הבלוג של אורי הייטנר

כתושב צפון הגולן, גם אני מ"נפגעי סופת השלג".

ומדוע הכנסתי את "נפגעי סופת השלג" למרכאות? כי סופת השלג היא בראש ובראשונה מתנה. תענוג גדול.

"אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם, ולהלל את היופי הזה שאין בו דופי כלל", שורר נתן זך, המשורר הגדול, בטרם החל לראות רק רע. השלג תמיד יפה, אך אין להשוות את המראה של מעטה שלג קל המכסה את שבילינו, להררי השלג, הים הלבן שמסביב, ערימות השלג המכסות את גלגלי המכוניות, ענפי העצים המעובים בעשרות סנטימטרים לבנים. ובלילה, כשמערכת החשמל נפלה, הבתים היו חשוכים ובחוץ – הילת הכוכבים שחדרה בעד העננים ופגשה את השלג הלבן, יצרה תאורה טבעית קלה, גוון זהבהב ורדרד, מרהיב ביופיו.

והכיף... איזה כיף!!! חג גדול לילדים! ילדים = ללא הגבלת גיל, כמובן. משחקי השלג, מלחמות השלג, בובות השלג, איגלו, גליצ'ות, אכילת שלג, רקיחת "ברד" משלג עם תרכיז פטל... חוויה של ממש!

נכון, היו גם תקלות. גם אנו סבלנו מהפסקת חשמל שנמשכה כמעט יממה שלמה. בעבורי – לחיות יום שלם מנותק מן האינטרנט, זו ממש תחושת נכות. אבל... איפה הפרופורציות? ראשית, הנזקים והקשיים מתגמדים לעומת גודל החוויה. ושנית, במצב קיצון שכזה, אך טבעי שיהיו נזקים.

ולנוכח הנזקים – כולי התפעלות מההתארגנות, מהתפקוד ומהמסירות של המשטרה, צה"ל, הרשויות המקומיות (אני יכול להעיד על המועצה האזורית גולן, יתכן שיש מקום שבהם התפקוד לקה בחסר), מד"א ובראש ובראשונה עובדי חברת החשמל, שבשלג ובגשם עשו לילות כימים, לא ראו את הבית, לא בילו עם ילדיהם בשלג – במסירות נפש ממש תקנו את התקלות. כאזרח "פגוע הסופה" כביכול – אני חש תודה עצומה לכל העושים במלאכה.

לא היה מחדל. מן הסתם – היו כשלים. יש ללמוד מהם, להפיק לקחים, להשתפר. יש למצוא את הדרכים להיערך טוב יותר לסערה הבאה (סביר להניח שיחלפו כמה עשרות שנים עד שתהיה סופה כזאת, אך יש להיערך לכך שהיא תהיה גם בעוד שבוע. ב-1992 היו שלוש סערות, הרבה יותר חריפות).

מה שהעכיר את החוויה, היה מתקפת הנרגנות, הקוטראי וחוסר הפרגון שבאו לידי ביטוי בעיקר בכלי התקשורת. יותר ויותר  מצטיירת התקשורת בדמות הישראלי המכוער. הנרגנות הזאת הייתה לספורט לאומי, המובל בידי התקשורת.

"קריסת מערכות", זעקו הכותרות. "משטרת התירוצים"... "לפחות פעם אחת פרצו הנוכחים בצחוק. את תושבי ירושלים זה בכלל לא הצחיק".

לא ראיתי את מסיבת העיתונאים, אך כתושב צפון הגולן "הנצורה", רחמנא לצלן, אני מודה שבסוף השבוע הסוער הזה צחקתי וצהלתי כפי שלא צהלתי זמן רב, למרות הפסקת החשמל, למרות הצירים החסומים, בזכות חוויית הסערה, ומתוך הבנה שהתקלות הן חלק בלתי נפרד מהחוויה והידיעה שידיים טובות ומסורות מטפלות בתקלות.

* "ישראל היום"

* ב-14 בדצמבר מלאו 32 שנה לחוק הגולן – סיפוח הגולן לריבונות ישראל. סופת השלגים הנפלאה היא מתנת חג מקסימה.

