הבלוג של אורי הייטנר

* עמדתי הייתה נמהרת ופזיזה – פרסום מסקנות הביניים של מח"ש בפרשת אום-אל-חיראן, מחייבות חשבון נפש של משטרת ישראל, מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים. אולם בקוראי להם לבדוק את עצמם, עליי לנהוג על פי הכלל "קשוט עצמך תחילה ואחר קשוט אחרים". גם אני לא נהגתי כשורה, כאשר התייצבתי באופן גורף לתמיכה בעמדתם. עמדתי הייתה נמהרת ופזיזה. זו הייתה טעות, אני מיצר עליה ואנסה להפיק לקחים ממנה.

מהדלפת מסקנות הביניים כלל לא ברור שזה לא היה פיגוע, שזו לא הייתה דריסה מכוונת, וכדאי שלא לתת לגורמים אינטרסנטיים להציג כך את הדברים. אולם האמירה הגורפת, הוודאית, שהיה זה פיגוע, בוודאי לא הייתה במקום, לא היה לה על מה להסתמך, ולא הייתי צריך לתמוך בה באופן גורף.

ואחרי שאמרתי זאת, כדאי להיכנס לפרטים שמעבר לכותרות. יש דברים שלגביהם מח"ש אינו מטיל ספק (בהנחה שההדלפות אכן משקפות את החקירה). אין ספק שהשוטרים חשו בסכנה והאמינו שמדובר בפיגוע ולכן הם נהגו כפי שנהגו. חוקרי מח"ש מציינים ש"הכוחות בשטח העידו שלא יכלו לפרש אחרת את הסיטואציה, מלבד ניסיון לבצע פיגוע". אין ספק, על פי מסקנות החקירה, שלא הייתה בהתנהגות השוטרים כל עבירה פלילית ואף לא משמעתית, אלא תקלה מבצעית.

אוסיף ואומר, שאין לשכוח שמדובר כאן בשוטרים שבאו להשליט את שלטון החוק, לממש את פסיקות בתי המשפט, ומולם עמדו מי שניסו באלימות למנוע את ביצוע החוק, כשהם מוסתים בידי חברי כנסת, שהגיעו למקום כדי ללבות את האש, לשלהב את היצרים ולהתסיס את ההמון.

מה שחמור בעיניי אינו עצם הירי, אלא האמירות הגורפות של המשטרה, של המפכ"ל והשר, שמדובר במחבל שביצע פיגוע והדיפת כל טענה אחרת. במיוחד לא היה מקום לשיוך של האיש לתנועה האסלאמית, לתומכי דאעש מחדר המורים, לגזרי העיתון על דאעש וכד'.  גם אם הכוונה הייתה מתן גיבוי לשוטרים בפעילות מבצעית, לא הייתה הצדקה לאמירה הגורפת הזאת. מן הראוי שהשר והמפכ"ל יתנצלו על דבריהם.

כמובן, שיש להפיק לקח מהטעויות המבצעיות שהיו באירוע, כמו ירי דו צדדי ועוד.

המסקנות של מח"ש, סותרות לחלוטין את הטענות של ירי מכוון ולא מוצדק, של "רצח". ואוסיף על כך, שהשמעת טיעונים כמו "הברך של הנהג ננעלה" וכו', רק פגעה באמינות של מותחי הביקורת על המשטרה, שנשמעה כמו חיפוש מתחת לאדמה של כל בדל טיעון להצדקת ביקורתם.

* פינת הצל"שים - לממשלת ישראל ושריה היו בשבוע שחלף כמה הישגים הראויים לשבח.

ראשית, ביקורו המוצלח של ראש הממשלה לסינגפור ולאוסטרליה. כל הניסיונות להלך עלינו אימים בבידוד מדיני, כביכול, מוכחים שוב ושוב כמשוללי יסוד. ישראל אינה מבודדת ויש לה ידידים בכל רחבי העולם. וגם אם יש חילוקי דעות בין ישראל לידידותיה, הם אינם מעיבים על מערכת היחסים הטובה. הביקור המוצלח הניב הישגים כלכליים ומדיניים, והוא ראוי לשבח.

