוגיה מוסרית ממדרגה ראשונה.

ניתן לחלק את נשיאי ישראל לשניים – מחיים ויצמן עד חיים הרצוג ומעזר ויצמן ואילך. הנשיאים הראשונים היטיבו למלא את תפקידם הממלכתי. עזר ויצמן לא רצה להיות סמל הממלכתיות. הוא לא רצה להיות סמל. הוא לא רצה להיות ממלכתי. הוא רצה להיות הנשיא בלי להיות נשיא. ויצמן קרא את החוק, וראה שהחוק מרוקן מתוכן. לא כתוב בו מה על הנשיא לעשות. כתוב רק ש"הנשיא הוא ראש המדינה". אם כך, אמר, אני אצק בו את התוכן שאני מבין. והתוכן שהוא יצק, הוא של פוליטיקאי ומדינאי, המנהל מדיניות חוץ עצמאית במקביל לראש הממשלה הנבחר.

על האנס הסדרתי שהכתים את בית הנשיא אין צורך להכביר מילים. אולם יש לציין, שעד הפרשה, אף הוא הלך בדרכו של ויצמן – נשיא שהוא פוליטיקאי ומדינאי. שמעון פרס הרחיק לכת, והפך את בית הנשיא ללשכה מדינית לעומתית לממשלה הנבחרת של ישראל. במקום להשתמש ביוקרתו הבינלאומית כדי לגבות ולחזק את ישראל מול לחצים בינלאומיים ומסעות דה-לגיטימציה, הוא השתמש בה כדי לקדם אג'נדה פרטית, שאינה נהנית מרוב בעם ובכנסת.

עשרים ואחת שנה חלפו מאז נבחר ויצמן לתפקידו, והדפוס שהוא טבע בלתי הפיך. איני רואה נשיא שיחזיר את המצב לקדמותו. במצב שנוצר, תפקיד הנשיא לא רק מיותר ויקר, הוא גם מזיק. מן הראוי לבטל את מוסד הנשיאות (מעריציו של פרס יאהבו את הגדרתו כנשיא האחרון, שעל כסאו לא ישב זר).

* "על הצפון", "שווים"

* אריאל זילבר זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים. מהו מפעל חייו, עליו קיבל את הפרס? תרומתו למוסיקה הישראלית. איש לא חשד שהוא קיבל את הפרס על דעותיו הגזעניות והתבטאויותיו החשוכות. אבל דירקטוריון אקו"ם החליט, שעות אחדות לפני הטקס, לשנות את ההגדרה מפרס על מפעל חיים לפרס על התרומה למוסיקה הישראלית. זו החלטה פופוליסטית, התקפלות בפני לחצים ואיומים. אילו מלכתחילה הוגדר הפרס כפרס על התרומה, אין כל בעיה בהגדרה. אבל השינוי ברגע האחרון, הוא מעשה מכוער. לא חייבים לתת לאדם פרס, אבל אם מעניקים לו פרס, ראוי לעשות זאת בצורה מכובדת וראויה, ברוחב לב.

* אחרי הפעולה בג'נין במבצע "חומת מגן", כלת פרס ישראל יפה ירקוני השוותה את צה"ל לנאצים. כזכור, "חומת מגן" הייתה פעולת מגן אחרי למעלה מאלף נרצחים בפיגועי טרור. בג'נין נהרגו חיילים רבים בשל דבקות מוגזמת וקיצונית בעקרונות טוהר הנשק. הדברים הללו של יפה ירקוני היו נתעבים לא פחות מדבריו הנתעבים ביותר של אריאל זילבר. מיד החלו קריאות להחרים אותה. בתגובה כתבתי מאמר תחת הכותרת: מֶה חָטַא 'האמיני יום יבוא'"? לצד הוקעת דבר הבלע של ירקוני, הצעתי להפריד בין דבריה לבין האמנות שלה, ויצאתי נגד החרם. קל וחומר, כאשר מדובר באריאל זילבר, שאינו רק מבצע אלא יוצר, ושתרומתו במשך עשרות שנים לתרבות הישראלית גדולה יותר.

* דעותיו הגזעניות של אריאל זילבר בלתי נסבלות. מה פירוש בלתי נסבלות? שעקרון הסובלנות אינו חל עליהם. אולם עקרון הסובלנות תובע מאתנו לגלות סובלנות כלפי היוצר, ולבטא את הערכתנו ליצירתו, חרף עמדותיו הבלתי נסבלות.

* יש לציין, שאריאל זילבר הוא אנטי ציוני – כן, אנטי ציונים יש לא רק ב"שמאל" הרדיקלי אלא גם ב"ימין" הרדיקלי. הוא בז להרצל ולציונות, כמו הגרועים שבחרדים ובכהניסטים. אך כפי שרדיקליות מ"שמאל" אינה מוחקת את הישגיהם האמנותיים של נתן זך ודן אלמגור, כך הרדיקליות של זילבר, חולנית ככל שתהיה, אינה מוחקת את הישגיו האמנותיים הגדולים. שיריו היפים יהיו אתנו שנים רבות אחרי שהתבטאויותיו הקיצוניות תשכחנה.

