הבלוג של אורי הייטנר

כשהתחלנו לדחוף את חוק משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לנסיגה משטח עליו חלה ריבונות ישראל, כמו הגולן וירושלים, הכוונה הייתה לחוקק זאת כחוק יסוד. וכאן נוצרה בעיה. בקרב החרדים וחלק מן הימין הייתה רתיעה מפני חוקי יסוד, ולא היו מוכנים לתת ידם לחוק יסוד. בשמאל הייתה התנגדות לעצם המשאל. וכך, למרות שהיה ברור שיש רוב התומך במשאל עם, אי אפשר היה לגבש חוק יסוד בנושא.

בלית ברירה, התפשרנו, וחוק משאל עם עבר כחוק רגיל. חוק זה חוק, אבל לחוק רגיל יש פחות תוקף מחוק יסוד, וגם קל יותר לבטלו.

ד"ר מחמד וותד, מרצה למשפטים במכללת צפת, עתר לבית המשפט העליון נגד חוק משאל העם, ונימק את עתירתו בשורה של טיעונים קצת... טוב, אמנע מהגדרות.

כבר בדיון הראשון היה ברור שבית המשפט דוחה את כל טיעוניו. בעצם, כמעט את כל טיעוניו. את כולם – חוץ מאחת. טענה אחת ויחידה שהעלה, כמעט הביאה לפסילת החוק. הטענה הייתה שמדובר בשינוי מהותי בשיטת הממשל הקיימת, ושאין לו תוקף, אלא אם כן יתקבל כחוק יסוד.

וכך, בלחץ בג"ץ ומתוך חשש שהחוק יפסל, חזרנו ליוזמה המקורית – חוק יסוד משאל עם. הפעם, כל תומכי המשאל התייצבו ותמכו בחוק היסוד. וכך, בזכות ד"ר מחמד וותד, שבא לקלל ויצא לברך, החוק הרגיל שאותו ניסה לפסול, הפך לחוק יסוד, כלומר למרכיב בחוקה המתגבשת של מדינת ישראל.

ד"ר מחמד וותד הוא יקיר הגולן. תודה דוקטור!

אכן, בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ.

* 929

* מבחן התוצאה – במאמר שפרסמתי ימים אחדים טרם פרסום דו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", כתבתי שתהיינה מסקנות הדו"ח אשר תהיינה, הן לא תשננה את דעתי, שמדובר במבצע מוצלח, שחולל שינוי דרמטי בביטחון ישראל, בביטחונם של יישובי הדרום, לעומת העשור וחצי שקדם למבצע.

ועכשיו, אחרי פרסום הדו"ח, האם עמדתי נותרה כשהייתה?

בהחלט כן. דעתי לא השתנתה כהוא זה. ואין בכך ולו שמץ של ביקורת על הדו"ח. אדרבא, לדעתי האמירות של נתניהו נגד הדו"ח, והניסיון ליצור דה-לגיטימציה לביקורת ולהטיל דופי בגיבוי של הדו"ח לצה"ל וכוחות הביטחון, הן אומללות, חמורות מאוד ומסוכנות. הדו"ח חשוב, יש ללמוד אותו ולהפיק ממנו לקחים. אך אין בו כדי לשנות את התמונה הכוללת.

המבצע נבחן בסופו של דבר במבחן התוצאה. המטרה הייתה הפסקת ירי הטילים על אזרחי ישראל. התוצאה הושגה, כמעט באופן מלא.

מלחמה נבחנת בעמידה במטרה, בניצחון, לא בניהול נכון של הקבינט. ניתן לנהל היטב את הקבינט ולקבל החלטות שגויות ואפשר לקבל החלטות נכונות בהתנהלות בלתי תקינה של הקבינט.  

אין זה אומר שאין חשיבות להתנהלות תקינה. חזקה עלינו, שבתהליך מיטבי של קבלת החלטות, הסיכוי לקבל החלטות נכונות גבוה יותר מאשר בתהליך קלוקל. הדו"ח הצביע על תקלות חמורות בהתנהלות הקבינט, ויש לתקן אותן, כדי להיות מוכנים טוב יותר לכל מבחן ביטחוני בעתיד.

אך אסור לנו להתבלבל. המלחמה נבחנת בתוצאה ולא בתהליך. והתוצאה – טובה.

