הבלוג של אורי הייטנר

* בסוף השבוע היה העולם על סף חתימת הסכם מינכן ב', הסכם כניעה של העולם החופשי לרודנות האסלאמית, שמקפיא את מצבה המסוכן של איראן כמדינת סף גרעינית, בהסכמה בינלאומית, תוך שחיקת הסנקציות הכלכליות, העשויות לגרום לאיראן לוותר על תכניתה ולייתר את ההכרח בפעולה צבאית.

שילוב של היחלצות הרואית של בנימין נתניהו, לחץ של אויבותיה הסוניות של איראן בראשות סעודה ועמידה איתנה ומעוררת הערכה של צרפת, בלמו זאת ברגע האחרון.

זהו ניצחון בקרב, אך המערכה לא תמה. הסכנה מוחשית והסכם מינכן ב' עלול להיחתם בתוך שבועות ספורים.

* בין שנות החמישים המוקדמות לאמצע שנות השישים, צרפת הייתה בעלת הברית הראשית של ישראל. "ידידתנו ובת בריתנו", כינה דה-גול, הנשיא הראשון של הרפובליקה החמישית, את ישראל באותן שנים.

בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, דה-גול שינה את דרכו בקיצוניות, ב-180 מעלות. הוא תקף את ישראל ואת העם היהודי בבוטות, תוך שימוש בסטריאוטיפים האנטישמיים הזכורים לרע והטיל על ישראל אמברגו נשק. מאז חלו עליות ומורדות ביחסים בין המדינות, אולם הם מעולם לא חזרו לקדמותם. צרפת מיצבה עצמה כאופוזיציה לעומתית לארה"ב, וביטאה זאת, בין השאר, ביחסה המנוכר לישראל; במשך שנים רבות צרפת הייתה העוינת ביותר לישראל בין מדינות המערב. השפל במערכת היחסים הזאת היה הכור האטומי שצרפת בנתה בעיראק.

עמדתה הנחרצת של צרפת מול איראן וכנגד מדיניות הפייסנות של אובמה, כאשר שר החוץ פאביוס מסביר בפירוש שאחד הגורמים לעמדת ארצו היא התחשבות בצרכיה ובעמדתה של ישראל, היא הזדמנות להתקרבות גדולה וחזרה ליחסים ההדוקים בין המדינות.

בשבוע הבא יבקר הנשיא הצרפתי פרנסואה הולנד בישראל. יש לקבלו כידיד גדול ולנצל את הביקור להעמקת הקשר בין המדינות וחימומו.

* בשבועות הקרובים, על ממשלת ישראל לפעול בדבקות להכשלת מהלך הפייסנות של  אובמה, המוביל לחתימת הסכם הכניעה לאיראן – מינכן ב'. יש לעשות זאת באמצעות הידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם צרפת, עידודה של סעודיה לקדם מצדה את האינטרס המשותף לנו ומעל הכל – לחץ מאסיבי על דעת הקהל האמריקאי ובעיקר על חברי הקונגרס האמריקאי, על שני בתיו, על שתי מפלגותיו. אסור להתייאש.

* קרי לנתניהו: "קודם שיהיה הסכם, אח"כ תתנגד". איזו אמירה גאונית. אחרי שהסוסים יברחו, אז תנסה לאסוף אותם. מאחר והמטרה היא למנוע הסכם כניעה, ההתנגדות האפקטיבית היא לפני חתימתו, במטרה למנוע את החתימה או למצער - להשפיע על תכניו. דבריו של קרי מעידים על לחץ של הממשל האמריקאי מן האמירה המוסרית שנתניהו מציג. הם מעידים על האפקטיביות של הלחץ הישראלי ועל הצורך להגביר אותו.

* "ניו יורק טיימס" בהיסטריה. סימן שהלחץ של נתניהו אפקטיבי.

* העיתונאי אלדד בק חזר מטהרן, ותיאר מציאות חדשה, של נשים בלבוש מערבי (מכנסיים צמודים), התנהגות מתירנית, אלכוהול בגלוי. הדבר מעיד על התרופפות שלטון הפחד של משטר האייתולות ומשטרת המוסר שלו. זו בשורה בהחלט מעודדת.

עם זאת, המשטר לא אמר את המילה האחרונה. אדרבא, דווקא התרופפות שליטתו עלולה לדרבן אותו לצעדי תגובה קיצוניים. ומה שמסוכן יותר – להתחמשות בנשק גרעיני, כתעודת ביטוח להמשכיות המשטר.

עובדה זו מחייבת את העולם הנאור להחריף את הלחץ על איראן, להדק את משטר הסנקציות, קודם כל כדי לבלום את תכנית הגרעין, אך גם כיוון שהדבר עשוי למוטט את המשטר החומייניסטי.

* על פי הדלפות מן המו"מ עם הפלשתינאים, אחד מסלעי המחלוקת הכבדים ביותר במו"מ עם הפלשתינאים, הוא סוגיית בקעת הירדן. למרבה הצער, על פי הדיווחים, נתניהו קרוב היום יותר לאולמרט מאשר לרבין. רבין עמד על כך שבהסדר הקבע, בקעת הירדן "בפירוש הרחב ביותר של המושג", תיכלל בגבולות הקבע של ישראל. בקעת הירדן בפירוש הרחב ביותר של המילה, כוללת את המורדות המזרחיים של הרי השומרון ואת מדבר יהודה. נתניהו מסתפק בדרישה לנוכחות צבאית מוגבלת בזמן לאורך נהר הירדן.

