הבלוג של אורי הייטנר

ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה", הוא אחד הספרים החשובים ביותר, המתמודדים עם תופעת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, שהיא תופעה אנטישמית המכובסת בהצגתה כ"אנטי ציונית", ועם תופעת הפוסט ציונות. הייחוד בניתוחו של יקירה, הוא ההצבעה על המקום שהשואה תופסת בשיח הזה.

מקובל לייחס למושג "הכחשת השואה" רק את הטענה שהשואה מומצאת. אולם בראייה רחבה יותר, התופעה מתבטאת ביתר תחכום, ולכן ביתר הצלחה ובאופן מסוכן יותר, בגימוד השואה, בהצגתה כתופעה אנושית הדומה לכל המלחמות וזוועות המלחמה. ואיכשהו הטענה הזאת מתגלגלת תמיד להשוואה בין ישראל לנאצים. הכחשת השואה וגימודה, נובעת מאנטישמיות ואנטי ציונות. נקודת המוצא שלה היא שמדינת ישראל קמה כתוצאה מן השואה. אם נוכיח שהשואה לא הייתה, או נגמד את משמעותה, נבטל את ההצדקה להקמתה. כיוון שלא הייתה הצדקה להקמת המדינה, והיא קמה על חשבון הפלשתינאים בפשעי מלחמה וטיהור אתני של פלשתין מתושביה, הרי שבעצם הם הקורבן של הנאצים, וכעת הקורבנות ממשיכים להיפגע מממשיכת דרכם של הנאצים – מדינת ישראל. כדי להדחיק את פשעיה, ישראל מעצימה את השואה, או את "תסביך השואה" והופכת את השואה לדת חדשה, עם פולחן לאומני שנותן הכשר תיאולוגי ואידיאולוגי לפשעיה נגד האנושות.

בחלקו השני של הספר, מצביע יקירה על השתקפות הלופ הלוגי הזה בשיח הפוסט ציוני בישראל. כתיבתו של אברהם בורג בשנים האחרונות, מאששת את התזה של יקירה. וכך גם מאמר שכתב לאחרונה אורי משגב ב"הארץ", לקראת נסיעת משלחת הכנסת לאושוויץ, תחת הכותרת הצינית: "אושוויץ, חזרנו אליך שנית". מאמר ציני ארסי זה, לועג ל"דת השואה", ובנימה פוגענית ומרושעת, משתמש במושגים כמו "טוב אושוויץ בלי שלום משלום בלי אושוויץ" לתיאור ה"פולחן" של הדת הזאת, ומציג אותה כ"תהליך מתמשך של אובדן שפיות קולקטיבי" ש"מסע הראווה" של הכנסת הוא "ביטוי מזוקק" שלו. ובדיוק על פי התרחיש של יקירה, היחס הציני לזכר השואה, מוביל את הכותב לפסקה הבאה, המשתלבת היטב בסינדרום הכחשת השואה כחלק מהדה-לגיטימציה לישראל: "הדמוקרטיה הישראלית טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת: סגידה לכוח ולצבאיות; פופוליזם; גזענות; שנאת האחר; העצמת אויבים ממשיים ומדומיינים לממדים שטניים; הסתה נגד מיעוטים; מציאת שעירים לעזאזל; רדיפת מתנגדים רעיוניים; סתימת פיות, וכמובן גם חקיקה, כולל האיסור להגיד 'נאצים'."

איך ראוי להתייחס לתופעה הזאת? לי יש כלל ברזל אחד – לא להיגרר לוויכוח עם מי שעורכים את ההשוואה המרושעת בין ישראל לנאצים. הרי עצם הוויכוח עם הטענה הזאת, נותן לה לגיטימציה, כאילו זו טענה הראויה לדיון. ברגע שמנסים להוכיח את ההבדל, התשובה הצינית היא: "נכון, אצלכם / אצלנו אין תאי גזים, אבל..." ובעצם ההבדל אינו מהותי אלא כמותי. לכל מי שעושה את ההשוואה הנואלת הזו, יש להבהיר בפשטות, שאינו אלא מכחיש השואה.