* ולמי שספק בידיו אודות האנטי ציונות של זילבר, הנה ציטוט: "סוף לציונות זו התחלת הגאולה. מי עוד לא מאס באגדה של הרצל? אנחנו כאן לא בגללו, הוא רצה שנתנצר רחמנא לצלן". המשפט הזה הוא הכיתוב תחת שיר שזילבר העלה ביוטיוב, שנקרא "יש דין ויש דיין", שבו הוא מבטיח שאלוהים ייפרע בכל מי שהיה שותף להתנתקות. יש מי שכבר שילמו "הבן כבר הורשע והאב כבר לא שווה גרוש", ובהמשך הוא מבטיח עונש לכל השותפים, מגנרל ושופט ועד חייל פשוט, עם תמונות של הבאים בתור. שיר הסתה נורא (עם מנגינה מקפיצה, מדליקה). ולגבי השנאה להרצל ולציונות – הנה כי כן, חוק הרדיקלים השלובים. הרצל וב"ג הם מושא השנאה של האנטי ציונים הרדיקליים, משמאל, מימין ומן החרדים. הם כל כך דומים אלה לאלה. אותו טירוף. וכל מי שלא מאס ב"אין זו אגדה" של הרצל, ימאס בתשלובת הבזויה הזאת.

* מהומת אריאל זילבר האפילה, לצערי הרב, על הענקת פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם לחתן השני, באותו טקס, המשורר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו. מלבד היותו יוצר מחונן, מהגדולים שפעלו ופועלים כאן, גמזו גם ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. הוא איש המיינסטרים הציוני, שעה שיש הרואים במיינסטרים משהו מיושן, נלעג, שאינו סקסי כמו הרדיקליות למיניה, מכאן ומכאן.

* במסמך קרי, על פי ההדלפות (בהנחה שההדלפות נכונות, וזאת איני יודע), יש מספר נקודות חיוביות: א. הכרה פלשתינאית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מאחר ואי הנכונות הפלשתינאית להשלים עם זכות קיומה של מדינה יהודית היא הגורם לסכסוך, הרי שהצהרה פלשתינאית כזו, אם תהיה, היא משמעותית ביותר. ב. ויתור פלשתינאי על טענת "זכות" השיבה. אם אכן יהיה ויתור פלשתינאי כזה, הוא בהחלט בעל חשיבות רבה. ג. הכרה בזכותם של יהודי ארצות ערב לפיצוי על הפוגרומים והביזה בעת מלחמת העצמאות ובעקבותיה.

* נקודות שליליות במסמך קרי: א. נסיגה ישראל לקווי 49' (עם חילופי שטחים). אין לכך כל הצדקה, כיוון שמלחמת ששת הימים ישראל הייתה מלחמת מגן מובהקת, בה ישראל שחררה שטחי ארץ ישראל החיוניים לביטחונה. זכותה של ישראל לספח לריבונותה שטחים ששחררה במלחמת ששת הימים, היא עקרון שאין לוותר עליו. אני מצדד בפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית, המאיימים על זהותה היהודית דמוקרטית, אך בשום אופן לא נסיגה לקווי 49' ולא ויתור על גבולות בני הגנה. ב. נסיגה מבקעת הירדן – משמעות הדבר ויתור על גבולות בני הגנה ועל שטח התיישבות שהאוכלוסיה הפלשתינאית בו מצומצמת ואין בו סכנה דמוגרפית. נסיגה כזו עלולה לחשוף את ישראל לרצף טריטוריאלי בשלטון אל-קאעידה מפקיסטן עד כביש 6. ג. פיצויים לפליטים הפלשתינאים – אין סיבה שבעולם שישראל תפצה את התוקפן על תוקפנותו הרצחנית. על מדינות ערב לשקם את הפליטים הפלשתינאים וארבעת דורות צאצאיהם שבניגוד לכל מקום בעולם נחשבים אף הם, משום מה, ל"פליטים". ד. חלוקת ירושלים – אין עם נורמלי שיסכים לחלק את בירתו. בוודאי שהעם היהודי לא יסכים לחלק את ירושלים.

* הבעיה העיקרית אינה מסמך קרי (אם אכן תוכנו דומה להדלפות הנ"ל) אלא התנהלותו של קרי, הלחץ הברוטלי שהוא מפעיל על ישראל תוך איומים בחרם ובחידוש הפיגועים. בכך הוא פוגע בסיכויי השלום ומחזק את הסרבנות הפלשתינאית.

* אך מה נלין על קרי, כאשר בתוכנו יש מפחידנים מקצוענים, שזריעת פאניקה – אומנותם, ואינם חדלים להלך עלינו אימים, פעם ב"צונאמי המדיני", פעם ב"ספטמבר השחור", פעם ב"קרע חסר תקדים עם ארה"ב", פעם בחרם ובבידוד. הפחדה, הפחדה, הפחדה. זאב, זאב, זאב.

* ללהקת המפחידנים והמאיימים בחרם, התווסף לאחרונה שר האוצר יאיר לפיד. לפיד ביקש וקיבל מנדט מבוחריו לשמור על שלמות ירושלים. הוא נוהג להסביר בכל ראיון ש"ירושלים אינה מקום אלא רעיון, ואת הרעיון הזה אי אפשר לחלק". עמדה כשלו עלולה להכשיל את המו"מ ואז שוד וחרם וזה נשמע כמו אוי אוי אוי.

* אגב, ירושלים אינה רק רעיון אלא קודם כל מקום. הציונות אינה תנועה מטפיזית אלא תנועה הפועלת בהיסטוריה ובגיאוגרפיה האמתיים. הציונות החזירה אותנו לציון האמתית, לא לירושלים של מעלה.

* המרכיב המשמעותי ביותר בהצעותיו של אבו מאזן, הוא הסירוב המוחלט להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית. הרי זה מוקד הסכסוך. מהסירוב הזה מתחיל הסכסוך וממנו נובע המאבק הפלשתינאי. הסירוב להכיר בזכות זו, מעיד על אי נכונותם של הפלשתינאים לשלום ולסיום הסכסוך, אלא על חתירתם להסכם שישפר את תנאיהם בהמשך המלחמה, כפי שהיה הסכם אוסלו.

