הבלוג של אורי הייטנר

* ג'ורג' בוש הבן, הבין נכוחה, בעקבות מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, שהעולם החופשי ניצב מול מתקפה קשה של הג'יהאד האסלאמיסטי. הוא, שעד אותו יום היה בדלן קיצוני, הבין שתפקידה של ארה"ב להילחם ברע המאיים על העולם, ויצא למלחמות צודקות מאין כמותן באפגניסטן ובעיראק.

במבחן התוצאה, דרכו של בוש השיגה תוצאות הפוכות לכוונותיו הטהורות. המלחמה בעיראק רק דרדרה את המצב. השלטון השיעי, הפרו איראני, שעלה לשלטון בעיראק, גרוע יותר מהדיקטטורה הרצחנית של סדאם חוסיין. אולם השלטון השיעי הפרו-איראני עדיף אלף מונים על החלופה המאיימת עליו – הכוחות הסלאפיים של אל-קאעידה, המורדים בשלטון בעיראק וכבר השתלטו על חלקים רבים ממנה.

המציאות במדינות ערב היא כזו, שככל שנראה שהמצב רע, החלופה רעה יותר. אסד הוא דיקטטור רצחני המבצע ללא הנד עפעף פשעים נגד האנושות, אך החלופה לשלטונו רעה יותר - שלטון אל קאעידה.

חיזבאללה הוא ארגון ג'יהאדיסטי רצחני ופנאטי, אך גורמי אל-קאעידה הפועלים בלבנון, נלחמים בחיזבאללה ומנסים לחמם את הגבול עם ישראל, מסוכנים הרבה יותר.

יורשיו של רב המרצחים ערפאת אינם טובים ממנו, אך החלופה לשלטונם היא שלטון חמאס. בבחירות היחידות שהתקיימו ברשות הפלשתינאית חמאס ניצח. אבל היום אנו מתפללים לשלומו של חמאס השולט ברצועת עזה, לא רק כיוון שהג'יהאד האסלאמי מסוכן ממנו, אלא כיוון שבהשוואה לארגונים הסלאפיים ההולכים ומתחזקים ברצועה, גם הג'יהאד האסלאמי מתון יחסית.

ומי שהאמין שארודאן הוא הוכחה שניתן לקיים דמוקרטיה בהובלה של מפלגות אסלאמיסטיות, מבין היום עד כמה הוא טעה. כאשר המשטרה עלתה על השחיתות של משטר ארדואן, פוטרו מאות אנשי משטרה, וזו רק ההתחלה.

* מה הלקחים לעולם המערבי? א. שאין ולא יהיו לו בני ברית אמתיים במדינות ערב, ושמוטב שלא יתערב במלחמות בני חושך בבני חושך, כי התוצאה תמיד תהיה לרעה. ב. במקום תמיכה בצד זה או אחר במלחמות הפנימיות, על המערב לפעול למניעת נשק השמדה המונית ממדינות ערב, ובראש ובראשונה באיראן. ג. על המערב לתמוך בישראל, הדמוקרטיה המערבית היחידה במזה"ת, בצרכיה הביטחוניים ובכך שתיהנה מגבול בן הגנה עם עומק אסטרטגי, אל מול חזית מזרחית שעלולה להיות בקרוב מאוד אימפריה של אל-קאעידה מפקיסטן עד הירדן, או חלילה – מפקיסטן עד כביש 6.

* מזכיר המדינה קרי עושה את ההיפך מן הלקח המתבקש מן המצב במזה"ת.

* מה הלקח לישראל? א. להבטיח שבכל מקרה יהיו לה גבולות בני הגנה, כלומר שגבולה המזרחי, מאילת ועד הכינרת, יהיה סמוך לכביש 90, ומהכינרת וצפונה – כביש 98. ב. להבטיח שיהיה לה מונופול מוחלט במזה"ת על הרתעה גרעינית.

* אהוד אולמרט נשא נאום, בו התפייט בתיאור היום שלמחרת הסכם עם הפלשתינאים – כל המזרח התיכון יהיה למקום של שלום, של צמיחה כלכלית, של שגשוג וכו' וכו'. כלומר, אם ישראל תפעל בדרך שבה פעל אולמרט כראש הממשלה, כלומר תציע נסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים), תחלק את ירושלים ותכיר למעשה ב"זכות" השיבה ותקלוט המוני פלשתינאים לתחומה – או אז השיעים והסונים במזה"ת יפלו איש לזרועות רעהו, 130,000 סורים יקומו לתחיה, אל-קאעידה יבקשו סליחה ויעזבו את סוריה, לבנון ועיראק...

