* אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר בפריימריז בשלי יחימוביץ'.
ביום שלמחרת בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה, כתבתי שהיום החל מסע ההדחה שלה, בהובלת עמיר פרץ ויצחק הרצוג. מפלגת העבודה היא מפלגה אוכלת מנהיגיה. בחרת מנהיג – קפד ראשו. כמובן שכך אי אפשר לקיים מפלגה. העובדה שראשי מפלגת העבודה אינם מסוגלים לכבד את הכרעת הבוחר ואינם מסוגלים לרסן את יצר השררה שלהם, אינה צריכה לחייב את חברי המפלגה המצביעים בקלפי.
* אילו יצחק הרצוג היה משתף פעולה בחקירת המשטרה על עמותות ברק ולא שומר על זכות השתיקה, יתכן שהיה מורשע ויושב בכלא כמו עמרי שרון, שנקשר לעבירות דומות. במקרה כזה, יכול היה לטעון לאחר ריצוי עונשו ותקופת הקלון, שהוא מילא את חובו לחברה, וכעת יכול לחזור לחיים הפוליטיים, והציבור היה מחליט אם הדבר ראוי.
זכות השתיקה היא הזכות של חשוד לא להפליל את עצמו. מי שבטוח בצדקתו, לא זקוק לזכות השתיקה. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיודע שאמירת האמת תפגע בו. הזכות לא להפליל את עצמו, אף שהיא משבשת את החקירה שנועדה להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם העבריינים, היא זכות אזרח מקובלת. אולם מי שבחר בזכות זו, כאחרון העבריינים, אינו ראוי להיות איש ציבור, וככל שהוא חותר גבוה יותר במערכת הציבורית, כך הוא פחות ראוי.
מבחינה ציבורית, איש ציבור ששמר על זכות השתיקה, כמוהו כאשם כל עוד לא הוכחה חפותו. ומאחר והרצוג שמר על זכות השתיקה, וויתר על ההזדמנות להוכיח את חפותו, או אפילו להיענש, אך בעונש קצוב – מבחינה ציבורית, מן הראוי שיישא לצמיתות אות קין של עבריין מושחת.
ולכן, אין הוא ראוי להנהגה. יש להצביע בעד מי שמתמודד נגדו, במקרה הזה – שלי יחימוביץ'.
* שלי יחימוביץ', בניגוד להרצוג, היא מופת של ניקיון כפיים ושל מאבק בשחיתות. מעולם לא דבק בה רבב, וגם המרים ביריביה יעידו על כך. זו סיבה נוספת לכך שהייתי בוחר בה.
* הייתי בוחר בשלי יחימוביץ', כיוון שבשעה שהנושאים החברתיים כלכליים לא היו במרכז הבמה, אלא דחוקים לירכתי השיח הציבורי, היא ביכרה אותם על הנושאים הפופולאריים והסקסיים ודבקה בהם. היא, יותר מכל אחד אחר, השפיעה על כך שהנושאים הללו נמצאים היום ברום סדר היום הציבורי.
* שלי מייצגת יותר מכל אחד אחר במערכת הפוליטית הישראלית, ערכים של צדק חברתי, סולידריות חברתית, ערבות הדדית, שוויון ערך האדם, אחריות חברתית, הגנה על זכויות העובדים, דאגה לחלשים בחברה, מאבק בגורמים הכוחניים השולטים במשק. ולכן, אף שלא תמיד אני מסכים עם עמדותיה בסוגיות הללו, הייתי בוחר בה.
* הייתי בוחר בשלי, גם כיוון שהיא יוצאת בעקביות נגד שיח השנאה כלפי המתנחלים ונגד האשמתם המרושעת והשקרית בפערים החברתיים ובבעיות הכלכליות של מדינת ישראל. המובן מאליו הזה, הוא ממש אמירה חתרנית בחוגי ה"שמאל", ושלי עומדת על האמת הזאת בעקביות, חרף הבליסטראות שהיא חוטפת בשל כך.