השר להגנת הסביבה זאב אלקין ראוי לשבח על החלטתו לסגור סופית את מיכל האמוניה בחיפה. זו אחת ההחלטות החשובות והמועילות ביותר בשנים האחרונות להגנה על הסביבה, ויותר מכך – זו החלטה בעלת חשיבות רבה לחייהם וביטחונם של תושבי חיפה.

שרת התרבות והספורט מירי רגב ראויה לשבח על האופן שבו פתרה את משבר האבטחה של עירוני נהריה, שבעטיו כמעט לא יכלה לנסוע למשחק בטורקיה והייתה נענשת בידי איגוד הכדורסל האירופי. קפיצתה של השרה למים והצטרפותה לקבוצה עם מאבטחיה, הייתה התערבות מהירה, נחושה ויצירתית של השרה – פתרון מחוץ לקופסה שפתר את הבעיה.

והשבח הגדול מכולם הוא לשרה איילת שקד, שניווטה את הוועדה למינוי שופטים, לבחירה בהסכמה של נבחרת ראויה לבית המשפט העליון.

* בהסכמה - ההרכב המאוזן של בית המשפט העליון, שיש בו ייצוג למגוון הקולות והזרמים בחברה הישראלית, הוא הישג גדול לחברה ולמערכת המשפט בישראל. כל השותפים להסכמה, ובראשם השרה איילת שקד והנשיאה מרים נאור, ראויים לשבח על הנחישות להגיע להסכמה.

זהו גם ניצחון של השיטה. עד לפני שנים אחדות, די היה ברוב רגיל בוועדה כדי לבחור שופטים. וכך, במשך שנים אחדות, הצבעה אוטומטית של נציגי השמאל בכנסת עם נציגי בית המשפט העליון, יצרו מאיוריזציה, רוב אוטומטי למועמדי בית המשפט. השינוי שקיבלה הכנסת, ביוזמתו של גדעון סער, שחייב רוב מיוחד, אינו מאפשר זאת עוד. תתכבד הוועדה לבחירת שופטים, תשב ותדון ותלבן ותישא ותיתן – עד שייצא עשן לבן. לא ברוב ומיעוט, לא בכיפופי ידיים, אלא בהסכמה. ולא בכדי איני כותב פשרה אלא הסכמה, כיוון שגם אם בעיני כל אחד מחברי הוועדה המועמדים שהוא הציע הם הטובים ביותר, בראיה לאומית כוללת, ההרכב המאוזן, הוא הטוב ביותר; הוא שלם הגדול מסכום חלקיו.

טוב שנבלם הניסיון להחזיר את הגלגל אחורה, ולחזור לשיטת הרוב הרגיל, שנבע מקוניוקטורה פוליטית שבה לנציגי הימין היה רוב, והם ניסו בדרך זו להשתלט על מינוי השופטים. השכל הישר ניצח, והשיטה הנכונה והראויה הוכיחה את עצמה.

* פוזלת לפריימריז - הדבר היפה והחשוב בתהליך בחירת השופטים החדשים, היה ההצלחה של כל הגורמים להגיע להסכמה ולבחור פה אחד את הרביעייה. על כך ראויה שרת המשפטים, שהובילה את המהלך החשוב, לכל שבח. כל כך חבל, שבמקום להתהדר בכך ולשים את הדגש על ההישג הזה, איילת שקד, הפוזלת לפריימריז בבית היהודי, מתהדרת דווקא ב"מהפכה", "שינוי כיוון" וכו', כאילו היה זה ניצחון הימין על ה"סססמול / אליטות / הקרן החד"שה / הבג"ץ" וכו'. היא הובילה מהלך כל כך חשוב ויפה, מהלך של אחדות, של מניעת קרע, ורצה לקבל "כפיים" בהצהרות פופוליסטיות מְפָלְגוֹת. בכך היא מגרה את ה"שמאל" להתנגד ולהתנגח בהרכב השופטים, וככל שהם יתקפו יותר, כך היא תוכל להציג את ההישג האמתי, באופן הצר הזה. בכך היא, שהובילה מהלך לחיזוק בית המשפט ומעמדו בציבור, גורמת לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט.

