הבלוג של אורי הייטנר

* בקרב מחנה השנאה העצמית בישראל, אחד החטאים הגדולים של מדינאים בעולם, הוא תמיכה בישראל. הרי יש "לעולם" תפקיד – ללחוץ על ישראל, לאיים עליה, להחרים אותה. תפקידם לתת שירות למחנה השנאה העצמית.

וכך, כאשר יש מדינות ומנהיגים אמיצים, שאינם מתקרנפים אלא נאמנים למצפונם ולערכיהם ותומכים בישראל, הם הופכים ללעג ושנינה בקרב מחנה השנאה העצמית.

אחת הבדיחות האהובות על מחנה השנאה העצמית בישראל, הוא "מיקרונזיה". תגיד "מיקרונזיה" ליד אותם אנשים, ואין צורך להוסיף דבר. הם כבר יתפקעו מצחוק. מי זאת המיקרונזיה הזאת? מדינה קטנה, לא חשובה, עלובה. "עם מי נשארתם? רק עם מיקרונזיה".

וכשמדובר בקנדה? כאן יש בעיה למחנה השנאה העצמית. הרי היא מדינה חזקה, חשובה, עשירה, יציבה, דמוקרטית, שייכת ל-G8.

ולכן, ביקורו של ראש ממשלת קנדה הרפר, נדחק אל ירכתי עמודי החדשות בעיתונים המתאימים. נאומו הציוני בכנסת הושתק. ונעשה כל מאמץ להגחיך את הרפר ואת קנדה ולהמעיט מחשיבותה.

אמנון אברמוביץ' אמר בשידור בטלוויזיה: "אז מי נשאר לנו? רק קנדה, צ'כיה, אוסטרליה ו... מיקרונזיה". חחחח מיקרונזיה. מיקרונזיה...

* רמי לוי פתח את "ידיעות אחרונות" והופתע לקרוא שהוא חתום על מכתב של מאה "בכירי המשק" המנהלים לוחמה פסיכולוגית נגד ישראל באיומי "חרם אירופי". הוא מיהר להכחיש את הדברים.

וכך, רמי לוי הודר באחת ממעמד "בכירי המשק" למעמד של טייקון. ולטייקונים, כידוע, אסור להתערב בפוליטיקה, כי אז זה הון-שלטון-עולם תחתון.

* אני מתנגד לחוק האוסר את השימוש במושג "נאצי". אני מתנגד לחקיקיזציה – חקיקת יתר, המנסה להתמודד באמצעות חוק, משפט ופלילים עם תופעות חברתיות. החוק שגוי, אולם בתופעה הנואלת הזאת, של השוואת ישראל וצה"ל לנאצים, יש להילחם באמצעות הוקעה. עורכי ההשוואה הזאת הם מכחישי השואה.

* דוגמה להכחשת השואה. בימים האחרונים מתרוצצת בפייסבוק מודעת תועבה – תמונה של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, ועליה נכתב: "אסור לבקר את הצבא ואסור להשוות". מכחיש השואה שעיצב את הזוועה ומכחישי השואה המפיצים אותה, רומזים לאמירה המיוחסת למנכ"ל רשת "אורט" צבי פלג שאסור לבקר את צה"ל (אני בספק האם הוא אמר זאת. זה נשמע כסחריר) ולהצעת החוק האוסרת שימוש במושג נאצי. אין כל הבדל, ולו קל שבקלים, בין המודעה הזאת, לבין הפוטומונטאז' של רבין במדי אס.אס. התמונה של רבין במדי אס.אס. נחשבת כביטוי השיא של ההסתה נגד רבין וכהתרת דמו.

* ועוד מהנעשה ברשתות החברתיות – מופצת הידיעה המרעישה שמנכ"ל רשת "אורט" התפקד ל"הבית היהודי". המקארתיזם בהתגלמותו.

* ולגופו של עניין: מראשית פרשת המורה ורטה, יצאתי נגד הגורמים הקופצים בראש, בלי להכיר את העובדות, ועל פי עמדתם הפוליטית טוענים שהתלמידה / המורה דובר/ת אמת והשני/ה משקר/ת ואף יוצאים להפגין ומסיתים על פי העמדה הקדומה שלהם. עדין איני יודע מי דובר אמת בנוגע למה שהיה בשיעורים, אבל דבר אחד ברור כעת, לשמע ההקלטות מהשימוע - מנכ"ל רשת אורט שיקר בשידור בגל"צ, כאשר טען שהמורה אישר את טענותיה של התלמידה.

* על פי כתבה במוצ"ש ב-ynet, ורטה סיפר למקורביו שצעק "ויווה פלשתין" ושלא שירת בצה"ל. האם אתה רוצה שהאיש הזה יהיה המורה לאזרחות (!) או ל... מחשבת ישראל (!!!) של הילדים שלך?

* הלקח המרכזי מפרשת ורטה הוא – הטובים לחינוך. אם איננו רוצים לגדל כאן דור הגדל על אינדוקטרינציה אנטי ציונית, שמוריו יעודדו אותו להשתמט מצה"ל, אנו חייבים לקחת אחריות על עיצוב עתידה של מדינת ישראל. נכון, הכסף הגדול הוא במנהל עסקים, בעריכת דין  וכד', אך השליחות הגדולה והחשובה ביותר היא החינוך. הטובים – לחינוך!