* אם, כפי שאומרים אנשים בקרבנו, ההכרה לא חשובה, לא משמעותית; באמת, מה זה חשוב? אנחנו זקוקים להכרה שלהם? אם זה באמת כל כך לא חשוב, ממה נובע הסירוב העקשני כל כך של אבו מאזן, להכרה הזו? מה אכפת לו לעשות מחווה כזו כלפי הפרטנר להסכם שלום, אם היא בסך הכל הצהרה חסרת תוכן, בעוד הוא מקבל מדינה עצמאית? מדוע זה חשוב לו עד כדי כך, שיוותר על מדינה על בסיס קווי 67' אם יידרש להכיר בישראל (הרי אין דבר כזה להכיר בישראל לא כמדינה יהודית, כי אין ישראל שאינה מדינה יהודית)? התשובה ברורה – ההתנגדות לקיומה של ישראל היא לב הזהות הלאומית הפלשתינאית. ולפיכך, הם מוכנים אולי להסכם, אך לא לשלום.

* יש מרכיב אחד משמעותי יותר מסעיפי תכניתו של אבו מאזן – הסעיף החסר. אין בו ויתור על טענת "זכות" השיבה. העדר הסעיף הזה, לצד הסירוב להכיר בישראל, אומר הכל. מבחינת הפלשתינאים, הסכם עם ישראל היום הוא שלב בתכנית השלבים לחיסולה של ישראל. השלב שאחרי גימודה לקווי 49' הוא הצפתה במיליוני פלשתינאים, כדי להטביע אותה בדמוגרפיה.

* הרעיון על פיו נאט"ו יגן על ביטחון ישראל הוא בלתי קביל לחלוטין. ברגע שחיילי נאט"ו יתחילו לחזור הביתה בארונות, תגאה האנטישמיות לשיאים חדשים. לא בכדי השתיתה ישראל את ביטחונה, מאז הקמתה, על צה"ל, ועל העיקרון שאף חייל זר לא יפגע בהגנה על ישראל.

* עלינו להיות מציאותיים. הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" בלתי ישים. מדינה פלשתינאית – גם בגבולות 49', לא תהיה בת קיימא והקמתה לא תסיים את הסכסוך, להיפך. יש לצאת מן הקופסה הזאת, ולחזור לרעיון הפשרה הטריטוריאלית במסגרת האופציה הירדנית.

* כלי תקשורת שלעגו לאזכור הפוגרומים ביהודי ערב ולדרישת הפיצויים ממדינות ערב, פתאום החלו לקדם את הרעיון, ברגע שהתברר שהוא חלק מתכנית קרי.

* אבל עצם הדרישה הזאת מעוררת את מיצי הקיבה של אנטי ציונים מסוגו של פרופ' יהודה שנהב. הנ"ל כותב שהציונים מנצלים ניצול ציני את החרמת רכושם של "היהודים הערבים" על מנת להצדיק את שוד הפלשתינאים שנועד לחלק את רכושם לאשכנזים. שאול סלע, אחד מחסידיו השוטים של המסית האנטי ציוני הנ"ל, כתב בתגובה לצרור הערותיי הקודם, בו התייחסתי לנושא, שאת הפשעים נגד משפחתו ה"עיראקית" לא בצעו ערבים אלא אשכנזים. הנ"ל מתגעגע כנראה, לראשיד עלי אל כילאני, ראש ממשלת עיראק ושותפם של הנאצים ושל המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שההסתה שלו הביאה לפרהוד – הפוגרום נגד יהודי עיראק. שם היה טוב למשפחתו של סלע, לא כמו "אצל האשכנזים". כעת, לא נותר אלא להעסיק את האנשים הללו כמורים לאזרחות ולמחשבת ישראל במערכת החינוך הישראלית.

* על שנהב שמעתי, אך מיהו אותו סלע, שעד תגובתו, לא נתקלתי בו? מסתבר שהנ"ל מפעיל אתר הסתה אוטו אנטישמי גזעני, שכותרתו "המאבק המזרחי". כותרת המשנה שלו: "הציונות האשכנזית, אֵם לזנות ולתועבות הארץ". אגב, כאשר הוא אומר "הציונות האשכנזית", אין כוונתו – לעומת ציונות אחרת, נניח הציונות המזרחית. כלומר, הציונות היא אשכנזית. והאתר שלו מסית ומדיח נגד האשכנזים. ומיהם האשכנזים? לא בני העם היהודי יוצאי תפוצות אשכנז, כי את דעתו על העם היהודי, ניתן להסיק מהמוטו של אתר התועבה: "אין עובדה אחת שמוכיחה את קיומו של העם היהודי". השבוע הוא יצא בכותרת מסיתה: "אורי הייטנר גזען אשכנזי וצורר". נו, יש מתאים ממנו להיות מורה לאזרחות?

* ואגב, בלי קשר להסתה של האוטו-אנטישמי הזה, אני כלל לא אשכנזי. כל החלוקה לאשכנזים ומזרחים אנכרוניסטית. אני יהודי, ציוני ישראלי, יליד הארץ. ילדיי הם דור שני של ילידי הארץ מצדי ודור שלישי של ילידי הארץ מצד אמם. הם דור רביעי של ישראלים מצדי ודור חמישי של ישראלים (או ליתר דיוק ארצישראליים) מצד אשתי. אז מה אשכנזי בהם? כמובן שמעניינת אותי ההיסטוריה המשפחתית ובהיסטוריה המשפחתית אבי גדל בעיירה רדאוץ שבבוקובינה. הייתי שם, והתרגשתי להיות שם. אבל האם אני רדאוצי? כמובן שלא. אמי גדלה בעיר רובנו בפולין. היא לא סיפרה דבר עד מותה, ואת עיקר ידיעותיי על רובנו למדתי מספרו המעולה של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", שגם הוריו באו מאותו מקום. כן, התרגשתי לקרוא על רובנו בספרו של עוז. אבל האם אני רובנאי? כמובן שלא. ואם איני רדאוצי ואיני רובנאי, למרות שרדאוץ ורובנו משמעותיות להיסטוריה שלי, קל וחומר שאיני "אשכנזי", כי הזיקה שלי ליהדות רוסיה או גרמניה, למשל, אינה שונה מהזיקה שלי ליהדות עיראק או אתיופיה, למשל. אלה ואלה תפוצות הגולה של עמי, ונוצרו בהם נכסי תרבות יהודיים אדירים. הנכסים הללו הם המורשת שלי כיהודי. ה"אשכנזיות" אינה חלק מזהותי ואין לי כל עניין בה.