* לא על הפוליטיקה לבדה – ראשי הרשויות ב"עוטף עזה" יצאו ללמד סניגוריה על מקבלי ההחלטות במבצע "צוק איתן", לקראת פרסום דו"ח המבקר. אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער הנגב אמר: "לא היו ימים טובים לישראל כמו השנתיים וחצי מאז 'צוק איתן' ". כיוון ששוסטר חבר במפלגת העבודה, קשה לחשוד בו בהטיה פוליטית, באמירת הדברים האלה. ראשי הרשויות זוכרים היטב את המציאות ב-14 השנים שקדמו ל"צוק איתן" ואת המהפך הדרמטי מאז "צוק איתן". זה מעניין יותר מהתחשבנות של מי שלא מונה לרמטכ"ל עם מי שמונה תחתיו, או עם מי שמרגיש שמשרד החינוך קטן עליו ומנסה להיבנות מדו"ח המבקר לצורכי שדרוג.

* איפה היה הקבינט? – סוגיית תפקוד הקבינט עולה בעוצמה בעקבות דו"ח המבקר. אני מציע לבחון את התנהלות הדרג המדיני בשלושת האירועים המדיניים החשובים ביותר בעשרים השנים האחרונות. בהסכם אוסלו פקידים ניהלו מהלך מדיני היסטורי מאחורי גבו של הדרג המדיני וללא ידיעתו. בשלב מסוים הם שיתפו את שר החוץ פרס, שהמשיך למדר את ראש הממשלה רבין. וכששר החוץ שיתף את ראש הממשלה, רוה"מ לא שיתף את הקבינט. השרים שמעו על הסכם אוסלו מהתקשורת, לאחר מעשה.

בוועידת קמפ-דיוויד (שנת 2000), שינה ראש הממשלה אהוד ברק באופן דרסטי את תפיסתה המדינית ביטחונית של מדינת ישראל. הוא הציע לפלשתינאים הצעה המנוגדת לעמדות ממשלתו ומפלגתו - חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, "חילופי שטחים", קבלת העיקרון של נסיגה על בסיס קווי 4.6.67. על כל אלה החליט ברק על דעת עצמו, ללא כל דיון בקבינט.

את ההתנתקות הוביל אריק שרון תוך הפרת כל סדרי הממשל המקובלים בדמוקרטיה.

אילו המהלכים הללו היו מביאים לשלום ולביטחון – התהליך הקלוקל היה נסלח. כיוון שהם הביאו להידרדרות ביטחונית ולשפיכות דמים רבתי – התהליך הקלוקל שולי וחסר חשיבות לעומת העניין עצמו.

אלה הפרופורציות. המבחן האמתי הוא מבחן התוצאה. במבחן התוצאה, אותם אירועים מדיניים חוללו את המצב שחייב אותנו לצאת למבצע "צוק איתן". במבחן התוצאה, מבצע "צוק איתן" תיקן את הנזק שאותם אירועים גרמו לו.

* מחנות ריכוז פסיכיאטריים - מתוך הפשקוויל התורן של רוגל אלפר: "מדינה שלמה צוללת לתהום שאין ממנה חזרה רק בגלל כמה מאות אלפי מתנחלים שמשוכנעים שהם מבצעים את צווי האל... ייאמר מיד, לו האמינו הישראלים כי המתנחלים המציאו את אלוהים, היו מפסיקים להקשיב להם. אנשים שמשוחחים עם ישויות שהם המציאו לא נקראים 'רוחניים', 'אמוניים' ו'ערכיים'. הם נקראים משוגעים. במקום לתת להם לגור בהתנחלויות, מכריחים אותם לגור בבתי משוגעים. במקום לחלק להם מיליארדים מכספי ציבור, מחלקים להם כדורים פסיכיאטריים".

כלומר, אם רוגל אלפר היה עולה לשלטון, מאות האלפים הללו היו מאושפזים מיד בבתי חולים פסיכיאטריים. נשמע מוכר? מזכיר משטרים מן המאה ה-20 שניסו למגר את האמונה באלוהים, והמיטו את האסונות הכבדים ביותר בתולדות האנושות.

* אשך טמיר - המוסף הספרותי של "הארץ" נחשב למותג של איכות. בגיליון האחרון, הוא ירד נמוך יותר מ"האח הגדול". רוב העמוד הראשון, עם המשך בעמוד האחרון, הוקדש למיצג אקסהיביציוניסטי מביך ופורנוגרפי של מנחם בן, ששיתף את הקורא בבעיות האשכים שלו ומתי עומד או לא עומד לו, איך הציץ מתחת לחצאית של הגננת ועל סצנה מינית עם אמא שלו. למה הוא כתב את זה? מאותה סיבה שהלך ל"אח הגדול". אבל למה לפרסם את זה? למה במוסף הספרותי? למה בראש המוסף הספרותי בהבלטה כזו?

