הבלוג של אורי הייטנר

ביום מותו של אריאל שרון הוקרן בערוץ השני, בשידור חוזר, סרט עם גלעד שרון על אבא שלו. גלעד הזמין את צוות הצילום לארוחת בוקר. הכתב סיפר שאריק שרון לא אִפְשֵׁר לצלם אותו אוכל. לא אפשר, לא אפשר – אבל את רינה הוא לא הצליח לעצור. הוא לא כל כך אהב את זה, אבל היא הייתה זריזה יותר, וצילמה אותו בקלוז-אפ גסטרונומי מביך למדי, בעת ביקור באורטל.

הביקור נערך ב-29.12.96, בסיומו של סיור בגולן. שרון כיהן אז כשר התשתיות הלאומיות בממשלתו הראשונה של נתניהו, וכמו בכל תפקידיו המיניסטריאליים, סייע רבות לפיתוח הגולן.

הביקור באורטל נפתח בסיור ברפת, בו צפה שרון בהמלטה ונתכבד בידי יובל ת' להעניק לעגלה הטריה שם, באות סמ"ך. הוא בחר בשם סָמִירָה. לאחר מכן, הפמליה הגדולה – כשבעים איש, מנהלי כל האגפים והגופים הרבים שתחת אחריות המשרד וכן אנשי המועצה ומוזמנים מן הגולן, התארחה לארוחת הצהרים ב"בזיליקום", שהיה בימיו הראשונים, טרם קיבל את שמו, ונקרא בשמו הזמני "לובי התיירות". השר התפעל מיופיו של ה"בזיליקום" ושיבח שוב ושוב את השירות שקיבל מעובדי התיירות.

ראש המועצה יהודה וולמן תיאר, כהרגלו, במילים חמות מאוד את קיבוץ אורטל – "קיבוץ ללא הפסקה", כהגדרתו, ואת מעמדו החשוב באזור. נקש - מרכז המשק ואני – מזכיר הקיבוץ, תיארנו את אורטל; היסטוריה, מצב דמוגרפי, חברתי וכלכלי. שנינו תיארנו את מדיניות אורטל של השקעה רבתי במשאב האנושי, בעיקר בהשכלה גבוהה ורכישת מקצוע ואת הצורך לתת פתרונות כדי להקל על תושבים באזור צפון הגולן בתחום זה. אני העליתי גם את הצורך של אורטל בבניית יחידות דיור חדשות לקליטה מבחוץ וקליטת בנים שיחזרו מן הצבא.

בשיחה מצומצמת יותר נקש העלה בפני השר את הצורך בסיוע להקמת מפעל (התנהל אז מו"מ מתקדם עם משקיע, שבסופו של דבר לא הניב פרי). לאחר מכן התקיימה ב"בזיליקום" ישיבת הסיכום של הביקור.

הכרתי את שרון שנים אחדות קודם לכן, בהיותי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ מן האופוזיציה ואחד מראשי התומכים במאבקנו. אולם הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותו בפעולה, בתפקיד מיניסטריאלי. וכך כתבתי במידף, בסקירתי על הביקור: "מי שלא השתתף בשיחה לא ראה בולדוזר בשידור חי ממימיו. השר פתר באחת בעיות תקועות והתיר פלונטרים שנתקעו חודשים רבים בסבך הבירוקרטיה ועלולים היו להמשיך ולהסתבך בה".

בסקירתי, סיפרתי גם על האנקדוטה עם רינה: "הוא נזף ברינה שצילמה צילום תקריב שלו שותה מרק היישר מן הצלחת".

סמודר, עורכת המידף באותם ימים, עיטרה מידי שבוע את עמוד השער בקריקטורה. באותו שבוע היא ציירה את שרון גוחן על שולחן האוכל, מרק מהביל לפניו וכף בידו, ומולו – רינה כורעת בתנועה זריזה ומצלמת אותו. שרון: "אני נוזף בך! תפסיקי מיד עם הקלוז-אפ הזה – או שאני קורא ללילי". ורינה מגיבה: "אריק – בחייך, אל תהיה כזה כבד".

