הבלוג של אורי הייטנר

* בניית שכונת מבשרת אדומים (שטח E1) הינה צעד התיישבותי בעל חשיבות אסטרטגית עליונה למדינת ישראל. שטח זה מבטיח רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים. מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, שהוקמה על פי החלטת ממשלות המערך, היא לב לבו של הקונצנזוס הלאומי. גם על פי תכניותיו של יוסי ביילין ואפילו על פי הצעותיו של אהוד אולמרט, במסגרת הסדר קבע עם חילופי שטחים, העיר תהיה בריבונות ישראל. ללא מבשרת אדומים, מעלה אדומים תהיה מנותקת, מובלעת בתוך המדינה הפלשתינאית. אסור לאפשר זאת ויש לקבוע עובדות התיישבותיות שתמנענה זאת.

* שטח E1 סופח לשטחה המוניציפלי של מעלה אדומים בהחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1994, אחרי חתימת הסכם אוסלו. רבין הטיל על המנהל האזרחי לתכנן שכונה ישראלית בשטח זה, שתהווה חלק ממעלה אדומים. רבין אישית אישר את התכנית שהוגשה לו להקמת מבשרת אדומים והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר לקדם את בניית השכונה. החלטותיו אלו של רבין נועדו לממש בשטח את תכנית הסדר הקבע שלו, שאחד מנדבכיה העיקריים היה ריבונות ישראל על ירושלים רבתי, הכוללת את מעלה אדומים, ביתר, פסגת זאב ועוד. אלמלא יגאל עמיר, מבשרת אדומים כבר מזמן הייתה עומדת על תלה.

* העיתוי הוא התירוץ הקבוע של מתנגדי ההתיישבות. העיתוי לעולם אינו מתאים. אם אנו נמצאים במו"מ, העיתוי גרוע כי הוא מפריע למו"מ. אם אין מו"מ, הוא גרוע כי הוא ימנע מו"מ. בתקופה של שקט ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא עלול להפר את השקט. בתקופה של מתח ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא מוסיף שמן למדורה. ובזמן שישראל נאבקת נגד הגרעין האיראני (כלומר בעשרים השנים האחרונות) העיתוי גרוע כי הוא פוגע במאמץ הזה.

כמובן שאלה תירוצים הנובעים מההתנגדות (הלגיטימית בפני עצמה) לעצם ההתיישבות. אך מי שמודע לחשיבות האסטרטגית העליונה של ההתיישבות במבשרת אדומים, וזו מדיניותן של כל ממשלות ישראל, מבין שיש לקבל החלטה וליישם אותה, ללא קשר לעיתוי. העיתוי הנכון היה מזמן והעיתוי היום טוב יותר מבעתיד.

* ולמרות העמדה העקרונית שהצגתי בהערה הקודמת  – השבועות האלה הם מקרה חריג שבו באמת ובתמים העיתוי אינו מתאים להחלטות על בניה והתיישבות. אין המדובר, כרגע, במאבק המתמשך נגד הגרעין האיראני. מדובר במאבק נקודתי, בשבועות הקרובים, למניעת ניסיונו של הממשל האמריקאי ליישם מדיניות פייסנית כלפי איראן, ולחתום עמה על הסכם מינכן ב'. בסיטואציה הזאת, אסור לנו להסיט את האש לעברנו בגין החלטות התיישבותיות שנויות במחלוקת, ולמקד את כל האנרגיות בתחום המדיני לסיכול ההסכם הזה. פרסום מכרזים וקידום התכניות במועד זה, מחבלים במאמץ הלאומי העליון.

* החלטות שר השיכון בנושאי התיישבות ביו"ש ללא ידיעתו של ראש הממשלה, חמורות ביותר; חמורות כמעט כמו הובלת תהליך אוסלו בידי יוסי ביילין מאחורי גבו של יצחק רבין. לכאורה, מדובר בהחלטות שהן בסמכותו של שר השיכון. אך זוהי פורמליסטיקה של ראש קטן. בפועל, כל בניה ביו"ש הנה בעלת משמעות מדינית, ולכן כל החלטה בנדון מחייבת את אישורו של ראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה.