הבל ורעות רוח. אולמרט הציע את ההצעה המופקרת הזאת לפלשתינאים והם דחו אותה על הסף. מאז הוא רץ בכל העולם כדי לספר לחבר'ה ש... ישראל אשמה בקיפאון בשל סרבנותה – בתאוות נקם כלפי המדינה שהקיאה אותו.

והוא מדבר, ביהירותו הזחוחה, על ראש ממשלה טמבל...

* לאחר הקמת המדינה הפלשתינאית, כאשר תומכי פת"ח יברחו לישראל מאימת שלטון חמאס, או להיפך, הם יוגדרו "פליטים" או "מבקשי מקלט"? האם יהיה מותר להחזיר אותם למדינתם, שבה חייהם נתונים בסכנה?

* אני מתנגד עקרונית לרעיון של "חילופי שטחים" כפי שנהוג לכנות את רעיון הנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל. הגישה הזו, נובעת מהגישה המעוותת של נסיגה לקווי 49' והדבקות בגבול זה כבקווי קודש. מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת מגן צודקת מאין כמותה, וחלקי ארץ ישראל ששחררנו בעקבות התוקפנות נגדנו מאותם שטחים באותה מלחמה – הם בידינו בזכות. בידינו לוותר על חלק מהשטחים, אם אנו סבורים שהדבר משרת את האינטרס שלנו, אך זכותנו להחזיק בכל חלק מהם, כשהדבר משרת את הייעוד הלאומי שלנו. בוודאי שאין כל הצדקה לנסיגה מלאה.

* הסיבה היחידה המצדיקה את חלוקת הארץ ונסיגה משטחי א"י, היא דמוגרפית – הבטחת רוב מוצק ויציב ליהודים, במדינת הלאום היהודית.

אם יוחלט בכל זאת על "חילופי שטחים", אך טבעי שניסוג, למען אותה מטרה, משטחים המיושבים בערבים.

מי שמכנה זאת טרנספר – טועה ומטעה. היחידים שצפוי להם טרנספר בהסדר הזה, הם המתנחלים, שיישוביהם יעקרו. לעומת זאת, ערביי האזורים הצפויים לעבור למדינה הפלשתינאית, ישארו בבתיהם וביישוביהם. בעצם, מה שמוצע להם, זה בדיוק מה שהמתנחלים מבקשים לעצמם: היישובים ישארו במקומם ויסופחו למדינת הלאום היהודית, ישראל. וכאן מדובר על כך שהערבים, המגדירים עצמם כפלשתינאים, ישארו במקומם ויסופחו למדינת הלאום הפלשתינאית.

* אם אביגדור ליברמן יתמיד בגישה היונית שאימץ, מהר מאוד נִצְפֶּה בשינוי מעניין בשיח הציבורי. אלה שתקפו אותו על שחיתותו ונזפו בפרקליטות ובבתי המשפט על החלטותיהם אודותיו, יגוננו עליו כעל אתרוג וידברו על הרדיפה הפוליטית כלפיו. אלה המגוננים עליו וטוענים לרדיפתו בידי המשטרה וגורמי אכיפת החוק, יאשימו אותו בשחיתות וינזפו בפרקליטות ובבית המשפט.

* אריק שרון שוכב על ערש דווי, וזרזירי הימין הקיצוני כבר פותחים בחגיגות. והלהיט – "יש דין ויש דיין", כלומר סבלו ומצבו הם עונש מאלוהים על עקירת יישובי גוש קטיף. אלוהים עובד אצלם, אצל מנהלי החשבונות שלו מטעם עצמם. אגב, איך הם מסבירים את פטירתו בייסורים, אחרי מחלת סרטן קשה, של אחד מראשי הנאבקים נגד העקירה, חנן פורת ז"ל? על מה ולמה הוא נענש? זוהי חוצפה ועזות מצח כלפי אלוהים ואדם.

* אין אדם שגרם לפגיעה קשה כל כך במפעל ההתנחלות כמו אריק שרון. אך גם אין אדם שתרם כל כך למפעל הזה, כמותו. ספק אם ראש ממשלה אחר היה עוקר את גוש קטיף. ודאי שאין אדם אחר שהיה מיישב כך את יש"ע. ולכן, עם כל הכעס המובן על שרון, יש כאן יותר מקורטוב של כפיות טובה.

* המשותף לאופן בו יישב שרון את יש"ע, עקר את היישובים והנהיג את מלחמת לבנון הוא הדורסנות ורמיסת הנורמות והחוק. מי שעודד אותו בהתלהבות כאשר נהג כך בשירות האידיאולוגיה שלו, אל ילין על כך שהוא נהג באותה דרך נגד האידיאולוגיה שלו. ומי שאִתרגו אותו לאחר המהפך בדרכו, מעידים על חוסר היושרה בקובלנותם נגדו עד אז.