* מקורננים - ברגע שהשופטים החדשים יכנסו לתפקידם, יופתעו חלק מן המריעים למינוי מימין, שהשופטים הללו מחויבים לחוק, לחוקי היסוד ולדמוקרטיה, ויפסקו על פי דין. הם יופתעו שהמחויבות שלהם היא לחוקי מדינת ישראל ולא לפוליטיקה מגזרית ימנית קיצונית. ואז מהר מאוד הם יהפכו ל"מלקקים לססססמול", "מתחנפים לאליטה", "מקורננים" ו"סססמולנים". ע"ע גרוניס, רובינשטיין ומנדלבליט.

* האקטיביסט מכולם - ב-2011 דחה בית המשפט העליון את עתירתה של ח"כ זהבה גלאון נגד חוק האזרחות, האוסר כניסת פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בין שופטי המיעוט בהחלטה בלט השופט אדמונד לוי. הייתה זו הכרעת הדין האחרונה שלו, טרם צאתו לגמלאות. לא זו בלבד שהוא פסק שיש לפסול את החוק, הוא אף גינה אותו בחריפות והגדיר אותו: "אבדן צלמה הדמוקרטי של מדינת ישראל", ולכן "חקיקתו היא אירוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה הישראלית", שעלול לסמן את סופה. לא פחות.

אותו אדמונד לוי, היה השופט שהציג עמדת מיעוט להחלטת בית המשפט שאישרה את ההתנתקות.

איך הדברים מתיישבים? אדמונד לוי היה השופט האקטיביסט ביותר בתולדות המדינה. הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"ימנית" בענייני חוץ וביטחון, הוא היה אקטיביסט בפסיקות על פי השקפת עולמו ה"שמאלית" בענייני חברה וכלכלה והוא היה אקטיביסט בפסיקות ליברליות בענייני זכויות האדם.

ללמדך, שהאבחנות בין שופטים אקטיביסטים לשמרנים כשיקוף של המחלוקת בין ימין ושמאל בפוליטיקה לא מדויקת.

נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, היה באמת שמרן משפטי, ומתנגד עקבי לאקטיביזם השיפוטי. בהשקפותיו הפוליטיות הוא דגל בעמדות "ימניות" ברורות. הביטוי לשמרנותו הוא העובדה שעד פרישתו איש לא ידע מהן עמדותיו.

ודווקא השמרן והימני הזה, הוא שפסק שיש להעתיק את אלון מורה ממקומה הקודם שהייתה על קרקע פרטית. אין בכך סתירה לשמרנותו, כיוון שאין זו התערבות במדיניות ההתיישבות של הממשלה, אלא הגנה על זכות הקניין של הפרט מול הרשות. אין בכך סתירה לעמדותיו המדיניות, כיוון שתמיכתו בהתיישבות יהודית רבתי בכל יהודה ושומרון ובריבונות ישראלית בין הים והירדן, אינה מחייבת אותו להשלים עם בניה על קרקע פרטית.

ולכן, מוטב לחוגגים על כך שכבשו את בית המשפט להיות קצת יותר זהירים וצנועים בחגיגות. השופטים שנבחרו מחויבים לחוק ולצדק, ואינם נציגי פוליטיים של הימין.

* שפטליזם - כתבתי שמהר מאוד יתאכזבו אלה שמצפים מהשופטים החדשים שיהיו שליחיהם הפוליטיים ומחויבותם לא תהיה לחוק ולדמוקרטיה. אולם מתברר שיש קולות כאלה עוד לפני שהם נכנסו לתפקידם. דוגמה שהעתקתי מהפייסבוק. לא נגענו: "לא לחינם הובילה השקדיה עם נפתול את החוק לסגירת העיתון ישראל היום היא מפונקת ומתוגמלת על ידי כל עיתוני השמאל וכל הערוצים השמאלחניים ערוץ 10 וערוץ 2 .. על איזו הצלחה מדובר כשהשקדיה התקפלה לנוכח השופטת נאור והשאירה את השיטה הנלוזה של 'חבר מביא חבר' בבחירת השוטים". עד שעוכרי הדין שפטל ואיתמר בן גביר יהיו שופטי בית המשפט העליון, שום דבר לא יספק אותם.

