* אף אחד לא נפל מהכיסא כאשר התברר שארה"ב מרגלת אחרינו. לא כי זה לא חמור, אלא כי זה לא מפתיע. מדינות אירופה וברזיל מחו נמרצות על הפרת ריבונותם ועל הפגיעה בידידות. אנחנו צריכים להתמקד בתגובתנו בדבר אחד – לחץ מאסיבי לשחרורו של אסיר ציון יונתן פולארד. כעת, משעובדת הריגול האמריקאי נגדנו הייתה לגלויה, אפילו התירוץ האחרון להתעמרות הזאת אינו רלוונטי עוד.
* ראש הממשלה עמד בפני דילמה מדינית ומוסרית קשה. מצד אחד, מחויבות למלחמה הכלכלית בטרור ובבנקים והמוסדות המסייעים לו. המלחמה הזאת היא אינטרס ישראלי ביטחוני ומדיני מובהק. מצד שני, מניעת פגיעה חמורה במערכת היחסים בין ישראל לבין סין, המעצמה העולה.
זו דילמה קשה מאוד, מסוג הדילמות הקיומיות הניצבות בפני מנהיגים, שהן לעולם לא דילמה בין טוב ורע (שהרי אז אין זו דילמה).
נתניהו הכריע בעד היחסים עם סין. החלטה לגיטימית והגיונית בהחלט. לדעתי, החלטה שגויה, כיוון שישראל אמורה להוות דוגמה לעולם במאבק הכלכלי בטרור, וכאשר היא משתמטת ממנו, היא מעניקה אליבי לאחרים להשתמט ממנו. מכל מקום, אני יודע, שאילו נתניהו היה מחליט על פי עמדתי, המחיר עלול היה להיות מחיר מדיני וכלכלי כבד – פגיעה משמעותית ביחסים עם סין.
לשמחתי, לא אני צריך לקבל את ההחלטה. גם נחום ברנע ושמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות" אינם צריכים לקבל את ההחלטה. אבל הם תפסו, כדרכם, את עמדת הזקנים מ"החבובות". מצג השווא שהם מציגים, הוא שנתניהו פגע במאבק בטרור למען טיול שלו עם שרה והילדים בסין.
דבר אחד בטוח – אילו נתניהו היה מקבל החלטה הפוכה, וביקורו בסין היה מבוטל, ברנע ושיפר היו קורעים אותו לגזרים.
* ומצד שני, אילו ראש ממשלה אחר היה מקבל בדיוק אותה החלטה שקיבל נתניהו, נתניהו כראש האופוזיציה היה קורע אותו לגזרים.
* אילן לוקאץ', כתב התרבות של הערוץ השני, ירד על נתניהו, על כך שהוא גילה זחיחות במסיבת העיתונאים בעת הסופה. לעומתו, הוא הציג כמופת את המלך הירדני עבדאללה, שהצטלם מסייע בדחיפת רכב שנתקע בשלג.
וחשבתי, מה היה קורה, אילו נתניהו היה מביים, כמו עבדאללה, השתתפות שלו בחילוץ רכב. כמובן, ששעתיים מראש, 200 מאבטחים ושוטרים היו מופקעים מהטיפול בסופה ומגוייסים כדי ליצור קמ"ר של שטח סטרילי סביב הרכב שביימו את תקיעתו בשלג, ומזמינים את התקשורת לעבור שם, לגמרי במקרה, ולסקר את החילוץ. הרי התקשורת, בצדק, הייתה קורעת אותו לגזרים. ובראש ובראשונה הערוץ השני.
* האריה והשועל ישבו משועממים וחסרי מעש. "יש לי רעיון", אמר השועל. "בוא נלך לארנבת, ונקרע אותה במכות". "אבל...", שאל האריה, "סתם ככה... להרביץ... בלי שום תירוץ?" "אין בעיה", השיב השועל. "הארנב יפתח את הדלת. אם הוא יחבוש כובע, נצעק עליו: 'למה אתה חובש כובע?' ונקרע אותו לגזרים. אם הוא לא יחבוש כובע, נצעק עליו: 'למה אתה בלי כובע?' ונקרע אותו לגזרים".