* התנגדתי להתנתקות בשעתה ובוודאי שזו עמדתי לנוכח מבחן התוצאה. אולם האמנתי ואני מאמין גם היום, שמטרתו של שרון הייתה להציל את מרבית ההתיישבות ביו"ש. הוא רצה להוביל יוזמה של ויתור על מקצת השטח כדי להבטיח את עיקר השטח. הוא חשש מאבדן שליטה על היוזמה, שבעקבותיה ייווצר ואקום שיביא להסכם כפוי, שבו ישראל תתומרן אל הקוראלס, כלשונו, כלומר למסלול האל חזור של הבקר בדרכו אל השחיטה. הוא טעה. בוודאי שאסור היה לו לבצע נסיגה גורפת עד קווי 49' ועקירה גורפת של כל יישובי הגוש. אך הדיבור על "עומק החקירה כעומק העקירה" חסר שחר.

* ח"כ ניסים זאב הוא זאב בעור של ח"כ. דברי הבלע וההסתה שלו נגד העובדים הסוציאליים, המגנים על שלומם, בריאותם, ביטחונם וחייהם של ילדי ישראל, אותם כינה "סוחרי ילדים" – מעידים על אומרם. הזאב מעדיף את ההורים המכים, המתעללים והרוצחים, על פני מי שמגנים על ילדיהם מפניהם. מכאן, שהוא מעדיף את ההורים המכים, המתעללים והרוצחים על פני הילדים המוכים, המעונים והנרצחים. מדובר ברשע, שאין בו אפילו קורטוב של חמלה ואהבה לילדי ישראל. פשוט איש רע. הזאב הזה מסוכן, ואין זו עוד קריאת "זאב זאב".

* ועוד מסית ומדיח סדרתי – ספי רכלבסקי. רכלבסקי המסית מעל עמודי "הארץ" עוד מתון לעומת רכלבסקי בפייסבוק. שם הוא אינו חדל מהשוואת ישראל לגרמניה הנאצית. הוא יוצא בג'יהאד נגד "המשת"פים של הקיסר הגדול", כלומר מי שאינם נלחמים נגד נתניהו. ומה הוא אומר על הטענה בדבר הפגיעה של המסתננים בתושבי השכונות בדרום תל-אביב? שזהו סוציאליזם לאומי. ומוסיף: "האם הם צריכים תרגום למה הוא סוציאליזם לאומי ? כן, נאציונל סוציאליזם. וכן, כן גם שם באירופה ההיא, היו כה רבים ששטמו פולנים שהצילו, כאויבי העם".

כך מידי יום, יוצר רכלבסקי פוטו-מונטאז', שבו הוא מלביש את כולנו במדי SS.

* ביד הלשון

מתוך הכרעת הדין של השופט אורנשטיין בדבר העברת השליטה בקבוצת אי.די.בי מידיו של נוחי דנקנר לידי אדוארדו אלשטיין ומוטי בן משה: "עולה שבעלי השליטה עמדו בחובת הגילוי ולא נפל מתום בממצאים שהתגלו, וכי אין כל ראיה שיש בה כדי לשמוט את הקרקע תחת האישור להסדר הנושים".

למה התכוון כבוד השופט בכתבו "לא נפל מתום"? לא נמצא רבב, לא נפל פגם, לא נמצא מום. אלא שפירוש המילה "מתום" הפוך – מתום הוא מקום שלם. תום = שלמות. תם ונשלם. "הצור תמים פועלו" (דברים לב, ד).

הנביא ישעיהו תיאר את המצב הקטסטרופלי בעם ישראל: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן". כלומר, אין בו אפילו מקום אחד שלם, ללא פצע וחבורה ומכה טריה.

יש לציין שהשגיאה של השופט אורנשטיין נפוצה מאוד. רבים משתמשים במילה "מתום" בהיפוך משמעותה ודומני שאני שומע את הביטוי יותר במובנו השגוי, מאשר במובנו הנכון.

* "חדשות בן עזר"