* כאשר "גוש אמונים" החל לפעול למען התיישבות ביו"ש, נאמר לאנשיו: לכו לגליל ולנגב. היום, כאשר הגליל והנגב הם יעד מועדף בציבור הדתי לאומי, הגורמים שהזמינו אותם ללכת לגליל ולנגב, נמצאים במקום אחר לגמרי. היום הם נאבקים נגד התיישבות יהודית בגליל ובנגב. הם מנהלים ג'יהאד רצוף שקרים נגד ועדות הקבלה, שהן תנאי הכרחי לקיומם של יישובים כפריים קהילתיים. הם מפגינים נגד הקמת יישובים בנגב. עצם המושג התיישבות יהודית מוצג בפיהם כ... "גזענות".

יש לברך את הממשלה, שביום השנה למותו של דוד בן גוריון קיבלה החלטה ציונית על הקמת יישובים יהודיים חדשים בנגב.

* האם גל הרציחות והפיגועים לאחרונה הוא "אינתיפאדה שלישית"? בשאלה הזאת טמונה אמירה, על פיה יש דבר ידוע ומוכר שנקרא "אינתיפאדה", היו שתיים כאלו והשאלה היא האם הסימנים מעידים על שלישית.

אין כל דמיון בין שתי האינתיפאדות הקודמות. הראשונה הייתה פרץ התקוממות עממית, שתחילתה ללא ארגון והנהגה, שהפתיע גם את אש"ף. היו אלו הפגנות סוערות ואלימות בכל יש"ע, חסימות צירים ויידוי אבנים ובקת"בים כלפי התחבורה הישראלית. אט אט התגבשה הנהגה, בהמשך החלו פיגועים.

האינתיפאדה השניה לא הייתה באמת אינתיפאדה (בעברית – התנערות, כלומר התקוממות). הייתה זו מתקפת טרור קשה, שעיקרה – פיגועי התאבדות, ירי על יישובים ובדרכים והיא לוותה גם בהפגנות סוערות ואלימות. מתקפת הטרור הזאת הייתה מאורגנת ויזומה בידי הרשות הפלשתינאית. גורמי המודיעין הישראלי היו מודעים להתארגנותה, הזהירו מפניה ונערכו לה. היא הייתה מימוש אסטרטגיית אוסלו של ערפאת – השגת מקסימום הישגים בהסדרי ביניים שאינם מחייבים חתימה על סיום הסכסוך, כדי לזכות בעצמאות חלקית וליצור בסיס טרור ביו"ש, והסלמת המאבק המזויין מתוך יו"ש, בהנהגה מקרוב שלו ושל אנשיו. אחרי שדחה את הצעות ברק בקמפ-דיוויד, הוציא ערפאת לפועל את תכניתו (כאשר נתלה כתירוץ בביקור שרון בהר הבית).

היום, כך נראה, מדובר בגל שאינו דומה לשתי האינתיפאדות. הפריסה המודיעינית של השב"כ ביו"ש חזקה מאוד ומערכת הביטחון מנהלת מערכה יומיומית נגד ארגוני הטרור, עם מאסרים רבים, כמעט מידי לילה. במצב הזה, היכולת לארגן מתקפת טרור ופיגועים גדולים נפגעה באופן משמעותי. אולם ההסתה נגד ישראל של הרש"פ, במערכת החינוך הפלשתינאית, במסגדים ובתקשורת הפלשתינאית מעודדת אנשים לבצע באופן פרטני פיגועים, ללא ארגון מרכזי.

יש קושי להתמודד עם פיגועים מהסוג הזה. אולם רק לפני 11 שנה עוד שמענו שאין שום אפשרות למנוע פיגועי התאבדות. מחבל מתאבד הוא טיל מונחה מדויק המתוחכם ביותר והנחוש ביותר; אי אפשר לנצח את הטרור. עובדה שמצאנו תשובות וניצחנו. אני מאמין שצה"ל ושירותי הביטחון ימצאו פתרון גם לסוג הטרור הזה.