* אויבי שלטון החוק - כל כך צפוי. "הארץ" יוצא בקמפיין של דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון החדשים, עוד בטרם נכנסו לתפקידם. הכותרת הראשית: "שקד ונתניהו השיקו את המהפכה האנטי חוקתית". למה אנטי חוקתית? כי בעיניהם "החוקה", היא מאמרי המערכת של דבוקת שוקן. אפשר לחשוב שעד היום הם תמכו בבית המשפט. לא ולא. שוב ושוב הם הציגו את בית המשפט כ"מכשירי אקיבוש", "פקידי אקיבוש", "מכשירי השרץ" והגרוע מכל – "ביטחוניסטים". אבל כעת הם משיקים קמפיין של דה לגיטימציה לבית המשפט, רדיפה אישית אחרי שופטים (בהמשך לציד המכשפות לשופט נועם סולברג, המוכנה בפיהם "השופט העבריין" כיוון שהוא חי ביישוב ביו"ש).

מלחמתו של "הארץ" בבית המשפט העליון, היא מלחמה נגד שלטון החוק ועליונות המשפט בישראל, מתוך רצון אנטי דמוקרטי שבית המשפט העליון יהיה סניף של שוקן.

* זילות בית המשפט - דוגמית למלחמת החורמה של "הארץ" נגד שלטון החוק ומערכת המשפט בישראל, היא המערכה שהם מנהלים נגד גזר דינו של אלאור אזריה. הם בזים לבית המשפט ולשופטים. בחוצפתם הם מכנים את בית המשפט "תיאטרון עממי" ש"מכשיר רצח" ואת פסיקתו כ"סוף לטוהר הנשק". אפשר לחשוב שאי פעם הם כיבדו את טוהר הנשק ומוסר הלחימה של צה"ל. לא ולא. הרי לאורך שנים הם מובילי עלילת הדם על צה"ל, המציג אותו כצבא קלגסים המבצע פשעי מלחמה נוראים.

גזר הדין במשפט אזריה הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראיה כוללת. פסק הדין מהווה מסר ערכי, חינוכי, חד משמעי, המבחין בין טוב ורע, בין מותר ואסור. המסר שלו יהדהד בראשו של כל חייל צה"ל, ויחזק את המסר שכל חייל מקבל בלאו הכי ממפקדיו; מסר של מוסר לחימה, טוהר הנשק וקדושת חיי אדם. בגזר הדין בית המשפט נהג בצדק כבית הלל, מתוך התחשבות בתנאים המבצעיים המיוחדים ובעברו של אזריה כלוחם וכחייל מצטיין. כך ראוי. אבל השוקנים רוצים נקמה. הם אינם מבקשים אחריות, הם רוצים דם. בעולם המקביל שבו הם חיים, כך מתואר המשפט: "בית הדין שוב אמר לישראלים את מה שהכי רצו לשמוע: חיי הפלסטינים הם בזיל הזול, במכירת סוף עונה". אין זו אלה הסתה נגד בית המשפט והשופטים ונגד שלטון החוק בישראל.

יוצא דופן ב"הארץ" הוא עמוס הראל, הפרשן לענייני ביטחון, שכתב על הנושא בשיקול דעת ובראיה אחראית ורחבה.

* בעקבות בריטניה - אוניברסיטאות בבריטניה חסמו את פעילות ה-BDS. יש לקוות שהאוניברסיטאות בישראל ילכו בעקבותיהם.

* הפתרון – ארמנד אזולאי, ראש הקהילה היהודית בבונדי שבפריס, שבניו הותקפו בפשע שנאה אנטישמי: "הפתרון הוא לא להוריד את הכיפה אלא להצליח לעצור את הגישה האנטישמית ושיפסיקו להעניק נסיבות מקלות למי שעושה את זה". אני מציע פתרון אחר – לעלות לארץ ישראל. להיות יהודים חופשיים במולדתם ובמדינתם הלאומית.