 * פרס על מפעל חיים בגיל 45, זה קצת מוזר. הרי הגיל הזה הוא אמצע החיים. ובכל זאת, אין לי ספק שחתן פרס סוקולוב למפעל חיים, מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק, ראוי לפרס זה. "דה מרקר" הוא מפעל בסדר גודל של מפעל חיים. רולניק יצר עיתון כלכלי ברמה גבוהה מאוד, אך בשפה שווה לכל נפש, להבדיל מהג'יבריש הכלכלי, המיועד ליודעי ח"ן שהיה מקובל עד "דה-מרקר". השפה המקצועית יצרה ערפל, ששירת את מוקדי הכוח ששלטו במשק, מתוך יצירת מצג שווא שהכלכלה מתנהלת על פי עקרונות אובייקטיביים, מדעיים.  השינוי שחולל רולניק, הנגיש את הכלכלה לשיח ציבורי עם אוריינטציה חברתית. "דה מרקר" הצליח להשפיע בצורה בלתי רגילה על סדר היום הציבורי, במאבקו בריכוזיות, בטייקוניזם, בתופעה הבעייתית שבה קומץ קטן מאוד של משפחות השתלטה על המשק הישראלי. ללא פעלו, ספק אם היינו מגיעים לתוצאה הברוכה של פסיקת בית המשפט בנוגע לנוחי דנקנר ולהחלטות היסטוריות כמו חוק ששינסקי בנוגע לתמלוגים על אוצרות הטבע של הארץ וחוק הריכוזיות. "דה מרקר", ורולניק בראשו, מציעים חלופה של דרך שלישית בין סוציאליזם וקפיטליזם, שעיקרה שוק חופשי תחרותי באמת, עם רגולציה חזקה המבטיחה את התחרותיות ומונעת השתלטות – שבעצם היותה השתלטות, היא עוינת. הוא נאבק בכלכלת "המחוברים", לא רק בקשרי הון שלטון מצד הטייקונים, אלא גם בוועדים הגדולים הנוקטים לא אחת במאבקים חזיריים ובגישה חזירית הפוגעת הן בתחרותיות והן ברעיון הנשגב של העבודה המאורגנת.

רולניק ראוי לשבח, על כך שבאופן עקבי הוא יוצא נגד העלילה השפלה המנסה להאשים את המתנחלים והחרדים במצוקות החברה הישראלית. אמירה כזאת, דווקא ב"הארץ", אינה רק חשובה אלא גם אמיצה, כמעט חתרנית.

רולניק הוא בעיניי העיתונאי הישראלי החשוב ביותר בעשור האחרון.

ביקורתי על רולניק, היא על כך שהעניק לעיתון שלו שם לועזי. מה רע בשם עברי, כמו למשל "הַסַּמָּן"?

* באחד הצרורות האחרונים, הבעתי את התנגדותי להצעה להטיל סנקציות פליליות על חרדים המשתמטים מצה"ל, למרות שזו הצעה צודקת, כיוון שהיא תשיג תוצאות הפוכות מהמטרה של גיוס חרדים לצה"ל.

אולם איני יכול לסבול את הדמגוגיה של יו"ר ש"ס אריה דרעי, המדבר נגד ההצעה "להפוך את לימוד התורה לעבירה ואת לומדי התורה לעבריינים". הרי זהו שקר נתעב. העבירה אינה לימוד תורה אלא השתמטות מצה"ל. השתמטות מצה"ל אינה רק עבירה על החוק, אלא גם התנקשות בערכים יהודיים כמו "ישראל ערבין זה בזה", "לא תעמוד על דם רעך", "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?", "פיקוח נפש דוחה שבת" (ובעצם כל מצווה) ועוד.  וכאשר משתמטים מצה"ל בשם לימוד התורה, כביכול, זוהי גם עבירה חמורה של חילול השם.

* היכולת להחזיק אדם במשך שנים כאבן שאין לה הופכין, כבר לא חי אבל עוד לא מת ולמעשה – חשוב כמת, אינה הישג של הקדמה המדעית אלא מחיר של הקדמה המדעית. וכשאני שומע בסיטואציה כזו את צירוף המילים "חשש לחייו", אני מפרש את זה כחשש ש"חייו" ימשכו עוד.

* שגריר הרש"פ בפראג נהרג במהלך פעילות דיפלומטית אופיינית לנציג של רשות טרוריסטית.

* מתוך הכותרת הראשית של העיתון "סופהשבוע", בציטוט ממאמר של בן כספית: "אפילו גדעון סער, שאמור
להיות שפוי, נגרר לבקעת הירדן והצהיר שאינו מאמין שנתניהו ייסוג מהבקעה".

כלומר, מי שמתנגד לנסיגה מבקעת הירדן, אינו שפוי, אליבא דנאד הנפוח בן כספית. כלומר, יצחק רבין, למשל, נרצח בגין מדיניות בלתי שפויה – מדיניות של פשרה טריטוריאלית שאחד מאבני היסוד שלה היה ריבונות ישראלית על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג". בעצם, הקונצנזוס הלאומי עד הפיגוע המדיני של אהוד ברק ב-2000, הוא קונצנזוס בלתי שפוי. ולבקעת הירדן, כמובן, רק "נגררים". בן כספית – פתולוגיה של יהירות ממארת.

* אם בן כספית יעלה פעם לשלטון, חלילה, אני מבין שמי שתומך בבקעת הירדן ישראלית, יאושפז בבתי חולים לחולי נפש. יש משטרים כאלה.

