הבלוג של אורי הייטנר

* אני עוד הספקתי לראות את אריק איינשטיין בהופעה, לפני 32 שנה. ומאז קיוויתי שהוא עוד ישוב לבמה. ורק השבוע התייאשתי סופית.

* האהבה וההערצה לאריק איינשטיין בחייו ובמותו (אפילו אוהדי "מכבי" אוהבים אותו...), מבליטים את בחירתו לא להיות "סטאר", לא להיות "סלב", לבטא את היפוכו של פולחן האלילים של הסלבריטאות.

לעתים אני שומע הערות כמו "הצנוע הידוע", ואמירות שהענווה של אריק איינשטיין אינה אותנטית, אלא הוא ליהק את עצמו למשבצת הזאת ומשחק את התפקיד.

גם אם נקבל את הטענה הזאת, הרי שאדם ניכר בבחירותיו ובמקום שבו הוא מציב את עצמו. אדרבא, אני מעדיף מי שבוחר לשחק את הצנוע והפשוט, על פני מי שבוחר לשחק את "המלך", עם פמליה ומכוניות פאר וטיפוח תעשיית ההערצה אליו וכו'.

אולם אין לי ספק, שהצניעות של אריק איינשטיין לא הייתה "פוזה", אלא הוא אכן היה כזה.

הולם אותו הפסוק מתהילים: " שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: יְהוָה, לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי". 

* חברי דיוויד, הלך כהרגלו להסתפר אצל הספר הקבוע שלו, בחצור הגלילית. במהלך התספורת, השיחה בין השניים נסובה סביב נושא אחד – אריק איינשטיין. דיוויד, בן למשפחה אירית קתולית, שעלה לארץ, התגייר וכבר שנים רבות הוא יהודי דתי, והספר שלו, בן העדה המרוקאית, מה שקרוי מזרחי מסורתי, חולקים אהבה משותפת לאריק איינשטיין. סיפר הספר, שבערב יצאו שני אוטובוסים מחצור הגלילית לת"א, לכיכר רבין, להביע הזדהות, געגוע וכאב עם לכתו של האמן האהוב עליהם.

אותם תושבי חצור הגלילית, אינם שייכים ל"אליטה – האשכנזית – החילונית – השמאלנית" שהתקשורת טוחנת את מוחנו בנראטיב, המנכס אליה את אריק איינשטיין כסמל מפלג. "זה בראש שלך", איינשטיין כתב באחד משיריו, וזה ממש מתאים לשטויות הללו. יותר משזה צמצום, זה טמטום.

* לשיא הצמצום, הטמטום והניכוס הגיעה הקלישאה, כמה מותו של אריק איינשטיין מזכיר את רצח רבין. איזו שטות! מה הקשר בין אמן שהלך לעולמו בדרך כל בשר למנהיג שנרצח? ובכן, זה הקשר. רבין הרי לא היה ראש ממשלת ישראל, אלא ראש הממשלה "שלנו", כלומר של "ישראל – האשכנזית – החילונית – השמאלנית". ואילו "הם", כלומר מי שאינו שייך ל"ישראל – האשכנזית – החילונית – השמאלנית" רצחו "לנו" את רבין. וכיוון שאנו רוצים לעצב את אריק איינשטיין כסמל "שלנו", אנו יוצרים את הזיקה ההזויה הזאת. איך? כמה דוברים אומרים את השטות הזאת ברדיו ובטלוויזיה, וכמה אנשים אומרים "ואללה". וזה מחלחל. וזה מגעיל.

אריק איינשטיין: "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה".

* הוא הדין בהשוואה בין האבל על מותו של אריק איינשטיין לאבל על מותו של הרב עובדיה. הרי מדובר באנשים שמעולם לא פעלו באותו מישור ובחייהם איש לא השווה ביניהם. הקשר היחיד ביניהם הוא ששניהם נפטרו בהפרש זמנים קצר. אבל הצורך האובססיבי הזה ליצור "אנחנו" ו"הם", הביא להשוואה "המתבקשת", כביכול, בין "המרן" שלהם ל"המרן" שלנו, ובין ההלוויה "שלהם" להלוויה "שלנו". 

* מתוך טורו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "ועוד אמר ראש הממשלה: 'אמרת אריק איינשטיין אמרת ארץ ישראל'. כמה טעויות במשפט אחד. קודם כל, למה 'ארץ ישראל'? למה לא 'מדינת ישראל' או בפשטות 'ישראל'?...". הרי ארץ ישראל זה "שלהם", של המתנחלים. מדינת ישראל היא "שלנו". וברקע נשמעים שיריו של אריק איינשטיין: "כמה שאני אוהב אותך, מדינת ישראל", "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כינרת, אני אוהב להתאהב במדינת ישראל קטנה, חמה ונהדרת" ובששת האלבומים של אריק בסדרת "מדינת ישראל הישנה והטובה".

כן, "כתבו עליו בעתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה".

אגב, אם אכן נחליף את "ארץ ישראל" בשיריו של אריק איינשטיין ב"מדינת ישראל", כדי שמאיר שלו יהיה מרוצה, אני מציע להחליף את "אמא אדמה" ב"אמא חוקה".

* אריק איינשטיין היה שחקן גדול, אחד הקומיקאים הגדולים שפעלו כאן. במערכונים הבלתי נשכחים של "לול" והסרט הנפלא "כבלים" בולט אריק בכישרון קומי בלתי רגיל, כישרון משחק, כישרון חיקוי, מימיקה נפלאה.

אבל צריך להודות ש"עיניים גדולות" ובעיקר "מציצים" הם סרטים ירודים. אין דבר רחוק יותר מ"ארץ ישראל הישנה והטובה", שמותו של אריק איינשטיין מעורר בנו גלי געגוע אליה, מהדקדנט שסרטים אלה מבטאים.

* במכללת אוהלו בקצרין, נערך ביום ה' יום העיון השמיני לזכרה של אורנה אשד, מי שהייתה האקולוגית של שמורת גמלא, וחוקרת הנשרים בגולן. כותרת יום העיון הייתה "יש טבע בגולן". עד השנה הכותרת הייתה "יש נשר בשמים". הכותרת שונתה, מסיבות של פוליטיקה פנימית, בשל תחלופה בין הגופים שארגנו אותו.

"יש נשר בשמים", הוא משפט משירו של אריק איינשטיין "עוף גוזל". על כל צעד ושעל ניתן לראות עד כמה שיריו של אריק זורמים בדמנו. עד כמה במקרה שלו "הפסקול של חיינו" אינו סתם קלישאה.

* נושא יום העיון השנה היה "שטחים פתוחים בגולן: תכנון, ניהול ושימור". כאזור התיישבות בתוך פנינה של נוף וטבע שאין כמותה בארץ, זהו נושא מהותי ביותר בחיינו, חברי קהילת הגולן. יש בתוכנו קונצנזוס בצורך למצוא את האיזונים המתאימים שיאפשרו לפתח את ההתיישבות בגולן ואת פרנסת תושבי הגולן, תוך אחריות על פנינת הטבע כנאמני החברה הישראלית כולה והדורות הבאים. אולם בתוך הקונצנזוס, יש כמובן מחלוקות בין בעלי אינטרסים שונים. יום העיון שימש במה הן לקונצנזוס והן למחלוקות.