והנה, שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה, מי שמתיימרת לדבוק במורשת רבין, תוקפת את נתניהו על כך שהוא אשם בקיפאון במו"מ. כלומר, הקיפאון אינו נובע מהסירוב הפלשתינאי לכל פשרה, אלא מעצם העמידה על הדרישות הישראליות המינימליסטיות.

* התביעה לשליטה ישראלית בבקעת הירדן, היא נגזרת של תפיסת הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשה של מפלגת העבודה. לכאורה, מה ההגיון בשליטה דווקא בבקעת הירדן, שאינה מקיימת רצף טריטוריאלי עם מרכז הארץ ואין לה יתרונות טופוגרפיים? זה ההיגיון של תפיסת הפשרה הטריטוריאלית, אותה הציג לראשונה יגאל אלון בתכניתו, כבר ב-1967. אף שהממשלה ומפלגת העבודה לא אימצו רשמית את התכנית, בשל הוויתורים הטריטוריאליים הכרוכים בה, באופן בלתי רשמי הם פעלו על פיה, והיא הייתה המסד למדיניות ההתיישבות של ממשלות המערך ותנועות ההתיישבות המזוהות עם תנועת העבודה.

התכנית תמרנה בין מימוש זכותנו על א"י, אותה הגדיר אלון כיסוד המוסרי שלה, חובתנו להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מכריע ושמירה על גבולות בני הגנה. מן הסיבות הדמוגרפיות, הציע אלון נסיגה ישראלית מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, בעיקר על גב ההר, חרף יתרונותיו הטופוגרפיים. בסיטואציה כזאת, כדי למנוע מציאות שבה ישראל היא מדינה נטולת כל עומק טריטוריאלי, שרוחבה בחלק מן המקומות הוא בן 15 ק"מ בלבד, ובכך היא ממש מזמינה תוקפנות נגדה, הוא עמד על כך שלאחר נסיגה כזאת בקעת הירדן תהיה ישראלית ותבטיח לישראל גבולות בני הגנה, בלי לסכן את צביונה היהודי.

בתהליך אוסלו, דבק יצחק רבין בדרך הזאת, עד נשמת אפו האחרונה. ברק היה הראשון, שבאופן מופקר ויתר על התביעה לבקעת הירדן, כמו על ירושלים השלמה ועוד. מסתבר שאלף אנשים אחראים מתקשים להוציא אבן שמופקר אחד זרק.

* תומכי הנסיגה מבקעת הירדן, טוענים שמאחר ועידן המלחמות הכוללות תם, חשיבות העומק הטריטוריאלי נמוכה מבעבר. אכן, מאז מלחמת יום הכיפורים לא היו עוד מלחמות כוללות. האיומים השתנו, והאיומים החדשים הם ברובם בעצימות נמוכה - טרור, טילים תלולי מסלול ולוחמת סייבר. האמת היא שיש חשיבות לשטח גם מול טרור וטילים. אולם האם עלינו לקבל כהנחת עבודה, שאיום המלחמה הכוללת חלף לחלוטין?

על צה"ל לגלות גמישות ולהתאים את עצמו לאיומים המשתנים, כולל באמצעות צמצום מערך השריון וביטול יחידות. אולם כפי שאיננו מבטלים כליל את הכוח הקונבנציונלי, כך אסור לנו לוותר על גבולות בני הגנה. שינוי מערך צה"ל הוא הפיך – אם יחזור האיום במלחמה כוללת, ניתן יהיה לשוב ולהתאים את צה"ל לאיום החדש. אולם ויתור על גבולות בני הגנה הוא בלתי הפיך, אלא במלחמה, חלילה. יתר על כן, ויתור על גבולות בני הגנה מזמין חזרה למלחמות כוללות. דווקא העובדה שהכוח הקונבנציונלי של צה"ל מצטמצם (צעד מוצדק, כיוון שתקציב הביטחון אינו מאפשר מתיחה מקסימלית של צה"ל למענה מיטבי על כל האיומים במקביל), מחזקת את הצורך בעומק טריטוריאלי וגבולות בני הגנה.

* אם אכן תתממש מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן, גדלה הסכנה של הפיכת איראן למעצמה גרעינית. הסיבה לכך שהמלחמות הכוללות פסקו, היא הצלחת ההרתעה של צה"ל – הן ההרתעה הקונבנציונלית והן ההרתעה הגרעינית. ההרתעה הגרעינית מבוססת על המונופול של ישראל על הרתעה כזאת במזה"ת.

הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, עלולה להחזיר את מדינות ערב למעגל המלחמות הכוללות נגד ישראל, מתוך תחושה שאיראן מנטרלת את כוחה של ישראל. ומקובל על הכל שבמלחמה כוללת, יש משמעות קריטית לגבולות בני הגנה. ולכן, ישראל חייבת לעמוד על המשך שלטונה בבקעת הירדן, בכל הסדר קבע.