טענה שחשוב להתייחס אליה, היא שישראל נוצרה כתוצאה מן השואה. זו טענה המנוגדת לעובדות ההיסטוריות, אך היא השתרשה עמוק בתודעה, עד שאפילו הנשיא אובמה ביטא אותה (אך בביקורו בישראל לא חזר עליה, אלא דיבר על זכותו של העם היהודי לא"י). חשוב להבהיר, קודם כל לעצמנו, שהקושאן של מדינת ישראל אינו השואה. הקושאן של מדינת ישראל הוא זכותו של כל עם להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו וזכותו של העם היהודי על א"י. בלשון מגילת העצמאות, מוגדרות הזכויות הללו "זכותנו הטבעית" ו"זכותנו ההיסטורית", שבתוקפן "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל".

חלקה הראשון של המגילה, הוא התשתית האידיאולוגית המצדיקה את הקמת המדינה. אף שההכרזה על המדינה הייתה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, השואה תפסה בה מקום מינורי בלבד. המגילה נפתחת באמירה שבא"י קם העם היהודי. כבר המשפט הראשון נפתח בתיאור הזיקה בין העם היהודי למולדתו. הסעיפים הבאים מדברים על כך ש"העם הוגלה מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית". כלומר, המדינה היא הגשמת התקוות והתפילה של העם ששמר לה אמונים בגולה. המגילה מזכירה את חתירת היהודים "לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה" ומעלה על נס את היהודים ששבו לארצם בהמונים. המגילה מזכירה את הקונגרס הציוני הראשון שהכריז על "זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". המגילה מציינת שהצהרת בלפור שאושרה במנדט מטעם חבר הלאומים הכירה בזכות זו, והמנדט "נתן במיוחד תוקף בין לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי".  

רק בסעיף השישי, מוזכרת השואה. היא אינה מוזכרת כהצדקה להקמת המדינה, אלא כהוכחה למשמעות ולתוצאה של אי מימוש הזכות הטבעית למדינה יהודית. השואה "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בא"י, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים". הפסקה הבאה, העוסקת בשארית הפליטה שניצלה מן השואה, לא כציבור שאין לו פתרון וראוי לאיזשהו פתרון, אלא כיהודים ש"לא חדלו להעפיל לא"י, על אף כל קושי מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם". גם הסעיף הנוגע להחלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, מסביר שההחלטה מכירה "בזכות העם היהודי להקים את מדינתו", ומציינת שזכות זו "אינה ניתנת להפקעה".

מעניין, שאלה הלועגים ל"דת השואה" ועושם כל מאמץ להמעיט מערכה וממשמעות לקחיה לחיינו, הם הראשונים ללעוג לשימוש בזכותנו על א"י. כי אם אין לנו זכות היסטורית על א"י, כנראה שהשואה היא הקושאן שלנו. ואם השואה היא פולחן לאומני מגויס, מה נשאר? להציג את ישראל כמדינת כיבוש ואפרטהייד אתנוקרטית וגזענית ה"טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת". את האתנוקרטיה הזאת מן הראוי שתחליף מדינת שקשוקה קוסמופוליטית, לא יהודית - "מדינת כל אזרחיה".

במאמר נוסף, שפרסם אורי משגב לאחר המסע, הוא לעג למסע ולמשתתפיו, כינה אותו "קרקס אושוויץ" וטען שהמסע גורם לאזרחים רבים להתבייש במדינתם ובבית המחוקקים שלהם. תוך הגחכת משפטים שאמרו המשתתפים אותם הוציא מהקשרם, כולל הלעגה לשגיאת הקלדה של אחת הח"כיות, ביטא את אהבת ישראל שלו במשפט הבא (המתייחס לשהיה הממושכת של הח"כים במטוס, בשל תקלה): "בתמונה ... נראה האח נפתלי כשהוא כורך על עצמו תפילין. אם אי אפשר להדק חגורות, אז לפחות רצועות". מה הפלא שאותו משגב כתב לאחרונה מאמר הטפה נגד ברית המילה, בו גם סיפר שלא מל את בניו? הרי המילה היא ביטוי לזהות היהודית כזהות נבדלת, וכל ישותו של משגב, היא מחיקת הזהות הזאת. באופן בלתי מפתיע, מגייס משגב למסע מחיקת הזהות את השואה, כמקובל במסע הדה-לגיטימציה לישראל.