* אני אמביוולנטי ביחסי לצו הביניים של בג"ץ, האוסר העברת תקציבים לישיבות שגיוס תלמידיהן נדחה. עקרונית, אני שולל את עצם התקצוב למשתמטים מצה"ל, ומקווה שחוק "השוויון בנטל" יקבע זאת באופן ברור וחד משמעי. מצד שני, אני נגד התערבות בג"ץ בנושא. זהו אחד הנושאים הנפיצים והרגישים בחברה הישראלית, ומן הראוי שילובן במערכות הציבוריות, החברתיות, התקשורתיות ובעיקר במערכת הפוליטית. ואכן, המערכת הפוליטית יושבת על המדוכה, בדיונים על חוק השוויון בנטל. יש לעשות כל מאמץ להגיע להסכמות, ואין כל מקום להתערבות משפטית, שמעצם טבעה – נוטה להכרעות של שחור לבן, כאשר המציאות המורכבת מחייבת גישה יצירתית. המסר לבית המשפט העליון צריך להיות: אל תעזרו ואל תפריעו.

* ביד הלשון

בשבוע הבא יתכנס בראשל"צ הכנס השנתי "לשון ראשון" – כנס השפה העברית. זו השנה השניה, שלצד פרס ראש הממשלה ע"ש אליעזר בן יהודה (אותו תקבל השנה היועצת הלשונית של "קול ישראל" רות אלמגור רמון) מחולק פרס ראש העיר ליצירתיות בשפה העברית, ע"ש מאיר אריאל.

מאיר אריאל, המשורר הענק, היה המאהב הגדול של השפה העברית. הוא לש בה ביצירתיות יוצאת דופן ואפה ממנה את טובי המאפים של המוסיקה והשירה העברית. אין ראוי ממנו, לכך שהפרס על יצירתיות בעברית, יקרא על שמו.

בפרס מאיר אריאל 2014 זכה מאהב נוסף של השפה העברית – הסופר והעיתונאי רוביק רוזנטל. רוביק, לשונאי אוטודידקט, הוא בעל הטור המעניין ביותר, לטעמי, בענייני השפה העברית – "הזירה הלשונית", ב"מעריב". בין 18 הספרים שכתב, ארבעה עוסקים בשפה העברית: "הזירה הלשונית", "חדוות הלשון", "הלקסיקון של החיים" – שפות במרחב הישראלי, "מילון הצירופים" – 18,000 מטבעות לשון בעברית החדשה: מקורות, גלגולים, שימושים. ניתן להוסיף עליהם את "מחברות נתיבה" – נתיבה בן יהודה ומלחמתה במשטרת העברית, בעריכתו.

הביטוי "הזירה הלשונית" מבטא את החשיבות הרבה שרוביק מעניק לשפה כמעצבת תרבות ישראלית, ולכן ראוי להיאבק עליה. "חדוות הלשון" – היא ביטוי לאהבתו של רוביק לעברית כשפה חיה. גישתו לעברית אינה מכופתרת, אינה נוקדנית, אינה חמורת סבר, אלא כאל לשון חיה ובועטת, זורמת, משתנה ומתפתחת. את דבריו הרציניים ביותר הוא כותב בקלילות והומור, ואין דבר שהוא סולד ממנו יותר מנפיחות וחשיבות עצמית יתרה. אני אוהב מאוד את גישתו ומקבל אותה.

גילוי נאות: רוביק הוא אדם משמעותי בקורות חיי. הוא העורך הראשון שנתן לי טור בעיתון יומי, עוד בשנות העשרים לחיי. הוא ערך את מדור דעות של "חדשות" זצוקללה"ה, וזה העיתון הארצי הראשון בו כתבתי. גם כעורך מדור דעות ב"מעריב" הוא פרסם מאמרים שלי, אם כי לא ככותב קבוע.

לאורך השנים רוביק פרסם הערות ומכתמים רבים שלי ב"הזירה הלשונית" ופעם אף הגדיר אותי "יקיר המדור". אני אף מופיע ברשימת הקרדיטים לספרו "הלקסיקון של החיים".

"הזירה הלשונית" היא ההשראה שלי, לכתיבת הטור "ביד הלשון".

אני מצרף את גרסתו לתפילת הווידוי "על חטא":