* אני מאוכזב משלי יחימוביץ'. אני מאוכזב מהמסרים המדיניים שלה בשבועות האחרונים. דעותיה של שלי יחימוביץ' מעולם לא היו כדעותיי. שלי יחימוביץ' אינה דוגלת בדרכה המדינית ההיסטורית של תנועת העבודה. כמו כל מפלגתה, היא דבֵקה במהפך המדיני הקיצוני שאהוד ברק חולל בה, לפני כמעט עשור וחצי, עת עקף מ"שמאל" את מרצ ואת "שלום עכשיו".
שלי מעולם לא הסתירה את עמדותיה, והקפידה לציין שהיא מצדדת ב"מתווה קלינטון", כפי שהיא מעדיפה לכנות את מתווה ברק / אולמרט (שהרי ברק הוא מילה גסה במפלגת העבודה ואולמרט נגוע בשחיתות ואין היא רוצה להיות מזוהה עמו).
אבל כאשר היא העדיפה לדחוק אל שולי השיח את הנושא הפלשתינאי, לא היה זה כדי "להחניף לימין" כפי שסנטו בה יריביה, אלא מתוך הכרה בכך שאין פרטנר פלשתינאי ל"מתווה קלינטון", ולכן חבל שנמשיך להשחית את השיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי על מחלוקת עקרה אודות ביצה שאינה עומדת להיוולד בעתיד הנראה לעין, אלא נתמקד במה שתלוי באמת בנו – דמותה של החברה הישראלית, פני הכלכלה הישראלית.
והנה, במהלך הפריימריז, שלי שינתה את דרכה, והחלה לדקלם את כל המנטרות המדיניות השחוקות: האשמת ישראל בכך שהמו"מ תקוע. תקיפת נתניהו על שאינו פועל ברצינות להשגת הסכם (אף שהוא עומד על הרבה הרבה הרבה פחות מתנאי המינימום של רבין, שהיא מתיימרת להמשיך את דרכו). הטענה שמה שעומד בינינו לבין הסכם הוא הסרבנות של נתניהו. היא מדקלמת את המיתוס השקרי המאשים את גולדה בכך שב"סרבנותה", כביכול, גרמה למלחמת יום הכיפורים – עלילת דם מרושעת. והיא אף דקלמה בנאומה בכנסת ביום השנה לרצח רבין, את סיפור הבדים שמפיץ יגאל קיפניס, על פיו רבין התנגד למדיניותה של גולדה.
אני מאוכזב, כיוון ששלי יודעת שהיא צדקה כאשר פעלה על פי הכרת המציאות, שבה אין אפשרות בעתיד הנראה לעין להגיע להסכם עם הפלשתינאים אפילו על פי מתווה ברק / אולמרט / קלינטון. ובכל זאת, במסגרת התחרות עם הרצוג, היא אומרת דברים שאינה מאמינה בהם.
* ומדוע, חרף האכזבה הזאת, אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר בה? מאחר ובנושא המדיני אין כל הבדל בינה לבין הרצוג, הייתי בוחר בה בזכות הסיבות האחרות, אותן ציינתי לעיל.
* עמוס אריכא מצייר מדמיונו הקודח מטרת דמות, מכנה אותה "שי פירון", ואף שהיא רחוקה כרחוק מזרח ממערב משי פירון האמתי – ניחא, הצג סובל הכל וניתן להשלים עם זה. אבל העובדה שהאובססיה שלו נגד פירון מביאה אותו להתלהם ולהשתלח בו בסגנון שלא היה מבייש את איתמר בן גביר ערב רצח רבין, זה כבר בלתי נסבל ובלתי נסלח. די להסתה!