* השלג! אח איזה שלג! איזה כיף! כל כך יפה! בכל שנה מרגש מחדש. אבל שלג כזה לא היה כאן למעלה מעשרים שנה. ובתחילת דצמבר – מעולם לא היה כזה שלג.

* היה קצת מצחיק לקרוא ביום שישי שלא מתקיימים לימודים בגולן בגלל השלג. בגולן לומדים 5 ימים בשבוע, ואין לימודים ביום שישי.

* אני כל כך אוהב את הסערות הללו, עם הגל הפתוח בכל הערוצים – לא לפיגועים חלילה אלא למזג האוויר. האדרנלין שלי עובד שעות נוספות. אבל עיקר הריגוש הוא החדשות הלבנות הנצפות מן החלון.

* כן, אני יודע. יש רבים הסובלים. וגם אנו היינו מנותקים שעות ארוכות מן החשמל, עצים קרסו וללא אינטרנט זמין אני חש נכה. אבל מבחינתי – חורף, גשם, שלג, קור, ערפל; כל המרבה הרי זה משובח! (רק את שעון החורף איני סובל). ו... לא, אין לי כוונה להתבגר.

* עוד טרם הפשיר הקרח, וכבר החל הריטואל השחוק של קריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. גם אילו היה מחדל, ועדת חקירה אינה נותנת לו כל מענה. ועדת חקירה משפטית היא היפוכו של תחקיר אמת. תחקיר נועד ללמוד מהצלחות וכישלונות ולהפיק לקחים. השותפים לתחקיר תורמים ככל יכולתם להפקת לקחים. ועדת חקירה משפטית היא טריבונל לחיפוש אשמים ולמיצוי דין. המשתתפים בה הם בגדר חשודים, המחפשים כל דרך לנקות את שמם ולזרוק אחריות על אחרים.

לא היה מחדל, אבל היו כשלים. יש ללמוד מהם ולהפיק לקחים. מבקר המדינה יבחן את ההיערכות לסופה ואת התפקוד בה – זה תפקידו.

* הכשל האמתי, הקשה והכבד, הוא בכל הנוגע למחוסרי דיור לאוכלוסיות במצוקה. אבל אין זה כשל הקשור לסופה, אלא למדיניות החברתית כלכלית בישראל, וההתמודדות עם הבעיה היא פוליטית – דרך חברתית כלכלית אחרת.

* החדשות הרעות של הסופה – קרי האריך את שהותו בישראל.

* בכל פעם שאני תורם דם, אני נשאל האם אני שוקל פחות מ-50 ק"ג. ותמיד אני חוזר על הבדיחה העבשה, שגם אותי כבר מזמן לא מצחיקה, שלא נשקלתי ואיני יודע וכו'. אבל מעולם לא חשבתי שיש כאן אפליה נגד רזים. גם אף פעם לא חשבתי שיש אפליה נגד הומואים, כיוון שאני נשאל האם קיימתי יחסים עם גבר בעשרים השנים האחרונות. ואני גם לא רואה שום דבר גזעני בשאלה האם חייתי יותר מ-5 שנים בארצות מרכז אפריקה. ואגב, יש גם שאלה על שהיה באנגליה, ככל הזכור לי.

כל הפרשה של ח"כ שטה, מצטיירת בעיניי כמו מארב פוליטי תקשורתי, שנועד להעלות  לתודעה הציבורית את הח"כית. התוצאה הייתה גל של צדקנות פופוליסטית מקיר אל קיר, בנוסח "אפליה בין דם לדם". כאילו, יש מי שאין לוקחים ממנו דם, כי הוא שחור ולא רוצים לקחת דם משחור, כי הוא מטמא את הגזע הלבן. הבל ורעות רוח. מדובר כאן בשיקול רפואי, חשש מחשיפה למחלות. מן הראוי לבחון מקצועית האם השיקול הזה נכון, האם הוא עדין תקף, האין זו זהירות יתר שאין לה הצדקה ובוודאי אין הצדקה לעלבון שהיא גורמת, האין זו עצלנות של אי בדיקה מחדש של מוסכמות ישנות. ראוי לבדוק את הנושא באופן מקצועי, ועל יסוד הבדיקה המקצועית הזאת, במשרד הבריאות, יש לקבל החלטות. ואם מסקנות הבדיקה תהיינה שאין לשנות את הנוהל – אל ישונה הנוהל. הנשיא, יו"ר הכנסת, השרים והח"כים משמאל ומימין, אינם פונקציה רלוונטית להחלטה בנושא מקצועי כזה. ושרת הבריאות אינה מומחית יותר מאנשי המקצוע במשרדה, וחבל שהיא מיהרה לקפוץ בהצהרות, במקום להורות על בדיקה ולתת גיבוי לבודקים המקצועיים.