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעִלְּגוּת לָשׁוֹן 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהֶרֶס הַבִּנְיָן: 
עַל כִּי אֶת הָהִפְעִיל לְהֶפְעִיל הָפַכְנוּ 
וְאֶת הַחִירִיק מִן הָעִבְרִית הֶשְׁלַכְנוּ 
וְאֶת שִׁעוּרֵי הַדִּקְדּוּק לֹא הֶפְנַמְנוּ. 
מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר, הַפַּעַם הֶגְזַמְנוּ. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְטִיַּת גָּרוֹן 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעַצְלוּת הָהֶגֶה: 
עַל כִּי הָיְתָה הַחֵית לְכָף וְהַסַּחַר לְמֶכֶר 
וְהָיְתָה הָעַיִן לְאָלֶף וְהֶעָפָר לְאֶפֶר 
נֶאֶלְמָה גַּם הָהֵא, לָאַשְׁפָּה תִּתְנָאֵל 
וְעִמָּהּ גַּם הַיּוֹד: אֶל אֶל אִיסְרָאֵל. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזָדוֹן וּבִשְׁגָגָה 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחִלּוּפֵי מִינִים: 
שְׁלֹשָׁה יְלָדוֹת הָלְכוּ לַמַּתְנָ"ס, 
הוֹצִיאוּ שְׁתֵּי שֶׁקֶל מִתּוֹך הַמִּכְנָס, 
קָנוּ לְעַצְמָם מִינֵי תַּרְגִּימָה, 
מִשָּׁמָּה פָּנוּ הֵם לְצֹמֶת הוֹמָה. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּדְבָרִים בְּטֵלִים 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמִלִּים רֵיקוֹת: 
כִּי כְּאִלּוּ אַתָּה כָּזֶה קוּל וּמַגְנִיב, 
יַעֲנוּ בַּמְּרוֹמִים מַלְאָכִים וְכָּאֶלֶּה. 
אֵיזֶה וָאלְלָה אַתָּה, כְּאִלּוּ דָה, כְּאִלּוּ מָה, 
אֵיזֶה קֶטַע שִׁיוֹאוּ שֶׁחֲבָל עַל הַזְּמָן. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקַלּוּת הַדַּעַת 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהַעֲלָאַת גֵּרָה: 
סַחְטִיקָה יָא בָּאבָּא, תַּגִּיד מַה נִּהְיָה. 
מַמַּצָּב, מַנְיָנִים, מַה נִּסְגָּר, מַנִּשְׁמָע. 
אָחִי, מַה קּוֹרֶה, אֲחוֹתִי, מַה נִּרְאָה. 
בַּבַּיי, יָאלְלָה-בַּיי, וְגַם הַלְּלוּיָהּ. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיֶצֶר הָרַע 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטֻמְאַת שְׂפָתַיִם: 
פֵּרַקְנוּ, תָּקַעְנוּ, הִכְנַסְנוּ, דָּפַקְנוּ, 
הֵבֵאנוּ לָהּ, גַּם אֶת הַשֶּׁמֶן בָּדַקְנוּ. 
צָלַלְנוּ, יָרַדְנוּ, אָכַלְנוּ, שָׂבַעְנוּ, 
טָחַנּוּ, עָשִׂינוּ, זִיַנּוּ, גָמַרְנוּ. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׁפְלוּת רוּחַ 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בַּחֲנֻפַּת גּוֹיִים: 
מַה כְּבָר בִּקַּשְׁנוּ, יוּ נוֹאוּ, קְצָת גּוּד טַיְם, 
קְצָת גּוּד פוּד, קְצָת אֶקְשֶׁן, קְצָת כֵּף שֶׁל הַלַּיְף, 
חִפַּשְׂנוּ קוֹמִיטְמֶנְט, רִיסְפֶּקְט, מֶן, יוּ נֵים אִיט, 
זֶה לֹא סָץ' בִּיג דִּיל, אוֹ גִ'יזֶס, לֶטְס פֵיס אִיט. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקֹצֶר יָדֵנוּ 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעֹנִי שָׂפָה: 
תָּבִיא לִי מַזָּל שַׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים, 
תָּבִיא תַּנַּיָּד וְתָבִיא גַּרְעִינִים, 
תָּבִיא יְלָדִים, תָּבִיא נְשִׁיקָה, 
תָּבִיא לִי אוֹתָהּ בַּהֲפוּכָה. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְמִיכוּת לָשׁוֹן 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּתַרְגּוּם קְלוֹקֵל: 
עָשִׂינוּ מָקוֹם וְעָשִׂינוּ גַּם שֶׂכֶל 
עָשִׂינוּ, תִּרְאֶה, אֶת כָּל הָהֶבְדֵּל. 
לָקַחְנוּ מִקְלַחַת, מִבְחָן, אַחְרָיוּת, 
לָקַחְנוּ אֶת זֶה מַמָּשׁ בְּקַלּוּת. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 
עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדִכְאוֹן לֵבָב 
וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגַבְהוּת רוּחַ: 
חַיֵּינוּ בְּאוֹפְסַיְד, הַכֹּל בֶּכְּאִלּוּ, 
בְּדָאוּן, בַּקְּרָשִׁים, מְשַׂחֲקִים בְּנִדְמֶה לִי, 
נַשְׁמִיעַ תְּפִלָּה בַּשָּׁאנְטִי, בַּגְּרוּב, 
נֹאהַב רַק אוֹתְךָ בְּגָדוֹל, בְּטֵּרוּף. 
וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, 
סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ. 

בשנת הששים למדינת ישראל, ערכתי חוברת של החברה למתנ"סים ליום העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". בשער שעסק בשפה העברית, פרסמתי את "על חטא שחטאנו", גרסת רוביק רוזנטל.

ברכות חמות לרוביק רוזנטל על זכייתו בפרס. 

* "חדשות בן עזר"

* למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בא"י המערבית, התנפל היישוב הערבי על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. למחרת הכרזת המדינה, פלשו מדינות ערב לישראל בת יומה, על מנת להשמידה ולהטביעה בדם. התוקפן הוא האחראי הבלעדי לכל תוצאות המלחמה הזאת. לכן, אין כל סיבה שבעולם, שישראל תסכים להוציא ולו אגורה אחת לפיצוי ה"פליטים". שהליגה הערבית תפצה אותם.

ישראל יכולה וצריכה להיות שותפה, מסיבות הומניטריות, בפעולה לפתרון בעיית הפליטים, באמצעות יישוב הקבע שלהם בארצות מגוריהם, אולם בשום אופן לא כפיצוי.