יום העיון נעשה על רקע הקמת מנהלת משותפת לשטחים הפתוחים בגולן ובניית תכנית אב לשטחים הפתוחים בגולן, וכחלק משיתוף הציבור בבניית ההסכמות. המחלוקת העיקרית הייתה בין קק"ל ורט"ל (רשות הטבע והגנים הלאומיים) על נושא הייעור.

הרצאתו של נציג רט"ל עמית דולב, הייתה המעניינת ביותר בעיניי, כי היא הייתה החדשנית ביותר. הוא הציג תיאוריה הסותרת את האקסיומה המוכרת, על פיה הגולן היה אזור מיוער, עד שהיערות חוסלו בשל תעשיית הפחם של השלטון העותומני ובשל המרעה הבלתי מבוקר, והיערות כמו יער אודם ויער יהודיה הם שרידיו של היער. עמית טען, והוכיח בצורה די משכנעת, שהאקסיומה הזאת אינה נכונה, שהגולן לא היה מיוער, שהיערות היו באזורים המיוערים היום ובאותה צפיפות של אותם יערות היום.

אין לי כלים לשפוט את התאוריה הזאת והיא לבטח שנויה במחלוקת בין החוקרים. אולם היה שווה להשתתף ביום העיון ולו כדי להתרענן בתיאוריה חדשנית, הסותרת את כל מה שאנו מכירים.

* תכנית פראוור אינה תכנית טובה. היא מלבינה בדיעבד השתלטות פיראטית אדירה של בדואים על אדמות הנגב, ומעניקה להם קרקע הרבה מעבר לצרכי האוכלוסיה. ישראל מחויבת לכל אזרחיה, ועל המדינה להציע פתרון הוגן לכל אזרח בדואי. תכנית פראוור מרחיקה לכת הרבה מעבר לכך.

התכנית נועדה לשים קץ לבעיה, באמצעות הליכה רבתי לקראת הבדואים. אולם הנהגת ערביי ישראל מסיתה אותם לדחות את ההצעה, כיוון שאין לה כל עניין בפתרון הבעיה. עבור אחמד טיבי וחבר מרעיו, אין המדובר במתן מענה לבעייתם של הבדואים, אלא במאבק על השליטה בנגב, כחלק מהמאבק על הארץ הזאת. ההתפרעויות האלימות של ערביי ישראל, הן כלי במאבק הפלשתינאי על ארץ ישראל.

* בדבריו הגסים והחצופים נגד ליברמן, חשף טיבי את מהות המאבק שהוא מוביל. "מהגר" הוא כינה אותו, והוסיף: "אנחנו לא באנו לכאן באניה ולא באווירון". הוא לא התכוון רק לליברמן שעלה לארץ לפני 35 שנים, אלא גם להוריי שעלו לפני 65 וצאצאיהם. כוונתו לכולנו – מבחינתו, היהודים הם מהגרים זרים ששדדו את פלשתין מידי הילידים, ועליהם לחזור לאירופה ולהחזיר את הארץ לבעליה.

כל השאר, עילות ותירוצים מתחלפים, כדי להסית ולחמם את המגזר הערבי.

* גם העונש למבצעי הלינץ' בנתן זאדה היה תירוץ להסתה לאלימות.

אין בי טיפה של צער על מותו של מחבל, פלשתינאי או יהודי. מוטב שמחבל לא ייצא בחיים מפיגוע רצחני. אולם מדינת חוק אינה יכולה להשלים עם לינץ', אפילו במחבל, כאשר כבר אינו חמוש ואינו מהווה סכנה.

בית המשפט לא יכול היה שלא להרשיע את מבצעי הלינץ' ולא יכול שלא להעניש אותם. אולם העונש הקל יחסית, עד שנתיים מאסר, הוא עונש הגון, הלוקח בחשבון את הסיטואציה – סערת הנפש בעקבות הטבח הרצחני שביצע המחבל. אפילו עורכי דינם של המורשעים הודו שהעונש מידתי וראוי.

אולם הח"כים הערבים העדיפו, כדרכם, להסית את הציבור להתפרע ולצאת נגד המדינה ונגד בית המשפט.

* ישראל, מדינת העם היהודי, היא גם מדינת כל אזרחיה. היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד, המעניקה זכויות מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אולם כמדינת הלאום של העם היהודי, לא זו בלבד שהיא מדינתו של כל יהודי שעלה, לא רק לפני 35 שנה, אלא גם לפני 35 דקות – היא מדינתו של כל יהודי בעולם. כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה, וברגע שיעלה, הוא יהיה אזרח בפועל, באופן אוטומטי.

ואם זה לא מוצא חן בעיניו של טיבי, הוא מוזמן לשתות את מי הים של עזה.

* ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית. לכן, אסור שתיכנע לאלימות. אסור שאלימותם של המתפרעים תשפיע כהוא זה על קבלת ההחלטות בנושא חוק פראוור.

* כישראלי וכיהודי, חשתי בושה עמוקה על גירוש הקצין והחיילים הדרוזים מאבטחת הכור בדימונה. איזו אטימות ואיזו כפיות טובה כלפי העדה הדרוזית הנאמנה וכלפי חיילים וקצינים המחרפים את נפשם על הגנת המדינה. חרפה.

* סגנו של נסראללה: "תגובת ישראל להסכם בין איראן למעצמות מעידה עד כמה ההישג שלנו גדול". צודק.

* התוקפנות הסינית כלפי יפן, היא פועל יוצא של חולשת ארה"ב. המדיניות הפייסנית, שנועדה להבטיח "שלום בדורנו", עוד תצית הרבה שריפות בעולם. האנושות תשלם מחיר כבד על המדיניות קצרת הרואי הזאת.

* ביד הלשון

בפינתי הקודמת סיפרתי על עורך לשוני ש"תיקן" במאמרי את "משתמע לשני פנים", הנכון, ל"משתמע לשתי פנים", השגוי.

אולם פעמיים בעבר, עורכים לשוניים ש"תיקנו" לי שגיאה, "תיקנו" למעשה את התנ"ך. כתבתי: "פוסח על שתי הסעיפים", ודבריי תוקנו ל"פוסח על שני הסעיפים".

כנראה שהעורך חשב על סעיפים בחוזה, שהם באמת בלשון זכר. אולם מה הקשר של הסעיפים הללו לביטוי?

הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך. "סְעִיפִּים" הם ענפים. אליהו הנביא גוער בעם ישראל, על שהוא אינו בוחר בין עבודת ה' לבין עבודת הבעל, ומשווה זאת למי שמהסס על איזה ענף לעמוד ואינו מסוגל לבחור. וכך אמר אליהו לעם: " עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"

זה המקור היחיד לביטוי, והוא מופיע בלשון נקבה – "שתי הסעיפים".