יהי זכרו ברוך!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

* יצחק שמיר, יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו – אלה ראשי הממשלה של ישראל ב-23 השנים מאז ועידת מדריד. שרון הוא היחיד מכל הגלריה הזאת, שלא קיים מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן – לא מו"מ ישיר, לא עקיף, לא גלוי ולא חשאי. שמיר ניהל מו"מ אך לא העלה על דעתו נסיגה. כל האחרים, ובהם נתניהו, הסכימו לנסיגה. האובססיבי שבהם היה ברק. אילו הצליחו, חלילה, היום אל-קאעידה היו יושבים על חוף הכינרת. שרון הבין זאת, ובעקשנות חד משמעית, לא היה מוכן לכל צעד שעלול להביא את ישראל לאסון כזה.

* הישגו הגדול של שרון כאיש ביצוע, היה כשר השיכון בממשלת שמיר, בקליטת העליה מחבר העמים. שמיר נתן את האות, ושרון הביצועיסט מצא את הדרכים היצירתיות להתיר את כל סבכי הבירוקרטיה, והבטיח שתהיה קורת גג לכל עולה. הוא חטף ביקורת גדולה, על כך ש"לא פעל על פי הנהלים", אך האלטרנטיבה הייתה עלולה להיות קטסטרופה חברתית.

* הישגו המדיני הגדול ביותר של שרון היה מסמך בוש. התנגדתי להתנתקות וגם היום אני רואה בה טעות, אולם אין זה נכון שהייתה זו נסיגה ללא תמורה. התמורה הייתה המסמך הפרו ישראלי והחשוב ביותר בתולדות יחסי ישראל ארה"ב. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, נשיא אמריקאי לא תבע נסיגה ישראלית לקווי 49', ותמך בפשרה טריטוריאלית ברוח עמדותיה של ישראל. במסמך הסכים בוש לשינוי הגבול בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים שחלו עם השנים – שם קוד לשמירה על גושי ההתיישבות בידי ישראל ובגבולות בני הגנה לישראל – שם קוד לשלטון ישראל על בקעת הירדן, וללא רמז כלשהו ל"חילופי שטחים" – הקוד המכובס לנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל בתוך הקו הירוק.

מי שנטש את מסמך בוש לא היה אובמה, יורשו של בוש, אלא אולמרט, יורשו של שרון. לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הוא הציע לאבו מאזן הצעה שבה מחק את כל הישגי מסמך בוש.

* הפלשתינאים חגגו את מותו של שרון וכינו אותו "רוצחו של ערפאת". גם אלף חקירות עם תוצאות חד משמעיות, לא יגרמו לפלשתינאים להאמין שגיבורם הלאומי מת מוות טבעי, כאחד האדם. הנראטיב על פיו "שרון רצח את ערפאת", יהיה חלק מהאתוס הלאומי הפלשתינאי לדורות, לצד שקרים נוספים.

* אך מה נלין על שקרי הפלשתינאים, כאשר הטלוויזיה הממלכתית של ישראל, ממחזרת את השקר, על פיו "האינתיפאדה" השניה, פרצה של ביקורו בהר הבית. הייתה זו מתקפת טרור מתוכננת בידי ערפאת, שפרצה לאחר שהפלשתינאים דחו את ההצעה מרחיקת הלכת של אהוד ברק, ששברה את הקונצנזוס הלאומי והתבססה על נסיגה מכל השטחים כולל חלוקת ירושלים. הם דחו את ההצעה במתקפת טרור רצחנית. ביקורו של שרון, היה העילה לכך שמתקפת הטרור נפתחה ביום זה, ולא שבוע קודם לכן או שבוע מאוחר יותר.

* פליטים או מהגרי עבודה? מדובר בהגדרות ברורות ואין כל סיבה להתבלבל ביניהם. הבעיה היא שאין אצלנו דיון רציני, המבוסס על עובדות. במקום שהשפה תעניק את הכלים לדיון מושכל ועובדתי, היא משמשת למניפולציות של הצדדים בוויכוח. אלה מציגים את כולם כפליטים ואלה מציגים את כולם כמהגרי עבודה; כל צד באופן שיחזק את דעתו הסובייקטיבית האידיאולוגית.