* ההודעה הלאקונית של המשטרה בראשיתן של חקירות, על פיהן המשטרה בודקת את כל כיווני החקירה האפשריים, היא הודעה אחראית וראויה. אולם הן במקרה של תומר חזן והן במקרה של שריה עופר, שנרצחו בידי מחבלים, ההודעה הלאקונית הזאת נישאה על כף הדמיון והרשעות לשמועות על רקע פלילי, שקשרו את הנרצחים ל"רקע". וכך, מתוך רוע לב לשמו וחיבה לסנסציות, אנשים רעים הוסיפו מכאוב לכאבן של המשפחות השכולות, לכאבם של יקירי הנרצחים.

* התעקשות השב"ס לא לאפשר לאביו של החייל עדן אטיאס שנרצח בפיגוע בעפולה ללבוש בגדים אזרחיים בהלוויית בנו, אלא לעמוד ליד קברו במדי אסיר, היא חוסר התחשבות וחוסר רגישות. מסתבר שרק ברגע האחרון התרצה השב"ס והסכים שהאב לא יהיה אזוק בשעת ההלוויה. חברה נבחנת ביחסה לאסירים. גם הגרוע שבפושעים – בשעה שהוא אסיר, הוא אדם חסר ישע. והוא קודם כל בן אדם. וכאשר אסיר מאבד את בנו, ברצח אכזרי כל כך, אנו יכולים להרשות לעצמנו יחס יותר רגיש ומתחשב.

* גונן גינת, בעל טור ב"ישראל היום", שאני אוהב מאוד את כתיבתו, סיפר בטור שלו שהרב הראשי דוד לאו השתתף בכנס של עמותת "אלומה" – עמותה התומכת בבנות דתיות המתנדבות לצה"ל על אף הפטור שיש להן (שמספרן הולך וגדל בשנים האחרונות), ושבדבריו בכנס הוא אמר שהבנות הדתיות יודעות שאין אמת ב"איסור ההלכתי", כביכול, בגיוסן לצה"ל.

הדברים הפתיעו אותי מאוד. דווקא כיוון שיצאתי נגד בחירתו, ושתקפתי אותו על דבריו לאחרונה נגד "גל החקיקה האנטי דתית" כפי שהוא מכנה את החוקים שנועדו להגן על הדת מפני המונופול של הממסד הדתי הכוחני המתחרד, שמחתי מאוד על הדברים. כיוון שהעיקרון של "מעשיך יקרבוך מעשיך ירחיקוך" משמש נר לרגליי, מיהרתי לכתוב בשבח דבריו. קיוויתי שהם מוכיחים שטעיתי לגבי הרב לאו, שזאת רק ההתחלה ובקרוב אוֹכל בשמחה את הכובע.

מסתבר שגונן גינת טעה. מי שאמר את הדברים לא היה הרב דוד לאו, אלא בן דודו הרב בני לאו. בני לאו הוא דתי ציוני, אדם מתון בדעותיו, שאותו ואת דעותיו אני מכיר היטב, מכיר ומוקיר, ואני ממש לא מופתע שהוא אמר את הדברים.

לצערי הרב, מסתבר שלא טעיתי בנוגע לרב דוד לאו.

* באתר של ארגון מסוים הייתה הפניה לעמוד הנקרא "שקיפות". כבר מצא חן בעיניי, לראות ארגון הנפתח ביוזמתו לקהל הרחב. נכנסתי לעמוד. ומה היה תוכנו? "מתנצלים. העמוד אינו מעודכן כרגע. אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר". שקיפות.

* ביד הלשון

אלי מייזליש כתב בגיליון הקודם על חבריו "ברי המזל" שגם בגילם הנם צלולים ובריאים ומתפקדים.

ברי מזל? מן הסתם, רבים של "בר מזל". בר הוא בארמית בן. בר מזל הוא אדם שהתמזל מזלו.