* במפגש של בית מדרש "מעגלים" במרכז "יובלים", שאותו אני מנהל (עד סוף דצמבר), נערכה שיחה בסקייפ עם אגאתה, אינטלקטואלית פולניה, שבמשך שנים רבות נמצאת בתהליך הולך וגובר של עניין ביהדות והתקרבות ליהדות, הזדהות עם היהדות ועם היהודים עד תחושה שהיא נועדה להיות יהודיה. בשנים האחרונות היא חיה בברלין, פעילה בתחום הנחלת התרבות היהודית ועובדת, בתחום זה, בקהילה היהודית. כעת היא גם עוברת תהליך גיור בתנועה הקונסרבטיבית.

מסתבר שהיא לא לבד. קיימת תופעה, לא המונית – אך בהחלט תופעה, של אינטלקטואלים אירופיים המתקרבים ליהדות וחלקם מתגיירים; אנשים החשים שהיהדות מעניקה להם תוכן, הממלא את הריקנות הרוחנית והתרבותית המאפיינת את החיים האירופיים.

* בשיחה הפנימית, אחרי השיחה בסקייפ, אמרה אחת המשתתפות שאינה מבינה מדוע הקדשנו מזמננו לעניין אזוטרי כל כך. תמיד יש פה ושם מישהו ששומע קולות, שמרגיש שתמיד הוא היה יהודי וכו'. אבל זה לא רציני. מה שרציני הוא שבגלל שאנחנו מדינה קובשת, יותר ויותר מתרחקים מאתנו וכו' וכו'.

נזכרתי (וסיפרתי) ביום עיון שהשתתפתי בו, בבית התנועה הקיבוצית, לפני כשנתיים, בנושא בית הכנסת בקיבוץ. יום העיון היה מאוד מעניין ומשמעותי, והדיונים בו, בחוגי דיון ובמליאה, חרגו הרבה מעבר לשאלת בית הכנסת בקיבוץ, ועסק בזהותנו ובמהותנו כקהילה יהודית. ואז, בשיחת הסיכום, ביקש אחד הנוכחים את רשות הדיבור. "כל מה שדיברתם כל היום זה שטויות. כל עוד מתקיים אקיבוש, לכל זה אין ערך בלה בלה בלה".

הדובר הגיע ... מעין גדי. הבנאדם לקח יום חופש, השכים קום, הרחיק נדוד ליום שלם לת"א, כדי להשתתף ביום עיון המבזבז את הזמן על נושאים מיותרים רק כדי לקום בסופו ולומר שהכל שטויות וצריך לשים קץ ל"אקיבוש" וכו'. איזו אובססיה חולנית.

הנה, אנו משוחחים עם אישה הרואה עניין ביהדות, מקבלת השראה מן היהדות ומחפשת את דרכה אלינו, לעם היהודי. לא מעניין אותנו לשמוע מהו הדבר הזה בנו המהווה אבן שואבת לאישה כמוה? לא. מה שמעניין זה לגלגל שוב על הלשון את מילת הקסם "אקיבוש". צר עולמי כעולם אקיבוש. ואם מישהו רואה בנו איזה ניצוץ, שלא קשור ל"אקיבוש", אנחנו נמהר להעמיד אותו על טעותו. "והיינו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", כפי שסיפרו עשרת המרגלים. פלא שהם מאסו בארץ חמדה?

יש קבוצה בציבור ש"אקיבוש" הוא בעבורם כבר יותר מאובססיה. הוא דת. ולפעמים אני חושב, מה יקרה לאותם אנשים אם יום אחד יעלם "אקיבוש". הרי הם יהיו אומללים. לא יהיה להם בשביל מה לקום בבוקר.

* אני חי בשלום עם הימין ועם השמאל ולא פעם מוצא את עצמי מזדהה עם אלה ועם אלה. אבל אני ממש סולד משמאלנות ויְמָנַנוּת. מה ההבדל? כמו ההבדל בין לאומיות ללאומנות. בין סוציאליזם דמוקרטי לסטליניזם. בין פמיניזם של שוויון המינים לפמיניזם של שנאת גברים. בין "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?" ל"הטוב שבגויים הרוג" וכד'.

דוגמה עכשווית לימננות דוחה: הרשת מוצפת בביקורת חריפה, קיצונית ומכוערת, נגד משלוח סיוע לפיליפינים. "אנחנו הטמבלים של העולם... נותנים את הלחי השניה... כשאנחנו נצטרך אף אחד לא יבוא לעזור לנו... אנחנו תמיד קופצים בראש... וקולטים את הכושים לדרום תל אביב בסיוע הקרן החדשה להחרבת ישראל... כמובן שאנחנו הראשונים לסיוע, גם סיוע לאויב שרוצה להשמיד אותנו..." ועוד כהנה וכהנה מילים מגונות המתחברות לרעיונות מגונים.

רק השבוע קראנו את הברכה ליעקב: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". כיהודי, אני רוצה לראות את המדינה היהודית כמעצמה הומניטרית.

* דרור פיילר הוא חלאה. ישראלי לשעבר המקדיש את חייו למלחמה נגד מדינת ישראל. הוא חי בשבדיה, עורר סנסציה כאשר יצר מיצג אמנותי המפאר את המחבלת הרוצחת שרצחה 21 ישראלים בפיגוע התאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה. הוא עצמו השתתף בפיגוע "מרמרה" ואף נפצע בעימות עם חיילי צה"ל. בעקבות זאת הוצא נגדו, בצדק רב, צו הרחקה מן הארץ. מאחר והוא ויתר על אזרחותו הישראלית, אי אפשר לומר עליו שהוא התגלמות המושג "הישראלי המכוער". אבל הוא התגלמות המושג "הפוסט ישראלי המכוער". 