* כל הקשת הפוליטית אצה רצה להוסיף עוד קיסם למדורה המלאכותית הזאת, בתחרות – מיהו המתלהם הראשי. אנד ד'ה ווינר איז... יאיר לפיד! התגובה המכוערת ביותר, הראויה לאחרון הטוקבקיסטים המתלהמים, הייתה של שר האוצר, שהודיע שמי שצריך – יפוטר. קלות הראש, קלות הדעת, קלות הלשון והיד הקלה בדיבור על פיטורי בני אדם, היא ביטוי לחוסר מנהיגות. שוב ושוב מתעקש יאיר לפיד להזכיר לי למה מיד עם הודעתו על הצטרפות לחיים הפוליטיים כתבתי בדף הפייסבוק שלי: "אסטרא בלגינא קיש קיש קריא".

* השותף של ח"כ שטה למארב היה אתר ynet, שזכה ל"חשיפה הבלעדית". ובמשך שעות, הוא סחט תגובות מכל רחבי הקשת הפוליטית, מכל המי ומי בישראל. וכל המגיבים התחרו ביניהם בגינוי ה"גזענות". ynet שם את הדגש על ה... חשיפה של ynet. כל הכותרות דיברו על "החשיפה של ynet", וכל התגובות הרבות היו בנוסח: "השר אורי אריאל אמר בתגובה לחשיפה של ynet", או "בעקבות החשיפה של ynet הורה יו"ר הכנסת" וכו'. אי אפשר היה שלא להבחין בציניות.

* לפני כשלוש שנים, נסעתי לאורך כביש 98, הכביש הראשי של הגולן, חמוש בסכין יפני, וניקיתי את הדרך מפלריגים שכיערו אותה, תחת הכותרת "שלום עם סוריה עכשיו", בחתימת התנועה למען נסיגה מהגולן, או בשמה המכובס "התנועה למען שלום עם סוריה". כשסיימתי לנקות את הטינופת, סרתי לתצפית קונייטרה, שם התקיימה הפגנה של אותה תנועה קיקיונית, וראיתי קומץ תמהונים סביב אלון ליאל, מייסד התנועה הזאת.

הגעתי הביתה, פתחתי את ynet, וראיתי כותרת על 300 מפגינים בתצפית קונייטרה. אילו היה שם כתב שרואה כפול, הוא היה מדווח על 30 איש. כתב לא היה שם, אבל היה דובר... תרבות השקר, נוסח אלון ליאל.

במשך שנים, אלון ליאל הטיף באובססיה מטורפת לנסיגה מהגולן, ולמעשה הוא שימש באופן בלתי רשמי שגריר סוריה בישראל; דוברו ויחצ"נו המסור של בשאר אסד ומשטרו. לאחרונה, משום מה, לא שמענו אותו בנדון.

ליאל, לשעבר שגריר ישראל בתורכיה, נוהג גם כשגריר תורכיה בישראל וכיחצ"נו של ארדואן - ראש ממשלת תורכיה, שהפך את בת בריתנו למדינת אויב.

ליאל, לשעבר שגריר ישראל בדרא"פ, קפץ השבוע לכל מיקרופון מזדמן כדי להסביר למה נתניהו לא ראוי להשתתף בהלוויה של מנדלה.

האיש הזה מעורר בי תחושות עמוקות של בוז.

איזו חרפה; האיש הזה היה מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל במדינות שונות.

* טל לאור תקפה ב"הארץ" בחריפות את פינתו של אבשלום קור בגל"צ, "באופן מילולי", על כך שאין הוא מסתפק בהעברת מידע בענייני לשון, אלא מכניס תכנים פוליטיים, "לאומניים" כלשונו; "שיר הלל להתנחלויות". וכך הוא כתב: "השאלה המרכזית היא אם תחנה צבאית־ציבורית, הממומנת מכספי ציבור וחוסה תחת כנפי משרד הביטחון, צריכה להלל ולשבח התנחלויות, יישובים הנתונים במחלוקת פוליטית עזה".