* "שישי בגולן"

* אילו יולי תמיר נדרשה לשלם מכספה את הפיצויים שבית המשפט פסק לטובת ישראל שירן, המורה שהיא הביאה לפיטוריו, כיוון שבמכתב שהפיץ למורים ביקש להפריד בין החובה ללמד את חומרת רצח רבין, עמה הוא מסכים, לדרישה לחנך לדרכו הפוליטית של רבין, לה הוא מתנגד, היא לא הייתה חוזרת על העלילות והשקרים המכוערים כפי שעשתה בראיון לגל"צ. בעקבות אותו ראיון, בו שבה והעלילה עליו שהסית תלמידים לרצח רבין, שהסית לגזענות וכהניזם וכו', הוא החליט להגיש נגדה תביעת דיבה. בדרך כלל, איני חסיד של הבאת הדיון הציבורי לבתי משפט ושימוש יתר בתביעות דיבה. במקרה הקיצוני הזה, שבו תמיר ממשיכה לאורך שנים להעליל עלילות נוראות על אדם שכבר גרמה לו עוול חמור (כפי שפסקו כמה בתי משפט) ולשקר במצח נחושה בלי למצמץ, אין מנוס מהצעד הזה. אולי מה שלא נכנס לראשה של הפרופסור המסיתה דרך הראש, יכנס דרך הכיס.

* מעולם לא קיבלתי לעבודה אדם שלא שירת בצה"ל. הסיבה לכך, היא שקיבלתי עובדים לעבודה חינוכית.

* רכז תנועת הנוער בגולן, בתקופה בה ניהלתי את המתנ"ס, היה מ"פ ביחידה קרבית, שנעדר המון מן העבודה בשל שירותו במילואים. תרומתו החינוכית בהיעדרו הייתה גדולה מאוד, כי אין חינוך כמו דוגמה אישית.

* בתקופת המאבק על הגולן, התארגנה אצלנו קבוצת אנשים, מוותיקי הגולן, שהכריזו שאם תהיה נסיגה, חלילה, הם ידבקו בביתם ונחלתם, תחת כל ריבונות. הם אף החלו להיפגש עם פוליטיקאים כדי לקדם את הרעיון. הם כינו את עצמם "קבוצת מטולה". למה מטולה? הם ראו עצמם כאיכרי מטולה, שדבקו באדמתם תחת שלטון תורכי, ואח"כ תחת שלטון צרפתי ותחת שלטון בריטי ובסוף קבעו את גבולה של ישראל.

מקימי הקבוצה היו פעילים מרכזיים בוועד יישובי הגולן. הם קיבלו את ברכת הוועד, אך לא אימצנו את הרעיון. ראשית, ראינו בו רעיון תבוסתני – עצם הנכונות לדבר על מה שנעשה אם חלילה תהיה נסיגה. הרי אנו, כולל קבוצת מטולה, נאבקנו בראש ובראשונה להבטיח שהגולן יישאר בריבונות ישראלית. אני שללתי את הרעיון גם מסיבה עקרונית. לא עלינו לגולן רק כדי להקים את ביתנו הפרטי, אלא קודם כל כשליחי עם ישראל, למען הבית הלאומי; כדי להביא את מדינת ישראל לגולן ולעצב את הגבול. מה הטעם בשבתנו בגולן כפרטים, ללא המדינה?

הוא הדין באשר לרעיון של הישארות יישובים יהודיים תחת שלטון פלשתינאי. מבחינת המתיישבים - איזה טעם יש בכך?

* אולם במובן המדיני והעקרוני, ההצעה נכונה. איזה מין שלום זה, אם הוא מחייב עקירת אנשים מיישוביהם? במלחמות נעשים פשעים כאלה, אבל בשלום? כתושב לא הייתי מקבל זאת, אבל כמדינה – זה צריך להיות תנאי לשלום. עצם דרישת העקירה היא הוכחה שלא מדובר בשלום.

* מה עמדת הפלשתינאים במו"מ? שום פשרה טריטוריאלית אלא נסיגה ישראלית עד המ"מ האחרון ("חילופי שטחים" אינם פשרה). המדינה הפלשתינאית תהיה נקיה מיהודים. מדינת ישראל, תוצף במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה, וכך תחוסל. שלום נוסח הפלשתינאים.