כעת הוא מבקש אישור לבקר בישראל כדי לסעוד את אמו החולה, בת ה-90, הנמצאת בביתה במצב קשה. בשל צו ההרחקה, בקשתו נדחתה. הוא עתר לבית המשפט נגד ההחלטה.

עם כל הסלידה מהאיש הנתעב הזה, אני סבור שמסיבות הומניטריות יש להיענות לבקשתו (בדיוק כפי שאני בעד מתן אפשרות לאסירים מסוכנים לצאת לחופשה מהכלא לחתונת ילדיהם, הלוויית הוריהם וכד').

* האופן הראוי לניהול משרד ממשלתי, הוא באמצעות אישיות פוליטית – שר בממשלה, העומד בראשו, קובע את מדיניותו ומוביל אותו. תחתיו פועלים משרתי ציבור מקצועיים, בראשות מנכ"ל המשרד. סגן שר הוא תפקיד מיותר, היוצר מתחים, מנפח את המנגנון (עוד מזכירות, נהג, רכב, לשכה) ומבזבז כספי ציבור. ניפוח הממשלה בסגני שרים מיותרים פוגע בעבודת הכנסת, מאחר והוא מוציא למעשה ח"כים מרכזיים ובולטים ממירב פעילותם הפרלמנטרית (על פי החוק, סגן שר, להבדיל משר, חייב להיות ח"כ).

תפקיד סגן שר מוצדק כאשר השר אינו יכול להקדיש למשרדו את הזמן הראוי לכך. למשל, כשראש הממשלה כיהן, עד לאחרונה, כשר החוץ, היה מקום לתפקיד סגן השר, אותו מילא ח"כ זאב אלקין. כהונתו של אלקין פקעה כאשר ליברמן חזר למשרד, אך הוא עומד לחזור לתפקידו. לשם מה? הרי כעת לא יהיה בו כל צורך. אין כל סיבה למנות מחדש את אלקין, או כל ח"כ אחר, לתפקיד.

* יוזמת החוק של ציפי לבני ונפתלי בנט לרב ראשי אחד, בעוד עשר שנים, היא צעד חשוב וחיובי שיצא לפועל באיחור של 75 שנים. זו הצעה המיישמת את הערך הציוני של קיבוץ גלויות. למה זה לקח, בהנחה שהחוק יעבור וייושם, 75 שנה? כי קל יותר להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.

יש צורך ברפורמה מקיפה יותר ברבנות הראשית, שתכלול בתוכה את כל הזרמים ביהדות, שיפעלו בצוותא בכבוד הדדי.

* בשנים האחרונות יש תופעה ברוכה, הולכת וגדלה, של בנות דתיות המתנדבות לצה"ל, חרף הפטור הגורף וחרף האיסור, כביכול, בשם ההלכה. וזאת לצד התנדבות של בנות רבות לשנה ולשנתיים של שירות לאומי משמעותי. לעומת זאת, יש תופעה המונית של בנות שכל הקשר שלהן עם הדת מסתכם בהצהרת הדתיות לצורך ההשתמטות מצה"ל.

* אור ליום א' נפטר אמרי רון. אמרי הוא מעמודי התווך ומהמנהיגים הבולטים של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. חבר קיבוץ נאמן, מאמין בכל לבו בדרך הקיבוצית, יצירתי בחיפוש דרכים חדשניות לקיום הקיבוץ השיתופי בימינו.

אמרי נולד בקיבוץ משמר העמק וכל חייו חי בו והיה מן הדמויות המרכזיות בתוכו. שירת בצנחנים בסדיר ובמילואים, עד תפקיד מג"ד. היה מזכיר הקיבוץ הארצי בשנות ה-70 וח"כ מטעם מפ"ם בסיעת המערך בכנסת התשיעית והעשירית. אמרי רון, כתלמיד מובהק של יעקב חזן, ייצג בקיבוץ הארצי ובמפ"ם את הקו הניצי, הביטחוניסטי, האקטיביסטי. הוא תמך בכל לבו בהתיישבות בגולן, וכמזכיר תנועתו הוביל להקמת קיבוצי "השומר הצעיר" בגולן גשור ונטור. גם כח"כ היה בין הח"כים הניציים בסיעת המערך, תמך במבצע "שלום הגליל" בו השתתף, בהיותו ח"כ, כקצין מטה בחטיבת הצנחנים. לאחר הצטרפות מפ"ם למרצ פרש ממנה אמרי רון והצטרף למפלגת העבודה.

גם בתקופת מחלתו, המשיך אמרי לפעול בקיבוצו, בהנהגת הזרם השיתופי בתק"צ ובקבוצת "פנסיה בראש", הנאבקת למען הזכויות הסוציאליות של ותיקי הקיבוצים. לפני שלוש שנים הושתל לאמרי רון לב מלאכותי, והוא חזר לפעילות אינטנסיבית יותר. אמרי הוא בעל השיא העולמי של אורך חיים עם לב מלאכותי מן הסוג שהושתל לו.