* אין כל סימטריה בין סוגיית הפליטים הפלשתינאים לסוגיית יהודי ארצות ערב. על מדינות ערב לשלם פיצויים ליהודי ערב על הפוגרומים שערכו בהם בתקופת מלחמת העצמאות ועל בזיזת רכושם.

* אין לכנות את יהודי ארצות ערב שעלו לישראל "פליטים". הם לא פליטים, אלא יהודים שעלו למולדתם והיו שותפים לבניית מדינתם, המדינה היהודית.

* הטיפול הרפואי שישראל מעניקה לפצועים סורי, נעשה מסיבות הומניטריות, כפי שישראל מסייעת לנפגעי אסון בכל העולם. אולם מן הראוי שנמנף את הדבר לצרכי הסברה. שעה שהעולם שטוף תעמולת זוועה אנטי ישראלית, במסגרת מתקפת השקר ומסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מן הראוי שנצא במתקפת נגד, מתקפת אמת.  

* הדבר הרחוק ביותר מהתנצלות אמתית, הוא התנצלות פוליטית. התנצלות אמתית היא בעיקר צורך של המתנצל, המבין שפגע בחברו ומבקש לפייסו. יש בכך צעד של קתרזיס. אין שום משמעות אמתית ל"דרישת התנצלות". מי שמתנצל מתוך "דרישה" או איום בפיטורין – לא מתנצל באמת. הייתה זו התגוששות פוליטית כוחנית, שנועדה לאלף את בנט באמצעות "זובור" משפיל, ואקט של "למען ירְאו וירָאו".

* בנט הרוויח ביושר את הזובור. חבריו שקפצו, טרם ההתנצלות, כדי להסביר שתפקידו של מנהיג מפלגה להיאבק על עמדות מפלגתו והציבור ששלח אותו, התחמקו. הבעיה לא הייתה בהבעת התנגדות להצעה שהודלפה מלשכת רוה"מ, אלא בהשתלחות המכוערת ברוה"מ. מאז ימי "החישוקאים", לפני שנות דור, לא היה כדבר הזה ואין כל סיבה שנחזור לנורמות הקלוקלות הללו.

* כיוון שלא הייתה זו התנצלות, אין זה פיוס. הדם הרע בין שני האישים ימשיך לפרנס את חנן קריסטל, עמית סגל, יואב קרקובסקי ועמיתיהם.

* מן הבחינה הלאומית, נאומו של שר האוצר יאיר לפיד בכנס הביטחון הלאומי חמור יותר מנאומו של בנט. שעה שהממשלה בה הוא חבר מנהלת מו"מ מדיני קשה וקשוח, מול יריב סרבן שאינו מוכן לוותר על תג מעמדות הפתיחה שלו ומסרב להכיר בזכות קיומה של ישראל, הוא מהלך אימים על ישראל במקרה של כישלון המו"מ, ומראש מאשים בכך את ישראל. דבריו על התוצאות הכלכליות של העדר הסכם הנם אליבי מראש לכישלונו כשר האוצר.

* אין ישראלי המזוהה יותר עם הפוליטיקה, על צדדיה היפים והמכוערים, כמו שמעון פרס. כשפרס אומר שצריך לקבל החלטות "היסטוריות ולא פוליטיות", כלומר שהחלטות על פי עמדתו הן היסטוריות והחלטות המנוגדות לעמדתו הן פוליטיות, זה... קצת מוזר.

* פרס תקף את בנט שהזהיר מפני הרג יהודים. "ב-1948 היה מקום לדיבורים על הרג יהודים, לא היום". למרבה הצער, הקמת המדינה לא שמה קץ להרג יהודים. ומי כפרס, שהסכם שהוא היה קברניטו הביא לרצח של כ-1,500 יהודים, צריך לדעת זאת.

* ההתנפלות על נתניהו בגין חברתו הגויה של בנו, היא חדירה מכוערת וגסה לתחום הפרט. אך גם תגובת הנגד, המזלזלת בחשש מהתבוללות ובהתנגדות לנישואי תערובת ומציגה אותם כ"גזענות", בעייתית לא פחות. יש לנו אחריות לעתיד העם היהודי. זוג המקים משפחה, אינו מממש רק את האהבה בין איש ואישה כפרטים, אלא גם מקים בית בישראל. זו תפיסתנו והיא תפיסה ראויה בהחלט. במקרים כאלה, ראוי לקרב את בן / בת הזוג כדי שיצטרפו לעם היהודי. המכשול הגדול ביותר לכך, הוא הרבנות הנשלטת בידי חרדים צרי אופק המערימים קשיים מיותרים, ומצפים ממי שמצטרף לעם היהודי, להיות יהודי בדרכם. את המונופול הזה יש לשבור.

* שמעתי את קובי אריאלי מדבר בשידור נגד גיור מטעמי אהבה וזוגיות, שהוא בעיניו גיור לא אמתי. אלה דברי הבל. אין גיור אמתי יותר, מאשר הצטרפות לעם היהודי כדי להקים משפחה יהודית. מן הראוי שיבין, שמשפחה יהודית אינה רק משפחה המתנהלת כמו המשפחה שלו, אלא באותה מידה משפחה המתנהלת כמו המשפחה שלי.

* אף אחד לא חשב באמת שורטה יפוטר. גם אלה שקפצו והצטלמו עם פלסטרים על הפה, לרגע לא חשבו שבאמת מישהו מתכוון לפטר אותו. הרי עברנו את ימי החושך של יולי תמיר.