* שרת החינוך לשעבר, שרת החינוך הכושלת, יש לציין, יולי תמיר, התראיינה בגל"צ בפרשת ורטה ובגלגול עיניים אופייני דיברה על החשיבות בביקורת, עד כמה חשוב שהתלמידים ייחשפו לעמדות ביקורתיות וכו'. המראיין, יועז הנדל, שאל אותה את השאלה המתבקשת. הוא הזכיר לה את המורה ישראל שירן , שפוטר לאחר שכתב שיש להפריד בין רצח רבין למורשת רבין, ושאין לחנך על מורשת רבין שהינה שנויה במחלוקת והוא עצמו מתנגד לה. מי שהביא לפיטוריו הייתה יולי תמיר, הליברלית, מעודדת הביקורתיות. בלי למצמץ ובלי לגמגם, היא השיבה בנאום על האבחנה בין ביקורת להסתה וטענה שאותו מורה פוטר כיוון שדבריו היו דברי הסתה מהסוג שהביא לרצח רבין. זאת, אחרי שבתי המשפט בישראל דחו את השקר הזה על הסף, הורו למשרד החינוך להחזיר את המורה לעבודתו ולשלם לו פיצויים בסך של מאות אלפי ₪. יולי תמיר, שהייתה לה הזדמנות פז להתנצל ולהכות על חטא, הוסיפה חטא על פשע, שיקרה בשידור במצח נחושה ושבה והעלילה על המורה עלילת שווא. אמר המלך ינאי לאשתו, שלומציון המלכה, סמוך למותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס". הוא הכיר את יולי תמיר?

* אני שב ומדגיש שיולי תמיר משקרת במצח נחושה, כיוון שהיא יודעת היטב על מה הפסידה במשפט, שהרי היא אישית הייתה המשיבה מס' 2 בתביעת הנזיקין (משיב מס' 1 היה משרד החינוך, שהיא עמדה בראשו). כאשר היא שבה וטענה ברדיו, שהאיש כתב דברי הסתה מן הסוג שגרמו לאנשים לרצוח את רבין, היא עשתה זאת למרות שהיא יודעת, שבמכתב שבעטיו הוא פוטר, הוקיע שירן את רצח ראש הממשלה, הביע זעזוע מן המעשה, והדגיש את החובה לדון במערכת החינוך במעשה הרצח על השלכותיו. יחד עם זאת, הביע שירן במכתב את השקפתו החולקת באופן נוקב על דרכו הפוליטית של יצחק רבין ז"ל ועל השלכותיה עד ימינו אלה, וביקש להפריד בין הנצחת יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל ודיון חינוכי ברצח ראש הממשלה ובהשלכותיו, לבין הנצחת מה שקרוי בציבור "מורשת רבין" – היא משנתו הפוליטית של יצחק רבין כאחד מיוזמי הסכמי אוסלו – בשל היותה שנויה במחלוקת.

בשידור אמרה תמיר שאין כל מקום להשוואה בין דברי ורטה לדברי שירן, בין ביקורת לגיטימית להסתה, וציינה שאילו ורטה, כמו שירן, היה קורא לתלמידיו לצאת החוצה ולרצוח חיילי צה"ל, זאת הייתה הסתה וצריך היה לפטר גם אותו.

מצח נחושה, כבר אמרנו? האישה הזאת הייתה שרת החינוך (!) של ישראל. אוי לבושה!

* עוד מכחיש שואה הוא עיתונאי "הארץ" אורי משגב: "הדמוקרטיה הישראלית טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת: סגידה לכוח ולצבאיות; פופוליזם; גזענות; שנאת האחר; העצמת אויבים ממשיים ומדומיינים לממדים שטניים; הסתה נגד מיעוטים; מציאת שעירים לעזאזל; רדיפת מתנגדים רעיוניים; סתימת פיות, וכמובן גם חקיקה, כולל האיסור להגיד 'נאצים'."

* פרדוקס הנשיאות: ככל שהנשיא יותר מנהיגותי, יותר חזק, יותר מוערך כך הוא יותר בעייתי ומסוכן. הטעם בתפקיד הנשיא הוא בהיותו סמל הממלכתיות. כאשר נשיא מעורב מעל הראש בפוליטיקה ובמדינאות ומשמש ראש ממשלת צללים המנהל מדיניות חוץ פרטית, לעומתית למדיניות של הממשלה החוקית והנבחרת, הפגיעה בדמוקרטיה קשה ביותר.

כל יום של פרס בתפקיד הנשיא, מביא למסקנה המתבקשת, שיש לבטל את מוסד הנשיאות, שאבד עליו כלח.

* בדיבור הפומבי, המלך עבדאללה ייתן גיבוי מוחלט לתביעות הפלשתינאיות, אולם במגע החשאי הוא מתרה בישראל לבל תמסור את בקעת הירדן לידי הפלשתינאים. לא, עבדאללה אינו חובב ציון ולא פטריוט ישראלי. הוא חושש לעתיד ממלכתו. אם תקום מדינה פלשתינאית, הוא מעוניין בחיץ ישראלי בינה לבין ירדן, מאחר והמדינה הפלשתינאית עלולה להוות גורם מתסיס עבור הפלשתינאים בירדן, שהם רוב אזרחי הממלכה. בנושא בקעת הירדן יש היום הלימה בין האינטרס הישראלי לאינטרס הירדני.

* ולטווח הרחוק, האופציה הריאלית ביותר לפתרון הסכסוך, היא האופציה הירדנית, שבה האזורים צפופי האוכלוסיה הפלשתינאית ביו"ש יסופחו לירדן. השאלה האם זה יהיה תחת שלטון האשמי או פלשתינאי, אינה מעניינה של ישראל.

* אם ישראל תיסוג לקווי 49' עד המילימטר האחרון, ולמחרת הפלשתינאים ישתמשו בשטח שיקבלו כבסיס לירי טילים על גוש דן ועל נתב"ג, רון וייס יוציא מהבוידם מזוודה עם הסברים, ציטוטים סלקטיביים והצדקות, המוכיחים שאנחנו אשמים בכך. ודאי שאנחנו, אלא מי?

* מלחמת האזרחים בסוריה – ספירת מלאי: הרוגים – 135,000. פליטים – 4 מיליון. ועידות בלה בלה בז'נבה – 2.