אמרי היה איש חכם, ישר, חם ונעים הליכות.

הוא הלך לעולמו בגיל 77. יהיה זכרו ברוך!

* חמישה ח"כים מקיבוץ משמר העמק כיהנו בכנסת: יעקב חזן, מאיר תלמי, אשתו - אֶמה תלמי, יעקב בנטוב ואמרי רון (חתנו של בנטוב). עליהם ניתן להוסיף את אמנון לין ומשה שמיר, יוצאי הקיבוץ.

* "המשטרה השתגעה?! לעצור רב?!" הגיבו בהלם חסידי הרב יורם אברג'יל על מעצרו, בחשד לסחיטה באיומים והפרעה לבחירות תוך שיתוף פעולה עם ארגון פשע. ההלם אינו על כך שרב (!) חשוד בפשעים כה חמורים, אלא על כך שהמשטרה עצרה רב. כאשר "גדול הדור" מעמיד פושע משוחרר בראש מפלגה הנושאת את שמם של ששה סדרי משנה, איזה חילול השם עוד עלול להפתיע אותנו?

* ביד הלשון

כחיזוק לדברים שכתבתי כנגד תופעות ה"כאילו" ו"בעצם" הזכיר אהוד בן עזר את "חבל על הזמן". בעיניי, מדובר בתופעה אחרת לגמרי. ה"כאילו" ו"בעצם", מבטאים עילגות, דלות שפה והעדר שטף דיבור. "חבל על הזמן" הוא ביטוי בסלנג. אפשר לאהוב אותו או לא לאהוב אותו, כמו כל ביטוי סלנגי. אבל באופן כללי, הסלנג מתבל את השפה ומעשיר אותה. דמיינו לעצמכם שפה נטולת סלנג?

אני דווקא אוהב את הביטוי "חבל על הזמן" ובגרסתו המקוצרת - חבל"ז. למה? אין לי תשובה.

וגם נעמי שמר אהבה אותו, וכך כתבה בשירה "המעיל": "החברים שלי עשו לי מעיל / מעיל בלתי רגיל / הוא עוטף את הכתף והוא מסתיר את הגיל / מעיל בלתי רגיל // הוא מחמם בחורף, הוא מצנן בקיץ / לפעמים הוא אוהל, לפעמים הוא בית / והצבעים שלו הם קשת בענן / מעיל שחבל על הזמן".

* "חדשות בן עזר"

ברב שיח מעניין בפייסבוק, בעקבות השוואה שערכתי בין הסכם מינכן 1938 לבין הסכם מינכן ב' 2013, המתגבש מול האיראנים, הופתעתי לקרוא ישראלים המצדיקים בדיעבד את הסכם מינכן המקורי.

ההתנגדות להסכם, נאמר, היא חוכמה בדיעבד, שזו חוכמה קטנה מאוד. שעה שההסכם נחתם, העולם עוד לא ידע את מה שהוא יודע היום על היטלר. ראוי היה לחתור לשלום אתו, לנסות למנוע מלחמה. ההבדל בין צ'מברליין לצ'רצ'יל הוא בין פסימיות לאופטימיות. צ'רצ'יל היה תמיד פסימי, ופעם אחת הוא צדק. אבל אסור לאמץ את הפסימיות, את חוסר האמון ואת החשדנות כדרך חיים. לא בכדי, הבריטים זרקו את צ'רצ'יל מיד אחרי המלחמה.

נדהמתי למקרא הדברים. אולם לאחר ההפתעה הראשונית, לא הייתה לי כל סיבה להיות מופתע. הרי התמיכה בדיעבד בהסכם מינכן, היא בבואת השקפותיהם הפוליטיות האקטואליות של אותם הכותבים.

ההבדל בין צ'מברליין לצ'רצ'יל לא היה הבדל בין אופטימיות לפסימיות. צ'רצ'יל היה אופטימיסט גדול. עובדה, גם בימים הקשים ביותר של המלחמה, בשיאו של הבליץ הגרמני על בריטניה, נסך צ'רצ'יל בעמו ביטחון, תקווה ואמונה בניצחון.

ההבדל בין צ'מברליין לצ'רצ'יל, הוא ההבדל בין פוליטיקה פייסנית לפוליטיקה מוסרית.

הפוליטיקה הפייסנית רואה בשלום, בעצם השלום, בכל שלום – את הטוב. היא רואה במלחמה, בעצם המלחמה, בכל מלחמה – את הרע. ולכן היא מוכוונת מטרה – למנוע מלחמה. במידה רבה זוהי פוליטיקה ילדותית, הסובלת מקושי בדחיית סיפוקים, ולכן היא מוכנה למשכן את העתיד, עתיד האומה ועתיד האנושות, תמורת "שלום עכשיו". מאחר והערך העליון הוא השלום, היא מוכנה לשלום בכל מחיר. היא תעשה הכל כדי לפייס את האויב, כל אויב, האויב באשר הוא - גם הנורא שבצוררים.

את השלום, כמובן, הגישה הזאת לא תקרב. איך אמר צ'רצ'יל אחרי חתימת הסכם מינכן? "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה". אגב, זו לא הייתה חכמה שלאחר מעשה. כשהוא אמר זאת, הוא היה מבודד, נלעג, משבית שמחות סדרתי, פאניקיסט. הרי העם הבריטי הריע בהמוניו לצ'מברליין, שהביא "שלום בדורנו".