בר מתקיים רק בזכר יחיד. נקבה של בר מזל אינה ברת מזל אלא בת מזל, כמו בת מצווה. רבים של בר מזל הם בני מזל, כמו בני מצווה.

ולאלי בר המזל אני מאחל אריכות ימים ובריאות טובה.

* "חדשות בן עזר"

אחת התופעות התרבותיות המשמעותיות והמרתקות בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, היא הרנסנס ההולך ומתגבר של יהדות ישראלית מתחדשת. העשרות היו למאות, לאלפים, לרבבות ואף יותר – ישראלים, שאינם  אורתודוכסיים, המתחברים ליהדותם, בבתי מדרש, בקהילות מתפללות, בקבלות שבת, בתיקוני ליל שבועות, בהתכנסויות ייחודיות בתשעה באב, בסדרי ט"ו בשבט, ביצירה אמנותית מוסיקלית, ספרותית ופלסטית העוסקת בחומרים היהודיים, בעיסוק אינטנסיבי ומגוון בפרשת השבוע, בדרישה לביעור הבערות ובהעמקת הזיקה ליהדות במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית, במכינות הקדם צבאיות ועוד.

המהלך הזה בונה את הקומה השניה של הציונות – הקומה התרבותית, הרעיונית, הערכית, הרוחנית; לצד תחייתו הפיסית של העם היהודי - תחייתו הרוחנית, תחיית היהדות. המהלך מערער מוסכמות כמו החלוקה הדיכוטומית בין חילונים ודתיים ומפר את האקסיומה שיהדות היא רק דת, שהדת היהודית היא רק הזרם האורתודוכסי, ושהיהדות שייכת לדתיים, ואילו החילונים מוותרים עליה, וטועמים אותה בבר מצווה, בחתונה ובאבלות. היא יוצרת אקסיומה חלופית, על פיה יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, היהדות היא של כולנו, ואיננו משתמטים מן העיסוק בה ומלימודה, איננו מתבטלים מהמשך יצירתה ואנו עומדים על זכותנו להיות בני בית ובעלי בית בתוכה. אין זה מהלך לעומתי לדתיים, אלא מהלך מגשר בין חילונים, מסורתיים ודתיים, סביב המורשת המשותפת לנו, מתוך כיבוד הדרכים השונות לפרשה, לדורשה, לקיימה וליצור בה.  

מן הראוי שישראל כמדינה יהודית תראה בהתחדשות היהודית יעד לאומי חשוב. בפועל, המדינה מתעלמת ממנה במקרה הטוב ומתנכרת לה במקרה הרע. כל עוד מדובר במס שפתיים, הכל מכירים בחשיבותה. אולם כאשר מדובר במעשים ובתקציבים, היד קפוצה לחלוטין. כל המשאבים הרבים שמדינת ישראל מקצה ללימודי יהדות ולתרבות יהודית, הולכים לחרדים ולציונות הדתית.

הסיבה לכך פוליטית. תנועת ההתחדשות היהודית לא השכילה לפעול בפוליטיקה ולהיאבק על משאבים. החרדים סולדים מן ההתחדשות היהודית, מאחר ולשיטתם "חדש אסור מן התורה". הם מעדיפים את החילונים בבורותם ובערותם, ורואים איום בכל אלטרנטיבה ביהדות. גם הזרם החרד"לי בציונות הדתית נוטה לכיוון הזה. ואילו המיינסטרים של הציונות הדתית רואה בחיוב את התופעה, אך חושש מפגיעה בתקציבים למוסדותיו. ואילו הפוליטיקה החילונית אדישה להתחדשות היהודית. היא מממנת בגדול מוסדות האורתודוכסים, כולל חרדים שאינם ציונים ואינם תורמים למדינה, בשל צרכים פוליטיים. וההתחדשות היהודית נטולת העוצמה הפוליטית, אינה משחקת תפקיד בעבורם.

ארגוני ההתחדשות היהודית נסמכו על הפילנתרופיה של יהדות ארה"ב, אולם מאז משבר  2008, תמיכתה כמעט ופסקה. וכך, יש יחס הפוך בין הביקוש ההולך וגובר והצורך ההולך ומתעצם של הציבור בפעילות הזו, למשבר הכלכלי ההולך ומחמיר של הארגונים, עד כדי סכנה קיומית.