* העובדה שרוצח ההמונים, הפושע נגד האנושות בשאר אסד הוא עדיין נשיא סוריה, היא חרפה לאנושות. ועם זאת, כדאי לזכור שהאלטרנטיבה גרועה יותר – אל קאעידה.

* המציאות בסוריה היא תרכיז ההוויה המזרח תיכונית. מה תפקידה של ישראל במציאות הזאת? להתבדל מסביבתה ולהתחזק כמדינה יהודית דמוקרטית, לבנות חברה צודקת, כלכלה משגשגת, חינוך מתקדם, מדע מפותח ותרבות עשירה. כדי להבטיח את כל אלה,  ישראל נדרשת לצבא חזק ולגבולות בני הגנה. ולא פחות חשוב, מדינאות חזקה וחכמה, שלא תאפשר רצף של המציאות הזאת מפקיסטן עד גוש דן.

* יחסי לשולמית אלוני תמיד היה אמביוולנטי. מצד אחד, התנגדתי בחריפות לרוב עמדותיה. ודאי לעמדותיה המדיניות הקיצוניות כל כך, שהלכו והקצינו עם השנים בעיקר אחרי פרישתה מן הפוליטיקה, וזלגו לעבר הפוסט ציונות. ודאי שהתנגדתי לתמיכתה באקט האנטי דמוקרטי, המרדני,  של סרבנות. התנגדתי לאנטי דתיות הקיצונית שלה. הערכתי את בקיאותה במקורות ישראל, אך מאוד לא אהבתי את העובדה שהבקיאות הזאת לא תורגמה להשראה ערכית מהמקורות לחיינו, אלא בעיקר כבקיאות "מודיעינית", על מנת להשתמש בה כנגד שנואי נפשה, הדתיים. מאוד לא אהבתי את הדרך בה סילפה את מגילת העצמאות, כאשר הוציאה מהקשרו משפט אחד מתוכה כדי להציגה כמניפסט של מדינת שקשוקה לא יהודית. כעסתי מאוד על מסע רצח האופי לגולדה מאיר, שהיא הציתה והובילה. ועם זאת, תמיד הערכתי אותה כאדם אידיאולוגי, כמי שדבקה בערכיה ובעקרונותיה ולוחמת עליהם ללא פשרות, בלי לכופף אותם על פי אופנות פופוליסטיות, תוך נכונות לספוג ביקורת, חרפות ונאצות. הערכתי את העומק הפילוסופי והספרותי שעליו ביססה את משנתה, תופעה נדירה בנוף הצחיח, השומם, של הדיון הפוליטי הרדוד, אז ועתה. ויש נושאים בהם תמכתי בעמדותיה ומאבקיה, כמו למען שוויון האישה, הגנת הצרכן וזכויות האזרח. יהי זכרה ברוך!

* יוסי שריד פתח מאמר הספד לשולמית אלוני בפסקה הבאה: "אף אחד לא היה מורי בחיים הציבוריים, בוודאי לא רבי, רק שולמית אלוני היתה מורתי, המורה הגדולה שלנו. אין דבר שמכאיב לי יותר מכריכת שמי בהשתלשלות פרישתה מהפוליטיקה, אך לא היום אעמיד את ההיסטוריה על דיוקה. אולי בהזדמנות אחרת, ואולי לא". מן הדברים ניתן להסיק, שאנשים זרים ורעים טענו נגד שריד שהוא דחק את רגליה של שולמית אלוני והביא לפרישתה מן הפוליטיקה, בעוד האמת היא שהייתה אידיליה בין השניים.

מעניין מה גרסתה של שולמית אלוני בנדון. את דעתה היא השמיעה באוזניה של עדית זרטל, בספר המרתק "לא יכולה אחרת – שולמית אלוני משוחחת עם עדית זרטל (עמ' 115-117). "במערכת הבחירות הזאת, ב-1992, נשברו היחסים שלי עם יוסי שריד. במערכת הבחירות הזאת היה משבר גדול, כל כך גדול עד שאני חושבת שאז התחילו פעולות ההרס, ובלוטות הארס התחילו להתמלא בקצב שופע ובסילונים ארוכים. כל הדברים האחרים הם המשך של אותה מערכת בחירות ... יוסי הסתכסך קשה עם חברת הפרסום שעבדנו אִתה. היה צריך להחליט מהר. הוא דרש את סילוקם. כיושבת ראש המטה החלטתי שהם ממשיכים... יוסי הוזז הצדה, ועל כך כמובן, לא סלח לי. מה עוד שזו נחשבה בעיניו להזדמנות הגדולה להוכיח את כישוריו. כידוע, ההצלחה של מר"צ בבחירות ההן הייתה רבה. זכינו בשנים עשר מנדטים... בראש רשימת מפלגת העבודה עמד יצחק רבין ובראש מר"צ שולמית אלוני, ובמערכת הבחירות יוסי, לא זו בלבד שלא היה הרוח החיה, הוא פשוט היה חסר השפעה ועל כן פגוע מאוד ונעלב. אח"כ היה עניין הכניסה לממשלה. בשלב הראשון נקבע מפתח של שר על כל ארבעה חברי כנסת. יוסי לא מונה לשר וראה את עצמו קורבן. הוא טען לפני מועצת מר"צ, בפומבי ובנאום נרגש, כי הושאר 'פצוע בשדה', ואני מכריזה בזה, וכולם ידעו זאת, שעשיתי כל מה שאפשר כדי לתת לו מהר מאוד עירוי דם. הלכתי ליצחק רבין, ויש עדויות כמה נדנדתי לו. הוא לא רצה את יוסי בממשלה, כי הייתה ביניהם מערכת יחסים עכורה. המשפט הראשון שאמר לי יצחק רבין היה: 'מה את רוצה? הוא עוד יעשה לך מה שהוא עשה לי. תניחי לי'. הכוונה הייתה לדמות השיכור שיוסי בנה לו. הבטחתי לרבין, שברגע שיהיה שר הוא יהיה נאמן לו הרבה יותר משהיה אי פעם נאמן לי". בהמשך מספרת אלוני שוויתרה למען שריד על מקומה בוועדת השרים המלווה את המו"מ המדיני. "אני רציתי לעשות את העבודה שאני עושה כראוי וחשבתי שבזה גם אוריד קצת את יוסי שריד מהגב שלי; הוא יירגע ויהיה לו עיסוק בעל חשיבות והרבה תקשורת. אנשים אומרים שזה היה המשגה החמור שלי, מפני שזה אִפְשֵׁר ליוסי שריד ליצור רושם שהוא האיש הבכיר, העוסק בדברים הכי חשובים, מה עוד שהוא התחיל להציג את עצמו ברבים כמנהיג האמיתי של התנועה וכאיש סודו של ראש הממשלה ... עצוב לי שכך אני פורשת, שהרי בלאו הכי לא חשבתי להמשיך קדנציה נוספת, אבל חשבתי שאפרוש בדרך אחרת. כשרה וכחברת כנסת יש לי הישגים מרשימים. גם הצלחתי במה שרציתי מאוד, לאחד את השמאל הישראלי, או מה שנקרא שמאל, לרשימה אחת. לא חשבתי שאהיה קורבן למאבקי כוח ולמצ'ואיזם גברי גס וארוגנטי... הלב שבור בגלל הצורה שבה קרו הדברים". כזכור, אחרי פרישתה של שולמית אלוני שריד החליף אותה, ומרצ בראשותו איבדה רבע מכוחה.