השיבוש ההזוי ביותר של עורך לדברים שלי, לפני למעלה מעשרים שנה, היה של עורכת מקומון ששינתה את "חרב פִּיפִיוֹת" ל"חרב ציציות". כשהתקשרתי אליה להביע את תמהוני וכעסי, היא הסבירה שאינה מכירה מילה כזאת וחשבה שזאת טעות. את המילה ציציות, היא כנראה מכירה. אך עד היום איני יודע על איזו חרב היא חשבה.

* "חדשות בן עזר"

* שעה קלה לאחר שנודע על ההסכם בז'נבה, עלה באתר "הארץ" מאמר של אמיר אורן, תחת הכותרת "בז'נבה מוסמרה תבוסת נתניהו". מזמן לא ראיתי המחשה של פתגם, כפי שהמאמר הזה ממחיש את "אין שמחה כשמחה לאיד". אלא שלאידו של מי צוהל אורן? האם סכנת התגרענותה של איראן והתקפלות המערב בפני איראן, היא בעייתו הפרטית של נתניהו? המאמר גורס שבהסכם ז'נבה תמה הקריירה הפוליטית של נתניהו, וכעת עליו לפרוש. זהו מאמר עסקני, של מי ששנאת נתניהו מעבירה אותו על דעתו, והוא שמח על פגיעה חמורה בביטחון ישראל, כי הוא יכול להציג אותה כתבוסת נתניהו. מאמר נקלה.

אני יכול לראות בעיני רוחי את הריר בזוויות פיו של אמיר אורן, כאשר יכתוב את המאמר אחרי הניסוי הגרעיני של איראן: "יש! בבושהאר מוסמרה תבוסת נתניהו!!!".

* כאשר ראש האופוזיציה החדש יצחק הרצוג טוען שההסכם עם איראן גרוע ומאשים את נתניהו בכישלון מדיניותו, אפשר להסכים אתו או לחלוק עליו, אך לבטח זה טיעון קונסיסטנטי מבחינה לוגית. אבל כאשר "הארץ" נשפך מהתלהבות על ההסכם הנפלא, ומאשים את נתניהו בכישלון, זאת קנטרנות אוטומטית.

* שותפות האינטרסים בין ישראל לסעודיה במאבק נגד תכנית הגרעין האיראני, מעוררת אצלנו פנטזיה על התקרבות בין שתי המדינות, אפילו ברית אסטרטגית. כדאי לזכור, שסעודיה אינה טובה בהרבה מאיראן. היא דיקטטורית יותר מאיראן. היא רודפת הומוסקסואלים לא פחות מאיראן. היא המדינה היחידה בעולם האוסרת על נשים לנהוג. היא כורתת ידי גנבים. והיא עומדת במידה רבה מאחורי אל-קאעידה.

המאבק החריף במזה"ת בין שיעים לסונים, אינו מאבק בין אויבי ישראל לידידי ישראל. המלחמה בין חיזבאללה לאל-קאעידה בסוריה, היא מיקרוקוסמוס של המאבק הכולל בין שני הזרמים באסלאם. מוטב שלא נשגה באשליות. לא תמיד אויבו של אויבי הוא ידידי.

* החברה הישראלית עברה בשבוע שעבר שבוע קשה במיוחד. היא טולטלה בין שתי פרשיות קשות ומסעירות, פרשת הרב מצגר ופרשת איל גולן.

פרשת איל גולן אינה פרשת רכילות עסיסית וצהובה על ידוען נוצץ. זו פרשה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות מרחיקות לכת, הנוגעות לגיבור תרבות ישראלי, שעשרות אלפי צעירים ובני נוער נושאים אליו את עיניהם ורואים בו מודל לחיקוי ולהערצה. והנה, אותו גיבור תרבות אינו מנצל את מעמדו לביטוי מחויבות כלשהי לכלל, לחברה, אלא כאמצעי לסיפוק יצריו, תוך ניצול ציני ובוטה של הערצת נערות, מתוך גישה המתייחסת לנשים ולנערות כאל גושי בשר, כאל סחורה לסיפוק תאוותיו, תוך הפעלת רשת של משרתים – "הפמליה", שנועדה לספק לו את הסחורה, וגם ליהנות משאריותיה.

פרשת הרב מצגר, נוגעת למי שאמור לייצג את היהדות, את מסורת ישראל, את הדת היהודית בחברה הישראלית. האיש יושב על כיסאו של הרב קוק, הוא אמור לשמש דוגמה ומופת לחברה היהודית. ומתברר שמדובר באדם מושחת עד היסוד, שתאוות הבצע מוליכה אותו ומעוורת את עיניו, ואין הוא בוחל במעשי פשע ושחיתות, תוך ניצול מעמדו ועוצמתו, כדי להשיג עוד ועוד כסף.

בשני המקרים מדובר באנשים שאמורים להוות מופת, אבל הם דוגמה לעבודת אלילים, לפולחן הכסף, פולחן הכוח, פולחן הכבוד, פולחן השליטה ופולחן הזימה, שהעבירו אותם על דתם ועל דעתם.

בשני המקרים, גיבורי הפרשה מתחמקים מאחריות, מטילים אותה על הזולת; האחד מסתתר מאחורי אביו, האחר מנסה לשחד את עוזרו כדי שישכב למענו על הגדר "כמו שולה זקן" וייקח על עצמו את האחריות על חטאיו.

התמונה המצטיירת מהשבוע העצוב הזה, היא תמונה של ישראליות מכוערת, שטופת תאווֹת, הרוקדת סביב עגל הזהב. תמונה קשה המעוררת את החשש שפני הדור כפני הכלב.

* אך כמובן שזה רק צד אחד של החברה הישראלית. אני אופטימי מאוד באשר לעתידה של המדינה, ולו בזכות אלפי צעירים, לפני ואחרי צבא, הבוחרים להיות חלק מתכניות ערכיות, המבטאות את היפוכה המוחלט של אותה ישראליות מכוערת. הם מגלמים בחירה בדרכים ערכיות ומוסריות; ערכים אנושיים, יהודיים וציוניים - ערכים של ערבות הדדית, אכפתיות, מחויבות לחברה, יושר, הגינות, עבודה.

* אהוד בן עזר מקשה – מדוע חסידי מצגר לא הפגינו והתפרעו למענו ולעומת זאת חסידי אברג'יל כן הפגינו והתפרעו? והוא משיב על קושיית עצמו בהבדל העדתי, בין מזרחים ואשכנזים.

אין לכך שחר. הסיבה שחסידי מצגר לא הפגינו למענו, היא שאין למצגר חסידים. לעומת זאת, אילו היה מדובר באדמו"ר חסידי אשכנזי או אף גדול תורה ליטאי, אין ספק שהיינו רואים הפגנות והתפרעויות אף חמורות יותר משל חסידי אברג'יל. וכבר ראינו התפרעויות כאלו במאה שערים, כשלא היה מדובר ברב גדול, אלא באיש העדה החרדית שנחשד בטלטול בנו התינוק למוות. והמפגינים לא היו מעדות המזרח, אלא אם כן נחשיב ככאלה את בני עדות מזרח אירופה.