אכן, המאזין לפינה הנפלאה והוותיקה הזאת, פינה המעניקה מידע רב על הלשון העברית, אינו יכול שלא להבחין במסרים הפוליטיים שאבשלום מעביר בתוכה. אילו היה זה חריג בתחנה הצבאית-ציבורית, אולי היה אפשר להסכים עם השאלה המתריסה של לאור. אבל זו ביקורת צבועה, כיוון שאין ספק שהתחנה הצבאית-ציבורית רחוקה מלשמור על אובייקטיביות ולהישמר מנטיה פוליטית. מה שחריג בפינה של אבשלום קור, הוא שהיא מבטאת עמדה אחרת מהעמדה ההגמונית בתחנה. ניסיון לפגוע בה, יהיה גזל כבשת הרש. לקברניטי התחנה הפינה עשויה לשמש עלה תאנה, המאפשר להם להתהדר בפלורליזם, כביכול.

אגב, בדרך כלל מסריו האידיאולוגיים של קור אינם פוליטיים "ימניים" אלא ציוניים קלסיים. למשל, השבוע הובאו ציטוטים של ברל כצנלסון לאחר נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי, כולל נוסח "יזכור". מצד שני, למרבה הצער, יש מי שבעיניהם הציונות הקלסית היא... "ימניוּת", רחמנא לצלן.

* ביד הלשון

אני מביט מהחלון, ונהנה, כל כך נהנה מן הלבן הלבן הזה. וגם אצלנו, בצפון הגולן, שלפחות אחת לשנה יורד שלג... השלג הזה אינו כשלג דאשתקד. כמות שלגים כה רבה היא ממש נדירה. במחצית הראשונה של דצמבר מעולם השלג לא התקרב לכמויות האלה.

הביטוי "כשלג דאשתקד", הקיים במספר שפות, מבטא חוסר חשיבות של מידע. "זה מעניין אותי כשלג דאשתקד". אגב, לחובב מזג אוויר כמוני, השלג דאשתקד הוא מידע מעניין מאוד.

*" חדשות בן עזר"

* מן הראוי שראש ממשלת ישראל או נשיא מדינת ישראל, כמייצגי מדינת הלאום של העם היהודי, יחלקו כבוד בשם הציונות – תנועת השחרור של העם היהודי, לנלסון מנדלה, מנהיג תנועת השחרור של השחורים בדרא"פ. הימנעות מכך, כמוה כהודאה בשקר ההיסטורי הנתעב, המציג את ישראל כצד המדכא בסכסוך על א"י, שקר שלמרבה הצער מנדלה היה שותף לו.

* ישראל הייתה ידידה של דרא"פ בתקופת האפרטהייד. היום, אנו מוצפים בנראטיב שקרי, על פיו "אקיבוש" גרם לבידוד מדיני. האמת הפוכה – ישראל הייתה הרבה יותר מבודדת בעשורים הראשונים לקיומה. במצבה, היא קשרה קשרי ידידות עם כל מי שמוכן היה לקשור עמה קשרי ידידות. ישראל קשרה קשרי ידידות הדוקים עם מדינות אפריקה השחורה, המתעוררת, בשנות ה-60 וסייעה להן רבות בכל התחומים. שרת החוץ גולדה מאיר, הייתה אדריכלית הקשרים הללו. אולם הלחץ הכבד של מדינות ערב ושל בריה"מ על מדינות אפריקה, הביא אותן לנתק את היחסים עם ישראל בשנות ה-70 המוקדמות. אוגנדה של הרודן אידי אמין הייתה הראשונה שנתקה את היחסים עם ישראל, בעקבותיה צ'אד ולאחר מלחמת יום הכיפורים – שאר המדינות. רק בשנות ה-90 חודשו הקשרים בהדרגה. עם ניתוק הקשרים, נוצרה בין ישראל לדרא"פ ברית של דחויים. ביחסים עם דרא"פ, ישראל העדיפה את השיקול הריאל פוליטי על השיקול המוסרי. בסופו של דבר, ההעדפה הזאת התנקמה בנו גם בריאל פוליטיק. עלינו להכיר בטעות ההיסטורית הזאת ולהודות בה.