* זהותי ותרבותי היהודית, היא בין הנושאים המשמעותיים ביותר בחיי. זה המנוע לפועלי, על כך אני מחנך את ילדיי, זה מירב עיסוקי, לכך הקדשתי את לימודיי האקדמיים ואני עובד בתחום. המחויבות לעתידו של העם היהודי ולעתידה של היהדות, היא המחויבות הבסיסית שלי.
אבל מי שרוצה להתגייר כדי להיות יהודי כמוני, לא יוכל. על פי הרבנות, אני לא מקיים מצוות, ומי שאינו מקיים מצוות, אינו יכול להפוך ליהודי (יש להניח שאין מניעה להתגייר כדי להיות יהודי מקיים מצוות בנוסח דרעי, מצגר, מוטי אילון ואברג'יל).
זהו אבסורד, שאי אפשר להשלים אתו.
תהליכי גיור בימינו, צריכים לבדוק את המוטיבציה של המבקש להתגייר להיות יהודי ואת המחויבות שלו לקיום העם היהודי והיהדות. אולם יש לבחון אותו על פי אמות המידה של קיום יהודי בימינו, בתקופה שרוב היהודים בארץ ובגולה אינם דתיים אורתודוכסיים.
השירות בצה"ל וההשתלבות במדינת ישראל – מדינת הלאום היהודית והתרומה לה בתחומים שונים, הם קריטריון משמעותי (אם כי לא יחיד) לגיור בימינו.
* 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת דיכוי קשה ביותר, כאשר קיום חיים יהודיים, בכל דרך שהיא, היו מחוץ לחוק והיוו עילה לענישה קשה ביותר ולהתנכלות נוראה. העובדה שאחרי 70 שנה כאלו, יש התעוררות כזו של יהודים הרוצים לחזור ליהדותם ולעלות לארץ ישראל ולהשתלב בה כיהודים, היא הביטוי המשמעותי ביותר בדורות האחרונים למושגים "נצח ישראל לא ישקר" ו"עם ישראל חי". ודאי שבתנאים בבריה"מ, נישואי תערובת היו חלק מן הקיום היהודי למעשה. הבחירה של המשפחות המעורבות ביהדות ובישראל, היא הניצחון הגדול של היהדות. לפיכך, מן הראוי היה לקבל החלטה גורפת, המכירה ביהדותם של כל היהודים מבריה"מ שעלו לישראל על פי חוק השבות. אני משוכנע, שחז"ל היו מקבלים החלטה כזו. אלא שבימינו, אין הנהגה רוחנית יהודית אמתית ונועזת, ולכן הקיצונים, השמרנים וחסרי המעוף קובעים את הקו והאחרים מתיישרים על פיהם.
* מרבית יהדות ארה"ב שייכת לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. אי הכרה בגיור של הזרמים הללו, שאינם זרמי אופנה חולפת אלא זרמים גדולים הפועלים כבר 200 שנה, היא למעשה אי הכרה ביהדותם של הזרמים עצמם. כלומר, ודאי שהרבנות מכירה בעובדת היותם של בני הזרמים הללו – כפרטים - יהודים, מאחר והם יהודים על פי ההלכה, אך היא אינה מכירה ביהדות שלהם. מדינת ישראל, שהינה מדינת העם היהודי, כלומר היא קיימת למען העם היהודי כולו, ורואה בכל יהודי בעולם אזרח ישראל בפוטנציה, חייבת להכיר בזרמים ובגיור שלהם.
* את כל ההערות הללו, בנוגע לגיור, השמעתי בשיחה עם הרב דוד סתיו, רב הישוב שוהם, יו"ר ארגון רבני צהר ומי שהיה מועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל. הרב סתיו הוזמן למפגש של תכנית "גוונים בגליל" של מרכז "יובלים" – תכנית לבניית מנהיגות אזורית בתחום ההתחדשות היהודית; תכנית המורכבת ממנהלים ובעלי תפקידים בכירים באזור, בתחומי החינוך, החברה, התרבות, הקהילה והאקדמיה, שאני עומד בראשה. לצערי, הרב גילה גישה שמרנית ולא קיבל את גישתי, אודות גיור, ששיטתו, הוא אינו גיור על פי ההלכה.