רק כעבור למעלה משנה וחצי, אחרי הפלישה הגרמנית לצרפת, הולנד ובלגיה, כשהתוצאות הרות האסון של מדיניות הפיוס היו לעובדה מוגמרת, צ'מברליין התפטר ובאופן טבעי צ'רצ'יל, האיש שהזהיר וצדק, נבחר לראשות הממשלה.

החלופה הצ'רצ'יליאנית לפוליטיקה הפייסנית היא פוליטיקה מוסרית. מוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. הפוליטיקה המוסרית אינה קובעת אפריורי שהשלום הוא טוב והמלחמה רעה, אלא שיש בעולם טוב ורע, ויש להגן על הטוב מפני הרע, ולהביא לניצחון הטוב על הרע. (למען הדיוק ההיסטורי, ראוי לציין שלא תמיד דבק צ'רצ'יל בפוליטיקה המוסרית. כך למשל, כאשר המשיך את מדיניות "הספר הלבן" של קודמו).

היום העולם ניצב בפני צומת דומה, מול הרשע האסלאמיסטי, המנסה להתחמש בנשק השמדה המוני. למרבה הצער, ברק אובמה בחר להיות נוויל צ'מברליין של המאה ה-21.

* "על הצפון"

* השאלה האם המנהיגים מעצבים את ההיסטוריה או להיפך היא בלתי פתירה, והתשובה עליה היא גם וגם. אולם אין לי ספק, שבמקרה של בן גוריון, שאמש מלאו 40 שנה למותו, המנהיג הוא שעיצב את ההיסטוריה. נוח לנו להאמין שהקמת המדינה הייתה תהליך סטיכי, שבכל מקרה היה מתרחש. אולם ברגע ההיסטורי, כשעמדה בפני ההנהגה ההכרעה בין הקמת מדינה מתוך ודאות שביום הקמתה כל מדינות ערב תפלושנה אליה על מנת להשמידה לבין דחיה של "כמה חודשים" של הקמת המדינה בתקווה שניתן יהיה להימנע מהמלחמה, רק מנהיג בעל שיעור קומה, חזון, אומץ וכושר החלטה נדיר כבן גוריון, היה מבין שזה "עכשיו או לעולם לא", בוחר בהחלטה מתוך ידיעה שמשמעותה היא אלפי הרוגים ומצליח לשכנע את ההנהגה ללכת בדרכו. ויתכן מאוד שאם זה לא היה קורה באותו יום, זה היה "לעולם לא".

לא בכדי, הפוסט היסטוריוגרפיה הפוסט ציונית כל כך מתעבת את בן גוריון.

* כאשר המערב השוקע חותר לחתימה על הסכם כניעה משפיל עם הרודנות האסלאמיסטית, גדלה הערגה למנהיגים בעלי שיעור קומה כצ'רצ'יל ובן גוריון.

* השבוע מלאו חמש שנים לבחירתו של אובמה לנשיאות ארה"ב. היה זה אירוע היסטורי, ודומה היה שאובמה ייחרט בקורות הימים כאחד המנהיגים הדגולים, פורצי הדרך של האנושות. כעת דומה שהוא עלול למצוא את מקומו בהיסטוריה לצדו של עוד מנהיג נערץ בזמנו, בעיני המוכים בעיוורון - נביל צ'מברליין.

* נכון לשעת כתיבת שורות אלו, לא ברור האם ייחתם הסכם מינכן 2 בין מדינות המערב לאיראן. מה שאתמול היה בטווח נגיעה, היום עומד בספק. אין לי ספק, שמה שחולל את השינוי, היה הלחץ הכבד שהפעיל נתניהו. אני יודע, שיש האוהבים ללעוג לו, להציגו כמשבית שמחות, כקפאניקר וכו'. גם אני מרבה למתוח עליו ביקורת בנושאים שונים. אבל בנושא האיראני, אני רוחש הערכה רבה לפועלו. הוא מחויב לשליחותו - להבטיח את ביטחון המדינה ושלום אזרחיה, ובמקרה הזה הוא גם הנאמן האמתי לשלום העולם. הוא ראוי להערכה רבה על כך. גם אם ייחתם, חלילה, הסכם הכניעה, זהו הסכם ביניים, וניתן יהיה להמשיך ולהפעיל לחץ.

* מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי מזהיר את ישראל מפני התדרדרות, אם לא תגיע להסדר עם הפלשתינאים. ובעת ובעונה אחת, הוא חותר להסכם המאפשר, למעשה, לאיראן לייצר פצצה גרעינית. אולם אין דבר שידרדר את המצב במזה"ת יותר מאיראן גרעינית. איזו רוח גבית יקבלו המחבלים כאשר איראן הגרעינית תזהיר את ישראל ש"תגיב במלוא העוצמה" אם ישראל תתגונן מפני הטרור (עם או בלי הסכם עם ישראל).