* ולמי שמספר לעצמו לפני השינה את הסיפור חסר השחר כאילו הפלשתינאים אינם מתכוונים באמת ל"זכות" השיבה, זה הכל בכאילו, הנה סיפור ששמעתי בימים האחרונים מחברי יהודה הראל.

שעה שיהודה היה ח"כ, הוא קיים פגישות רבות עם בכירים פלשתינאים ובהם ערפאת. באחת הפגישות, כשערפאת עוד ישב בעזה (טרם המעבר לרמאללה) ערפאת היה בישיבה שהתמשכה, והיה על יהודה להמתין לו כשעה. בינתיים, האחראי על התכנון ברש"פ הזמין אותו למשרדו, כדי להציג בפניו את תכניות הפיתוח של הרש"פ. הוא פרש מפה גדולה על השולחן, והציג לו את התכנית. התכנית הייתה מרשימה, אך דבר אחד חסר בה. מחנות הפליטים נעלמו, אך לא הוצג בתכנית כל פתרון ל"פליטים". כשיהודה שאל על כך, בן שיחו השתומם. "מה זאת אומרת, כל הפליטים יחזרו לבתים שלהם". יהודה: "אתם לא חושבים שישראל תסכים לזה". ועל כך השיא הפלשתינאי: "למה לא? אני לא מדבר על היום. אני מדבר על שלום. אם יהיה שלום, ודאי שכולנו נחזור לבתים שלנו. אחרת איזה מין שלום זה?". יהודה משוכנע שהוא דיבר בכל הרצינות. בעבורו ובעבור הפלשתינאים, מימוש "זכות" השיבה הוא מובן מאליו. הם לא יחתמו על הסכם שלום ללא מימוש ה"זכות" הזאת, ואם הם יחתמו, זה יהיה הסכם טקטי, כדי להמשיך את המלחמה בתנאים משופרים.

"יש למשפחתי אדמות ברמלה. ודאי שנחזור אליהם", אמר הפלשתינאי. יהודה שאל אם יהיה מוכן להמיר את האדמה בפיצויים. "קודם כל נחזור לאדמות. אח"כ, אם מישהו ירצה לקנות ממני את האדמה שלי, נדבר".

* אין סיכוי להסכם שלום עם הפלשתינאים. עלינו לצאת מהקופסה, ולהרחיב את השטח שבו תהיינה שתי מדינות לשני עמים, כך שיכלול את שטחי ממלכת ירדן. וכך, האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביו"ש, יסופחו לירדן. בירדן גם יישובו ה"פליטים". במסגרת המצומצמת של א"י המערבית, אין מקום לשתי מדינות ואין אפשרות לכל הסדר.

* במו"מ על הסכם השלום בין ישראל לירדן, היו מחלוקות בין שתי המדינות לגבי המיקום המדויק של הגבול, בעיקר בנקודות מסוימות בערבה. כל המחלוקות נפתרו בהסכמה. בכמה מקרים, התברר ששטחים חקלאיים של יישובים ישראליים נמצאים מעבר לקו הגבול. מאחר והיה זה הסכם שלום אמתי, הוא ביטא העדפה של החיים והצמיחה על פני החורבן והעקירה. לכן, נמצאו פתרונות יצירתיים מחוץ לקופסה. שטחים חקלאיים של עין יהב וחצבה שהיו בשטח ירדן, הוחלפו בשטחים ישראליים בקנה מידה של 1:1. שטחים חקלאיים בצופר, שהיו בשטח ירדן, הוחכרו לישראל. גם אי השלום בנהריים, הוחכר לישראל. הבעיה היא שהחכירה הייתה ל-25 שנים בלבד, שזה כהרף עין. כבר חלפו 20 שנה, בלי שהרגשנו. אני מקווה מאוד שהממשלה נערכת כבר עתה, להבטחת המשך החכירה גם בתום התקופה, ומן הראוי שהפעם תהיה זו חכירה ארוכת טווח (100 שנה, למשל) או עדיף – הסכם חילופי שטחים, שיסיר את העננה מן העתיד.