הבחירות האחרונות פתחו צוהר לשינוי – ח"כ רות קלדרון, מן האושיות המרכזיות של ההתחדשות היהודית, הקימה שדולה להתחדשות יהודית בכנסת. שר החינוך שי פירון הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית ועל תקנות חדשות שיזרימו תקציבים לתחום הזה. הבית היהודי, לראשונה, מבטיח לתמוך בהתחדשות היהודית הפלורליסטית. אבל בינתיים  הדיבורים טרם הניבו תקציבים. כנס שדרות לחברה, שבשנים שעברו העלה נושאים חברתיים וחינוכיים מרכזיים על סדר יומה של החברה הישראלית, יעלה את הסוגיה על ראש שמחתו, בכינוסו השבוע, ויש לקוות שאכן יתחולל שינוי. אני מצטרף לשאלה שהיא כותרת המושב בכנס: "של מי היהדות הזאת?" ותשובתי ברורה – של כל היהודים המבקשים אותה.

גילוי נאות – אני עומד בראש אחד מארגוני ההתחדשות היהודית, מרכז "יובלים".

* "ישראל היום"

לזכרו של יחיאל קדישאי, מזכירו וראש לשכתו של מנחם בגין, שהלך לעולמו, אני מביא ראיון שערכתי עמו בדצמבר 1997, במלאת 16 שנה לחוק הגולן, ופרסמתי אותו ב"ארץ הגולן".

****

"מזכירו הנאמן" – זה התואר והתפקיד שנשא במשך שנים רבות יחיאל קדישאי, האיש היה, אולי יותר מכל אדם אחר, במחיצתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל. גם היום, חמש שנים לאחר מותו של בגין, ממשיך קדישאי בן ה-75, בנאמנות ובמסירות לחיות את בגין – האיש ומורשתו. את רוב עתותיו הוא מקדיש להנצחת בגין ולהנחלת משנתו. ישבתי במחיצתו של קדישאי למעלה משעתיים. במשך פרק זמן זה התקשרו אליו סופרים, חוקרים ועיתונאים – כולם בנושא אחד: מנחם בגין. האחד ביקש פרטים על תקופת המחתרת. אחר – על אפיזודה מסוימת כראש המשלה. יום קודם לכן התקבלה פסיקת בית המשפט על פיה שיקר אריאל שרון לבגין במהלך מלחמת לבנון. כל כלי התקשורת, הישראלית והזרה, האלקטרונית והכתובה, פנו אל קדישאי כדי לבקש ראיון. דומה שקדישאי היה לנציגו של מנחם בגין עלי אדמות.

במלאת 16 שנים להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, במהלך פרלמנטרי שיזם והוביל ראש הממשלה אז, מנחם בגין, נפגשתי לשיחה עם קדישאי.

"חזרתי לארץ מחו"ל בבוקר ה-14.12.81", מספר קדישאי, "והופתעתי לשמוע ששעה קלה קודם לכן, ממיטת חוליו בבית החולים, שם שכב לאחר ששבר את רגלו, זימן ראש הממשלה את השרים לישיבת ממשלה דחופה, והעביר בה את ההחלטה להגיש לאלתר את חוק הגולן להצבעה בכנסת. ידעתי שיש כוונה כזו, אך לא שהיא עומדת כבר על הפרק. בו ביום הוכן החוק. בגין השתחרר מבית החולים אחר הצהרים, הישר למשכן הכנסת, כשהוא ישוב על כיסא גלגלים. הוא העביר את החוק בקריאה ראשונה, שניה ושלישית באותו היום. זה דבר מיוחד במינו, הקורה פעם ביובל. אני זוכר את נאומו, המבטא את תמצית מחשבתו המדינית, אותה נשא בכל ימי פעולתו המדינית באופוזיציה וכראש הממשלה. יש בו דברים אקטואליים מאוד עד היום, והסכמי אוסלו הם ניגודם המוחלט.