* הספין של ברגמן – רונן ברגמן הוא עיתונאי רציני, בדרך כלל, אך מפעם בפעם יש לו נפילות. ספק אם הייתה לו עוד נפילה, כמו נפיחה ששחרר השבוע בטוויטר. הוא סיפר שמישהו בפרקליטות הצבאית אמר לו שחבל שהם לא האשימו אל אלאור אזריה ברצח. בטח מישהו מהפרקליטות אמר לו בחצי עצבים וחצי צחוק, והוא רץ לספר לחבר'ה. הרי גם על הריגה הם ביקשו עונש ברף הנמוך. עונש המקסימום על הריגה הוא 20 שנה. אם הייתה איזו התלבטות בין הריגה לרצח, היו דורשים את עונש המקסימום. עובדה שהם אינם מערערים על קולת העונש. אין זה אלא ספין. ספין ברמת מעשייה של מישהו אמר למישהו משהו. זהו ספין חסר אחריות, השופך שמן למדורה. ואכן, הציוץ הזה היה לוויראלי, ורץ ברשתות כחלק ממסע ההסתה נגד צה"ל.

* לה-לה-לנד – לפני כשבועיים הקדיש המוסף "7 ימים" את כתבת השער שלו לראיון זוגי עם יקיר התקשורת אורן חזן ועב"לתו. בראיון זה אורן חזן כבר דיבר על עצמו כראש הממשלה העתידי של ישראל. השבוע הודיע אלדד יניב על כוונתו להתמודד על ראשות מפלגת העבודה.

וחשבתי שזה דווקא יכול להיות נחמד – אורן חזן ואלדד יניב יתמודדו ביניהם על ראשות הממשלה. אבל לפני כן יהיה על מדינת ישראל להחליף את שמה למוקיוניה.

            * ביד הלשון

עפרה – היישוב עפרה בחבל בנימין עלה לכותרות עקב הריסת 9 מבנים מתוכו.

מה מקור שמו של היישוב? המקור הוא מקראי, מתקופת ההתנחלות. הוא מופיע בתיאור ההתנחלות של שבט בנימין, בספר יהושע (פרק יח כא-כח): "וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, יְרִיחוֹ וּבֵית-חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ. וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית-אֵל. וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה וְעָפְרָה. וּכְפַר הָעַמֹּנָה וְהָעָפְנִי וָגָבַע, עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. גִּבְעוֹן וְהָרָמָה וּבְאֵרוֹת. וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה. וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל וְתַרְאֲלָה. וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם. גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם".

עפרה הוא יישוב קהילתי דתי בחבל בנימין, סמוך להר בעל חצור, שנוסד ב-1975.

מזמורי תהלים הם שירה נשגבת, עילאית. היום נהוג להבחין בין שירה לזמר או פזמונאות. האבחנה העיקרית היא בין שירה שלא נועדה להלחנה לבין שירים שנכתבו במיוחד להלחנה, או על פי לחן. שירה מולחנת נקראת "שירי משוררים". אך משוררים, כולל הגדולים שבהם כביאליק, אלתרמן ושלונסקי, כתבו גם פזמונים, כלומר לא שירה שלאחר מכן הולחנה, אלא שירים שנכתבו מלכתחילה לצורך הלחנה.

אני לא כל כך מקבל את האבחנה הזאת. אהוד מנור, למשל, הקפיד מאוד להיקרא פזמונאי, ומיהר לתקן כל מי שהגדיר אותו משורר. אולם האם אפשר לפקפק בכך ש"ברית עולם" היא שירה?

מי שבמידה רבה טרפו את הקלפים היו הרוקיסטים. כיוון שהאבחנה בין שירה לפזמונאות מייחסת לפזמונאות קלילות ולשירה כובד ראש, איך נגדיר את מוסיקת הרוק, שאמנם נכתבה מלכתחילה להלחנה, ולעתים קרובות נוצרה בעת ובעונה אחת עם הלחן, אך בוודאי שאינה קלילה? החלטתה השנויה במחלוקת של ועדת פרס נובל להעניק השנה את פרס נובל לספרות לבוב דילן, היא מעין הכרה, בחלוף 60 שנה, בכך שהרוק הוא שירה, הוא ספרות. התגובות על ההחלטה מעידות על כך, שעדין אין בנדון קונצנזוס. אני תומך מאוד בהחלטה, וחבל שבוב דילן התנהג באופן מחפיר כאשר "נבצר ממנו" להגיע לטקס. כנראה היו לו התחייבויות קודמות, אולי בייביסיטר? כן, הרוק הוא שירה. וכי ניתן לחלוק על כך ששירתו של מאיר אריאל היא שירה לכל דבר?