* לפני שבועות אחדים, לאחר מותו של נלסון מנדלה, פרסם יוסי שריד מאמר ב"הארץ" בו תיאר, בהגזמה רבה, את יחסי הידידות בין ישראל לדרא"פ בתקופת האפרטהייד, והסביר שהדבר נבע מקרבה אידיאולוגית ותמיכה ישראלית באפרטהייד. הוא הוכיח זאת באמצעות ציטוט נידח של משפט מפי רפול, שהביע הבנה לאפרטהייד. גם אם הציטוט נכון, ודאי שהוא רחוק מלייצג את דרכה של ישראל.

באותו גיליון התפרסם מאמר מלומד ומעוגן בעובדות מספריות, המפריך את נראטיב "היחסים המיוחדים" בין ישראל
לדרא"פ ומוכיח שהיקף יחסי הסחר בין המד ינות בטל בשישים לעומת היחסים של דרא"פ עם ארה"ב ומדינות אירופה.

הקשרים בין ישראל לדרא"פ נבעו מהמדיניות הישראלית ששאפה ליחסים נורמליים עם כל מדינות העולם, בשל הבידוד המדיני ממנו סבלה. אולם האוריינטציה האפריקאית של ישראל, הייתה דווקא תמיכה בארצות אפריקה
השחורה המתעוררות. ישראל סייעה רבות למדינות אלו, בחקלאות, בכלכלה ובביטחון, במדיניות שהובילה שרת החוץ גולדה מאיר. באותו גיליון שבו פרסם שריד את מאמרו, התפרסם מחקר על פיו ישראל אימנה את נלסון מנדלה בראשית דרכו. אלא שבראשית שנות ה-70 אותן מדינות הפנו עורף לישראל ונתקו עמה את הקשרים הדיפלומטיים, בלחץ מדינות ערב.

כאן אני מגיע למסר המרכזי במאמרו של שריד. לטענתו, ישראל היא ידידתם של המשטרים החשוכים ביותר, עד שכמעט ניתן לראות בידידות עם ישראל סימן לרודנות. לצד דרא"פ הוא הצביע על משטרו של פינושה בצ'ילה.

דברים אלה הם הבל ורעות רוח. למעט מקרים חריגים, ההיפך הוא הנכון. ככל שמדינה דיקטטורית יותר, כך סביר יותר להניח שהיא עוינת יותר לישראל, ולהיפך. לא בכדי, בריה"מ והגוש המזרחי נתקו את יחסיהן עם ישראל ועיינו אותה, ורק לאחר שהפכו לדמוקרטיות חידשו את יחסיהן עמה והמירו את העוינות בידידות.

פרשת ניתוק היחסים מצד מדינות אפריקה היא הוכחה נוספת לכך. את המהלך הוביל אידי אמין, רודן אוגנדה, מי שהשליך את יריביו לנהר שורץ תנינים (ובין יריביו ניתן למנות גם את הקרובים אליו ביותר, כאשר הפרנויה
המטורפת שלו גרמה לו לחשוד בהם בחוסר נאמנות). החרו החזיקו אחריו, ונתקו את יחסיהם עם ישראל, רודנים אפריקאיים, האחראים לפשעים נוראים נגד האנושות ולמעשים של רצח עם.

השבוע נודע איך העניש רודן צפון קוריאה את דודו – הוא הושלך עירום לכלוב ובו 120 כלבים מורעבים, שטרפו אותו חי. לא בכדי, צפון קוריאה היא אחת המדינות העוינות ביותר לישראל. לא בכדי, צפון קוריאה היא אחת
הידידות הגדולות ביותר של אויבי ישראל, ובראשן איראן וסוריה. הברית הזו טבעית, כפי שהעוינות לישראל של משטרים כאלה היא טבעית.

* מה יעשה פרס לאחר פרישתו מהנשיאות? על פי הערכות, הוא מתכוון למנף את יוקרתו כנשיא, להפיכת מכון פרס לממשלת צללים שתנהל מדיניות חוץ חלופית למדינת ישראל, במקביל למדיניות הממשלה הנבחרת. רבין הכיר אותו
כל כך טוב, והגדיר אותו כל כך מדויק.

* אם במקום להמחיז את גדעון סער מסמן מספרים על ידי מסתננים, היו מצלמים פוטו-מונטז' שלו במדי SS, היו מבינים את החומרה שבדבר?

* הדוגמנית עמית מכטינגר נעצרה בעוון נהיגה בשכרות. בזכות עובדה זו היא זכתה לכתבת שער ב"7 ימים".

* הסלוגן של קמפיין להעלאת המודעות נגד "סם האונס" הוא: "תשמרי על הכּוֹס שלך". ונשאלת השאלה, האם
באמת הסלוגן נועד לקדם המטרה, או שהמטרה היא אמצעי להתהדרות בסלוגן ולקידום הקופירייטרים שהגו אותו?