* הצד היפה של פרשת ורטה, היא עצם העובדה שדיון בסוגיות החינוך תופס מקום מרכזי כל כך בהווייתנו ומעורר כאלה רגשות ויצרים. הצד השלילי, הוא שהדיון התמקד בשיח הזכויות, חופש הביטוי של המורה וכיו"ב. עכשיו, כשזה רשמי, וכפי שהכל ידעו – ורטה לא פוטר, יש להתמקד בדיון האמתי, בשיח זהותי חינוכי, על תכני החינוך בישראל. אילו מסרים החברה הישראלית רוצה להנחיל לילדיה?

* אם מורה ישב בכלא בגין גניבה, הוא יוכל לחזור לתפקידו החינוכי?

* אם מורה ישב בכלא בגין סרבנות, הוא יוכל לחזור לתפקידו החינוכי?

* מי שיטען שיש הבדל בין המקרים, יאמר שבמקרה השני מדובר בעניין אידיאולוגי. אלא שחייל אינו נשפט ונדון על דעה פוליטית, לא על הבעת דעה פוליטית ולא על האידיאולוגיה שלו, אלא על המעשה העברייני. לעבריינים אין מקום במערכת החינוך.

* יאמר העבריין הפוליטי: "אני מוכן לשלם את המחיר על בחירתי המוסרית". אם אתה מוכן לשלם את המחיר, אז אל תתבכיין כאשר אתה נדרש לשלם את המחיר.

* אבל את חובו לחברה הוא החזיר בישיבתו בכלא. למה הוא צריך להיענש פעמיים ולקפח את פרנסתו?

חינוך אינו סתם פרנסה. גם הגנב מחזיר את חובו לחברה בישיבתו בכלא, אך הוא אינו ראוי לעסוק בחינוך. הוא הדין בסרבן.

* סרבן = כינוי מכובס לעריק מלחמה.

* אם מה שאמר אדם ורטה הוא רק שבצה"ל נעשים מעשים בלתי מוסריים, כטענתו – אין כל בעיה באמירה הזאת. גם אני אומר זאת. צה"ל עצמו אומר זאת.

* נתן אלתרמן היה מגדולי הציונים והפטריוטים שיצרו ופעלו כאן, ועד נשמת אפו האחרונה האמין בכל מאודו בצדקת הדרך הציונית. בשירו האחרון, מעין צוואה רוחנית, הוא טען שהדבר היחיד שעלול להחריב את המדינה הוא אבדן האמונה שעמנו הצדק. ודווקא מתוך אמונה יוקדת זו, אלתרמן זעק נגד עוולות ומעשים בלתי מוסריים שנעשו בידי חיילים, בשם צה"ל. בעקבות פשע מלחמה במלחמת השחרור, הוא כתב שיר חריף ביותר נגד המעשה: "על זאת". ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הורה להדפיס את השיר ולהפיץ אותו בכל יחידות צה"ל, על מנת שיגיע עד אחרון החיילים. צה"ל היה ונותר צבא מוסרי, שאין ולא היה כמותו בעולם. ובתור שכזה עליו להילחם במעשים הסותרים את רוחו – רוח טוהר הנשק ומוסר הלחימה.

* האם אדם ורטה עומד במקום התודעתי של אלתרמן ובן גוריון, או של אלה המציגים את בן גוריון כמקור הרשע (דוגמת הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים)?

* פרשת יולי תמיר – פיטורי המורה ישראל שירן בשל עמדות פוליטיות לגיטימיות שהביע,  לא בכיתה אלא במכתב למורים, אינה יורדת מהפרק. לאחר שהשרה לשעבר שבה והעלילה בשידור ברדיו על ישראל שירן את השקר הגס כאילו הוא הסית לרצח רבין, הטיף לכהניזם וכד', הוא תבע אותה על לשון הרע, כפי שדיווחתי בצרור הקודם.

וכעת, מתרוצץ ברשת סחריר, לפיו יולי תמיר כלל לא הייתה קשורה לפיטורין, והיא, הרודפת, בכלל קורבן, נרדפת. כך, למשל, כתב לי מ' בבלוג שלי: "מדהים איך שקרים מוחלטים שנאמרים בסמכותיות הופכים לאמת. אני מניח שאת האגדה על יולי תמיר שרת החינוך שגרמה לפיטוריו של ישראל שירן קיבלת באופן ישיר או עקיף מהמאמר של בן דרור ימיני מ"מעריב." מאז בכל מקום שנכתב משהו על העניין הזה טורחים לציין ששרת החינוך יולי תמיר יצאה כנגד המורה ישראל שירן. זה נכון שישראל שירן היה מורה ופוטר בעקבות דבריו. זה נכון שבית המשפט קבע שפיטוריו של שירן לא היו חוקיים ופסק לו פיצויים. זה נכון שיולי תמיר היתה שרת החינוך. אבל, הסיפור עם ישראל שירן קרה ב2001. פסיקת בית המשפט ניתנה ב-2004. יולי תמיר הייתה שרת החינוך ב2006. ב-2001 יולי תמיר הייתה השרה לקליטת עליה. היא דיברה בתור אישיות פוליטית. היא לא הייתה השרה הממונה מקצועית על שירן ולא יכלה לגרום לפיטוריו. היא הייתה פוליטיקאית שדיברה בהתלהמות מיותרת, בלי שום הצדקה ואמרה דברים שלא היו נכונים. אם כל פוליטיקאי שעושה כזה דבר היה משלם מכיסו, הייתה לנו כנסת של פושטי רגל ויד. ושים לב, אני לא יוצא להגנתה. פוליטיקאי שמדבר בצורה פופוליסטית ומסיתה זה חמור בעיני. אבל אגדת 'שרת החינוך שפיטרה מורה ימני' כתגובת נגד לפרשת אדם ורטה היא נסיון מרגיז במידת הצלחתו של זיהום הדיון הציבורי בשקרים המוצגים כאמת. לפחות על העובדות נסכים, גם אם על הדעות נחלוק".