* מינוי ממלכתי – ההחלטה של שר החינוך בנט למנות לתפקיד מנכ"ל משרדו את שמואל אבואב, היא בחירה מצוינת. בנט מינה לתפקיד איש ביצוע מעולה, עם רקורד מעולה בעיקר בתחום החינוך, כראש מועצת טבעון ולפני כן כמנהל מתנ"ס טבעון. בנט ראוי לשבח על מינוי ממלכתי, של חבר מפלגת העבודה, על אף שידע איזו ביקורת תוטח בו ברשתות, בידי מי שבעיניהם כל מי שאינו ימין קיצוני הוא אויב.

* לספור עד מיליון - מזכ"ל חיזבאללה השייח נסראללה התרברב השבוע שישראל תצטרך לספור היטב עד מיליון, לפני שתצא למלחמה בלבנון. קודם כל הוא צודק – תמיד צריך לספור עד מיליון לפני שיוצאים למלחמה. מלחמה היא המוצא האחרון, רק כשאין ברירה. אולם ישראל אינה רוצה במלחמות. מי שמאיים במלחמות, וכל מהות קיומו ומטרת קיומו היא מלחמה בישראל במטרה להשמידה, הוא חיזבאללה. והעובדה שכבר למעלה מעשור חיזבאללה לא ירה כמעט אף ירייה לעבר ישראל, מעידה על מצבו הקשה, מאז המכה הקשה שחטף במלחמת לבנון השניה.

* ניצחון בזק – כותרת: "ניצחון בזק לדאעש בגולן הסורי". כדאי לזכור, לזכור ולא לשכוח, שממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי. או אז, ניצחונות הבזק של דאעש היו בגולן הישראלי ובחוף הכינרת.

* כאילו נערך אתמול - קטע מתוך ראיון עם יגאל אלון, שנשמע כאילו נערך אתמול. הוא סיפר על פגישה עם ז'אן פול סארטר, שנפגש עמו לאחר פגישה עם נשיא מצרים. "כאשר הוא העלה את ההצעה, לא כהצעת מצרים אלא כהצעתו הוא, בדבר הצהרה ישראלית להחזרת כל הפליטים הרוצים לשוב, מתוך הנחה, שאולי לא כולם יבואו, אך כמחווה, שתקל על נאצר לעשות צעד לקראת שלום, אמרתי לו: מר סארטר, אתה בעצמך השבת על השאלה בציטוט מדברי נאצר, ש'ישראל תהיה אחרת'. ואם היא תהיה אחרת, היא לא תהיה ישראל, ותסכים אתי, שנקודת המוצא חייבת להיות  - זכות קיומה וכושר קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שיש בה גם מיעוט ערבי. על זה הוא השיב: אני מכיר בכך; אין ספק, שזכותה של ישראל היא להתקיים ולהיות בעלת כושר קיום. התעורר ויכוח מהו גודל המיעוט הערבי האפשרי בישראל ושמא לא כל הפליטים יחזרו. על כך עניתי בציטוט מראיון שנתן נאצר בשעתו לשבועות 'לייף' האמריקני. הוא נשאל אז, כמה פליטים יחזרו לדעתו לישראל, אם יורשו. והוא השיב במילה אחת: כולם".

הראיון ניתן ב-14 במאי 1967. למחרת נאצר הכניס את צבאו לסיני ואיים במלחמה שבה "נזרוק את היהודים לים". החלה "תקופת ההמתנה". כעבור שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים.

            * ביד הלשון

סבא שלי היה רב – השבוע לפני שנתיים הלך לעולמו העיתונאי, הסופר, שדר הרדיו, הסאטיריקן, הפוליטיקאי והשר לאזרחים ותיקים אורי אורבך.

אחד מספריו של אורבך היה "סבא שלי היה רב" – לקסיקון דתי חילוני. לקסיקון שנון, "המתעד בקלילות את עולם המינוחים של סרוגי הכיפה, ואת השיח המתנהל בין דתיים לחילונים בישראל. באמצעות המושגים, הביטויים והדקויות, מנסה הלקסיקון להציב מראה בפני הקורא הדתי, ולפתוח חלון הצצה לשימושו של הקורא החילוני" – מתוך הכתוב על גב הספר.