* ביד הלשון

אריה דרעי בראיון ל"קול ישראל": "רוצים להפוך את לומדי התורה לעבריינים. זה בלתי יסלח".

בלתי יסלח... איזו עילגות. מילת השלילה "בלתי" מיועדת לשמות תואר. בוודאי שאי אפשר להשתמש בה לפעלים בעבר ובעתיד. אפשר לומר "בלתי צודק", אך לא "בלתי יצדק" ולא "בלתי צדק".

הדמגוגיה הבלתי נסבלת של דרעי, היא בלתי תקנית בעליל, גם מבחינה לשונית.

* "חדשות בן עזר"

* לפני חודשים אחדים, בעקבות כתבת טלוויזיה על מצבו הכלכלי העגום של חתן פרס ישראל, המלחין נחום היימן, מיהרו ראש הממשלה ושרת התרבות לזמן אותו לתמונת לוחמים והבטיחו לו משרה בשימור הזמר
העברי, במשרד התרבות. יש לציין, שהיימן תורם רבות לשימור הזמר, בעשיה יומיומית
לאורך שנים, ללא כל תמורה.

הייתה זו מחווה נאה, אך במאמר שפרסמתי ב"ישראל היום" בעקבות המחווה, הזכרתי שאמנם היימן הוא ידוען ובעייתו שודרה בטלוויזיה, אולם הוא סימפטום ולא הבעיה. הוא סימפטום לבעיית האמנים הוותיקים שתרמו תרומה אדירה לתרבות הישראלית ורבים מהם סובלים מזקנה עניה ומנוונת. הוא סימפטום לבעיית הזקנים בישראל, שרבים מהם חווים עוני קשה ומשפיל. חשוב מאוד לפתור את בעייתו של היימן, אך חשוב יותר להתמודד עם הבעיות הכלליות.

השבוע, בכתבה על סי היימן ב"ישראל היום", התברר שהתצלום וההבטחה היו ההתייחסות האחרונה של נתניהו ולבנת להיימן. אפילו הטיפול בסימפטום לא נעשה, חרף ההבטחה.

* בעיית הקשישים בישראל, היא חלק מבעיית העוני בישראל. כפי שנוכחנו בדו"ח העוני, מספר העניים בישראל גדול מאוד, באופן מוחלט ובהשוואה למדינות המפותחות. זוהי חרפה למדינה יהודית, שערכי הערבות ההדדית
אמורים להיות תשתיתה המוסרית.

ומה עושה הממשלה כדי להקל על המצוקה? מפחיתה את תשלומי המעסיקים לביטוח הלאומי. החלטה פופוליסטית, דמגוגיה אנטי סוציאלית, המתהדרת ב"הורדת המס", כשלמעשה זו הורדה בתשלום של החזקים
יותר למוסד שנועד להבטיח זקנה בכבוד, מענה למצוקות של אבטלה, פציעה וכד'. מדיניות אכזרית.

* החלטת הממשלה לצמצם את העליה בתקציב המדינה מ-4% ל-2.5%, תפגע בשירותים החברתיים של הממשלה לאזרחיה. הממשלה, שרוממות מעמד הביניים בפיה, ועל שכבות המצוקה היא כבר אפילו לא מדברת, פוגעת בציבור הזה באמצעות נסיגת המדינה ממחויבויותיה לאזרחיה. זהו מהלך של דה-טרכטנברגיזציה –
הממשלה נסוגה בה מהדרך החיובית שעלתה עליה עם אימוץ מסקנות ועדת טרכטנברג, בעקבות מחאת קיץ 2011. באימוץ המסקנות נהגה הממשלה בניגוד לדנ"א האידיאולוגי שלה. היא עשתה זאת בלית ברירה, כדי להרגיע את המחאה הציבורית. אולם ככל שאנו מתרחקים מן המחאה, נתניהו חוזר לסורו, כשקבלן הביצוע שלו הוא מר מעמד הביניים, יאיר "מרד העבדים" לפיד.

* בכל שנה, לאחר פרסום סל התרופות, חוזר על עצמו ריטואל קבוע – במקום לכתוב ולעניין את הציבור בתרופות החדשות שהוכנסו לסל, העיסוק התקשורתי הוא בתרופות שנותרו בחוץ, בהתייחסות שלילית לחברי ועדת הסל, המוצגים כרשעים וחסרי לב, שהפקירו את חולי הסוכרת. אך אילו אישרו את התרופה שנותרה
בחוץ, היה זה על חשבון תרופה שהוכנסה לסל. ואז, התקשורת הייתה חובטת בוועדה על מה שנשאר בחוץ. אני מצדיע לחברי הוועדה, שנטלו על עצמם משימה קדושה, ומעיזים לקבל החלטות קשות משאול, מתוך אילוצים קשים של מסגרת תקציבית קשוחה. אין לבוא אליהם בטענות, אלא יש לברך אותם.