בגין ניתח את העמדה הסורית השוללת לחלוטין את קיומה של מדינת ישראל ומסרבת להכיר בה, וציטט את דבריהם של ראשי הממשל הסורי והנשיא אסד בראשם, על מגמתם הברורה להביא להחלשתה הצבאית של ישראל, ואז לפעול להשמדתה. לפיכך הוא הגיע למסקנה שצריך להחזיק ברמת הגולן כאמצעי לביטחון ישראל. לבגין הייתה עמדה ברורה – כל עוד מדינות ערב לא יחנכו את ילדיהם להכיר בקיומה של מדינה יהודית במזה"ת ולהפנים הכרתם זו, אין סיכוי לשלום. לכן אין להסכים לכל תנאי שעלול לסכן את ביטחון ישראל ולתת לאלה הרוצים להילחם בנו ולהשמיד אותנו יתרון ביטחוני כלשהו. זה הדבר שעמד בבסיס החוק הזה. בגין נאם את נאומו, והצעתו התקבלה ברוב מרשים ומשמעותי של שני שלישים. הוא היה מאושר מההחלטה הזו וגאה שהצליח להעביר אותה. זה היה מן הימים המאושרים בחייו".

על פי דברים אלה, השיקול שהנחה את בגין היה מדיני וביטחוני. אלה שיקולים פרגמטיים – הרי מצב מדיני וביטחוני עשוי להשתנות. מה היה מקומם של שיקולים עקרוניים, כמו היות הגולן חלק מארץ ישראל או ההתיישבות בגולן בהחלטתו של בגין?

קדישאי: "בגין פתח את נאומו באזכור העובדה שהגולן הינו חלק מארץ ישראל. 'לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני', אמר בגין, ' אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ'. לפיכך הוא קבע ש'מבחינה היסטורית, רמת הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל'. יחד עם זאת, בגין לא התעלם מכך, שעל פי הגבול הבינלאומי שנקבע בתום מלחמת העולם הראשונה, הגולן נשאר מחוץ לגבולות ארץ ישראל המנדטורית, למרות שהיו שם יישובים יהודיים בתקופת העליה הראשונה, בשנות השמונים של המאה הקודמת. השיקול של זכות אבות, שהיה השיקול המכריע בהתייחסותו של בגין ליהודה ושומרון, לא היה השיקול העיקרי בשאלת הגולן. בשאלה זו ביסס בגין את עמדתו על שיקולי ביטחונה של מדינת ישראל. בגין הזכיר שבהחלטת מועצת הביטחון 242, בה מדובר על נסיגה משטחים, קיים מושג – 'גבולות מוכרים ובטוחים'. שתי המילים הלו מבטאות את ההצדקה המדינית לשמירה על הגולן בידי ישראל".

בגין היה ידוע כלגליסט ופורמליסט. הגבול הבינלאומי היה יסוד חשוב בתפיסתו. לא במקרה הסכים לוותר על סיני, שהייתה מחוץ לגבול הבינלאומי ולא היה מוכן לוותר על יהודה ושומרון, שבתוך הגבול הבינלאומי של ארץ ישראל. רמת הגולן הינה מחוץ לגבול הבינלאומי. נאמר על בגין שכפי שוויתר על סיני על מנת להציל את יהודה  ושומרון, הוא היה נכון לעשות כן גם בגולן. ועובדה – בבחירות 77' נאמר במצע הליכוד שהגבול עם סוריה יעבור על רמת הגולן, כרמז לנכונות לפשרה. מצד שני, הוא החיל את החוק על כל הגולן. מה הייתה עמדתו האמתית?