* יש לציין שלצד החתרנות של יוסי שריד ודחיקתו את שולמית אלוני אל מחוץ לפוליטיקה, לפחות בנושא אחד הייתה ביניהם מחלוקת עקרונית, שבה הצדק היה לחלוטין עם שריד – אלוני תמכה במארת הסרבנות ושריד התנגד לה.

לא אופתע אם עמדתו של שריד היום שונה, כיוון שבשנים האחרונות הוא מצטייר, במאמריו ב"הארץ", כזקן מר ונרגן שעמדותיו הולכות ומקצינות, ונעדרת מהם נימת האחריות והביטחוניזם שהיו מנת חלקו כח"כ.

* זמן קצר אחרי הסכם אוסלו, העיתונאי אורי דן, מקורבו של אריק שרון, שופרו, מעריצו ונושא כליו ביקר בגולן ולן בצימר באורטל. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והוא ביקש להיפגש אתי. באותו לילה שמרתי בשער היישוב, ואירחתי אותו בבודקה השמירה. בשיחתנו הוא ביטא עמדות קיצוניות ביותר, שלא יכולתי לשאת. בין השאר הוא אמר, שאחרי שנחליף את השלטון רבין ופרס יעמדו לדין על בגידה. אמרתי לו: "אני מבין שיחד אתם יש להעמיד לדין גם את מי שעקר את היישובים בסיני". ותשובתו: "אי אפשר, כי הוא יהיה אב בית הדין".

* מועדון גיל-עד, הוא מרכז יום לקשישים חולי דימנסיה, במרכז הרפואי "שיבא" תל השומר. אבא שלי מבלה שם מידי יום. השתתפתי השבוע במסיבת יום הולדת לילידי ינואר במועדון, והתרגשותי הייתה ונותרה עצומה. איזה צוות מקצועי, מסור וותיק! כמה חום, כמה אהבה, כמה שמחת חיים הם מפיקים מעצמם, למען המטופלים במועדון. ואיך הם מצליחים למצות מהמטופלים כל טיפה של חיוניות ושל שמחת חיים. ואיך המקום תמיד נעים, תמיד נקי, תמיד רגוע ושלו. צדיקים אמתיים.

* ביד הלשון

ועידת ז'נבה, ועידת השלום בסוריה, היא ועידת סרק. אין אדם אחד מבין המשתתפים בה, שאינו יודע ומבין שהיא לא תקדם את השלום כמלוא הנימה. ולמה הם נפגשים? למראית עין של עשיה. למעשה, הוועידה הזאת היא אוויר חם ותו לא.

כולם מדברים על שלום, אבל ... "שלום שלום ואין שלום".

מה מקור המשפט הזה? זהו פסוק המופיע פעמַיִם וחצי במקרא, בדברי נביאים.

פעמַיִם אומר זאת ירמיהו. בפרק ו': יד וַיְרַפְּאוּ אֶת-שֶׁבֶר עַמִּי עַל-נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם. בפרק ח': יא וַיְרַפּוּ אֶת-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי עַל-נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.  . ועוד חצי פעם, בספר יחזקאל, פרק יג: "י יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת-עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם..."

יש הבדל מהותי בין ועידת ז'נבה לנאומי הנביאים. בעוד בז'נבה התכנסה ועידה של שקר מוסכם, הנביאים מתריעים דווקא מפני האמונה של הציבור בנביאי שקר המסממים אותם בהבטחות שלום שלום. ואין שלום.

נשמע מוכר?

* "חדשות בן עזר"

אתר "זמרשת", המתעד את הזמר העברי המוקדם, מראשית הציונות עד הקמת המדינה, אוסף הקלטות ישנות של אותם שירים. וכשאין הקלטות? עזריה אלון, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, הוא התחליף להקלטות. הוא מכיר את השירים, ו-37 מהם הוקלטו בקולו לאתר.

אחד השירים הוא "לא נזוז מפה" של המשורר אביגדור המאירי, שהכותרת מתמצתת את מסריו הציוניים. עזריה שר את השיר בהתלהבות, כאילו הוא עדין נער בתנועת הנוער.

למחרת מותו, השמיע רזי ברקאי את ההקלטה בשידור בגל"ץ, ובראיון עם בנו גלעד, הזכיר לו בחצי נזיפה את החטא הכבד של אביו – תמיכתו בתנועה למען א"י השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. הבן מיהר להבהיר שאביו מזמן התפכח והסביר, לשביעות רצונו של המראיין, שזו הייתה אפיזודה שנבעה מהאופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, אך מהר מאוד אביו הבין שיש כאן עוד עם וכו'.