הלכו האריה והשועל לארנב והקישו על דלת ביתו. יצא הארנב, ועל ראשו כובע. "למה אתה עם כובע?" צעקו עליו וקרעו אותו לגזרים.
למחרת, שוב ישבו האריה והשועל משועממים וחסרי מעש. "מה נעשה היום"? – "נרביץ לארנבת". – "ככה סתם? בלי תירוץ". "אין בעיה", אמר השועל. "נבקש ממנה סיגריה. אם היא תיתן סיגריה בלי פילטר, נצעק עליה 'למה בלי פילטר?' ונקרע אותה לגזרים. אם היא תיתן סיגריה עם פילטר, נצעק 'למה עם פילטר?' ונקרע אותה".
טוק טוק טוק. יוצאת הארנבת, והאריה פונה אליה בנימוס: "אפשר לקבל סיגריה, בבקשה?". "בחפץ לב", השיבה הארנבת. "איך אתה רוצה אותה, עם פילטר או בלי פילטר?"
אופס...
השועל: "למה את בלי כובע?!" והם קרעו לה את הצורה.
* מלחמת הבוץ בין "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ילדותית, מכוערת, משעממת ומתנהלת על גב הקוראים.
* את נאומו בוועידת הליכוד, פתח נתניהו במחווה נאה – מילות תודה לאנשים שפעלו במהלך הסופה, הצילו חיים, הקלו על האנשים, סייעו לסובלים. הוא חלק שבחים לצה"ל, למשטרת ישראל, למד"א, לארגונים החברתיים. רק לעובדי חברת החשמל לא נשאר. הם, הראויים יותר מכל אחד אחר לתודה ולשבחים, לא נמצאו ראויים בידי נתניהו לפרגון. שנאתו לחברת החשמל ולעובדיה מעבירה אותו על דעתו, ומוציאה ממנו ציניות ורשעות, במפגן של חוסר ממלכתיות.
* בקיבוץ אורטל שררה הפסקת חשמל במשך כמעט יממה, בשיאה של סופת השלגים. בלול של אורטל, רק כעבור יממה נוספת חובר החשמל. עובדי חברת החשמל סיימו את עבודתם בשעת ערב מאוחרת. יובל, הלולן שלנו, הציע להם לשבת, לשתות קפה. הם הביטו בו משתאים, לא מאמינים. "אתה הראשון שמציע לנו קפה. מראשית הסופה אנו מתרוצצים ומטפלים בתקלות, ומקבלים רק צעקות וקללות".
נראה לי שהעלמתם של עובדי חברת החשמל מרשימת התודות של ראש הממשלה, מעליבה יותר מכל הנאצות והצעקות.
* אין מי שגורם נזק חמור יותר למהגרים מאפריקה, מאשר אנשי השמאל הרדיקאלי המסיתים אותם להפגין ולהתפרע ברחובותינו; אלה המשתמשים בהם כבשר תותחים במאבקיהם הפוליטיים, אך משניאים אותם על הציבור, שלבטח לא יסכים לייבא לישראל פורעי חוק מפירי סדר.
* בשאר אסד הוא אחד הדיקטטורים הרצחניים והאכזריים ביותר בעולם. מדובר ברוצח המונים, באדם שביצע פשעים חמורים נגד האנושות. עוד טרם מלחמת האזרחים, בהמשך לדרך אביו – דיקטטור ורוצח המונים בפני עצמו, הוא עמד בראש מדינה תומכת טרור, וסייע מאוד לחיזבאללה, לג'יהאד האסלאמי ולחמאס.
ואף על פי כן, הוא עדיף על האלטרנטיבה. האלטרנטיבה לאסד, אם האופוזיציה תנצח במלחמת האזרחים, היא אל-קאעידה.
* זאת עמדתי האישית. אולם כמדינה – עלינו לשמור על נייטרליות מוחלטת, ולהיזהר מכל מה שעלול לגרור אותנו למלחמת האזרחים הזאת.
* הערכתי היא שתוצאת מלחמת האזרחים תהיה התפרקות סוריה לגורמים. זה יקרה אחרי עוד כמה מאות אלפי הרוגים וכמה מיליוני פליטים.