יש לבחון ברצינות רבה את כל הבקשות, ולהגדיר כל אחד מהאנשים הנ"ל, על פי ההגדרות הכתובות באמנות עליהן ישראל חתומה.

* כל עוד לא נעשתה הבחינה הזאת, ההגדרה המדויקת ביותר היא מבקשי מקלט. אובייקטיבית, הם מבקשי מקלט, מהסיבה הפשוטה, שהם אנשים המבקשים מקלט. מי מהם באמת זקוק למקלט? זאת יש לבדוק באופן אמתי. מה פירוש "באופן אמתי"? לא כדי להוכיח שהם מהגרי עבודה ולא כדי להוכיח שהם פליטים, אלא כדי לדעת מה הם באמת.

* לכאורה, גם המונח מסתננים הוא נכון אובייקטיבית, הרי הם הסתננו לישראל בניגוד לחוק. אלא שבשיח הישראלי, המושג מסתננים מתחבר אסוציאטיבית למחבלים שחדרו לישראל בשנות ה-50 למטרות טרור וביזה, והוגדרו "מסתננים". השימוש באותה מילה כלפי מבקשי המקלט, נועד להאיר אותם באור שלילי ומפחיד.

* לפני כשנתיים, עמדנו בפני איום דמוגרפי קיומי. העובדה שישראל היא מדינה מערבית, דמוקרטית, מפותחת ומשגשגת יחידה בתוך אוקיאנוס של עולם שלישי, בטווח הליכה ברגל, זימנה צונאמי של מהגרים שעמדו להציף את ישראל ולאיים על זהותה היהודית ועל מצבה הכלכלי. החלטה על הקמת הגדר התעכבה זמן רב מדי, אולם משהוחלט עליה, היא הוקמה ביעילות רבה ובקצב מהיר מאוד. הקמת הגדר בלמה את הצונאמי הזה. כעת ניתן להרגיע. אין עוד כל איום דמוגרפי.

מול האיום הדמוגרפי נכון היה להתגונן, גם בצעדים חריפים כמו מחנות מעצר, התייחסות למהגרים כאל מסתננים וכד'. משהסכנה חלפה, יש להתייחס אליה בפרופורציות.

מהי התייחסות בפרופורציות? קודם כל הבנה ש-54,000 איש, קצת יותר ממחצית האחוז מכלל האוכלוסיה, אינה מהווה כל איום דמוגרפי.

במצב הזה, ניתן לבחון כל מבקש מקלט לגופו, על פי הקריטריונים המקצועיים המקובלים, לתת מקלט לכל פליט, ולגרש כל מהגר עבודה בלתי חוקי. גם אם יתברר שהרוב הגדול הם פליטים, אין בהם איום על זהותה היהודית של המדינה.

* מבקשי המקלט עובדים בעבודות שישראלים אינם מוכנים לעבוד בהם. החלופה שלהם היא... עובדים זרים. לכן, יש לגרוע את מספרם ממכסת העובדים הזרים ולאפשר להם לעבוד. ככל שיעבדו יותר, כך הם יהיו מעורבים פחות בעבריינות ופשע. וכך גם לא תהיה כל משמעות דמוגרפית להימצאותם בישראל.

* הריכוז של מבקשי המקלט בשכונות דרום ת"א, הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית, שכיוונה אותם לשם. יש לשנות לחלוטין את המדיניות הממשלתית, ולפזר אותם בכל רחבי הארץ, ולא נודע כי באו אל קרבנו.

* הפליטים שיקלטו בישראל בכבוד ויזכו לתנאים הראויים, יהיו שגרירים של רצון טוב של מדינת ישראל, כשתסתיים פליטותם.