* על פי ההערכות, ספק אם יש די ראיות לגבש כתב אישום נגד אייל גולן, כי אי אפשר להוכיח האם הוא ידע שמדובר בקטינות, וכי עדויות הנערות מבולבלות. ואם לא יוגש כתב אישום, הוא עלול לצאת מהפרשה כמנצח, וכלי התקשורת ישחרו לפתחו וישלמו הרבה כדי לזכות בראיון הראשון עמו, רווי הרייטינג, שבו הוא יספר על העוול שנעשה לו, איך שפכו את דמו, על הימים הקשים שעבר, ואולי גם על רדיפה עדתית.

ומה עם הקורבנות שלו, שאפילו עוד אינן מבינות שהן קורבנות?

את מי זה מעניין?

* בניגוד לשמעון פרס, עמיר פרץ ועמרם מצנע, שלי יחימוביץ' הפסידה בבחירות, חטפה מכה קשה מאוד, אך קיבלה את דין הבוחר ולא פרשה למפלגה אחרת. וכך, גם בתבוסתה, היא תרמה להיגיינה הציבורית בישראל.

* הרציתי בפני צעירים יהודיים מאוקראינה (עם מתורגמן צמוד), המשתתפים בתכנית "מבט" של הסוכנות ותנועת בית"ר. במהלך התכנית האורכת חצי שנה, הם לומדים עברית, יהדות וציונות. פגשתי כמה עשרות יהודים ציוניים נלהבים. חלק מן הבנים חובשי כיפה. אין לי ספק שבעקבות התכנית, רובם יעלו לארץ (הבנתי שזאת הייתה התוצאה במחזורים הקודמים).

וחשבתי לעצמי, בכאב, כמה מן היהודים הללו יגלו, אחרי עלייתם, שהרבנות אינה מכירה ביהדותם.

* לפני ארבע שנים, השתתפתי בסיור של קק"ל והמועצה הציונית, בהובלת  יו"ר קק"ל אפי שטנצלר, להצגת פעילות והישגי קק"ל בנגב המערבי. במה שהיה בעבורי גולת הכותרת של הסיור... לא ראיתי כלום.

עמדנו על דיונה בחולות חלוצה, הנקודה היחידה שאיכשהו ניתן להגיע אליה. ימין ושמאל רק חול וחול. "אתם רואים את הדיונה הזאת"? נשאלנו. "זאת חלוצית 1". "ואתם רואים את הדיונה שלידה? זאת חלוצית 2". מיותר לציין שהדיונה נראתה כתאומה זהה של דיונית 1. "וזאת חלוצית 3". לא היה כביש, לא הייתה תשתית מינימלית, שום זכר לציוויליזציה. אבל היו חזון, הייתה תכנית והיו חלוצים – עקורי גוש קטיף שאמורים ליישב את הנקודות.

השבוע חזרתי לשם עם קבוצת ירוחם. קבוצת ירוחם היא קבוצה של אנשי ציבור ומעשה ממגוון רחב של תחומי עשיה, שקובצו בידי ד"ר צביקה צמרת. הקבוצה קמה לפני 14 שנה, והרכבה השתנה עם השנים. הרכב הפורום הוא כור גרעיני של יזמות חברתית. וכך, אף שכחוג אנו רק מסיירים במקומות שונים בארץ ולומדים את החברה הישראלית, כמעט כל ביקור מוליד, איזושהי יוזמה, איזושהי היכרות, איזשהם קשרים המועילים למוקד הסיור. הסיור במועצה האזורית אשכול התמקד, ברובו, בסיור בחלוציות.

הנוף מסביב לא השתנה – הצהבהב הצהבהב הזה. אך היום יש שם כבישים, יש תשתיות והעיקר – שלושה יישובים: בני נצרים, נווה ושלומית (בהקמה). לצד קרוונים יבילים, יש כבר בתי קבע ראשונים, מוסדות חינוך, בית כנסת. ושטחי חקלאות מעובדים – פרדסים, מטעים, גידולי שדה. המחזה מרנין ומרומם נפש. אך יותר ממראה העיניים, התרגשתי מהמפגש עם המתיישבים.

הגרעין המוצק הם עקורי נצרים ועצמונה, אליהם הצטרפו עקורים מיישובים אחרים, אך רוב התושבים הם משפחות צעירות מן הציונות הדתית שהצטרפו אליהם. והיה מרגש מאוד לשמוע את סיפורם, ובעיקר את סיפורה של צורית ירחי.

אנשי נצרים בחרו להאמין עד הרגע האחרון לפני עקירתם, שלא ייעקרו. הם המשיכו לבנות, לנטוע וליצור כרגיל. ניתן לצפות שכך, ללא הכשרת הלבבות וההכנה הפסיכולוגית, העקירה תביא להתרסקות. אולם כבר בערב העקירה, עוד טרם נהרסו הבתים, ישבו העקורים, לא כדי לבכות את אסונם, אלא לדיון על מה הלאה. מה המשימה החלוצית החדשה שניקח על עצמנו? ועוד באותו ערב הם החליטו להמשיך את מפעלם החלוצי, בהקמת התיישבות ציונית חדשה בנגב. וכך, משימתיים כתמיד, נחושים כתמיד, על אף הכאב והאבל, כבר באותו היום הם היו בעיצומה של המשימה הבאה, בעיצומו של האתגר החדש.

וכך, בחולות חלוצה, סמוך למשולש הגבולות – ישראל, מצרים ורצועת עזה, קמו שלושה יישובים נפלאים.

מי יתנני במדבר מלון אורחים.

* בבני נצרים הוקמו מוסדות חינוך שונים: גנים, בית ספר, ישיבה תיכונית, אולפנה, מכינה קדם צבאית, מדרשה. וגם מוסד חינוכי לנוער קצה בשולי הציונות הדתית, נוער שנשר ממוסדות שונים וזו לו ההזדמנות האחרונה, חבל ההצלה לחזרה למסגרת, לחיים נורמטיביים, ללימודים, לתעודת בגרות, לגיוס לצה"ל.

וכך כמשיחה לפי תומה, סיפרה לנו חברת היישוב, חרד"לית וימנית לעילא לעילא, ש"זאת ההצלה שלהם לפני שיהפכו לנוער גבעות".

יש מי שמנסים להציג את "נוער הגבעות" כמייצג של ההתנחלויות או כחוד החנית שלהם. אך הנה, כך רואה אותם הציבור החרד"לי – נוער שוליים שהתדרדר, ולא הצליחו להציל אותו.

אנשי הימין הרדיקאלי, מי שדיג במים עכורים – אומנותם, מסיתים את הנוער הזה למעשים שלא יעשו.