* ברמה האישית, אין מתאים מיולי אדלשטיין לייצג את ישראל בהלוויה – לא רק כיו"ר הכנסת, אלא כלוחם חירות ואסיר ציון.

* נתניהו טעה כאשר ביטל את נסיעתו להלוויית מנדלה. היה עליו לנסוע כדי להצדיע בשם ישראל בפני לוחם החרות הגדול. היה עליו לנסוע, כדי לא להיעדר מאירוע בו נמצאים ראשי המדינות כמעט של כל העולם. אי ההשתתפות היא פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל, ומסר שלילי לעולם.

* ביטול הנסיעה מטעמי חיסכון, נועד לשדר קשב לביקורת הציבורית על נתניהו בגין דו"ח ההוצאות על בתיו. אולם הביקורת אינה על הוצאות בגין עשיה מדינית, אלא על בזבזנות בהתנהלותו האישית, בבתיו הפרטיים, על חשבון הציבור.   

* הימין מגונן בכל כוחו על נתניהו, מול הביקורת הנמתחת על אורח חייו הנהנתני, הראוותני והבזבזני על חשבון משלם המסים הישראלי. באמרי "הימין", אין כוונתי רק לפוליטיקאים מן הימין, אלא גם לציבור התומכים, הבא לידי ביטוי בטוקבקים וברשתות החברתיות.

זו אותה תופעה קלוקלת של אתרוגיזם. כפי שהתקשורת עטפה את שרון כאתרוג בתקופת ההתנתקות, כך עוטף הימין את נתניהו כאתרוג. זו תרבות אזרחית קלוקלת. מן הראוי היה, שדווקא תומכיו של ראש הממשלה, יהיו הראשונים לתבוע ממנו התנהלות ישרת דרך וצנועה.

* ברגע שייוודעו פרטי ויתוריו מרחיקי הלכת של נתניהו במו"מ עם הפלשתינאים, פתאום רבים מהמגוננים עליו יעוטו עליו בגינויים על התנהלותו, כפי שהם נזכרו לסנוט בשרון על שחיתותו ביום שהחל להוביל את ההתנתקות. יש משהו צבוע בתרבות הקלוקלת הזאת.

* ברגע שנתניהו ויתר על התביעה הראויה והמוצדקת לריבונות ישראלית על בקעת הירדן בהסדר הקבע, והמיר אותה בדרישה לנוכחות צבאית זמנית על נהר הירדן, הוא הזמין את ההצעה האמריקאית, שהנוכחות הזאת תהיה בינלאומית. עכשיו, אם הוא ידחה את ההצעה הזאת, הוא יוקע כ"סרבן".

* מי שעמד בכל כוחו על דרישת הריבונות על בקעת הירדן, היה יצחק רבין. בנאומו האחרון ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים, הוא דיבר על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג". כוונתו הייתה לרצועה שבין נהר הירדן לכביש אלון, כלומר המורדות המזרחיים של הרי השומרון ומדבר יהודה נכללו בקווים האדומים החד משמעיים שלו.

* מי שרצח את מורשתו המדינית של רבין היה אהוד ברק. פחז כמים, יהיר ושחצן, "אני ואפסי עוד", בלי להביא את הנושא לדיון בממשלה – הביא ברק לפסגת קמפ-דיוויד, על דעת עצמו, הצעה ישראלית הסותרת לחלוטין את עמדות ישראל בין השנים 1967-2000. במחי יד הוא ביטל את כל הקווים האדומים של רבין, ובראשם – שלמות ירושלים. בהצעותיו, בעיקר בנושא ירושלים, הוא עקף מ"שמאל" את מרצ ו"שלום עכשיו". בין השאר, הוא היה המדינאי הישראלי הראשון שוויתר על בקעת הירדן. במדיניותו הנמהרת, גרם ברק לנזק מדיני בל ישוער למדינת ישראל, שעד היום אנו משלמים את מחירו. אחריו, מי שמנסה לעמוד על הרבה פחות מהקווים האדומים של רבין, שהעולם הריע לו על מתינותו, מוצג כ"קיצוני" וכ"סרבן שלום".