* הדיקטטורה של א-סיסי לא תהיה פחות אכזרית וחשוכה מהדיקטטורה של מובארק, אך היא עדיפה אלף מונים על הדיקטטורה של האחים המוסלמים.

* השלום עם מצרים תחת הדיקטטורה של א-סיסי, לא יהיה חם יותר מכפי שהיה תחת הדיקטטורה של מובארק. אולם כמו בימי מובארק, ישמר הנספח הביטחוני והגבול יישאר שקט. אילו האחים המוסלמים נשארו בשלטון, גם הנספח הביטחוני היה קורס.

* שלטון א-סיסי הרואה בחמאס אויב, עדיף לאין ערוך על שלטון "האחים המוסלמים" שהיו שותפים ובני ברית של חמאס. אולם הגבול הפתוח בין מצרים לרצועת עזה בעידן מורסי, עדיף על הגבול הסגור היום. האינטרס הישראלי הוא גבול פתוח בין מצרים ורצועת עזה, כדי לאפשר התנתקות טוטאלית של ישראל מן הרצועה.

* פייסל אלקאסם, עיתונאי בכיר ברשת אל-ג'זירה: "מדוע צבא סוריה לא לומד מהצבא הישראלי, שעושה מאמצים כבירים על מנת להימנע מהפצצה של אזורים המאוכלסים באזרחים בלבנון בפלשתין ... ישראל מפזרת הפגנה במים, לא ברקטות כמו בסוריה." מה? הוא לא קורא "הארץ"?

* מפעל הבשר של אייל גולן, אביו ומקורביו, מוכיח ש"מותר האדם מן הבהמה – אין".

* ביד הלשון

מהי עצת אחיתופל? השימוש המקובל במושג הוא עצה רעה, המכשילה את מי שקיבל אותה ופעל על פיה. אבל האמת היא, שעצת אחיתופל הייתה עצה טובה. אחיתופל היה יועצו של דוד המלך ולאחר מכן חצה את הקווים והיה יועצו של בנו אבשלום, שמרד בו.

"וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-(אִישׁ), בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם "(שמואל ב' ט"ז, כג). הפסוק מעיד על חוכמת היועץ ונכונות עצותיו.

עצת אחיתופל המפורסמת, הייתה עצתו השניה לאבשלום. אבשלום קיבל את עצתו הראשונה, לשכב עם פילגשי המלך בפומבי, כדי לקבוע עובדה שלטונית וכדי להשפיל את דוד. את עצתו השניה – לרכז כוח גדול ומיומן ולהתנפל על צבאו העייף של דוד, דחה אבשלום וקיבל את עצתו של חושי הארכי, לעצור ולהתארגן. אילו קיבל את עצתו הנכונה של אחיתופל, היה הורג את דוד, מביס את צבאו, חיילי דוד היו עורקים אליו והמרד היה מצליח. חושי הארכי היה נאמנו של דוד, ועצתו נועדה לאפשר לדוד ולצבאו להתארגן. כך היה, והמרד נכשל. כשעצתו נדחתה, אחיתופל התאבד.

מוזר מאוד, שמשום מה עצת אחיתופל התאזרחה בשפה כעצה רעה. הרי נאמר בפירוש שעצתו הייתה טובה:  "וַיהוָה צִוָּה, לְהָפֵר אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם, אֶת-הָרָעָה": דוד, שהכיר את חכמתו של אחיתופל ואת חכמת עצותיו, חשש יותר מכל מן העצות שישיא לבנו המורד. תפילתו לאל הייתה שיסכל את עצות אחיתופל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְהֹוָה:" אולי התפילה הזאת היא שיצרה בתודעה את עצת אחיתופל כעצה רעה, שראוי כי תסוכל. אך האמת היא, שעצת אחיתופל ראויה לסיכול, כיוון שהיא עצה טובה לאויב.

חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה וראוי
להגן עליו מכל משמר. מבחן חופש הביטוי הוא דווקא כאשר מדובר בדעות קיצוניות ואף
מעוררות סלידה. ראוי לגנות אותן, להוקיע אותן אך לאפשר את השמעתן.