אציג כמה מן הערכים בלקסיקון:

אתה אל תקשיב – המילואימניק עומד לספר בדיחה גסה, אבל פתאום הוא שם לב לנוכחותך, הרב הצדיק. "אתה אל תקשיב", הוא מגחך בשביעות רצון עצמית, כאילו המציא את החוכמה הזו הרגע. אז אתה לא מקשיב ומשתדל גם לא לצחוק.

אתה דווקא בסדר – אתה לא כמו ההם, הקיצונים. הדתי מופתע ומתאכזב כל פעם מחדש שהוא נוכח לדעת שהחילוניים חושבים דברים רעים על הדתיים, ומשנים את דעתם רק כשהם נתקלים בדתי החי הראשון. ומה חשבתם, שיש לנו קרניים מתחת לכיפה?

דתי ומשקר?! – אחיו החורג של "דווקא אתה?" הנזיפה שכל חובש כיפה מפחד ממנה מגיל אפס ועד יומו האחרון, הד לציפיות המוגזמות מאתנו. "דתי ומקלל?! זה מה שלימדו אותך בבית ספר שלכם? לא מתבייש, ואתה עוד עם כיפה? לפחות תוריד את הכיפל'ה שלך כשאתה מתנהג ככה".

דתי מחמד – דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: "הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין". ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכל לפי הצורך.

חילול השם – דתי שמשתטה בתכנית של דודו טופז; דברי גידופין של רב חשוב נגד הציונות; תזוזה קלה של חרדי בעת צפירת יום הזיכרון. כל התנהגות שאינה הולמת. גם ילד דתי שמדבר בקול רם עם החבר'ה בפיצריה עושה לא פחות מחלל השם. בקיצור: כל פאדיחה פומבית של חובש כיפה היא חילול השם.

לקחתם לנו את ה... – כתב האשמה מוכר כלפי דתיים: "אתם הדתיים לקחתם לנו את התנ"ך..." וכן: "לא נסלח לכם שלקחתם לנו את המושג ארץ ישראל", ו"הדתיים לקחו לנו את היהדות, כאילו יש להם מונופול עליה". אמירות כגון אלה נתקלות בתגובה הנעלבת: "אנחנו לקחנו?! אדרבה. מישהו מפריע לכם לפתוח תנ"ך וללמוד? למה כל דבר מאשימים אותנו?"

סבא שלי היה רב – שם הספר ושורה מביוגרפיה נפוצה. "אני, אל תראה אותי ככה. סבא שלי היה רב. אני עד גיל שמונה למדתי בישיבה". ואז החילוני פוצח באוזני הדתי המזדמן בשירה משובשת של "אדון עולם", "שמע ישראל" ו"אדון הסליחות" כדי להפגין בפניו את בקיאותו במקורות. ממשפחת "אמא שלי מדליקה נרות, אבא שלי עושה קידוש".

קסבה – לא בשכם ולא בחברון. הקסבה של קריית משה, שכונה בירושלים, היא המקום שבו מרוכזת השמנת של הציבור החרד"לי, אנשי מרכז הרב, וגם של חוגים אחרים. "אתה יודע מה הבעיה שלכם? שאתם חיים בתוך הקסבה של קריית משה ולא יודעים מה קורה בערי הפיתוח".

תראה לי איפה כתוב בתורה – שאסור לנסוע בשבת, שאסור לאכול גבינה צהובה אחרי נקניק, שאסור להדליק טלוויזיה, שאסור לשלוח פקס בשבת. חברך האפיקורס מוכן, לצורך הדיון כמובן, להסכים עם כמה דברים שכתובים בתורה, אבל הוא נגד מה שנתפס כחומרות, הגזמות והמצאות. אחרי שאתה מראה לו איפה זה כתוב בתורה, הוא מגיב: "נו, באמת".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

ב-69 שנות קיומה של ישראל, כיהנו בארה"ב 12 נשיאים. טראמפ הוא ה-13. ששה מבין הנשיאים היו רפובליקאים. ששה היו דמוקרטים. במשך 36 שנים, במצטבר, נשיאי ארה"ב היו רפובליקאים. במשך 33 שנים, היו נשיאים דמוקרטים. התחלופה בין המפלגות היא בדרך כלל אחרי 8 שנים, בחלק מן המקרים אחרי 4 שנים. זאת, למעט תקופה אחת שבה במשך 12 שנים כיהנו נשיאים רפובליקאים.