* החלטתו הראשונה של מנחם בגין כראש הממשלה, שניות ספורות לאחר השבעתו לתפקידו, הייתה לקלוט פליטים וייטנאמים שנמלטו מארצם ואף מדינה לא הסכימה לקבלם. הוא ראה בכך מחויבות מוסרית – לא בשל היותנו מדינה דמוקרטית, אלא בשל היותנו מדינה יהודית.  

* אני משוכנע, שגם אילו דעתי בנוגע למבקשי המקלט הייתה הפוכה, הייתי מתקומם על כך שלא אפשרו לנציגיהם כניסה לכנסת. זו החלטה מבישה.

* באירוע בכפר קוצרה - הרעים הם הפראים שחדרו לכפר כדי לבצע מעשי ונדליזם, במקרה הטוב, ובני דמותם הפלשתינאים שתקפו אותם. הטובים הם תושבי הכפר שגוננו עליהם ומנעו לינץ'. יותר משמטורפי "תג מחיר" (איזה ביטוי מכובס) הם אויבי הפלשתינאים, הם אויבי היהודים ובראש ובראשונה - אויבי המתיישבים ביהודה ושומרון. דיבוק צא!

* מבצעי הפיגוע נגד רכב של מח"ט בצה"ל ביצהר, הם גיס חמישי. הם בוגדים ואויבים. הם ראויים לכל לשון של הוקעה, גם כשהם מפגעים בפלשתינאים ובנוצרים. אבל הם לא נעצרים שם. הם נלחמים בצה"ל. אויבי צה"ל הם אויבי מדינת ישראל. אויבי מדינת ישראל הם אויבי העם היהודי. תג מחיר = אויבי העם היהודי.

* כשניגשתי לבחינה הפסיכומטרית, לקראת לימודיי האקדמיים, הופתעתי לגלות שיש ספרי הכנה לבחינה ואנשים מתכוננים אליה. אם כך, חשבתי, מה הטעם בבחינה?

היום, אין כמעט מי שניגש אל הבחינה ללא מכינות וקורסי הכנה, שבה התלמידים לומדים שיטות כיצד להצליח. ואלה שיש להם, יכולים להרשות לעצמם את הקורסים שיבטיחו להם את ההצלחה הגדולה ביותר. אם כך, באמת, מה הטעם בבחינה?

הכיוון של הרפורמה שהציג שי פירון חיובי, אך היה עליו ללכת צעד אחד נוסף – ביטול הבחינה הפסיכומטרית. יש לאפשר לכל אחד להתקבל לשנה א'. אם לא יצליח בשנה הראשונה ללימודיו, לא יוכל להמשיך. אבל תינתן לו הזדמנות אמתית והמבחן בו יידרש לעמוד הוא אמתי ורלוונטי.

* הגורם העיקרי להתנגדות לרפורמה, הוא שמרנות – התנגדות לשינוי באשר הוא. קראתי מאמר ב"ישראל היום" של מנכ"לית משרד החינוך לשעבר רונית תירוש, המצדדת בהמשך הבחינות הפסיכומטריות כמות שהן. לא הייתה בדבריה שום התייחסות לתמונה האמתית של הבחינות הללו – מה קורה שם באמת. היא אמרה שאלו בחינות שוויוניות, כיוון שהן מציגות רף שווה לכל, בניגוד לבתי הספר השונים זה מזה. שוויוניות? עם תעשיית ההכנות לפסיכומטרי, שמי שיש לו מקבל הכנה נקודתית איך להצליח?

* מורים: "אם הבחינה תהיה רק 70% מהציון, ויתרנו על 30% מהחומר". זו אותה גישה שמרנית, הדבקה בקיים – בחינת הבגרות היא חזות הכל, ומה שלא נלמד לבחינה, כאילו לא נלמד. הסרגל שקם על יוצרו, הפך את בתי הספר לתעשיית ציוני בגרות, במקום לבית חינוך והרחבת דעת. יש צורך ברפורמה תפיסתית, שתשנה את תובנת מהותו של בית הספר.