אכן, אחרי המלחמה תמך עזריה בתנועה למען א"י (אף שלא הצטרף אליה רשמית), ואכן, כעבור שנים אחדות הוא חזר בו ותמך בפשרה טריטוריאלית. אולם ההסבר הזה, שמדבר על התלהבות של רגע בשל האופוריה של המלחמה, אינו רציני, ואינו מכבד את עזריה. מן הראוי, לכבודו של עזריה, למען הדיוק ההיסטורי ומאחר ויש לדברים השלכות גם לימינו,  להעמיד דברים על דיוקם.

תמיכתו של עזריה אלון בא"י השלמה לא הייתה אפיזודה ולא טריפ כתוצאה מאופוריה. הייתה זו אמונה עמוקה, באחד היסודות הרעיוניים המרכזיים של תנועת הקיבוץ המאוחד, אליה השתייך עזריה. אי אפשר להבין את ההיסטוריה של הקיבוץ המאוחד, של מנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין ותלמידיו, של תנועת הנוער "המחנות העולים" בה התחנך עזריה ושעד יומו האחרון ליווה אותה והיה ממעצבי דרכה ושל קיבוץ בית השיטה, קיבוצו של עזריה ובכור קיבוצי "המחנות העולים", ללא האמונה והערגה לארץ ישראל השלמה.

יצחק טבנקין לא חתם על הכרוז של התנועה למען א"י השלמה. אף שהוא היה ממורי דרכה, הוא סירב לחתום על מסמך שהמשפט השני שלו הוא "ארץ ישראל היא עתה בידי העם היהודי", כאשר הבשן והגלעד, עבר הירדן המזרחי, אינם בידינו... אבל בניו – המשורר משה טבנקין ומפקד חטיבת "הראל" בתש"ח יוסף טבנקין חתמו על הכרוז. וכך גם תלמידיו והקרובים לו ביותר – מפקדי מרד גטו ורשה צביה לובטקין ואנטק צוקרמן והפוליטרוק של הפלמ"ח בני מרשק. עזריה לא חתם על הכרוז, אך הוא היה שייך לאותה סביבה רעיונית.

שלמות הארץ הייתה אחד מיסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שנוסח ב-1955. מפלגת "אחדות העבודה" – הזרוע הפוליטית של הקבה"מ (אף שהיה לה גם אגף עירוני) דגלה בשלמות הארץ. יגאל אלון וישראל גלילי, המנהיגים הפוליטיים של התנועה, הטיפו לשלמות הארץ. יגאל אלון, שבמלחמת השחרור תכנן את שחרור יהודה ושומרון ושאף לכך בכל מאודו, לא חדל לְבָכּוֹת את המחדל של ב"ג, שמנע זאת בתש"ח.

יגאל אלון עצמו, היה הראשון להציע פשרה טריטוריאלית, כבר למחרת מלחמת ששת הימים. הדבר היה מנוגד בתכלית לדרך בה חונך ועליה חינך לאורך שנות דור, אולם משנוכח שבניגוד למלחמת השחרור, שבה השטחים שצה"ל שחרר נעזבו מתושביהם הערבים, לא כך היה בששת הימים, הבין שהמציאות השתנתה. אלון, שהבין את המשמעות הדמוגרפית, יצר את תכנית אלון, הדוגלת בנסיגה מן האזורים הצפופים באוכלוסיה פלשתינאית, אך מציעה לספח לישראל את בקעת הירדן רבתי, את ירושלים וסביבותיה ועוד. חבריו לקיבוץ המאוחד התקשו לעכל את התפנית הדרמטית הזאת, אולם בהדרגה, רובם אימצו את דרכו, ובהם עזריה אלון.

חשוב לציין, שבכל הצגה של תכניתו, הקפיד יגאל אלון להעמיד בראש את היסוד המוסרי – זכותנו על א"י אינה ניתנת לערעור. הוא היה מוכן, כדי להבטיח את צביונה היהודי דמוקרטי של ישראל, לוותר על שטחים בא"י. אולם הוא מעולם לא הציג את ישראל ככובש זר בחבלי ארץ ישראל.

תנועת "המחנות העולים" הציבה את שלמות הארץ במרכז הווייתה. בעת פולמוס החלוקה ב-1937, בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, נערך המחנה הארצי של "המחנות העולים" בקיבוץ גבת. בסיום המחנה, יצאה חוברת התנועה שנקראה "בבריתךְ" – ובה תורת שלמות הארץ של התנועה.

למעלה מ-60 שנה מאוחר יותר, התכנסו ותיקי "המחנות העולים" למפגש של חשבון נפש בבית השיטה: "כיצד נפרדנו מחלום א"י השלמה?".