את הטענות יש להפנות לממשלה, על כך שאינה מגדילה את הסל, על מנת שניתן יהיה להכניס אליו עוד תרופות. אולם הגדלת הסל, החיונית כל כך לבריאותם הפיזית והנפשית של אזרחי ישראל, ולא רק לאיכות חייהם אלא
לעצם לחייהם, מנוגדת למדיניות הדה-טרכטנברגיזציה של הממשלה, המדיניות של צמצום מדינת הרווחה. כאשר הממשלה מקטינה את הגידול בתקציבה, מוותרת על העלאת מס הכנסה (אם כבר, היה צודק יותר לצמצם את מס ערך מוסף, המס הרגרסיבי, העיוור והטיפש) ומוזילה את שיעור ההשתתפות של המעסיקים בביטוח הלאומי. זו מדיניות רעה ופוגענית.

* ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אך היא גם מדינת כל אזרחיה ואין כל סתירה בין השניים. ומן הראוי, שהכנסת, תנהג כפרלמנט של מדינת הלאום של העם היהודי, אך גם של כל אזרחי ישראל. דבר לא היה נגרע מיהדותה של הכנסת, אם לכבוד אזרחי ישראל הנוצרים, היה נמצא מקום להניח עץ אשוח. ראויה הייתה יוזמה כזו מלכתחילה, אך בוודאי שלא הייתה סיבה שלא להיעתר לבקשה כזו, כאשר הוגשה. בדיוק כפי שנשיאי ארה"ב מציינים את ליל הסדר ואת חנוכה, כמחווה לאזרחים היהודים, כך ראוי להפגין מחוות למיעוטים בישראל.

* הנוצרים היו, עד לאחרונה, בין הקיצוניים בלאומיות ואף הלאומנות הערבית – הן הלאומיות הפאן ערבית, והן הלאומיות הערבית הפרטיקולרית. הסיבה לכך נעוצה בהיותם מיעוט דתי נרדף, בידי הרוב המוסלמי, לאורך
מאות בשנים. בלאומיות הם ראו הזדמנות לשוויון – כעת הם ערבים, או סורים / מצרים / פלשתינאים וכו', שווים למוסלמים. היה להם חשוב להעצים ככל האפשר את הלאומיות, ולכן הם היו פטריוטים וקיצונים.

אנו מכירים זאת דרך ערבים נוצרים דוגמת הארכי-טרוריסט הפלשתינאי ג'ורג' חבש, מייסד החזית העממית לשחרור פלשתין, וח"כ לשעבר עזמי בשארה – שני לאומנים קיצוניים, מתוך רצון להוכיח שהם יותר נאמנים
מנאמני הנאמנים.

זה לא עזר להם. והיום, בעיקר מאז אירועי "האביב הערבי", עולה משקלה של הדת על חשבון הלאומיות. והנוצרים שבים להיות מיעוט נרדף, במצרים, ברשות הפלשתינאית ובמדינות ערביות אחרות.

בקרב ערביי ישראל הנוצרים, נוצרת מגמה חדשה, עדיין מגמת מיעוט, אך משמעותית הרבה יותר מבעבר, של חתירה לישראליזציה, כולל גיוס לצה"ל או לשירות לאומי. במקום לעודד מגמה זו, באמצעות יחס מכבד למיעוט
הנוצרי, אנו מפנים לו עורף ופוגעים ברגשותיו. חבל.

* כאשר מצבות בתי עלמין נוצריים מנותצות ומושחתות בהר ציון שבירושלים, וצעירים מטורפים יורקים על כמרים – הנחת עץ אשוח בכנסת, הייתה מבטאת מסר ממלכתי המוקיע את המעשים הללו.

* הכרה בעיקרון של נסיגה לקווי 67', כמוה כקבלת הנראטיב הפלשתינאי השקרי, על פיו מלחמת ששת הימים הייתה תוקפנות ישראלית לשם השתלטות על שטחים, ולא מלחמת מגן צודקת. קבלת העיקרון הזה, משמעותה –
פרס לתוקפן. נסיגה לקווים הללו היא צעד מופקר ומטורף.

 * עיקרון היסוד של יצחק רבין במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע היה ברור – לא תהיה נסיגה לקווי 67'. מתוך עיקרון-על זה, נבעה המדיניות של עמידה על כך שירושלים רבתי, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר

וגושי ההתיישבות, יהיו בריבונות ישראל בכל הסדר קבע.