* הצעותיו של ברק נדחו בידי ערפאת בדם ואש ותימרות עשן – במתקפת הטרור הקשה והחמורה ביותר בתולדות המדינה. ואף על פי כן, במקום שברק יבהיר קבל עם ועדה, שעם דחיית הצעתו, היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לדקלם עד לזרא את המנטרה ש"זו ההצעה ואין בלתה". 14 שנים אחרי אותו מחדל מדיני, עדין אלף חכמים מתקשים להוציא את האבן שהוא זרק. 

* אריק שרון, שהחליף את ברק, יצר בהתנתקות שני תקדימים חמורים – עקירת גוש יישובים (אגב, גוש קטיף היה חלק מהקווים האדומים של רבין, ובנאומו האחרון הוא אמר "ולוואי ויהיו לנו עוד רבים כמותו") ונסיגה מוחלטת לקווי 49' ברצועת עזה. אולם לזכותו ייאמר, שתמורת ההתנתקות הוא הביא לאחד ההישגים המדיניים הגדולים ביותר בתולדות ישראל – מסמך בוש. במסמך זה, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, קיבל נשיא ארה"ב חלק ניכר מן הדרישות הטריטוריאליות של ישראל ביהודה ושומרון. הוא הכיר בגושי ההתיישבות (שם קוד: המציאות הדמוגרפית שנוצרה בשטח), הוא הכיר בדרישה לבקעת הירדן (שם קוד: גבולות בני הגנה) והוא לא הזכיר ולו ברמז נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל (שם קוד: "חילופי שטחים").

* את ההישג הגדול הזה זרק לפח האשפה של ההיסטוריה אהוד אולמרט, במדיניותו ההרפתקנית והמופקרת. לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הציע אולמרט לאבו מאזן הצעה, שבה הוא, מיוזמתו, התעלם ממסמך בוש וויתר על כל ההישגים המדיניים שהשיג שרון. הוא אף הציע, לראשונה, מימוש חלקי של "זכות" השיבה – קליטת אלפי פלשתינאים במדינת ישראל, אחרי הנסיגה והקמת המדינה הפלשתינאית. את השלום הוא לא קירב בכך, כידוע. אבו מאזן דחה את הצעותיו על הסף. אולמרט גרם לנזק מדיני כבד, ולא השיג שום הישג תמורתו.

* במקום לצאת נגד אבו מאזן שדחה את הצעותיו ולהוקיע את סרבנותו, אולמרט הפך לסנגורו של אבו מאזן, החל להכחיש את העובדה שהצעתו נדחתה – הכל כדי להאשים את ישראל בסרבנות. כל זאת, כדי ליצור רושם ציבורי, שהוא המשיח הנושא בכיסו את המפתח לשלום, אם רק יחזור לשלטון. איש ציני. בכך, הוא גורם, במודע, נזק מדיני והסברתי חמור למדינת ישראל ומזיק למו"מ עם הפלשתינאים. איש ציני.

* הסקירה ההיסטורית הזאת, מצביעה על תנאי הפתיחה הקשים, כמעט הבלתי אפשריים, עמם נאלץ נתניהו להתמודד. אין ספק שהוא קיבל ירושה מדינית קשה. אולם מנהיג אמת אינו צועד באזור הנוחות של הנתיב שסללו קודמיו, אלא פורץ דרכים חדשות, גם אם הדבר קשה. מגובה בבחירה הדמוקרטית של העם, היה עליו לחזור לעמדות הישראליות המסורתיות, שקדמו לפסגת קמפ-דיוויד. למרבה הצער, נתניהו חלש, ובמקום לעשות זאת, הוא מנהל קרב מאסף על נוכחות צבאית זמנית לאורך נהר הירדן. וגם הדרישה הזאת תוצג, בקרוב, כ"סרבנות".

* מיזמים משותפים כמו צינור הימים, הם השלום האמתי. אולם מה פתאום הפלשתינאים הם צד בהסכם הזה? צפון ים המלח הוא חלק בלתי נפרד מבקעת הירדן ועליו להיות בריבונות ישראל. ים המלח שייך לישראל ולירדן. לרשות הפלשתינאית לא אמורה להיות בו דריסת רגל. צירופם של הפלשתינאים להסכם – כמוהו כהכרה בזיקתם לים המלח. זהו אות מבשר רע, לגבי הוויתורים מרחיקי הלכת של נתניהו במו"מ.