* שר הרווחה הקים צוות לבחינת מענקי עבודה מועדפת לחיילים משוחררים. שינוי הכרחי, הוא הכנסת עבודה בחינוך למסגרת הזאת. יש לשים קץ לעיוות, שבו חייל משוחרר הבוחר להיות מדריך נוער או מדריך ספורט לא ייהנה מהמענק, ממנו נהנה חייל משוחרר הבוחר להיות מתדלק בתחנת דלק.

אם החינוך אינו עבודה מועדפת, אין משמעות למושג עבודה מועדפת.

* איני יודע אם כך הדבר גם היום, אולם כאשר אני הייתי מזכיר הקיבוץ, צעירים שעבדו אצלנו בחינוך קיבלו מהקיבוץ מענק בשווי מענק עבודה מועדפת.

* כשמאמינים במשהו, אף פעם אסור להרים ידיים. בשעה טובה, נחתם הסכם בין המועצה המקומית קצרין לרשת "סטימצקי", על פתיחת חנות חדשה במרכז קצרין. החנות כרגע בשיפוצים ותפתח בעוד כחודשיים.

* אחת ההדלפות אודות מסמך קרי, שהכעיסה אותי במיוחד, טענה שבמקביל להכרה בישראל כמדינה יהודית, תהיה התחייבות ישראלית לשמור על זכויותיהם של ערביי ישראל, על פי אמות המידה הבינלאומיות המקובלות.

דרישה כזו היא שיא החוצפה. אף מדינה בעולם לא העניקה זכויות אזרח מלאות לבני הלאום שנמצא עמה במלחמת קיום, לאורך כל שנותיה, כפי שעשתה ישראל. איזו עוד מדינה בעולם הייתה מאפשרות תופעה מן הסוג של טיבי וזועבי, למשל?

ערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת שהנם באמת ובתמים אזרחים, ולא נתינים. הם הערבים היחידים שנהנים מדמוקרטיה אמתית ומלאה, ואינם מדוכאים בידי הרודנות של הדיקטטור התורן השולט בהם. הם הערבים היחידים במזה"ת החיים במדינת כל אזרחיה, כי אף מדינה אחרת במזה"ת אינה שייכת לאזרחיה, זולת ישראל. לא בכדי, כאשר מציעים לערביי ואדי ערה את ההצעה האידיאלית לכאורה – להמשיך לחיות ביישוביהם, אך כאזרחי מדינת הלאום שלהם, הם דוחים זאת מכל וכל, ודבקים במדינת הלאום היהודית, שהם כה אוהבים להשמיץ אותה.

יש לדחות על הסף כל ניסיון להכניס למו"מ את סוגיית ערביי ישראל.

* יאיר לפיד: בניה בירושלים היא רעיון רע. כי ירושלים אינה מקום אלא רעיון. רע? ולכן נעשה הכל כדי לסכל את הבניה בירושלים בירת הנצח של עם ישראל שאסור לחלק אותה כי היא רעיון רע. ואו! אני חייב לכתוב על זה סטטוס.

* אם רוצים לפתוח סתימה, אין ברירה אלא להכניס את היד לביוב. ודאי שמוצדק להכניס את היד לביוב, אם יש בכך כדי להציל חיים. שהרי כל המקיים נפש חיה, כאילו קיים עולם מלא. המלחמה בטרור מחייבת הכנסת היד לביוב. זה מסריח, לא כל אחד מסוגל לכך, אני למשל איני מסוגל לכך, ולכן אני מצדיע לאלה שעושים כן. אני שמח שיש אנשים המוכנים להיות החוקר קפטן ג'ורג', לסכל פיגועים ולהציל חיים.

* השבוע קיבלתי, בערב אחד, שתי תגובות כמעט זהות, של אנשים שהגיבו על דברים שכתבתי, באמירה שהפעם, באופן חריג, הם מסכימים עם כל מילה. האחד, מתנגד לרוב דבריי כי לטענתו אני "שמאלני" מדי. השני - שאני "ימני" מדי. ואילו אני משתדל ככל יכולתי להיות משוחרר מהכבלים המנוונים והמסרסים של ימני / שמאלני, דתי / חילוני, אשכנזי / מזרחי וכו', שאמורים לקבוע עבורי מה לחשוב. הבחירה הזאת מאפשרת לי חירות אינטלקטואלית לבחון כל דבר בעיניים פקוחות ובראש פתוח.