 אהוד ברק, בכשל המדיני החמור ביותר בתולדות ישראל, בפזיזות ויהירות, על דעת עצמו, בעט בעקרונות הללו וקיבל את העיקרון של נסיגה לקווי 67'. לשלום הוא לא הביא, כמובן. להיפך. והוא גם לא הביא לכך שהביקורת הבינלאומית לא הייתה על הפלשתינאים שדחו את הצעתו, אלא על "סרבנותה" של ישראל.

לתשומת לבו של נתניהו, אם אכן נכונות הידיעות על נכונותו לקבל את העיקרון הזה, ואם נכונותו לקבל את העיקרון הזה נובעת מהרצון להטיל על הפלשתינאים את האשמה בהכשלת המו"מ.

* אני רואה חשיבות הסברתית ומדינית רבה בכך שהאשמה לא תיפול עלינו אלא על הפלשתינאים, אבל לא בכל מחיר. לא בקבלת עמדה עקרונית המנוגדת לחלוטין לאינטרס הלאומי של ישראל. מה יקרה אם הפלשתינאים "יבריזו" ויקבלו הצעה כזו? נתניהו יגיד: "פוס, לא התכוונו באמת?"

 * אינני יודע מה פירוש "החלת חוק על היישובים". אני יודע מה פירוש "החלת החוק, המנהל והמשפט" על תא

שטח – סיפוחו של השטח לריבונות  ישראל. כך נעשה במזרח ירושלים ובגולן. כך ראוי היה להיעשות גם בבקעת הירדן. ראוי היה לספחה כבר ב-1967 ובהזדמנויות רבות אח"כ. אולם החלת ריבונות היא צעד של עיצוב גבול
הקבע, הן אם הוא נעשה במסגרת הסכם שלום והן - כצעד חד צדדי. ודאי שממשלה אינה יכולה לעשות כן, שעה שהיא מנהלת מו"מ על הסדר הקבע. הצבעת השרים בוועדת השרים לחקיקה בעד החוק של ח"כ רגב, להחלת החוק על יישובי הבקעה, היא התנהגות בלתי ממלכתית. היא לא תקוים, כיוון שנתניהו ימסמס אותה. ישראל תשלם מחיר מדיני ומעמדה הבינלאומי יפגע, וכל זאת ללא כל תועלת ממשית, אלא כצעד סרק.

 יש להמשיך להיאבק למען סיפוח הבקעה לישראל, אך צעדים פופוליסטיים של שרים בוועדה, לא יקדמו כהוא זה את הסיפוח.

לכאורה, חשיבות ההצבעה על הצעת החוק, בהיותה איתות של השרים לרוה"מ ולעולם על מחויבותם לבקעה. אך לא זו הדרך, אלא הבהרה חד משמעית שלא יתמכו בהסכם שתִּכָּלֵל בו נסיגה מבקעת הירדן.

* הגשתי מועמדות למשרה בשירות הציבורי, ונתבקשתי למלא שאלון אישי. יש לציין, שהשאלון נמצא באינטרנט ואף היה אליו קישור בגוף המכרז. אולם בהגיעי לשאלון, מסתבר שאי אפשר להשיב עליו במחשב ולשגרו בלחיצת
מקש, אלא יש להדפיס אותו ולמלא אותו באופן ידני. מדובר בשאלון מפורט ביותר, עם מקום מצומצם לכתיבה בכתב יד קטן וצפוף. כדי לתקן טעות, היה עליי להשתמש בטיפקס, שנים אחרי ששכחתי שאין זה רק שמה של להקה.

האם מודעים בשירות הציבורי לעובדה שאנו נמצאים באמצע העשור השני של המאה ה-21, או שמא הם עוד תקועים בבאג 2000?

* אם אריק איינשטיין היה יודע מה קורה להפועל ת"א, הוא היה מת במקום.

* ביד הלשון

נסעתי מהגולן לת"א במיוחד לפגישה, וכשהגעתי נודע לי שהיא התבטלה. מסתבר שנסעתי לחינם.

 חינם?! שש שעות עבודה, כמעט 400 ק"מ, תשלום על חניה... חינם? נסעתי לשווא, אך זה עלה לי הרבה.

 אז מה זה "חינם"?

 מילה אחת, שלה שני פירושים (הקרובים מבחינה לוגית, אך אינם זהים). האחד, לשווא. השני, ללא תשלום. שנאת חינם (ביטוי הלקוח מתהילים) אינה שנאה ללא תשלום, אלא שנאת שווא, ללא הצדקה. לעומת זאת, מתנת

חינם (ביטוי הלקוח מן המשנה), אינה מתנת שווא, ללא הצדקה, אלא מתנה שניתנת מבלי שמקבלהּ חייב משהו לנותנהּ.