אולם לחופש הביטוי יש גם צד נוסף – חופש
הבחירה. כאזרח, יש לי החופש לבחור אם לקרוא מאמר, אם לשמוע הרצאה, אם להאזין
לראיון עם אדם זה או אחר. יש לי חופש הזפזופ ואף כפתור אדום בשלט שבו אני רשאי
לכבות את הטלוויזיה.

לא כן, כאשר מדובר במערכת החינוך. אין זו
מערכת דמוקרטית מעיקרה והתלמידים הם קהל שבוי. יש היררכיה בין מורה ותלמיד. התלמיד
אינו יכול לזפזפ כשהמורה שלו אומר דברים שהוא אינו רוצה לשמוע. הוא אינו יכול
להעביר תחנה וגם לא ללחוץ על כפתור אדום בשלט. הוא חייב בנוכחות בכיתה, הוא נבחן
אצל המורה שגם קובע את הציון שלו; ציון שיכול להשפיע על חייו ועל עתידו. המורה
מבוגר יותר מהתלמיד, משכיל יותר ונחשב כמקור הידע בכיתה. המורה הוא האוטוריטה
בכיתה.

לכן, חופש הביטוי של מורה בבית הספר אינו
יכול להיות בלתי מוגבל. הוא צריך להיות מוגבל בעיקר באחריות המחנך, במשמעת העצמית
שלו, אך גם ברגולציה של משרד החינוך. 

ראוי לעודד את התלמידים למעורבות ציבורית,
לעניין בפוליטיקה, לבטא את עמדתם. ראוי לקיים בכיתה דיונים פוליטיים. תפקידו של
המורה לאפשר זאת, לתת מקום לביטוי עמדות התלמידים, לעודד ויכוח ער, ביקורתי והגון.
מן הראוי שהמורה יצמצם את מקומו בדיון כזה, ואם הוא מחליט להביע דעה, לעשות זאת
ברגישות, באחריות ותוך הבהרה שזו עמדה פרטית, שאין לה כל עדיפות על כל עמדה אחרת
שנשמעה בדיון.

אולם האם כל דעה של מורה יכולה להיות
מקובלת במערכת החינוך? האם דעות רדיקליות של מורה, החורגות ממערכת הערכים של מערכת
החינוך ושל מדינת ישראל, יכולה להיחשב לגיטימית?

בשום אופן לא הייתי מוכן לקבל מצב שבו מורה
ילמד את ילדיי (או ילדים אחרים) יהדות ברוח ספר התועבה "משפט המלך". בית
ספר ממלכתי בישראל אינו יכול לאפשר בתוכו חינוך כהניסטי וגזעני. באותה מידה, אין
מקום בבית הספר לחינוך אנטי ציוני. בשום אופן לא הייתי מוכן להשלים עם מורה שילמד
שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וגזענית, שאין מקום למדינה יהודית, שיש סתירה
בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, שקיומה של מדינת ישראל היא עוול. אין מקום
במערכת החינוך למורים התומכים ב"תג מחיר" ולא למורים התומכים במסרים של
"זוכרות". אין מקום למורים עם האידיאולוגיה של איתמר בן גביר, אך גם לא
עם האידיאולוגיה של גדעון לוי.

אולם כדי לקבוע מה לא, יש לקבוע, בראש
ובראשונה, מה כן; מהם הערכים שעליהם מערכת החינוך מחנכת את התלמידים. על מערכת
החינוך לחנך על ערכי הציונות והדמוקרטיה. כאשר אני מדבר על ערכי הציונות, איני
מתכוון לגישה פוליטית מסוימת, אלא למגוון הרחב, לספקטרום הדעות הגדול שבין קצה
השמאל הציוני לקצה הימין הציוני. ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, ויש לחנך את
התלמידים ברוח זו. יש לחנך את התלמידים לתרום לחברה ולמדינה ולשרת שירות משמעותי
בצה"ל.

אדם ישר שאינו מאמין בערכים הללו ובאורח
חייו אינו מגלה דוגמה אישית (למשל, משתמט משירות בצה"ל, מתוך בחירה), לא יבחר
ללמד במערכת החינוך הישראלית. ואם אינו אדם ישר, ממילא אינו ראוי להיות מחנך. 

* "ישראל היום"