* מה שהכי מטריד אותי בפרשת מוטי אלון (אחרי הפגיעה בקורבנות, כמובן), אינה מוטי אלון האיש. סוטי מין היו תמיד, ותמיד יהיו. אפילו העובדה שרב גדול וחשוב כזה הוא סוטה מין אינה הדבר שהכי מפריע לי, והרי כבר נאמר שאין אפוטרופוס לעריות. מה שאותי מטריד יותר מכל, הוא אלפי חסידיו השוטים, שממשיכים להעריץ אותו ומתעקשים לאטום אוזניהם בפני העובדות ואת לבם - לסבל הקורבנות. זו כבר לא תופעה אישית. זו תופעה חברתית קשה.
* אין בכך, כמובן, כדי להצדיק את מעשיו של מוטי אלון ואף לא לגרוע כהוא זה מחומרתם, ואני מקווה שדבריי הבאים לא יתפרשו כך. אבל אורח החיים הגורם לאדם להדחיק את נטיותיו המיניות, מוביל אותו לשפל שבו הוא עושה מעשים כאלה.
* אחמד טיבי? ממש לא כוס התה שלי.
* ביקורי הראשון בכותל המערבי, היה מיד לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, בהיותי ילד בן 4.5. כעבור חצי שנה, נסעתי לראות את ירושלים והכותל בשלג. מאז פקדתי את הכותל אינספור פעמים, ומאז שאני אבא – גם עם ילדיי. בכותל נשבעתי אמונים לצה"ל. והביקור המשמעותי ביותר, היה בעלייתי לתורה בבר המצווה שלי. נצמדנו למחיצת ההפרדה, כדי שגם אמי ואחותי תוכלנה לשמוע. וכלל לא הייתי מודע למשמעות החמורה של הדרתן מהטקס עצמו. ונדמה לי שאמא שלי בעצמה, ראתה בהדרה הזאת מובן מאליו, מעין חוק טבע.
שהחיינו ,וקיימנו והגיענו לזמן הזה. השבוע זכיתי לבקר ב"עזרת ישראל" בכותל המערבי – הרחבה שאינה מיועדת לגברים או לנשים בנפרד, אלא לכלל ישראל. וכך, זכיתי להיות אצל הכותל יחד עם אשתי, עם בתי ועם בניי. כראוי.
אני מבין את התסכול וההתנגדות הקיימת למתחם שהוקצה ל"עזרת ישראל". אכן, השטח הצמוד לכותל – מצומצם מאוד. רחבת התפילה מרוחקת מעט מהכותל. המתחם כולו, מרוחק מרחבת הכותל המוכרת. היא מחוץ לאזור הכותל המקורי – נמצאת בחלק של הכותל שנחשף בחפירות הכותל.
אז מה? למרות הכל, זאת מהפיכה יהודית משמעותית ביותר. כל עוד רוב היהודים הבאים לכותל רוצים להתפלל בהפרדה, רחבת הכותל המקורית תתנהל בהפרדה. יום יבוא, אני משוכנע בכך, שרחבת הכותל תהיה מעורבת, על פי רצון הרוב המכריע של היהודים, ותוקצה רחבה קטנה, צדדית, למי שיתעקשו להדיר ולהפריד. אך עוד חזון למועד.
הקמת "עזרת ישראל", היא התגלמות החשיבה "מחוץ לקופסה". הרי החפירות חשפו את מלוא הכותל המערבי, למה צריך לריב על חלק מהכותל, כאשר ניתן להקצות שטחים נוספים שאף הם חלק בלתי נפרד מהכותל?
יוזם הפשרה נתן שרנסקי ומיישם הפשרה נפתלי בנט ראויים לשבח. אך עיקר השבחים הם לאותן נשות הכותל, שבמסירות נפש יהודית, במשך שנות דור, בקור ובחום, חרף קיתונות השנאה, ההסתה, הבוז והאלימות המילולית ולעתים אף הפיזית, התמידו לקיים את תפילת ראש החודש, וחוללו את התיקון החשוב הזה. וברגע הנכון, הן היו חכמות, גמישות ורגישות דיין כדי להתגמש ולהסכים לפשרה.