* מבין חמשת הספרים שעלו לשלב האחרון של פרס ספיר, קראתי רק את ספרה של יהודית קציר "צילה". מאחר ולא קראתי את האחרים, איני יכול להשוות ולומר האם זה הספר הראוי ביותר. אולם אין לי ספק שהוא ראוי ביותר, כספר העומד בפני עצמו. ספר מרתק ומחכים. והוא גם ראוי ביותר לפרס היצירה הציונית.

* בפרשת השבוע, פרשת "מקץ", מלמד אותנו יוסף שיעור במנהיגות. מנהיגות אמת, היא זו המיטיבה לזהות את העתיד, ומוכנה לדחות סיפוק מיידי כדי להבטיח את העתיד. ולכן, בשבע השנים הטובות, אין היא מתבשמת מהצלחה, אלא מקבלת החלטות בלתי פופולאריות כדי להיערך היטב לשבע השנים הרעות. מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגות עם מעוף, הרואה למרחוק ומקדמת פני העתיד. בזכות ראיה זו, מציל יוסף את מדינתו – מעצמת העל של התקופה ואת העולם כולו מאסון.

היפוכה של מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגותו של אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, שאינו מסוגל לדחות את הסיפוק של הסכם עכשיו בכל מחיר. הוא ממשכן את העתיד ומסכן את האנושות כולה. מה אכפת לו? בעוד שלוש שנים זו לא תהיה הבעיה שלו...

עכשוויזם ומנהיגות הם תרתי דסתרי.

* ביד הלשון

קראתי מאמר של אורי הייטנר ב"ישראל היום" ומצאתי שם את צירוף המילים: "שאינה משתמעת לשתי פנים". מהיכרותי עם הכותב, צירוף המילים נשמע לי מוזר. ... שמא פליטת מקלדת? נכנסתי למקור, ושם כתוב "אינה משתמעת לשני פנים". כלומר... העורך הלשוני "תיקן" את דברי.

מן הסתם, הוא חשב לעצמו, אנו אומרים "סבר פנים יפות", ומכאן שנכון לכתוב זאת בלשון נקבה.

יש שני מובנים למילה פנים. האחד – פרצוף, החלק הקדמי של הראש ובכלל – הצד הקדמי של דבר מה. דמות, מראֶה. השני – רבים של פָּן. פן = צורה, אופן.

לאיזה משני המובנים התכוון כותב המאמר? כמובן, לרבים של פן. המילה פן היא בלשון זכר. וזה אינו משתמע לשני פנים. העורך הלשוני לא תיקן, אלא קלקל.

אגב, פנים במובן של פרצוף, נכונה הן בזכר והן בנקבה.

* "חדשות בן עזר"

* נובמבר 2013.

מינכן 2.

* אין לי ספק שהפילוסופיה הפייסנית, שעומדת מאחורי מינכן 2 כפי שעמדה גם מאחורי מינכן 1, היא פילוסופיה שוחרת טוב, שוחרת שלום. אך כאילו על הפילוסופיה הזאת נאמר שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. למעשה זו פילוסופיה בלתי מוסרית, כיוון שהיא עורקת מן המאבק בין טוב ורע, שתכליתו היא ליצור עולם טוב יותר, ומוסרת לרע את הניצחון.

* האם חתימת הסכם מינכן 2 היא כישלון של נתניהו?

אילו חתימת ההסכם הרע הזה הייתה נמנעת, זו הייתה הצלחה של נתניהו. ולכן, החתימה על ההסכם הזה היא כישלון שלו. הוא נכשל במאמציו הכבירים לשכנע את המערב להימנע ממנו.

מבחן התוצאה הוא מבחן חשוב, אך אין הוא חזות הכל. לא פחות חשוב המבחן המוסרי. במבחן המוסרי, ייאמר לזכותו של נתניהו, שהוא נאבק בכל כוחו, עד הרגע האחרון, כדי למנוע את הכניעה לרֶשָׁע העולמי. כפי שיהיה מגוחך להאשים את צ'רצ'יל שהוא נכשל במניעת הסכם מינכן 1, כך מגוחך להאשים את נתניהו שהוא נכשל במניעת הסכם מינכן 2.

* לפני שבועיים, כאשר סבב השיחות לא הניב את מינכן 2, כתבתי כאן שניצחנו בקרב אך המערכה עוד לפנינו. השבוע הפסדנו בקרב, אך המערכה עדין לפנינו. כעת יש להפעיל כל לחץ אפשרי, כדי שהסכם הקבע עם איראן לא יהיה מינכן 3, כי אז זה יהיה מסוכן הרבה יותר. יש להפעיל כל לחץ אפשרי כדי להבטיח שבתום תקופת הביניים יוחרפו הסנקציות באופן משמעותי, עד כדי חרם טוטאלי על הכלכלה האיראנית, כדי לכפות עליה את ביטול תכניתה הגרעינית. זאת הדרך היחידה למנוע את ההכרח בפעולה צבאית.

* ולגבי השאלה המיתממת – מה? כל מנהיגי העולם טיפשים? הם לא מבינים?

התשובה היא – סקירה מהירה של תולדות המאה ה-20. גם אז מנהיגי העולם לא היו טיפשים אבל הם לא הבינו, והמחיר היה עשרות מיליונים הרוגים, במלחמות שניתן היה למנוע אותם. הם לא נמנעו בשל קוצר ראי והעדפת הסיפוק המיידי של "שלום עכשיו" על פני אחריות אמתית לעתיד האנושות. וחבל שההיסטוריה חוזרת על עצמה, כאשר היא מופקדת בידי אישים כאובמה – צ'מברליין של המאה ה-21.

* בזכות מה בוז'י הרצוג הוא יו"ר מפלגת העבודה?

בזכות השתיקה.

* רגע ההודעה על נצחונו של הרצוג בפריימריז של מפלגת העבודה, הוא יריית הפתיחה של הקמפיין להדחתו. המדיחים: איתן כבל ואראל מרגלית. אולי גם שלי יחימוביץ'. ... ואולי גם שמעון פרס.

* אחרי עשרים שנה, הצבעתי בבחירות האחרונות למפלגת העבודה. בזכות שלי יחימוביץ'. לא עוד.