עם זאת, מצאנו מולנו פרטנר אמתי, אדם קשוב, מודע לקשיים ולמחירים של הגישה אליה הוא מחויב, מוכן לדיאלוג אמתי לצורך תיקון עולם, ומוכן לפתרונות יצירתיים לסוגיות הללו, גם אם לא ברוח הרעיונות בהם אני דוגל. חילוקי הדעות במפגש, היו בין אנשים המעריכים אלה את אלה, השותפים למחויבות אמתית לחברה הישראלית ולעם היהודי. אני רואה בזרם המתון בציונות הדתית, שהרב סתיו הוא ממנהיגיו, פרטנר אמתי, שגם כאשר יש עמו מחלוקת, יש עם מי לדבר והמחלוקת היא לשם שמים.
* יומן הבוקר ברשת ב' הסתיים בכתבה עסיסית על פרשת "הזמר המפורסם". מיד לאחריה קרא המגיש, אריה גולן, את רשימת הקרדיטים וסיים: "כאן אריה גולן. שום קשר משפחתי". ונשאלת השאלה, האם גם במקרה הזה, כמו בערוץ הראשון, זו "פליטת פה"? האם דווקא בערוץ הציבורי מצפצפים כך על החוק? האם על כך קיבל גולן בשבוע שעבר את פְּרָס כֶּנֶס אילת לתקשורת על מפעל חיים?
* ynet ממשיך עם הקמפיין המגעיל לעידוד הירידה מהארץ. והלהיט התורן - לונדון. אין בשפה העברית מילה מספיק עסיסית כדי לבטא את הבוז העמוק שאני רוחש לקמפיין הזה ולמוביליו.
* קיבוץ משמרות חוגג 80 שנה להיווסדו. ההיסטוריה של משמרות לא פשוטה; זהו אחד הקיבוצים היחידים בארץ שנכפה עליו ועד ממונה. אבל כל אלה בטלים בשישים, לעומת תרומתו האדירה של הקיבוץ לתרבות הישראלית: מאיר אריאל, שלום חנוך וחנן יובל, שצמחו בו והוא מקור ההשראה ליצירתם.
משמרות הוא הקיבוץ שהדשא שלו היה ההשראה לכל ערמות החבר'ה של בני נוער בארבעים השנים האחרונות. משמרות הוא הקיבוץ שחלוציו ייבשו את ביצת "באס בבלון" עליה כתב מאיר אריאל את אחד משיריו היפהפיים, הנפתח בשורה הראויה לפרס נובל לשׁוּרָה: "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת / ענן שחור גדול עולה במערב / אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת / לראות את עמלך נחרב". ותיקי משמרות הם הנמלה העניינית, שמאיר אריאל התלונן שאותו היא מודדת. הם החלוצים עליהם הוא סיפר: "בא חלוץ פותח תעלה שיוכל למתוח תלם / שמש יתושים מכים אותו בחום והלם / למה בא לכאן בכלל האם הוא מגורש / ממי אם הוא בורח ועל מה אם נענש / שנה אחר שנה עונה ועוד עונה / ועד שהיא עונה". משמרות הוא הקיבוץ עם עץ האקליפטוס הענק של ארול. הוא הקיבוץ שבו שורר הנער שלום חנוך: "בביתני התינוקות / מייללים בהפסקות / נצבט הלב / היי אמא, עורי / אומר הלילה ושוכב".
בהגיע קיבוץ משמרות לגבורות, התרבות הישראלית קדה לו קידה, ואומרת תודה.
* בגיליון האחרון של כתב העת "כיוונים חדשים", התפרסמה מסה מרתקת של אלעד אוזן, פסנתרן ותלמיד מחקר לתואר מוסמך במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, תחת הכותרת: "כך גורשו המוסיקאים היהודים מגרמניה עם עליית הרייך השלישי".