* שר האוצר מרבה לדבר, לאחרונה, על ההכרח בהסדר עם הפלשתינאים, ואולי על הצורך לשנות את הקואליציה לשם כך. ותהיתי ביני לביני – כאשר לפיד יקים קואליציה חדשה, שתקדם את התהליך המדיני, האם ימצא בה מקום ליו"ר "יש עתיד", המתנגד לחלוקת ירושלים, כי ירושלים-אינה-מקום-אלא-רעיון-ורעיון-אי-אפשר-לחלק?

* איני מתלהב מחגיגת ההון והשלטון של פורום סבן. היורד הטייקון מתהדר בכך שהוא מצליח להביא לפורום שלו את הנשיא שהוא מהתורמים העיקריים שלו. הוא "מראיין" אותו, בראיון יח"צני דביק.

* בדבריו בפורום סבן, הזכיר אובמה שבתקופתו הסיוע הביטחוני לישראל ושיתוף הפעולה המודיעיני עם ישראל התחזקו באופן חסר תקדים. הוא הזכיר את התמיכה האמריקאית במבצע "עמוד ענן". הוא הזכיר את התמיכה המדינית של ארה"ב מול יוזמות פלשתינאיות באו"ם.

הוא צודק וטוב שהוא הזכיר זאת. הטענות על פיהן אובמה עוין את ישראל, שהוא פרו אסלאמיסט, שהוא ממשיך דרכו של ג'ימי קרטר, חסרות שחר.

גם כאשר מוביל אובמה מדיניות פייסנית כלפי איראן, הפוגעת קשות בביטחון ישראל, חשוב לזכור את ידידותו של אובמה כפי שבאה לידי ביטוי באותה תמיכה. אולם גם כאשר אנו מעריכים את התמיכה ומודים עליה, אנו מחויבים להיאבק נגד מדיניותו כלפי איראן, המצטרפת לשורה ארוכה של כישלונות במזה"ת, הנובעים מאי הבנת המציאות המזרח תיכונית לצד מנטליות של פייסנות.

* התמיכה הביטחונית האמריקאית והעובדה שאובמה וקרי יוצאים מגדרם כדי להתהדר בה ולהוכיח את ידידותם לישראל, מפריכה את הפחדים מפני קרע עם ארה"ב אם ישראל תיאבק נגד מדיניות הפייסנות כלפי איראן. די להלך אימים – הידידות בין שתי המדינות חזקה יותר מכל מחלוקת, וביקורת ישראלית על צעדים המסכנים את ביטחונה לא תפגום בברית הזאת. אין מקום לשיגעון הקטנות ותסביך הנחיתות הגורם לפחד מפני עמידה איתנה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל.

* האם כאשר תיאודור לסינג כתב, לפני כ-85 שנה, את ספרו "שנאה עצמית יהודית", הוא כבר הכיר את רון וייס (גדעון לוי לעניים)?

* בצרור הקודם ציינתי שבני בגין הביא עמו כנדוניה להסדר הקרקעות עם הבדואים, את הסכמת הבדואים. כתבתי זאת על סמך המידע הידוע לי, כמי שניזון מהתקשורת. מאחר ובני בגין הוא איש אמת – אני מאמין להכחשתו.

* הטייקוניזם החזירי הוא אויב הקפיטליזם הנאור. הקפיטליזם הנאור מבוסס על עקרונות של חריצות ועבודה קשה, יושר, תחרות הוגנת, שוויון הזדמנויות, חירות. הטייקוניזם החזירי הוא חוק הג'ונגל, שבו לית דין ולית דיין – החזק יתחזק ויאכל את כל השאר. העיקרון המרכזי בו הוא רדיפת בצע שלוחת רסן, ומי שמצליח להשתלט על הכלכלה הוא גיבור תרבות ומודל להערצה. השתלטות של קומץ טייקונים על המשק, אינה מאפשרת שוק חופשי, אינה מאפשרת תחרות אמתית, אין בה שוויון הזדמנויות, היא בלתי הוגנת והיא פוגעת בחברה ובכלכלה.