* במאמר ב-ynet "הכיבוש של הרצוג", מסביר ההיסטוריון ד"ר יחיעם וייץ את הפסדה של שלי יחימוביץ' בזניחת המסר המדיני ובהשלמה עם "אקיבוש" וה"איטנכלות". "בעולמה של יחימוביץ'", הסביר וייץ, "לא היה קשר בין המצב החברתי לבין מארת הכיבוש [שגיאת הכתיב במקור א.ה.]. היא לא הבינה שהאסון נמצא 5 דקות מכפר סבא". דעה לגיטימית, רבים השמיעו אותה, אין בה חדש. אבל וייץ הוא היסטוריון, חוקר הציונות ותולדות הפוליטיקה הישראלית. לכן, מוזר לקרוא בדבריו את האמירה השקרית הבאה: "יצחק הרצוג לא יונה - הוא חלק מ'הזרם המרכזי' במפלגת העבודה וקודם במפא"י, כמו אביו חיים הרצוג שהיה חבר בכיר בזרם הזה". זהו שקר וכזב, וכאשר היסטוריון כווייץ משכתב כך את ההיסטוריה זוהי הזניה של האקדמיה. אכן, חיים הרצוג היה ממנהיגי הזרם המרכזי במפלגת העבודה. הזרם המרכזי היה הזרם הניצי במפלגה. אבל הן יחימוביץ' ובוודאי בוז'י הרצוג, הרחיקו לכת ת"ק על ת"ק פרסה הרחק מעבר לקצה הזרם היוני במפלגת העבודה באותם ימים. הזרם המרכזי דגל בפשרה טריטוריאלית על פי תכנית אלון, באחדות ירושלים רבתי בריבונות ישראל, בריבונות  ישראל על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ועל צפון ים המלח ומדבר יהודה ועוד. הזרם הזה הקים את ההתיישבות בבקעת הירדן, בגוש עציון, במזרח ירושלים, במעלה אדומים ועוד.

פסגת הקריירה המפוארת של חיים הרצוג הייתה נאומו ההיסטורי בעצרת האו"ם, עת כיהן כשגריר ישראל באו"ם, בעקבות החלטת העצרת שגינתה את הציונות כגזענות (נובמבר 1975). בנאומו קרע הרצוג את המסווה של האנטישמיות כ"אנטי ציונות", ואמר שאילו היטלר היה יושב כאן באולם הוא היה מרגיש בבית. בשיאו של הנאום, קרע הרצוג לגזרים את החלטת האו"ם (בדומה לאביו, הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג, שקרע את הספר הלבן).

למחרת החלטת האו"ם, כינס ראש הממשלה יצחק רבין את ממשלתו להחליט על התגובה הישראלית להחלטה. המסר של רבין היה, שהתגובה הציונית ההולמת היא מעשה ציוני, המתריס – אתם מגנים את הציונות, ואף על פי כן אנו ממשיכים להגשים אותה. החלטת הממשלה הייתה להקים ארבעה יישובים חדשים בגולן. זאת דרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה. זו דרכו של הזרם המרכזי של מפלגת העבודה.

ההיסטוריון יחיעם וייץ יודע זאת, כמובן. הוא לא טועה. הוא מטעה. ביודעין.

* עוד כתב וייץ במאמרו, בהשוואה בין בוז'י הרצוג לשלי יחימוביץ': "הוא לא בת-יענה ומסוגל לנתח את המשמעות הקטלנית של התהליך המדיני העלוב שראש הממשלה נגרר אליו ממש נגד רצונו." האמת היא שיחימוביץ' הרבתה לאחרונה לתקוף את נתניהו על "סרבנותו" התוקעת את התהליך המדיני. אלא, שהאמירות הללו לא התחברו אליה באמת. היא לא השמיעה אותן באותו להט כמו את מסריה בתחום החברתי והכלכלי. ניכרים דברי אמת, וניכר שהאמירות הללו של שלי לא נבעו משכנוע פנימי עמוק, כמו דבריה נגד הפערים בחברה ובעד סולידריות חברתית. היא דקלמה לקראת הפריימריז את מה שהיה מצופה שתאמר. אני משוכנע שהאמירות הללו לא הוסיפו לה אפילו קול אחד. ולא מן הנמנע שהם גרעו ממנה קולות, מאחר והיתרון הגדול שלה הוא האותנטיות, והיא ממש לא נשמעה אותנטית כשהשמיעה את המסר הזה.

* אחת הסוגיות המרכזיות בפריימריז במפלגת העבודה, הייתה שאלת ההצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו. מחנה שלי יחימוביץ' האשים את הרצוג ברצון להצטרף (או "לזחול") לממשלה ומחנה הרצוג טען שמדובר בספין והכחיש זאת מכל וכל.

שאלת הצטרפות לממשלה או אי הצטרפות אליה, היא שאלה פוליטית מובהקת וראוי שמפלגה פוליטית תעסוק בה. אולם הדיון בנדון במפלגת העבודה אינו פוליטי בוגר, אלא רגשי וילדותי. אפשרות ההצטרפות לממשלה מוצגת כבגידה ועריקה אל האויב.

אין שום אידיאולוגיה בישיבה באופוזיציה ולא בכהונה בממשלה. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע. בכל עת צריכה מפלגה, שאינה מפלגת השלטון, לבחון היכן היא אפקטיבית ומשפיעה יותר – בעשיה בפועל והשתתפות בהכרעות ממשלה, או בבניית אלטרנטיבה לשלטון באופוזיציה. זו הכרעה פרגמטית בין שתי חלופות פוליטיות לגיטימיות.

* לשם מה אדם מצטרף כחבר למפלגה, משלם מסי חבר? בעבר היו חיי מפלגה, חיי סניף תוססים. החברות נתנה משמעות אידיאולוגית ובית חברתי לחברים. היום החברות במפלגה היא בעיקר לצורך הפריימריז. ולכן, איני מבין מה גורם לאדם להתפקד למפלגה, לשלם דמי חבר, ולא להצביע בפריימריז. ובוודאי שאיני מבין זאת כאשר מדובר בכמעט מחצית חברי המפלגה, כפי שהיה בפריימריז במפלגת העבודה וכך גם בשאר המפלגות בשנים האחרונות.

כאשר אחוזי ההצבעה לכנסת או לרשויות המקומיות נמוכים, אנו מסבירים זאת באדישות וחוסר עניין. אבל מי שאדיש וחסר עניין – לשם מה הוא התפקד למפלגה?

* הנשיא לשעבר יצחק נבון הגיע לקלפי כדי להצביע בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, ומסתבר שהוא לא הסדיר את תשלום מסיו, ולכן לאחר שטורטר זמן רב, נאמר לו שלא יוכל להצביע.

טוב להיווכח שמפלגה שהתאפיינה עד לאחרונה במפקדי ארגזים ובשחיתות בבחירות, הייתה למפלגה מסודרת, עם בחירות דמוקרטיות וחופשיות באמת. ולכאורה, המקרה של נבון הוא ביטוי לערכים של שוויון בפני החוק.

ואף על פי כן, יש משהו נוקדני, לטעמי, ב"ייקוב הדין את ההר" הזה. מפלגה יכולה להרשות לעצמה, בסיטואציה כזו, לנהוג לפנים משורת הדין, ובהתייעצות מהירה של ראשיה, כולל שני המתמודדים, לאפשר לו להצביע ולהסדיר את הדרוש הסדרה לאחר הבחירות.

מדובר באיש מפלגה ותיק ומסור, שיצק מים על ידיו של ב"ג בתקופת הקמת המדינה, שהיה שליח מפלגתו בכנסת ובממשלה שנים רבות, שהיה אחד הנשיאים המוצלחים והאהודים בתולדות המדינה, וכאשר בגיל 92 בעיה טכנית מונעת ממנו להצביע – ניתן היה למצוא פתרון אנושי ומכובד יותר.