האם נעמי שמר הייתה משוררת או פזמונאית? הרי היא הלחינה את שיריה, כולם נועדו להלחנה. אך האם "ירושלים של זהב", "לו יהי", "על כל אלה", "הו רב חובל" ועוד, ראויים להגדרה שירה, פחות מרוב שירת המשוררים? כאשר שמר נשאלה על כך, הייתה לה תשובה מקורית יפה, תשובה שאני אוהב מאוד: "אני מזמוראית". היא כותבת מזמורים. כמו מזמורי תהלים. איזה יופי!

שלונסקי נהג להציג בשיריו את החלוצים, מיישבי הארץ ובוניה, כחוליה המובילה בשרשרת המסירה היהודית – משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וגו' עד אנשי כנסת הגדולה כלומר החכמים, ואותם החליפו אחרי 2000 שנה החלוצים הציוניים. המסר הזה מופיע בשירים רבים, ובהם בשיר הנפתח במילים "עטוף נא אל שדי". שלונסקי מקצה מקום מיוחד למשורר באליטה החלוצית, ובשירים שונים הוא מתאר את המשורר כנביא בן ימינו. ובשיר הזה, המשוררים הם הלוויים של הבית השלישי. "הו צק נא השמן וראה כמה מזמור / פה הותז מגביע זהבך". השירה שלו ושל חבריו מוגדרת כאן כ"מזמור"; כמו מזמורי תהלים.

****

מזמורי תהילים הם שירה שנועדה להלחנה. טעמי המקרא המלווים את ספר תהלים (וכן את משלי ואיוב: שלושת ספרי אמ"ת) שונים מהטעמים המוכרים, אך המנגינה של טעמים אלו אבדה. רבים מן השירים נפתחים בהוראות מוסיקליות, למנצח המקהלה והתזמורת ולנגנים. כך גם מזמור ו: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית". השמינית הוא כלי הנגינה המוביל בנגינת מזמור זה. מהו הכלי הזה איננו יודעים, אך ההשערה היא שהיה זה כלי בעל שמונה מיתרים.

****

"מִזְמוֹר לְדָוִד". השיר מיוחס לדוד. האם דוד כתב אותו? איני יודע. אך המשורר הדגול שכתב את השיר, כתב שיר אישי אוניברסלי, שכל אדם יכול להזדהות עם מסריו.

מזמור ו הוא תחינה של חולה, המתייסר בכאביו ובפחדו מפני המוות, והוא מבקש רחמי שמים.

הסבל והכאב מתוארים בלשון נשגבת ובדימויים נפלאים. כך, למשל, מתאר המשורר את בכי יסוריו: "אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי, בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה". הוא בוכה כל כך הרבה, עד שהוא הופך את מיטתו לבריכת שחיה, והוא ממיס אותה בדמעותיו.

דימוי נוסף: "יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי" – הוא כל כך חלש ועייף, שאפילו להיאנח כבר אין לו כוח.

הוא פוחד מהמוות, ומנסה לשכנע את אלוהים שזהו מוות מיותר. "כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ,    בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ". מה תרוויח מהמוות שלי? שואל המשורר את אלוהים. רק תפסיד. הרי אם אמות, מי יברך אותך ויודה לך? אם תחליט להמית אותי, שכרך ייצא בהפסדך. זו החלטה בלתי רנטבילית, אינה רציונלית.

החולה פונה לאלוהים ומבקש חנינה: "יְהוָה, אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי. חָנֵּנִי יְהוָה כִּי אֻמְלַל אָנִי, רְפָאֵנִי יְהוָה כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי".

****

האם דוד הוא המשורר שכתב את המזמור?

ייסורי מחלה ומכאוב, פחד מפני המוות, משותפים לכל אדם, ולכן יכול כל אדם להתחבר למזמורי תהילים. אך על פי פסוק אחד, ניתן בכל זאת להניח שהמשורר הוא גם פוליטיקאי.

"עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי, עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי".

המשורר אומר לאלוהים שעינו נחלשה וכהתה מכעס, כאשר הוא רואה את אויביו השמחים לאידו; היא ממש נעתקה מארובתה כאשר הביטה בהם. רק לפוליטיקאי יש אויבים השמחים לסבלו ומחכים למותו. אולי אלה היורשים המצפים לתפקיד שייפול לידיהם.

כאשר מנחם בגין היה חולה מאוד, באמצע תקופת כהונתו, נהג עזר ויצמן לכנותו "המנוח". הוא היה שר הביטחון ואחד המועמדים הבולטים לרשת את מקומו. כשבגין החלים הוא אמר באירוניה: "חלה בי תחיית המתים".

נדמה שלא פחות משהמשורר כואב את ייסורי מחלתו, הוא כואב את צהלת אויביו. ולא פחות משהוא מתפלל להחלמתו כדי לשים קץ ליסוריו, הוא רוצה לקפוץ מהמיטה כדי להראות להם מה זה.

****

"וְאַתָּה, יְהוָה, עַד מָתָי?"

עד מתי? שאלה כל כך אנושית, כל כך נכונה. עד מתי אסבול?

אפילו בסלנג החיילים השאלה הזו שורדת דור אחר דור. "עד מתי?". "עד מתי, מחזור כך וכך?"

וכך מתוארת הקריאה הזאת ב"שירת הפז"מניק" של רוביק רוזנטל:

עד מתי. קריאה קבוצתית המבטאת את הכמיהה לסיום השירות: "אחרי שנתיים ושמונה, שזה כבר חודש לקראת שחרור, מותר לנו לצעוק 'עד מתי', שזה צעקה שמחכים לה מתחילה השירות, רק לצעוק 'די, עד מתי?'. וכל פעם שאת צועקת, אז צעירים עונים לך את השם של המחזור, ...'עד מתי נובמבר 3' ". על הקריאה חלים כללים נוקשים, והיא אסורה על חיילים שאין להם ותק מספיק. לקריאה נוספו השלמות כגון: "עד מתי נלך לישון אחרי הזונות ונקום לפני התרנגולים?"; "יש לי צירים, ירדו לי המים, עד מתי נובמבר 2000?"; "יש בירה במקרר וגראס בטבע, עד מתי נובמבר שבע"; "השורש נעקר, העץ התייבש, עד מתי נובמבר שש?"; "נשבר הזין נשפך הצבע, עד מתי נובמבר תשע [כתובת על חולצה]?".

****

המזמור מסתיים בנימה אופטימית. המשורר כבר מדבר על ההחלמה. אולי זוהי תוספת שכתב המשורר לאחר שהחלים. אולי עוד בזמן המחלה הוא כתב על היום שלמחרת. וגם בתיאור ההחלמה, הוא יורד על אויביו, שחיכו למותו ועכשיו הם נמוגים להם.

"סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, כִּי שָׁמַע יְהוָה קוֹל בִּכְיִי. שָׁמַע יְהוָה תְּחִנָּתִי, יְהוָה תְּפִלָּתִי יִקָּח. יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי, יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע".

סוּרוּ, סוּרוּ מֶנִּי,

יָגוֹן, קַדְרוּת וּמַחְשָׁבָה

הֵן חַי אֲנִי, חַי עוֹדֶנִּי

שֵׁכָר אֶשְׁתֶּה וְאַהֲבָה...

לְחַיַּיִךְ, יָפָתִי, אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה.

וּמָחָר יִשָּׂאֵנִי גַּל, אֵין יוֹדֵעַ אָנָּה...

גַּלִּים, גַּלִּים, הֵן זֶהוּ יָם.

חֶבֶל, כֶּבֶל, זוֹהִי סְפִינָה.

לִי אֲהוּבָה גַּם פֹּה גַּם שָׁם

אַחַת צְנוּעָה, שְׁנִיָּה פְּרוּצָה.

לְחַיַּיִךְ, יָפָתִי...

שֵׁכָר, שֵׁכָר אֶשְׁתֶּה הַיּוֹם

וּמָחָר יֹאכְלוּנִי הַדָּגִים.

לַעֲזָאזֵל הַכֹּל! הֵן זֶה הַיּוֹם

סֻלְטָנִית, מֶלְצַר, וּשְׁנֵי לֻגִּים!

לְחַיַּיִךְ, יָפָתִי...

אלכסנדר פן.