עזריה אלון נאם פעמיים במפגש הזה. אביא מעט מדבריו: "... גדלתי על המושג ארץ ישראל, שלא היו לה גבולות; הייתה מפה, שכללה את שתי גדות הירדן ובה החרמון, היה בה הר הדרוזים והיו בה הגלעד, מואב ואדום ... ערב מלחמת העצמאות, כל הרכוש הקרקעי של היהודים היה 7% מארץ ישראל המנדטורית; כולם, חוץ מזיכיון החולה, היו דונמים שנקנו 'דונם, דונם בכסף מלא' ... אבל היתה לנו איזו הרגשת בעלות לא מוסברת על כל הארץ, שהיא הייתה תוצאה של תפיסה היסטורית כלשהי. אנחנו, ב'המחנות העולים', ניסינו לממש את התפיסה הזו בטיולים לכל מקום... הייתה לנו הרגשת שייכות מוחלטת לגבי הארץ, מבלי שיכולנו לומר מתי אי פעם נהיה בעלים של חלק כלשהו כאן". עזריה תיאר את ההשלמה עם תכנית החלוקה כעובדה, אבל ללא שמחה. "יש ביטוי 'וגילו ברעדה', אז הרעדה הייתה, הגילה לא הייתה; מי שהכיר את הארץ, מי שחי את הארץ, ידע שהוא מוכרח לקבל את ההחלטה הזאת ושלא יכול להיות פתרון אחר. אבל לשמחה - מה זו עושה? ... ואני חוזר למפה הזאת [מפת החלוקה א.ה.] ושואל את עצמי ואותנו: מה תיארנו לנו שיהיה בארץ, עם היהודים שיישארו בתוך הטלאים האלה; איך יעברו מאזור לאזור, איך נחיה עם אוכלוסיה שחציה יהודים וחציה ערבים? מה יהיה גורלן של נהריה, של קדמה ושל ירושלים? לא חיפשנו פתרון לזה. אמרנו: נראה מה יהיה. והערבים הגישו את הפתרון שאנחנו מכירים: מלחמה. אז קמה המדינה". גבולות המדינה עוצבו במלחמה, ובהסדרי שביתת הנשק.

עזריה טוען שאף אדם רציני לא תכנן שינוי של גבולות מדינת ישראל בכוח, אבל לא ויתרו על החלומות. "מעולם לא איבדתי את ארץ ישראל; לא חשבתי שהמדינה אינה מדינה ויש רק ארץ ישראל. חייתי במדינה עם הגבולות שנקבעו, ומעולם לא איבדתי את ארץ ישראל. בלי לדעת איך, אם ומתי תדרוך עוד פעם רגלי במקומות האלה. הכל נשאר כשייכות רעיונית, אולי כמו אצל אותו יהודי שישב במקום שישב והייתה לו ארץ ישראל באיזשהו מקום בחלק האחורי של המוח. מדינת ישראל הייתה מציאות, ארץ ישראל הייתה בעולם הדמיון. הצטערתי מאוד על התמונה שנוצרה במערכת החינוך, שמחקה לגמרי את השטחים שמחוץ לקו הירוק. ...אני ומי שחושב כמוני, לא יכולנו לוותר על א"י, גם כאשר חיינו במדינה מוגדרת ששמה 'ישראל'".

על היום האחרון של מלחמת ששת הימים, סיפר עזריה: "נסעתי מבית שאן לירושלים. ואז פגשתי מחדש את ארץ ישראל; פגשתי מחדש משהו שלא נפרדתי ממנו אף פעם. ביום העצמאות, ברוב השנים שבין 1959 ל-1967, הייתי מקדיש ת השיחה שלי ברדיו לאחד האתרים והנופים הזכורים לי מעבר ל'קו הירוק'. זה הרגיז אנשים. ב-1967, שבועיים לפני פרוץ המלחמה, דיברתי על ואדי קלט. מישהו בא אלי בכעס גדול ושאל אותי למה אני מדבר על מקומות כאלה; שבוע מאוחר יותר הוא בא ואמר לי: 'אתה ידעת'... ואני נוסע דרך ג'נין, דרך בקעת הירדן, עולה לירושלים ונכנס בפעם הראשונה דרך 'מעבר מנדלבאום' לירושלים. אחר כך באו המסעות על פני יהודה ושומרון עם השחרור, ואני הייתי 'שיכור' , חזרתי למקומות שהכרתי ולמקומות שלא הכרתי. ... המחשבה הראשונה הייתה, שאנחנו לא נוכל להחזיק בהכל. צריך יהיה לתקן את הגבולות... אבל תוך כמה חודשים התברר שאין מה לתקן ואין עם מי לדבר".

ומדוע בסופו של דבר הגיע עזריה למסקנה שאין מנוס מפרידה מחלק מחבלי המולדת? "אני... כן ראיתי את הערבים, כל השנים. אני מדבר בשפתם, אני קורא, אני כותב, אני חש אותם, אני לא שונא אותם; הם תמיד היו בתודעה שלי... הייתה לי מחשבה: תהיה עליה, גם בעם היהודי הייתה גאות, אנחנו נגיע למספר כזה, שנוכל לקיים כאן מדינה עם מיעוט ערבי, לא עם מיעוט ערבי שדורכים עליו, אלא עם אזרחים. זה היה הרעיון שהאמנתי בו הרבה זמן, וכואב לי מאוד שלא הצלחנו להגשימו". מה שהביא לשינוי בעמדתו של עזריה, לא היה שגילה לפתע את הערבים, אלא שהיהודים לא עלו לארץ בהמוניהם. הוא הגיע למסקנה שאי אפשר יהיה לקיים מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי מאסיבי ומיעוט ערבי בתוכה, מן הים עד הירדן. אולם הוא מעולם לא הסיק מכך שיש לסגת לקווי 49'. "כואב לי מאוד מיעוט ההתיישבות ברמת הגולן ומיעוט ההתיישבות בבקעת הירדן". ולגבי האזורים שהבין שניאלץ להיפרד מהם אמר: "לא נפרדתי אף פעם מארץ ישראל; אף פעם לא ראיתי את המקומות שהערבים יושבים בהם כמקומות זרים לי: לא את חברון, לא את שכם, לא את ג'נין , לא את יריחו; לא כואב לי שערבים יושבים שם, כי הם חלק מהארץ ... אני לא נבהל מזה שיש ערבים אני יודע שהם ישנם. אבל עם השנים מתרחשת התמורה, כאשר העליה איננה מגיעה ארצה, והיהודים מתיישבים בחולון, בראשון לציון בפתח תקווה ואינם הולכים אל המקומות שחשבתי שצריך להתיישב בהם; והערבים מתרבים ונעשים עם. כאשר גולדה אמרה שאין עם פלשתינאי, משפט שכולם מנופפים בו, לא היה עדיין עם פלשתינאי; הפלשתינאים חשבו אז את עצמם לחלק מסוריה הגדולה... אנחנו גיבשנו אותם. אנחנו יכולים לבוא בטענות אל עצמנו. היום ברור לי שיש עם פלשתינאי והוא יושב כאן ואי אפשר לקיים מדינה דו לאומית... לאט לאט פעפעה ההכרה שצריך לחלק. איך לחלק? הלוואי והייתי יודע; מדובר על יישובים; אני חושב שמחלק מהיישובים שהקימו ביהודה ושומרון צריך ללכת, וצריך יהיה לקבוע קווים ברורים".