* אגב, אין לי שום מושג למי נבון התכוון להצביע. מצד שני, דומני שאני יכול להעריך למי היה מצביע מחליפו בתפקיד, אילו עוד היה אתנו. הנשיא השישי היה חיים הרצוג.

* אנקדוטה: ב-1997, במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, ערכנו מבצע מיוחד – 48 שעות שידור של "קול ישראל" מהגולן. כל הבכירים, העיתונאים והטכנאים עלו לגולן, ישנו בצימרים של אורטל, ושידרו מאולם הספורט של קצרין. אני שירתתי באותם ימים כדובר ועד יישובי הגולן וליוויתי את מבצע השידור ואת העיתונאים.

בערב הראשון, הוזמנו כל האורחים לסדנת יין של יקבי רמת הגולן, במועדון "הבזיליקום" באורטל. תוך כדי האירוע הגיעה הידיעה על כך שראש הממשלה נתניהו הוזמן לחקירה פלילית בפרשת בר-און. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שראש ממשלה נחקר. סנסציה של ממש. והעיתונאים אכלו את עצמם, שבסערה הזאת הם נמצאים בגולן, הרחק ממרכז העניינים.

יום השידורים השני התקיים, כמתוכנן, מהגולן. אולם רוב הכתבות על הגולן, שתוכננו להיות משודרות בתכניות האקטואליה, לא שודרו. החדשות המסעירות השתלטו על התכניות.

כך גם התכנית "הכל דיבורים" עם שלי יחימוביץ'. היא ניהלה את התכנית ביד רמה ובמקצועיות מרשימה, כל כולה מרוכזת רק בנושא אחד, חקירתו של נתניהו. ואז, באמצע השידור שלה, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. היה ברור שיש לשים בצד את חקירת נתניהו ולהתחיל לדבר על הרצוג. ברגע שהידיעה הגיעה לשלי, היא צרחה: "מה הוא מת לי באמצע השידור?".

* ההליך הפלילי בפרשת אייל גולן יתמקד בסוגיות כמו – האם ניתן להוכיח שגולן ידע שמדובר בקטינות ושאלת השימוש בסמים. על פי התשובות לשאלות אלו יקבע האם גולן יופלל או לא.

אולם אותי מעניין הפן המוסרי והחברתי לא פחות מהפן הפלילי. בפרשה הזאת אנו רואים יחס לנשים ולנערות כאל גושי בשר; כאל סחורה שאותה "ספקים" דואגים "להשיג" עבור ה"כוכבים", לסיפוק תאוותם. מעבר לעניין הפלילי, זו התנהגות של בהמות.

* עבודת האלילים של סגידה לסלבס, היא פגע רע בפני עצמו. כמובן שאין בכך כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הניצול הבוטה של ההערצה הזאת בידי מי שאמור להיות המבוגר האחראי, השקול. אבל החברה הישראלית ומערכת החינוך צריכים להתמודד עם עבודת האלילים הזאת. להציג לנוער ערכי אמת מול הפולחנים האליליים הללו.

* כאשר נערך קמפיין לעידוד הקריאה, זמרים, ספורטאים וידוענים כיכבו בו, סיפרו על אהבתם לקריאה. ההנחה היא, שאם יש לאנשים השפעה על ילדים ונוער, מן הראוי שהם יגייסו זאת לטובת הציבור. כמה דוחה שהאיש הנקלה הזה מגייס את מעמדו ואת הערצת בנות טיפש עשרה, לסיפוק יצריו ותאוותיו.

* גם אני עומד על זכותי הטבעית וההיסטורית להעשיר אורניום.

* "אתה שונא עשירים", הפטיר כנגדי ד.י., אחד מחבריי בפייסבוק. הלהיט של הדמגוגיה האנטי סוציאלית של אנשי "מסיבת התה" הישראלית, הוא הגדרת כל קול ביקורתי כלפי הטייקוניזם החזירי, כלפי כלכלת הג'ונגל של "חטוף ככל יכולתך" שבה החזק אוכל את החלשים; כלפי אותו עיוות של הקפיטליזם, המוחק למעשה את התחרותיות, שאינה יכולה להתקיים ללא רגולזציה חזקה של המדינה כ... "שנאת עשירים" ואף כ"קינאה בעשירים". כן, אותו ד.י. ושכמותו, מרשים לעצמם להטיח בי – מי שהדבר האחרון בעולם שמעניין אותו הוא כסף ורכוש, ב... "קינאה" בעשירים.

איני שונא עשירים. אני שונא את עבודת האלילים של הסגידה לכסף, לעגל הזהב.

אני דוגל בציונות הקונסטרוקטיבית המעשית, שדגלה תמיד בשילוב בין הון לאומי והון יצרני פרטי, בין שוק חופשי ומדיניות רווחה, למען פיתוח הארץ, בניין המדינה וחיזוק החברה.

* דב לאוטמן הוא התגלמות הציונות הקונסטרוקטיבית הזאת. נכון, הוא היה איש עשיר.  הוא היה איש עשיר, שבנה את הונו ביושר בעשיה ציונית יצרנית אמתית של בניית הארץ ופיתוחה, באמצעות קידום התעשיה, הקמת מפעלים בפריפריה, יצירת מקומות עבודה רבים. ולצד העשיה הזאת, הוא פעל למען החברה הישראלית, למען החינוך לכל, למען צמצום פערים חברתיים, לחיזוק אוכלוסיות מוחלשות.

יהי זכרו ברוך!

* שי ניצן, המועמד לתפקיד פרקליט המדינה, הוא פטריוט וביטחוניסט ממדרגה ראשונה. קשה למצוא בפרקליטות ביטחוניסט מובהק ממנו לאורך שנים. ללא מורא, הוא עמד בבית המשפט העליון וייצג שם את המחויבות העמוקה לביטחון המדינה, שאינה עולה תמיד בקנה אחד עם דקדוקי עניות משפטיים ועם הרוח הבזה לביטחון בשם השמירה על זכויות האדם.

והנה, דווקא הוא מוקע בידי הימין הקיצוני. למה? בדיוק מאותה סיבה. בהיותו ביטחוניסט ופטריוט, הוא פעל למיצוי הדין נגד גורמי ימין רדיקאלי הפוגעים במעשיהם בביטחון ובחוק. הוא פעל נגדם בתקיפות, ללא משוא פנים, ללא פחד. וכך הוא הפך לאויבם.  

גורמי הימין הקיצוני מנסים להטיל חתתם על כל מי שפועל נגד חטאתם. ובמיוחד הם מנסים להטיל חתתם על משרתי ציבור השייכים לציונות הדתית או גדלו בתוכו, כמו האלופים יאיר נווה, גרשון הכהן ואלעזר שטרן ומסיבה זו הם מקצינים את פעולתם נגד שי ניצן.

ההתנגדות של ברית הקיצונים - אנשי השמאל והימין הקיצוני, למינויו של הפרקליט הביטחוניסט שי ניצן לתפקיד פרקליט המדינה, מדברים בעיקר בזכותו ומצביעים על התאמתו לתפקיד.