* למו"מ עם הפלשתינאים יש דינמיקה מעניינת מאוד. המו"מ הוגדר כמו"מ ללא תנאים מוקדמים. התנאי המוקדם למו"מ ללא תנאים מוקדמים היה שחרור מחבלים, כולל רוצחים, כולל אזרחי ישראל. ישראל קיבלה את התנאי הזה. ישראל, כמובן, עומדת בתנאי הזה. הפלשתינאים דרשו תנאי מוקדם נוסף למו"מ ללא תנאים מוקדמים – שישראל תקפיא את הבניה בבירתה ובגושי ההתיישבות. בדומה לרבין, פרס, ברק, שרון ואולמרט, ובניגוד לו עצמו לפני 4 שנים, נתניהו דחה על הסף את הדרישה החצופה. ואכן, המו"מ נפתח ללא קבלת התנאי הזה. כלומר, הפלשתינאים, בעצם כניסתם למו"מ, השלימו עם כך שישראל דחתה את הדרישה. וברגע שישראל בונה, הפלשתינאים פתאום יוצרים משבר מלאכותי – מה פתאום ישראל בונה באמצע המו"מ? או במילים אחרות, מה פתאום ישראל אינה מקבלת בפועל את התנאי המוקדם שלנו למו"מ ללא תנאים מוקדמים שאותו היא דחתה? והדבר התמוה הוא, שאצלנו כרגיל יש הקופצים לתמוך באבסורד הזה.

* 67 טילים נורו השנה, בשנה שאחרי "עמוד ענן", לעבר אזרחי ישראל, תושבי הדרום. זאת, לעומת 641 בשנה שקדמה למבצע. אין ספק, שצמצום של כ-90% בירי הוא הישג משמעותי. אולם לכנות שנה, שבה היה בממוצע יותר מירי בשבוע כ"שנת השקט בדרום" (ב-ynet), זו הגזמה פראית. איזו מדינה בעולם הייתה מוכנה להשלים עם יותר מירי בשבוע על אזרחיה?

מאז מלחמת לבנון השניה, במשך למעלה מ-7 שנים, היו שני שיגורים מלבנון לעבר ישראל. 2 יותר מידי, אך זה בהחלט גבול שקט, גם אם השקט אינו מוחלט. אבל גבול שיורים ממנו על אזרחינו מידי שבוע בשבוע אינו גבול שקט. זו מלחמת התשה וישראל חייבת לשים לה קץ.

* לא יעלה על הדעת שאבי האומה, מחולל המהפכה, החתן של פלשתין, לוחם החירות המהולל, יתפגר ככה סתם. ומאחר והוא לא נפל על משמרתו בשדה הקרב, ולא נרצח בהתנקשות, וגופו אינו מנוקב מכדורים... אין ברירה אלא לייחס את מותו להרעלה. מה לא עושים כדי שערפאת יהיה שאהיד?

* קריאתה של שלי יחימוביץ' לפרקליטות לערער על זיכויו של ליברמן חסרת שחר. כאשר הזיכוי הוא מוחלט, פה אחד – על מה אפשר לערער? במקרה של אולמרט, למשל, מעבר לעובדה שהזיכוי היה מחמת הספק, הערעור מתבסס על האמירות הקשות שבית המשפט אמר על אולמרט ועל העובדות שהופיעו בפסק הדין. הפרקליטות ערערה בטענה שעל פי הכתוב בפסק הדין, השורה התחתונה צריכה להיות שונה. לא כן בפסק הדין של ליברמן. בפסק דין חד משמעי כזה, הגשת ערעור תדיף ריח של נקמנות ורדיפה.

מלכתחילה, לא היה כל עניין פלילי בפרשת השגריר, והדיון צריך היה להתמקד בפן הציבורי. זאת, בניגוד לפרשיות האחרות בהן נחשד ליברמן, שהיו בפירוש פליליות. בפרשות הללו, נותרה תחושה קשה, של עשן עם אש, למרות שכנראה לא נאספו די ראיות שיכלו להתגבש לכתב אישום.

* הלקח המרכזי, בעיניי, מפרשיות ליברמן, הוא שהפליליזציה של המאבק בשחיתות, פגעה במאבק על השחיתות. ברגע שכל מעשה וכל התנהגות נבחנים במשקפיים משפטיות ופליליות – כל מה שאינו פלילי, הוא לכאורה כשר. כאשר מבקר המדינה מפרסם דו"ח חריף על התנהלות ציבורית בלתי תקינה, השאלה היחידה המעניינת את התקשורת והציבור, היא האם הוא העביר את הטיפול ליועץ המשפטי לממשלה, כלומר להליך פלילי. כאילו אם הטיפול אינו במישור הפלילי; אין כל בעיה. הפליליזציה הזאת הדירה מהחיים הציבוריים את השיח הנורמטיבי, המוסרי. במקום להציב רף מוסרי גבוה למשרתי הציבור, הצבנו סף נמוך מאוד – אל תהיה עבריין פלילי.

מן הראוי שהגורמים שדוחפים תדיר את השיח הציבורי למישור הפלילי, כמו התנועה לאיכות השלטון, תנועת "אומץ", הפרשן המשפטי משה נגבי ואחרים, שאין לי כל ספק ושמץ של פקפוק בטוהר כוונותיהם, יעשו חשבון נפש ויבחנו האם דרכם, שנועדה לבלום את השחיתות, לא השיגה תוצאה הפוכה.     

* לצערי הרב, תושבי קריית שמונה החמיצו הזדמנות לחולל שינוי מהותי. חבל. ואף על פי כן, 47% ליורם מלול מצביעים על רצון של תושבים רבים בשינוי. למרות הכל, אני אופטימי.