אוזן עסק באחריות המוסרית של המוסיקאים הגרמניים להחלטה הזאת – בשתיקתם לנוכח המעשה. אולם מן המסה מסתבר, שאין המדובר רק בשתיקה או בפחד מן הצפוי להם אם ישמיעו קולם, אלא בשותפות לפשע והזדהות עמו. הנתון המצמרר ביותר, בעיניי, הוא שרבע (!) מנגני התזמורת הפילהרמונית של וינה היו חברי המפלגה הנאצית עוד בשנות ה-30, כאשר המפלגה הייתה מחוץ לחוק. ולאחר האנשלוס המספר האמיר לכמעט מחצית הנגנים.
יש לנו איזו פנטזיה, על פיה אמנים ואנשי רוח, מעצם טיבם, הנם אנשים מוסריים יותר, הומאניים יותר, מכלל האנשים. מה שגורם לנו, לעתים, לראות בעמדות שהם מבטאים עמדות מוסריות, מעצם העובדה שהם דוגלים בהם, גם כאשר מדובר בעמדות בלתי מוסריות בעליל. אבל אין כל קשר בין הפנטזיה הזאת לבין המציאות. בשנות החמישים והשישים, חלק ניכר מן האמנים ואנשי הרוח במערב, הזדהו עם בריה"מ, גם בימיה האפלים ביותר, תחת שלטון הטרור והתופת של סטלין.
ולכן, אינני מתרשם כאשר אמנים ואנשי רוח מובילים את קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל והקריאות להחרמתה. הם אינם טובים יותר מנגני התזמורת הפילהרמונית של וינה בשנות ה-30 של המאה שעברה.
* כל אימת שאני מגנה את הסופר הנאצי גינטר גראס על שירי הנאצה האנטישמיים שהוא כותב עד היום, יש לי שני חברים בפייסבוק שמיד מזדעקים כנשוכי נחש: "סופר דגול! פרס נובל! תוף הפח!"
נאצי.
ביד הלשון
"רוב רובו של העם היהודי לפני השואה חי באירופה", אמר מרצה שהאזנתי להרצאתו לפני ימים אחדים. ומיד המוח שלי החל לחשב:
רוב הוא 50%+1. רוב רובו, הוא רוב מתוך הרוב. כלומר – 50%+1 מתוך ה-50%+1, כלומר כ-26%. האם המרצה התכוון לומר שיהודי אירופה היו כרבע מן העם היהודי?
כמובן שלא. הוא רצה לומר שרובו הגדול, רובו המכריע, של העם היהודי חי באירופה.
איני סבור שהשימוש בביטוי "רוב רובו" הוא שגיאה. זהו ביטוי שגור, המובן לכל. אבל לי יש מחסום לוגי המקשה עליי להשתמש בו.
דרך נוספת לביטוי רובו הגדול, היא "רובו ככולו". יצחק טבנקין, המנהיג המיתולוגי של הקיבוץ המאוחד, נהג להכריז על חזונו: "העם היהודי – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה; רובו ככולו - בקומונות" (הוא התכוון לא"י משתי גדות הירדן, יש לציין). כוונתו הייתה לומר שכל העם היהודי יעלה לא"י ויישב אותו בקיבוצים, אך הוא סייג זאת במעט.
אבל משמעות הביטוי "רובו ככולו" שונה לגמרי. הביטוי מתאר את העיקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב. רובו ככולו = רובו, כמו כולו. כלומר, הרוב קובע - אם הרוב החליט, ההחלטה מחייב את כולם, כאילו התקבלה פה אחד. היא מחייב גם את מתנגדיה.
בגמרא, מסכת נידה, נקבע רגע הלידה כאשר רוב גופו של התינוק יצא החוצה. ושם נאמר: "כיוון שרובו – ככולו".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