* נקודה אחת בעברו של ניצן מעוררת בי ספקות לגבי התאמתו לתפקיד – היותו בין רוקמי עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי משה קצב. אני שולל עקרונית עסקאות טיעון עם אנשי ציבור. לא כל שכן, כאשר מדובר בבכיר כל כך כמו נשיא המדינה, ובוודאי כאשר מדובר בעבירה כה חמורה כאונס.

יש לקוות ששיקול הדעת הלקוי שהפעיל ניצן בנושא זה, לא יאפיין את תפקידו כפרקליט המדינה.

* טענה אחת של מבקרי המינוי של שי ניצן ראויה לעיון ולדיון – הביקורת על כך שרק מועמד אחד מוצג בפני הממשלה, וכך היא מהווה למעשה חותמת גומי. מן הראוי לבחון את הצורך להגיש לבחירת הממשלה יותר ממועמד אחד. אולם יש לזכור שהגשת מועמד אחד הוא הנוהל המקובל במינוי בכירים, כמו הרמטכ"ל, המפכ"ל, נגיד בנק ישראל, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. יתכן שיש לשנות זאת, אולם אין הדבר קשור ספציפית לבחירתו של ניצן, ולכן אין שחר לטענה על הליך לקוי בבחירתו.

* כל אימת שנעשה ניסיון להגדיר את הטרור של "תג מחיר" כטרור, קופצים סייעני הזוועה הזאת בהיתממות: "טרור?! בסך הכל גרפיטי..."

גרפיטי... האם כאשר בני דמותם של פורעי "תג מחיר" כותבים כתובות "מוות ליהודים" על בתי כנסת, זה גרפיטי?

והנה, בשבוע שעבר מחבלי "תג מחיר" הציתו בית בכפר סינג'יל. בבית ישנו אותה שעה שני ההורים ושלושת ילדיהם, שנצלו בנס. האם יש הגדרה אחרת לזוועה הזאת, זולת טרור?

התירוץ לפשע הזה הוא רצח עדן אטיאס. וכך, המחבלים הפלשתינאים והמחבלים היהודיים, "נוער הגבעות" משני הצדדים, משתפים פעולה זה עם זה. חוק המחבלים השלובים.

* על חומת בית הקברות בזיכרון יעקב, חרוט משפט מדברים שאמר החלוץ מאיר ליב הרשקו במפגש עם לנציאנו, נציג הברון הירש: "באנו לארץ אבותינו לשם מטרה קדושה. שום בית אחר אין לנו בכל העולם כולו. פה נחיה ופה נמות".

וכך, לפני 130 שנה, כשבאמת היה כאן קשה, הו כמה קשה, די לראות את שורות קברי התינוקות בבית העלמין בזיכרון כדי להבין עד כמה קשה, השיב החלוץ הרשקו לקמפיין הירידה מהארץ בתקשורת הישראלית 2013.

* בצרור הקודם סיפרתי על המפגש של תכנית "גוונים בגליל" עם הרב דוד סתיו. חרף חילוקי הדעות בינינו, היה זה שיח דיאלוגי – ברוח טובה של כבוד הדדי, הקשבה אמתית; לא שיח סטיגמטי, לא התנצחות. היה זה מפגש שהותיר טעם של "יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר", וגם אם המחלוקות אינן קלות ליישוב, ואולי חלקן אינן ניתנות ליישוב, זוהי מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. בדברי הסיכום שלי ציינתי את העובדה הזאת. הזכרתי שיש לא מעט "חילונים" שהאיום הגדול ביותר בעיניהם הוא רבנים דוגמת הרב סתיו, ומזהירים אותנו מפני "מלכודת הדבש ומתק השפתיים בלה בלה בלה". הם יעדיפו רבנים קנאים, פונדמנטיליסטים, מושחתים, עם אש זרה בעיניהם; נוח להם עם הסטיגמה. ובאותה מידה, בקרב ה"דתיים" יש לא מעטים שמעדיפים את החילונים בבורותם, בבערותם, בניכורם ואדישותם, אולי אף בשנאתם, על פני "חילונים" כמונו המהווים איום על עולמם הסטיגמטי, המסודר היטב.

לא חלף יום, וקראתי את דברי ההערכה של אהוד בן עזר ל"רב" מצגר, על כך שהוא משניא את הרבנות על הציבור.

זו הגישה הבולשביקית הידועה לפיה ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר.

* אפרופו מצגר – הוא משלים את הסדרה המושחתת שחווינו בשנים האחרונות: נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר, רב ראשי. הנהגה לאומית הנושאת מאחוריה בנק של שרצים.

* בפרשת השבוע, פרשת "וישב", העוסקת בעיקר במכירת יוסף וראשית דרכו במצרים, מופיע סיפורם של יהודה ותמר.

מפאת קוצר היריעה לא אספר כאן את הסיפור. מי שאינו מכיר או אינו זוכר מוזמן לקרוא את בראשית ל"ח. אני רוצה לעמוד על נקודה אחת – "צדקה ממני", אמר יהודה כשנתפס בחטאתו ולקח אחריות מוחלטת. לקיחת האחריות הייתה נקודת התיקון שלו. לאחר גלות ממושכת הוא חזר אל משפחתו, היה למנהיג הבלתי מעורער של המשפחה והוכיח בפרקים הבאות מנהיגות מופתית. ומזרעו יצאה המלוכה – דוד ושושלתו הם משבט יהודה.

מעשה אבות – סימן לבנים? השבוע נוכחנו בשפל מוסרי ומנהיגותי, ממי שלכאורה עמד עד לאחרונה בראש ההיררכיה הדתית בישראל, הרב הראשי. הוא הוקלט מציע שוחד לעוזרו כדי ש"ישכב למענו על הגדר כמו שולה זקן" וייקח על עצמו את פשעיו. מעבר לשפל העבריינות והשוחד, יש כאן שפל של בריחה מאחריות, ציפיה מעוזרו להיות השכפ"צ והמגן האנושי. אין ביטוי נפסד יותר מזה, לחוסר מנהיגות.

* ביד הלשון

רציתי בניצחונה של שלי יחימוביץ' בבחירות לראשות מפלגת העבודה ואני מאוכזב מהתוצאות. אולם לפחות מדבר אחד אני מרוצה – לא נשמע יותר את הביטויים המעצבנים "ראשת מפלגת העבודה", "ראשת האופוזיציה".

אני יודע, זאת החלטה של האקדמיה ללשון. אבל זה לא עושה את זה פחות צורם.

אין חיה כזאת "ראשה". זה לא שרה, לא אלופה, לא קצינה. ראש הוא ראש. יש ונכון שתהיה "יושבת ראש". ואל תאמרו לי שבתנ"ך נכתב "אבן הראשה" – הראשה מתארת כאן את האבן.

ובינתיים נצטרך להמשיך לסבול את "ראשת" מרצ. נדמה לי שהיא גם תהיה "ראשת" האופוזיציה האמתית.

* "חדשות בן עזר"