* האג'נדה של יורם מלול בבחירות בקריית שמונה, הייתה הצורך במנהיגות אמת שתיקח אחריות לתיקונה של העיר. האג'נדה של ראש העיר נסים מלכה, הייתה שכאיש הליכוד, רק הוא יכול להביא משאבי מדינה לקריית שמונה, בזכות קשריו הפוליטיים עם ראש הממשלה והשרים. כל התעמולה שלו, כמעט, נסובה סביב המסר הזה.

בסיבוב השני, "יש עתיד" תמכה ביורם מלול. בעיתונים המקומיים, פורסמה בשבוע האחרון מודעה מטעם יורם מלול ו"יש עתיד", בסגנון המודעות של נסים מלכה, ובה תמונות ארבעת שרי "יש עתיד" – אוצר, חינוך, בריאות ורווחה ואמירה שאם מלול יבחר, הוא יוכל לגייס משאבים מהתיקים החשובים ביותר.

אני מניח שהכוונה הייתה למוטט את הבלעדיות של "רק נסים יכול". אך הייתה זו טעות חמורה. ברגע הקריטי, מלול מצמץ ואימץ את האג'נדה של מלכה. למעשה, הוא נגרר למגרש הביתי של נסים מלכה, שבו יש לו יתרון גדול, במיוחד לאור התעמולה לאורך חודשים שהתמקדה בגיוס משאבי מדינה בזכות קשרים פוליטיים אישיים, לעומת היזכרות של מלול ברגע האחרון, שנראתה פאתטית. כי אם באמת ראש עיר טוב הוא ראש עיר המקושר לשרים, איזה יתרון יש לדמות בלתי מפלגתית על פוליטיקאי ותיק ומנוסה?

הייתה זו שגיאה קריטית. איני יודע אם אלמלא השגיאה הזאת מלול היה מנצח, אך היא לבטח לא סייעה לו.

מי שהפסידו מכך, הם תושבי קריית שמונה.

* דברים שכתבתי לתמר מייבום, מועמדת מטעם רשימתו של יורם מלול למועצת העיר קריית שמונה, שאיימה לתבוע לדין אזרחים שהשמיצו אותה בתקופת הבחירות ("הכינו את הארנקים"): "אני מבקש להשיא לך עצה חברית. רדי מתביעות דיבה למיניהן. אל תדחקי את עצמך לפינה הזאת. אל תשחיתי את זמנך בהתעסקות המיותרת הזאת, שעלולה להמשך על פני שנים רבות. אציע לך איפיון למנהיגות, שלא תמצאי באף ספר למדע המדינה: מנהיג אמתי לוקח באופן אישי את ענייני הציבור, אולם הוא אינו לוקח באופן אישי דברים שנאמרים עליו, בגין עשייתו הציבורית. הבליגי, ועזבי את הארנקים".

* אחד המחזות היפים בדמוקרטיה, הוא שיחת הטלפון המסורתית של המפסיד לאחל הצלחה למנצח. ומה שיפה עוד יותר, הוא הירתמות של המפסיד לסייע למנצח, למען טובת הכלל. לכן, נחמץ לבי כאשר אחד המועמדים לראשות המועצה המקומית קצרין, אורי זכריה, ניסה ליזום, ללא הצלחה, גוש חוסם של כל הסיעות במועצה, שיהפוך את מליאת המועצה לפורום לעומתי לראש המועצה, מה שעלול לשתק את היישוב. דימי אפרצב, ראש המועצה הנבחר, זכה ברוב עצום, 43% בסיבוב הראשון, בין 5 מתמודדים, יותר מכפול מהמועמד שאחריו. זכריה כתב בפייסבוק ש"57% מתושבי קצרין הצביעו נגד אפרצב". ולכן הוא ניסה לגבש בלוק בהנהגתו, אף שלשיטתו 80% מתושבי קצרין הצביעו נגדו.

* ב"יומן" בערוץ הראשון, דווח על כך שפרס מודיע בשיחות פרטיות על כוונתו לחזור לחיים הפוליטיים בתום כהונתו. אני מציע שהוא ירוץ לכנסת בראש רשימת "צעירי מפא"י". אגב, פרס "אינו עוסק בזה", כמובן.

* ביד הלשון

נדמה שתופעת ה"כאילו" שהשחיתה את השפה העברית במשך למעלה משני עשורים, היא במידה רבה מאחורינו. ניתן לשמוע היום משפט שלם שאינו קטוע פעמיים שלוש ב"כאילו" המאוס הזה. התופעה טרם נעלמה כליל מחיינו, אך היא דועכת.

אלו חדשות טובות, אלא... שה"כאילו" הומר ביציר לשוני וולגרי חלופי: "בעצם". אנשים מתראיינים בכלי התקשורת, בכל נושא שהוא, כשהם אינם מסוגלים להשלים ארבע מילים בלי להשחיל לתוכם לפחות "בעצם" אחד. ללא שום צורך, ובעצם ללא שום הקשר, הם בעצם לא מסוגלים בעצם לומר משפט שלם בלי, בעצם, לדחוף את המילה הזאת. בעצם, המילה בעצם הפכה למאוסה.

וכבר במקורותינו נאמר: "זהו עצם העניין. לא, זה עצם של הכלב".

* "חדשות בן עזר"