"עמדתו של בגין השתנתה במהלך השנים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה נכון לפשרה, אך בהדרגה הוא הגיע למסקנה שרמת הגולן היא אבן יסוד בביטחונה של ישראל ויש להיאבק על הכללתה בתחומי המדינה. כשהיה בממשלת הליכוד הלאומי ב-67', היה שותף להחלטה על פיה ישראל תציע לסוריה ולמצרים חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי. ההחלטה הזו בוטלה כעבור זמן קצר מאוד. יש להבין את עמדתו של בגין ב-67' לנוכח המציאות הפוליטית והמדינית באותה תקופה. לגח"ל (גוש חירות ליברלים – הליכוד בגלגולו הקודם. א.ה.) היו רק שני שרים בתוך הממשלה, מתוך למעלה מעשרים. הוא לא קבע את המדיניות והשפעתו הייתה מוגבלת. בגין חשש מאוד מפני לחץ בינלאומי שיביא לנסיגה חד צדדית, ולכן הציב את העיקרון 'באין חוזה שלום, שביתת נשק או הסדר ביניים, ימשיכו כוחות צה"ל לעמוד במקומות בהם עמדו בתום הקרבות במלחמת ששת הימים'. תפיסתו זו התקבלה על דעת אשכול ועל דעת הממשלה. היא סייעה לשמירה על הגולן. בגין האמין שמבחינה ביטחונית, יהודית, ארץ ישראלית, הגולן חייב להישאר בידי ישראל. הוא עשה בכל תקופה ככל שיכול היה לעשות. בשלב מסוים הבין שיש לעמוד על כך שכל רמת הגולן תהיה בידינו, והקפיד על צירוף המפה לחוק הגולן. עד יום מותו, בכל פעם שהתעורר דיון על עתיד הגולן, התבטא בבהירות נגד נסיגה".

מה גרם לשינוי בדעתו?

איני יכול לומר בדיוק. להערכתי, הוא חשש ממצב בו הסורים יקבלו חלק מהגולן וישתמשו בו להמשך התוקפנות שלהם. בגין הבין היטב את תורת השלבים של הערבים, במיוחד של הפלשתינאים, על פיה עליהם לקבל מישראל מה שניתן בדרכי שלום, ולאחר מכן להמשיך בתוקפנות. יתכן שהתוקפנות תבוא אחרי 30 או 40 שנה. ההבדל בין מדינאי לפוליטיקאי, הוא שהפוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות והמדינאי על הדורות הבאים. לצערי, הערבים מצטיינים יותר מאתנו בסבלנות ובראיה קדימה, לדורות הבאים. בגין נהג לראות למרחוק ורצה למנוע את הסכנה.

על פי אותה תפיסה, למה הוא לא ראה במסירת סיני למצרים ובעקירת היישובים חלק מאותה תכנית שלבים של הערבים?

בגין ראה במצרים את אבן היסוד של הכוח הערבי ורצה לנטרל אותה. לשם כך הוא היה מוכן לוותר על שטח שאינו חלק מארץ ישראל ושיש בו מרחבים המאפשרים להתגבר על בעיות ביטחוניות גם מבלי לשלוט עליו. המרחבים והפירוז מונעים סכנה של התקפת פתע. אני מכיר את הטיעון שההסכם עם מצרים הוא תקדים ושאסד לא יסתפק בפחות מסאדאת. אין להשוות בין חשיבותה של סיני לחשיבות הגולן ואין כל מקום להשוואה בין מצרים וסוריה ובין השלטון המצרי לשלטון הסורי.

בקמפ-דיוויד בגין הציע הצעה, שהתקבלה על דעת הנשיא קרטר, לקיים בכנסת שתי הצבעות נפרדות – אחת על הסכם השלום והשניה על פינוי היישובים. היה לו ברור שהסכם השלום יתקבל ברוב גדול והוא העריך שהכנסת לא תקבל את פינוי היישובים. הוא האמין שבמקרה כזה סאדאת יכבד את החלטות הכנסת ויחתום על הסכם שלום על פי התביעה של בגין מאז ראשית המו"מ, להשאיר את היישובים על מכונם, עם כוח הגנה ישראלי, תחת ריבונות מצרית. למרבה הצער, המערך טרפד את המהלך הזה. הוא סירב לקבל את ההפרדה בין ההצבעות, בטענה שבגין רוצה שהשלום ייזקף לזכותו והורדת היישובים לחובת המערך".