עזריה מוכן לוותר על מימוש הזכות על חלקים מן הארץ, אך בשום אופן אין הוא מוותר על הזכות, על הזיקה, אף לא בעבר הירדן המזרחי. אחרי הסכם השלום עם ירדן הוא ערך מסעות לירדן. "אני לא נפרד מארץ ישראל, בין שאוכל להתהלך בה ובין שלא אוכל להתהלך בה. כאשר נחתם החוזה עם ירדן הגעתי לשם, הסתובבתי בירדן, הרגשתי את עצמי כמו בבית. הלכתי עם תנ"ך ממקום למקום, קראתי בשמות המקומות; הרגזתי כמה מהמטיילים שהיו אתי ושאלו: 'מה יש? עוד פעם הולכים לכבוש את מואב ואת הגלעד?' כשאני בא למידבא, לחשבון ולארנון אני מרגיש את עצמי בבית, כמו בכל מקום אחר בא"י. הרגשתי טוב מאוד בעבר הירדן, לא כמו בארץ זרה, מבלי שיהיה לי צל של מחשבה שאנחנו נהיה אי פעם בעלי בתים שם. לא נהיה בעלי בתים שם. אבל התפיסה שלי את ארץ ישראל היא דבר בן אלפי שנים, שהוא מעבר לשינויים ולתמורות דמוגרפיים ופוליטיים".

את דבריו חתם עזריה במילים: "אנחנו נהיה מוכרחים להתחלק בארץ הזאת. יחד עם זאת אני לא מאבד את הארץ הזאת – היא נשארת הארץ שלי".

****

לא תחושת אופוריה של ניצחון הביאה את עזריה לרעיון שלמות הארץ, אלא קשר עמוק לארץ על כל חלקיה. ואף שהגיע לאט לאט להכרה שאי אפשר לממש את הזכות הזאת במלואה, לא נסדק ולו סדק צר בקשר זה.

ומדוע אמרתי שיש לעמדה הזאת משמעות פוליטית בימינו?

כמי ששותף להשקפת העולם שעזריה מייצג, כולל ההכרה שאין מנוס, כדי לשמור על צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, מוויתור על חלקים מסוימים מארץ ישראל, אני נתקל לא אחת בהתייחסות צינית לעמדה הזאת. אני רואה הבדל תהומי, בין נכונות לוותר על חלקי ארץ שאני מאמין שהנם ארצי, מתוך כאב של אובדן כאובדן איבר בגוף, לבין הרצון והתשוקה לסגת מתוך תחושה שאנו גוזלים וכובשים ארץ לא לנו. גישת "הכיבוש" מביאה לרצון לוותר על כל שטח, גם אם אין בו פלשתינאים כלל ואין בו כל איום דמוגרפי. גישת "הכיבוש" מביאה לקלות ראש בוויתור על אזורים חיוניים ביותר לביטחון, כי אם אנו כובשים וגוזלים, באיזו זכות אנו דורשים את ביטחוננו על חשבון הנכבשים והנגזלים.

מי שרואה בנו כובשים בארץ ישראל, לא יוכל להסביר, קודם כל לעצמו ולילדיו, באיזו זכות אנו יושבים במקום כלשהו בארץ. ניתן לחלק את השלטון המדיני על הארץ, אולם הזכות על הארץ אינה ניתנת לחלוקה. אם אין לנו זכות על אזור כלשהו בארץ – אין לנו זכות על כל אזור אחר. ומכאן המדרון התלול המוביל אותנו לאובדן האמונה בצדקת מאבקנו, לפוסט ציונות, לחוסר היכולת להסביר לעולם ולעצמנו את צדקתנו. כאשר הפלשתינאים טוענים בשם הצדק ואנו רק בשם הביטחון, אנא אנו באים?  

* "שישי בגולן"

* המו"מ עם הפלשתינאים מלווה בלוחמה פסיכולוגית נגד ישראל, שבראשה עומדים כלי תקשורת, פוליטיקאים, טייקונים וידוענים ישראלים. במרכז הלו"פ - איומי סרק בחרמות ושאר הבלים. החרם הערבי מלווה את מדינת ישראל מיום הקמתה, וכפי שלא נכנענו לו בעבר, לא נכנע לו היום.

* טייקונים טייקונים, הקשיבו היטב! מבצע שדרוג בחצי חינם, רררררררררק היום! חִתמו על מכתב המפחיד את הציבור מפני חרם כלכלי אם הממשלה לא תיכנע לכל תביעות הפלשתינאים, ומיד תשודרגו למעמד של "בכירי המשק הישראלי", בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". אפילו אם תלכו לרב פינטו יסלחו לכם.

* ניצב ארביב. מי שהולך לישון עם... אל יתפלא כשיקום עם...

* פרשת המורה לאזרחות אדם ורטה, מעלה לדיון סוגיות עקרוניות של גבולות חופש הביטוי, של עד כמה מותר למורה להשתמש בבמה החינוכית להטפה פוליטית ובשאלת זכותו של תלמיד להתנגד למורה בלי להיפגע.