* לפני שנה וחצי השתתפתי במסע לפולין. טרם המסע, ביקרה הקבוצה בבית לוחמי הגטאות. בתום הסיור נפגשנו עם ניצולת שואה, שהייתה קשרית במחתרת בגטו – חווקה פולמן רבן, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות. אישה זקנה בגילה אך צעירה ברוחה, חיונית, מלאת חיים והומור, שבתה אותנו בקסמיה ובישירות שלה. ראיתי בחיוּת שלה את הניצחון הגדול על הצורר. הצטערתי לקרוא שחווקה הלכה ביום חמישי לעולמה. יהי זכרה ברוך!

* ביד הלשון

בין הרפורמות שעליהן הכריז השר שי פירון, הוא דיבר על "חובת התנדבות".

הוא לא המציא את הגלגל. כבר היום קיימת חובה של "מחויבות אישית".

אני סבור שמערכת החינוך צריכה לחנך לעשיה למען הכלל, ושעליה לחנך להתנדבות ולעודד אותה. וגם עשיה למען הכלל מתוך חובה, עשויה להדביק את התלמיד לרעיון העשיה ולהביא אותו לידי התנדבות.

אבל... "חובת התנדבות" היא אוקסימורון... כמו שלג חם או מים יבשים. אם זו חובה, אין היא התנדבות. אם זו התנדבות, היא אינה יכולה להיות חובה. התנדבות היא פעולה הנעשית מתוך רצון חופשי, מתוך בחירה אמתית, מתוך נדיבות. 

* "חדשות בן עזר"

מאמר שכתבתי יומיים אחרי אשפוזו של שרון, לפני 8 שנים, ופרסמתי באותו שבוע ב"שישי בגולן". יהי זכרו ברוך!

****

לפני 11 שנה, באביב 1995, ביקר בגולן אריק שרון, אז ח"כ בכיר באופוזיציה, בלוויית רעייתו לילי. בתוקף תפקידי כדובר ועד יישובי הגולן התלוויתי אליו.

מספר דברים הרשימו אותי מאוד. ההיכרות עם הגולן, הידע רב אודות כל גבעה וכל פיסת קרקע. סיפורי מעורבותו האישית בהקמה ובפיתוח יישובים ומפעלים בגולן. וברמה האישית – נועם הליכותיו (בניגוד לתדמיתו אז) והיחסים הנפלאים עם לילי.

ירדנו למעיין במצוק שמתחת למבוא חמה, שם שבת באותם ימים אמיתי שלם שביתת שבת, במחאה על הכוונה לסגת מהגולן. שרון היה אז מהבולטים במתנגדי הנסיגה במערכת הפוליטית. השיחה שהתפתחה בביקור, התמקדה בחברו של שרון, ראש הממשלה יצחק רבין. מה קרה לרבין? שאלנו. איך אדם שתמך כל כך בגולן, שינה את גישתו בפתאומיות כזו, מן הקצה אל הקצה. שרון לא ידע להשיב. הוא אמר שזו חידה גם בעבורו. הוא העלה השערה – יתכן שגיוס נכדו לצה"ל השפיע עליו ועל עמדותיו. התקשיתי לקבל הסבר זה. חזקה על מנהיג וראש ממשלה, שאחריותו לשלומם של נכדי כלל סבי ישראל לא תיפול מאחריותו לשלום נכדו. החידה נותרה סתומה בעיניי עד היום.

היום נשאלת שאלה דומה – מה קרה לאריק? איך שרון, האיש המזוהה יותר מכל אדם אחר עם מפעל ההתיישבות בשטחים, שתרם יותר מכל אדם אחר להתיישבות זו, שקרא "לתפוס כל גבעה", החישוקאי שאיגף את יצחק שמיר (!) מימין – דווקא הוא מוביל לחלוקת הארץ, ועקר את יישובי גוש קטיף?