בנאום התשובה שלו לדיון על החוק, אמר בגין שהחוק לא יהווה מכשול למו"מ עם סוריה. מה היה קורה אילו אסד הגיע לירושלים כמו סאדאת? האם בגין היה מוכן לוויתורים?

איני יכול לומר לך מה היה קורה. זו שאלה היפותטית. אני חושב שהחלת החוק על הגולן נתנה את הבסיס לשמירה על הגולן גם בתרחיש זה. אני למד מהחלת החוק את רצינות כוונתו של בגין בנושא הגולן. הוא הגיע למסקנה שצריך לעשות זאת, כדי לקבע במסמרות את הגולן כחלק ממדינת ישראל. איני יכול לדעת בבטחה 'מה היה קורה אילו'".

עד היום יש הטוענים שהחלת החוק אינה סיפוח ולא החלת ריבונות. האם גם בגין סבר כך?

"אין לדברים אלה כל שחר. המושג, 'החוק השיפוט והמנהל' של ישראל, הוא הביטוי המובהק לריבונות ישראל. זה בדיוק הנוסח של החלת הריבונות הישראלית על מזרח ירושלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוויכוח הזה מלאכותי, פילוסופי וערטילאי. המשמעות של החוק היא החלת ריבונות ישראל על הגולן".

שאלת העיתוי של החוק מעניינת. ארבע שנים וחצי קודם לכן נבחר בגין לראשות הממשלה ולא עשה את הצעד הזה. ופתאום, ביום אחד, בבהילות, העביר את המהלך כולו.

"למה הוא העביר את החוק ביום אחד – זה ברור. הוא רצה למנוע התערבות ולחץ. הוא ידע שאם יחלו דיונים ממושכים בנושא, תהיה זו הזמנה ללחץ בינלאומי, בעיקר אמריקאי, שעלול לטרפד את המהלך. באשר לעיתוי – איני יודע. כנראה שבגין הבין שהגיע הזמן לעשות את הצעד".

למה בגין החיל את הריבונות על הגולן ולא על יהודה ושומרון, שהיו דבר חשוב יותר בהשקפת עולמו?

"היו לכך סיבות שונות. האחת – בעיית האוכלוסיה. בעיה נוספת – הוא התחייב למשה דיין, עם הצטרפותו לממשלה, שלא להחיל את הריבונות על יהודה ושומרון. אך הסיבה המשמעותית ביותר, היא שלא היה ביכולתו לגבש רוב סביב הצעה כזו. לא היה לכך רוב בממשלתו ובקואליציה שלו, ולא כל שכן בכנסת. בנושא הגולן התגבש רוב בציבור ובכנסת ובגין ניצל את ההזדמנות.

איך נערך בגין לתגובת סוריה על ההחלטה ולתגובת העולם? הסורים איימו במלחמה בעקבות ההחלטה.

"בגין האמין בהרתעה הישראלית. הוא לקח בחשבון שהצד השני יודע איזו ממשלה עומדת מולו. הוא ראה בהרכב ממשלתו את אחד ממרכיבי ההרתעה של ישראל. האמריקאים כעסו מאוד על ההחלטה והשעו את מזכר ההבנה ביחס לשיתוף האסטרטגי. בגין זימן אליו את השגריר האמריקאי סם לואיס, וגער בו על התגובה האמריקאית. הוא הטיל על מזכיר הממשלה, אריה נאור, לפרסם את הדברים שאמר ללואיס. בין השאר אמר בגין: 'איזה מין דיבור הוא הענשת ישראל? האם אנו רפובליקת בננות? האם אנו וסלים שלכם?' בגין הבהיר שבהשעיית מזכר ההבנה הוא רואה את ביטולו – 'עם ישראל חי 3,700 שנה בלי מזכר ההבנה עם אמריקה ויוסיף לחיות בלעדיו עוד 3,700 שנה'. באשר לחוק הגולן הבהיר בגין: 'חוק הגולן יישאר בתוקפו. אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו'".

* "האומה"