אולם לפני השאלות העקרוניות, ניצבת מחלוקת עובדתית. אין גרסה מוסכמת לגבי העובדות, שעליה ניתן לנהל מחלוקת, אלא ניצבת גרסת התלמידה מול גרסה שונה לגמרי של המורה. אם גרסת התלמידה נכונה – האיש אינו ראוי להיות מורה בישראל, ולו בשל השפלתו אותה והתנכלותו לה, כאשר סירבה להתיישר עם דעותיו. אם גרסת המורה נכונה – הוא פעל באופן לגיטימי ואין כל מניעה לכך שימשיך ללמד.

לכן, לפני קביעת עמדה, יש לדעת מה קרה. אלא שכמקובל בשיח הישראלי, מיד נחלקו הדעות, כאשר הימין קיבל את גרסת התלמידה כעובדה והשמאל – את עמדת המורה כעובדה. זהו שיח לא רציני.

* האמת אינה בהכרח אחת הגרסאות, אלא כל נקודה ברצף שביניהן.

* מן הראוי שמשרד החינוך יערוך בירור לעומק של הדברים, ישמע את הגרסאות השונות ויחליט – לא על פי הלחצים של התקשורת, לא על פי ההתלהמות של אור קשתי ו/או מיכאל בן ארי, לא על פי הפגנות בעד צד זה או אחר, אלא על פי העובדות.

* אבל באווירה שנוצרה, עם ההתלהמות התקשורתית וההפגנות "להגנה על הדמוקרטיה", ברור לי שלא תהיה בדיקה אמתית.

* כאשר עיתונאי "הארץ" אור קשתי, מי שהוביל ציד מכשפות מקארתיסטי, אלים, סותם פיות ומרושע נגד ד"ר צביקה צמרת, כשהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, כיוון שהעז לפעול להכנסת תכנים ציוניים למערכת החינוך, הופך למגן ... חופש הביטוי וה... דמוקרטיה, מותר לי להתייחס לכך קצת בחשד.

* כשהייתי תלמיד בכיתה ט', בבית הספר "בליך" בר"ג (1978), היה לי מורה להיסטוריה, אבי גלזרמן, איש "שמאל" רדיקאלי, אנטי ציוני קיצוני, חבר "מצפן". את שיעורי ההיסטוריה הוא הפך במה להנחלת הנראטיב הפלשתינאי האנטי ישראלי. הוא היה מורה צעיר, רהוט, כריזמטי, חתיך, תלמידות התאהבו בו.

לרוע מזלו הוא מצא מולו אגוז קשה לפיצוח, בדמותי. לא אצטנע, ואומר שכבר אז הידע שלי בהיסטוריה לא נפל משלו. והשיעורים הפכו לבמת התנצחות בין שנינו.

התלבטתי האם להתלונן עליו, כי הוא באמת מסוכן. מצד שני... חיבבתי אותו. וגם הוא חיבב וכיבד אותי, אולי דווקא בשל מרדנותי, דעתנותי והעובדה שמצא בי פרטנר ראוי. לא התלוננתי.

בשנה שאחריה הוא כבר לא לימד. ככל הידוע לי, הוא עבר לאקדמיה. יתכן שדרכו הרדיקאלית גרמה לכך שיירמז לו, בצדק, הכיוון של שער היציאה. את שמו מצאתי לא פעם בעצומות של ה"שמאל" הרדיקאלי.

* ההבדל בינו לבין אדם ורטה, היא שהוא באמת היה דמוקרט, ונתן פתחון פה בגדול לתלמידים שהתנגדו לדרכו. ורטה, אם נכונה גרסת התלמידה, סתם פיות, השפיל את התלמידה והתנכל לה.

* גל ההתלהמות כלפי התלמידה, ספיר סבאח, הדיף ריח רע של התנשאות עדתית, אם לנקוט לשון זהירה.

* אחד מראשי המתלהמים (פשיזם... מקארתיזם... זה יגמר ברצח... עלילת דם... ודברי הסתה קשים נגד שר החינוך) הוא אורי משגב. איך לא? משגב הציג את הייחוס המשפחתי של המורה אדם ורטה. אכן, ייחוס מרשים ביותר, סלתה ושמנה של הציונות. אבל מה זה אומר? נכדו של מנחם בגין ובנו של בני בגין הוא אנרכיסט קוסמופוליטי אנטי ציוני. בנו של משה ארנס הוא מצפניסט. נינו של טרוצקי הוא כהניסט. השאלה אינה מה הייחוס של המורה, אלא האם הטענות נגדו נכונות.

* העדויות המזעזעות על הברוטליות הנוראית של אסד, אינן צריכות להשכיח מאתנו את העובדה המצערת, שהאלטרנטיבה לשלטונו היא אל-קאעידה.

* ביד הלשון

את פינתי הקודמת הקדשתי לשקדיה, והזכרתי בה את שירם של ישראל דושמן ומנשה רבינא "השקדיה פורחת".

עץ השקד מופיע תחת השם שקדיה בשיר נוסף – שירו של מרדכי זעירא (מילים ולחן) "הודיה", שנפתח במילים "ליווית אותי, ארצי, בלובן שקדיה". השיר נכתב ב-1945. זעירא, לוחם בבריגדה היהודית, חזר מחופשת מולדת, והתפעל מיפי ארץ ישראל שאותה סמלו בעיניו עצי השקד ("שקדיה"). השיר "הודיה", הוא מעין פיקדון שא"י הפקידה בידיו, "להשמיעו הרחק, הרחק מגבולותיך", לחבריו הלוחמים וליהודים אותם יפגוש באירופה. השיר הזה "שמור בלב... וברחבי נֵיכָר מולדת יעטפנו / ורבבות אחיי, בניך הטובים / יקשיבו לו דומם ויירגעו ממנו". הפיקדון יוחזר, עם שוב הלוחמים למולדת. "ועת נשוב, ארצי, שבעי געגועים / צמאים לחמתך, לשפע טובותיך / יוחזר לך אז השיר מלב בנים גאים / וטוב יהיה לצעוד ברחבי שדותיך".

* "חדשות בן עזר"