ערב בחירתו לראשות הממשלה ב-2001, נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, בלשכתו במצודת זאב. שרון אמר דברים חמים וחד משמעיים בנוגע למחוייבותו לגולן. באותה שיחה, אמר שרון (דברים אותם השמיע גם בפומבי) שהטעות הגדולה ביותר בחייו, עליה הוא מתחרט, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני ותפקידו בעקירה זו. הוא אמר שאסור שעקירה זו תהווה תקדים, ושאין לעקור יישובים בא"י. איך זה, דווקא הוא עקר את גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, שהוא תרם כל כך להקמתם?

איני מקבל בשום אופן את תאוריות הקשר בין פרשיות השחיתות, שנקשרו לשמו, לבין ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות. פרשיות השחיתות קשות מאוד וקשה לומר ששרון תרם תרומה חיובית לטוהר המידות בחיים הציבוריים בישראל. אך לא היה כל קשר בין השניים.

איני מקבל גם את הגישה לפיה מדובר באדם ציני חסר עקרונות שמוכן לבצע כל מדיניות. אני שולל גם את הגישה ששרון שינה את עורו ועבר לקצה השני של הסקאלה הפוליטית (אני כבר מריח את "מורשת שרון" שינסו ליצור, בדומה ל"מורשת רבין" השקרית, שתנסה להפוך אותו ליונה קיצונית, דוגמת יוסי שריד או ביילין). ולכן, לא הייתי שותף לחששות בתוכנו, שאנו הבאים בתור, וששרון עלול להביא לנסיגה מהגולן.

למיטב הכרתי, חרף עמדתו האידאולוגית הבסיסית אודות השליטה הישראלית בכל רחבי א"י והתיישבות רחבה בהם, הוא הגיע להכרה ששליטה על 3.5 מיליון פלשתינאים מסכנת את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. כראש הממשלה וכאדם אקטיביסט, ראה את אחריותו למנוע סכנה זו, וכאדם מפוכח המבין שאין לנו פרטנר לשלום, החליט לעשות כן  באמצעות התנתקות חד צדדית (ואני מעריך שהוא תכנן התנתקות גם ביש"ע). אני סבור שהכרה זו היא נכונה, אף שתכנית ההתנתקות והעקירה הגורפת של היישובים, היתה דרך שגויה, בעיניי, להשגת המטרה הראויה, של היפרדות חד צדדית מן הפלשתינאים וקביעת גבולות המדינה (ובוודאי שהדרך בה הוביל את תהליך ההתנתקות אינה תקינה במדינה דמוקרטית).

מאחר והסוגיה הדמוגרפית היא הגורם לשינוי בעמדתו, ובגולן אין כל בעיה דמוגרפית, האמנתי ואני מאמין גם היום, שלא היתה לשרון כל כוונה לפגוע בגולן. עובדה – בחמש שנות כהונתו כראש הממשלה, הוא דחה כל ניסיון לחדש את המו"מ עם סוריה, גם אל מול מתקפות "השלום" של בשאר אסד וגם בניגוד מוחלט לעמדות בכירים במערכת הפוליטית בישראל, כמו של הנשיא קצב, שר החוץ סילבן שלום, שמעון פרס ואחרים.

בכך שמר בעקביות על הקו שאפיין אותו כל השנים. עם התמנותו לתפקיד שר החוץ בממשלת נתניהו, הוא בלם את יוזמתו של ביבי למסור את הגולן לסוריה. בתפקידיו כשר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות, שר הביטחון, שר המסחר והתעשיה, שר השיכון ושר התשתיות הלאומיות, סייע רבות לפיתוח הגולן. מחויבותו לגולן לא נפגעה ולא נסדקה כהוא זה.