רק לפני שנים אחדות הייתה כאן הכחשה כללית של תופעת הריכוזיות. משביתי השמחות שהעלו זאת הוקעו בתארים כמו "דמגוגיה סוציאלית", "פופוליזם סוציאליסטי". המשבר העולמי, המחאה החברתית ושינוי מבורך בתקשורת הכלכלית, שעד לאחרונה הייתה משרתת הטייקוניזם כאילו התבסס מדע מדויק, וסגדה לטייקונים המצליחנים, הפכה בחלקה לביקורתית ונשכנית. בעניין זה יש להעלות על נס בראש ובראשונה את "דה-מרקר" ועיתונאים כמו גיא רולניק וסמי פרץ ואת התכנית "סדר יום" של קרן נויבך.

ההתגייסות של הכנסת כולה, שקיבלה כמעט פה אחד את חוק הריכוזיות, מוכיחה שהסוציאל דמוקרטיה והקפיטליזם הנאור יכולים להיות בני ברית ולשלב ידיים להגנה על המשק והחברה מפני הטייקוניזם החזירי. יש לקוות שהחוק הזה הוא רק שלב ראשון, בדרך לתיקון החברה והכלכלה, מהרוח הרעה של חוק הג'ונגל ששלט כאן בעשורים האחרונים.

* תמכתי במסקנות ועדת ששינסקי בנושא התמלוגים מרווחי הגז. אף שבעיניי הן מתונות מִדי, הן מהוות מהפיכה כלכלית וחברתית – מהחשובות בתולדות המדינה. מלכתחילה, עדיף היה שהמדינה תשקיע ואזרחי ישראל ייהנו ממלוא הרווח מאוצרות הטבע של הארץ, לקידום החינוך, הבריאות, הרווחה והביטחון של המדינה. הרי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, לא לאדם פרטי. אולם משאנשים פרטיים השקיעו, יש להגיע לחלוקה שתאפשר להם ליהנות בגדול מהרווחים; הם, בניהם ובני בניהם ועוד דורות רבים, אך באופן שרוב הרווח יהיה לטובת החברה הישראלית כולה.

בתקופת המאבק על תמלוגי הגז הרביתי לכתוב על הנושא, והבעתי תמיכה חד משמעית בהגדלה משמעותית של התמלוגים מרווחי הגז. עם זאת, איני מסכים כלל עם הביקורת על כך שמדינת ישראל מגינה, באמצעות צה"ל, מתקציב הביטחון, על אסדות הגז בים התיכון. מדובר בנכס אסטרטגי אדיר של ישראל, שתרומתו לכלכלה הישראלית ולחברה הישראלית עצומה. אין כל ספק, שאויבי ישראל יעשו כל מאמץ לפגוע בנכס הזה. אבטחת המעטפת של האשדות היא אינטרס לאומי ביטחוני מובהק. השאלה איזה אחוז מן הרווחים יגיעו למדינה ואיזה לאנשי העסקים היא סוגיה חברתית, שאינה קשורה לשאלת האבטחה. 

* האנשים שאני הכי שונא לעבוד אתם ומולם, הם הבלתי זמינים; אלה שאין להם משיבון, הם לא עונים לטלפונים, לא משיבים על סמסים ומיילים. הם "עסוקים". לא, הם לא עסוקים. הם מתנשאים, יהירים ומזלזלים בזולת.

* ביד הלשון

אספסיאנוס, קיסר רומי, הטיל אגרה על השימוש בשירותים ציבוריים. כל מי שנדרש לנקביו ונכנס לשירותים הציבוריים, השאיר מס לקופת האימפריה. בנו של אספסיאנוס, טיטוס, סבור היה שזה לא נאה. הגיש לו אספסיאנוס מטבע וציווה עליו להריח. טיטוס הריח, ולא עלה ריח מיוחד לאפו. "אתה רואה? לכסף אין ריח", קבע אספסיאנוס, וטבע מטבע לשון לדורות, בכל השפות.

אנו משתמשים בביטוי הזה, כדי לתאר את הנכונות להקריב עקרונות למען בצע כסף. מצעד העסקים הגלובליים המשחרים לפתחה של איראן וממוטטים את משטר הסנקציות, מאז הסדר הביניים עם איראן, מאשש את האבחנה הצינית של אספסיאנוס.

* "חדשות בן עזר"