* רוצו לראות את תערוכת הורדוס במוזיאון ישראל. רוצו, כי היא עומדת להיסגר. תערוכה מרתקת, מושקעת, יפה ומקצועית וגולת הכותרת שלה – שחזור קברו של הורדוס שהתגלה בהרודיון. יש לציין, שמאחר ועל הקבר שנמצא לא כתוב שם, אוצרי התערוכה הקפידו לציין שאין הוכחה חד משמעית לכך שאכן זה הקבר, אך הם בהחלט משכנעים באמונתם שזה הקבר.
* התערוכה מוקדשת לזכרו של הארכיאולוג הדגול פרופ' אהוד נצר, גדול הארכיאולוגים חוקרי הורדוס, מי שהקדיש שלושה עשורים מחייו לחפירות בהרודיון ולחיפוש קברו של הורדוס; מי שזכה למצוא את קברו, ולמרבה הצער והאסון – מעד אל מותו באתר עצמו. אהוד עצמו יזם את התערוכה והיה שותף מלא לתכנונה, בשלביה הראשונים. צר מאוד שהוא לא זכה לראותה, אך אילו ראה הוא היה גאה ומרוצה. שמחתי להיווכח במקום הראוי שקיבל אהוד נצר בתערוכה.
* התערוכה מציגה יחס אמביוולנטי להורדוס. מצד אחד הוא מוצג כגדול בנאי א"י אך מצד שני כדיקטטור אכזר, איש דמים, שרצח אף את אשתו בחשדנותו המטורפת, וציווה לרצוח את מנהיגי היהודים בארץ ביום מותו, כדי שלא יהיה זה יום שמחה ליהודים, אלא יום אבל. היחס שלי להורדוס אינו אמביוולנטי כלל. חרף העובדה שהוא בנה את בית המקדש במלוא הדרו ותפארתו, עיקר מפעלו הבנאי היה מפעל של טירוף מגלומני חולני, שהפך את הארץ למוזוליאום הורדוס. עריצותו ומפעל הבניה שלו, הם שני ביטויים של אותה מגלומניה מטורפת.
* דידי מנוסי היה בראש ובראשונה עיתונאי וסטיריקן. אולם הסאטירות המחורזות טובות לשעתן וחולפות עם הרוח. הנכס התרבותי שנשאר לדורות, הם פזמוניו הנפלאים, ובהם "שיר הוא לא רק מילים", "לי ולך", "בת ששים", "קול אורלוגין" ו"כוכב הצפון". אך מעל הכל ראוי דידי מנוסי להיחקק על כותל המזרח של התרבות הישראלית, בזכות שירו הנפלא "מי שחלם". מִי שֶׁחָלַם לוֹ, וְנִשְׁאַר לוֹ הַחֲלוֹם / מִי שֶׁלָּחַם לוֹ, לֹא יִשְׁכַּח עַל מַה לָּחַם / מִי שֶׁנִּשְׁאַר עֵר כָּל הַלַּיְלָה עוֹד יִרְאֶה אוֹר יוֹם / מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יִרְאֶה זֹאת לְעוֹלָם. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
"הגעתי אליך ב'פיצוחים'" סיפרה לי בשמחה בת הקיבוץ שלי. לא הבנתי. שמא היא סימנה בשלג שביל אל ביתי באמצעות קליפות של פיסטוקים?
"אתה לא יודע מה זה פיצוחים"?! באמת בושה. ובכן, "פיצוחים" הוא ביטוי המתאר את הסיטואציה שבה שני ישראלים מוצאים מכרים משותפים. איפה היית בצבא? באיזה מחזור? וכו' עד שמגיעים למכרים משותפים. כמו אצל אחיינו הדתיים – "חוק הדתיים השלובים".
כל הצעירים שישבו סביבה הכירו את המילה. כך גם הילדים שלי, כששאלתי אותם על כך.
וכך למדתי שני דברים: א. את הביטוי החדש בסלנג הישראלי, "פיצוחים". ב. עד כמה אני לא בעניינים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