עמדתי כלפי שרון לאורך השנים ידעה שינויים רבים. כילד, גדלתי על סיפורי וספרי יחידה 101 והצנחנים, על "אריק מן הצנחנים". לאחר מלחמת יום הכיפורים וחציית תעלת סואץ, היה שרון גיבור נערץ עליי. עם השנים שיניתי את דעתי אודותיו. אחרי מלחמת לבנון, ראיתי בו מנהיג בלתי אמין, ברוטאלי, שהמטרה מקדשת בעיניו את האמצעים ולכן התייחסתי אליו כאל סכנה לדמוקרטיה. עמדתי זו התרככה לאורך השנים והשתנתה. הכרתי אותו בתקופת המאבק על הגולן והערכתי אליו גברה. תמכתי בכל לבי בבחירתו לראשות הממשלה ב-2001 (ומאחורי הקלעים אף הייתי שותף בכתיבת נאומים בעבורו). הערכתי מאוד את תפקודו בקדנציה הראשונה ואת התמודדותו עם מתקפת הטרור. בשנים האחרונות שוב התנגדתי לדרכו, בהתנתקות ובמדיניות הכלכלית ובעיקר ראיתי בהתנהלותו המושחתת בעיה לאומית קשה.

בבוקר היום בו אושפז שרון, התפרסם ב"מעריב" מאמר פרי עטי, בו תקפתי את עמדתו המעורפלת של שרון בנוגע לבקעת הירדן והבעתי חשש שהוא ויתר על הבקעה. באותו ערב, כתבתי מאמר לטורי השבועי באתר האינטרנט bsh, בו תקפתי את שרון בחריפות רבה ביותר, בשל פרשיות השחיתות שלו ושל משפחתו. מאמר זה עלה לפרסום באותו ערב, והוסר כעבור דקות אחדות, עם היוודע דבר אשפוזו של שרון ומצבו הקשה.

ניתן להסיק מכאן שעמדתי כלפי שרון אמביוולנטית ומורכבת. אך במאזן הכולל של האיש, אין לי ספק שכף הזכות כבדה לאין ערוך מכף החובה. מדובר בפטריוט אמיתי, שלאורך עשרות שנים תרם תרומה גדולה למדינת ישראל ולביטחונה, ליישוב א"י ופיתוחה. מדובר באדם שתרם תרומה גדולה להתיישבות בגולן, לפיתוחה ולחיזוק ריבונותנו בגולן.

שרון היה אדם קונטרוברסלי. מנהיג שנהנה מקונסנזוס מלא, אינו מנהיג אמיתי. החלטות של מנהיג אינן יכולות להיות מקובלות על כל הצדדים. עם זאת, מעטים האישים בתולדות המדינה, שעוררו תגובות כה קיצוניות של שנאה והסתה, מצד מתנגדיו משמאל ומימין, כמו שרון. עובדה זו מעידה על תקיפותו הרבה, אך לא פחות מכך, על השונאים והמסיתים עצמם. גם אם מדובר בקבוצות קיצוניות, תרומתם הרעה והמזיקה להשחתת השיח הציבורי בישראל רבה.

בתקופת מלחמת לבנון, כמעט על כל תחנת אוטובוס בארץ הופיעו כתובות נאצה והסתה בנוסח "שרון רוצח". בתקופת ההתנתקות הופיעו אין ספור כתובות בנוסח "שרון בוגד". אני זוכר את מדריך הגרעין שלי, לפני 23 שנים, קורא באוזנינו את שירו של בוב דילן, בתרגומו של יהונתן גפן "אדונֵי המלחמה". שיר זה מביע כמיהה למותם של "אדוני המלחמה". הוא מסתיים באמירה, שהוא יעמוד ליד קברם כדי לוודא שלא יצאו מהקבר. ואז הוא אמר: "את השיר הזה אני מקדיש לשרון, שר הביטחון". דברים אלה זעזעו אותי, והגבתי עליהם בחריפות.

והנה, למחרת אשפוזו של שרון, שמעתי על גורמי ימין קיצוני שכל הלילה קראו פרקי תהילים והתפללו למותו של ראש הממשלה. קשה לי למצוא מילים לביטוי שאט הנפש מתפילה אנטי  יהודית זו ומחילול ספר תהילים. אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".