עד כאן דבריו של מ'. אני מסכים עם שתיים מקביעותיו. האחת, היא שמדהים איך שקרים מוחלטים שנאמרים בסמכותיות הופכים לאמת. השניה, לפחות על העובדות נסכים, גם אם על הדעות נחלוק.

ומה העובדות? בעת פיטוריו של שירן, לא היה שר חינוך קבוע (לאחר התפטרות שרי המפד"ל ובהם שר החינוך יצחק לוי). ברק כראש הממשלה היה ממלא מקום שר החינוך. לשרת הקליטה יולי תמיר המקארתיסטית הגיע מכתב של שירן למורים, שבו אמר שיש להפריד בין הרצח אותו יש להוקיע ולחנך להוקעתו, לבין הדרישה לחנך על משנתו של רבין, אותה הוא שולל. היא יזמה את פיטוריו, היא דחפה לכך. ולאחר מכן, כשרת החינוך, מנעה את חזרתו לעבודה בניגוד לפסיקת בית המשפט ולכן הייתה המשיבה במשפטים הבאים. הוא ניצח בכל המשפטים, כיוון שללא כל ספק נעשה לו עוול חמור. והנה, המקארתיסטית הזאת יצאה בראיון בגל"ץ נגד הביקורת על ורטה, בטענה שיש לחנך לביקורת וחופש הביטוי וכו'. שאל אותה המראיין על פרשת שירן. והיא, במצח נחושה, בניגוד מוחלט לעובדות שהיא מכירה היטב, שהרי היא הייתה המשיבה במשפטו, טענה שהוא הסית לרצח רבין, שדבריו הם הסתה, שהוא הטיף לכהניזם, שההשוואה הייתה במקום אילו ורטה היה קורא לתלמידיו לצאת החוצה ולרצוח חיילי צה"ל. שקרנית עלובה, מקארתיסטית וסותמת פיות. וכך השבתי למ': "עכשיו, אחרי שאמרת את שקריך בכזו סמכותיות, אני ממליץ לך להיכנס לאתר 'תקדין לייט' ולעיין במסמכים הבאים. 1. עת"מ 8068 ישראל שירן ואח' נגד משרד החינוך ואח' ישראל שירן נגד שרת החינוך יולי תמיר 29.6.08. 2. עת"מ (חיפה) 4337/07 ישראל שירן נ' משרד החינוך ואחרים. ישראל שירן שרת החינוך יולי תמיר. 25.10.07. 3. בגץ 6908 ישראל שירן נ' משרד החינוך ואח'. ישראל שירן שרת החינוך יולי תמיר. 23.9.07". אגב את כל הדברים הללו כתבתי לראשונה בדף הפייסבוק שלי, עוד לפני בן דרור ימיני, ביום הראיון בו חזרה והעלילה בגל"ץ את עלילת הדם נגד שירן וכעבור שלושה ימים ב"חדשות בן עזר".

* עמדותיו הרדיקאליות, הגזעניות, של אריאל זילבר הן בלתי נסבלות. מה פירוש בלתי נסבלות? שעקרון הסובלנות אינו חל עליהן. אולם עקרון הסובלנות מחייב הפרדה בין זילבר האמן לבין עמדותיו הפוליטיות. אריאל זילבר הוא מוסיקאי ענק, שמעטים תרמו כמותו למוסיקה הישראלית, במשך 40 שנה. הוא ראוי לפרס אקו"ם על מפעל חיים, והעובדה שאמני ישראל, שרובם הגדול נמצאים בצד ה"שמאלי" של המפה הפוליטית, העניקו לו את הפרס, היא אות כבוד לאמני ישראל ולחברה הישראלית.

* אני מעריך את אחינועם ניני על הנכונות לוותר על פרס של 10,000 ₪ מסיבות אידיאולוגיות, אך לא מכבד את העובדה שהאידיאולוגיה היא החרמת אמן אחר בשל עמדותיו. בוודאי לא מצד מי שאינה בוחלת בבני דמותו של אריאל זילבר בצד הפלשתינאי.

* ביד הלשון

הביטוי "אין נביא בעירו", מדבר על הקושי של נביא או בכלל של בעל בשורה, בעל רעיון, מנהיג או אמן, לפעול ולהצליח דווקא בסביבתו הקרובה.

מניין לקוח הביטוי? מן התנ"ך? מן המשנה? מן התלמוד? ומיהו הנביא? משה? ירמיהו? ישעיהו? עמוס? יונה?

הביטוי הזה שגור בשפתנו, אך מקורו הוא דווקא בברית החדשה (ואין זה הביטוי העברי היחיד שמקורו בברית החדשה). הנביא הוא ישו הנוצרי, והוא גם הדובר, המסביר את הצורך שלו להרחיק נדוד כדי להביא את בשורתו, כיוון שבכל מקום הוא מצליח, זולת עירו נצרת. "אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ, וְלֹא עָשָֹה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם" (הבשורה על פי מתי, יג).

אולם אף שהמדובר בברית החדשה ובישו, האמור כן מתייחס לנביא מקראי, מנביאי ישראל. כדי להסביר את הקורה לו, מדבר ישו על אליהו הנביא, שנאלץ לנדוד צרפתה אשר בצידון, ושם כלכלה אותו אישה אלמנה (מלכים א', י"ז).

על פי האמונה הנוצרית, אליהו הוא הנביא שהביא לישו, על הר התבור, את הבשורה על מותו הקרב.

אגב, המושג "עיר" בתקופת בית שני והמשנה, מתייחס לכפר חקלאי גדול. עיר, כמקובל בימינו, נקראת כרך. המושג כפר, מדבר על יישוב כפרי קטן, של מספר משפחות בודדות.

* "חדשות בן עזר"