רבות דובר לאורך השנים על החשיבות האסטרטגית של הברית עם ארה"ב, שהיא אחד ממרכיבי עוצמתה של ישראל. אחד הגורמים להיות הברית הזאת אמיצה, הוא התמיכה הדו מפלגתית בישראל, הן בקרב חברי הקונגרס והן בקרב הנשיאים.

היחסים המיוחדים בין המדינות התקיימו עם הממשלים של שתי המפלגות. הם הלכו והתהדקו, נדבך על גבי נדבך, מממשל לממשל. היו ירידות, אך היו אלו ירידות בעליה. עם כל הנשיאים, ללא יוצא מן הכלל, היו גם מתיחויות ומחלוקות, אך הם לא ערערו את הברית. על אף המחלוקות הרבות עם ממשל אובמה, היה זה הממשל שהעניק לישראל את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר. עם כל החומרה שבאי הטלת וטו אמריקאי על ההחלטה בנוגע להתנחלויות, בשלהי עידן אובמה, כדאי לזכור שהנשיא רייגן, הרפובליקאי, שנחשב לאחד מגדולי ידידיה של ישראל, לא זו בלבד שלא הטיל וטו, אלא הורה להצביע בעד החלטות אנטי ישראליות במועצת הביטחון. למשל, הגינוי של חוק הגולן, שלווה בסנקציות אמריקאיות על ישראל.  

כל הממשלים מאז מלחמת ששת הימים תומכים בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 עם תיקוני גבול קטנים. היחיד שחרג מקו זה היה בוש הבן, שקיבל חלק מן העמדות של ישראל בנושא הטריטוריאלי. ולמרות המחלוקות, מערכת היחסים הידידותית הלכה והתהדקה.

כל העובדות שציינתי נועדו להתריע מפני הסכנה שבזיהויה של ישראל עם המפלגה הרפובליקאית. מדיניות כזאת מסכנת את היחסים המיוחדים עם ארה"ב. מדיניות כזאת היא קצרת רואי, ועלולה להוות נזק חמור למדינת ישראל בעתיד.

הגישה על פיה ארה"ב אמורה לתמוך במדיניות הימין הישראלי, ואם עמדותיה הן כעמדות השמאל הישראלי – זו מדיניות עוינת לישראל, היא גם שקרית וחצופה, המטילה דופי בנאמנות למדינה של השמאל הציוני, וגם מזיקה לישראל. אך האשליה כאילו הרפובליקאים תומכים בעמדות הימין הישראלי, אין לה על מה להתבסס. כאמור, אין כמעט הבדלים בהשקפות הממשלים האמריקאיים, והמחלוקות אינן מערערות את עוצמת הברית.

התמיכה של הימין הישראלי בראשות נתניהו ברפובליקאים, נובעת לעתים מהשקפות דומות בסוגיות שכלל אינן קשורות לישראל, אלא לתרגום, לעתים שגוי, של עמדות הצדדים בארה"ב בסוגיות כמו בית המשפט, חופש העיתונות, הגירה וכו', למחלוקות הפנימיות בישראל בנושאים אלה.

המשחק הזה הוא משחק מסוכן. מדיניות של ויתור על המפלגה הדמוקרטית ודחיקתה מאתנו והלאה היא הימור מסוכן על עתידה של ישראל; על ביטחונה, על מעמדה הבינלאומי ועל האינטרסים שלה. אם ישראל תהיה מזוהה עם מפלגה אחת, המפלגה השניה לא תהיה מחויבת אליה, כאשר היא תהיה בשלטון. והנחת העבודה שלנו צריכה להיות שכמו בעבר, גם בעתיד שתי המפלגות תחלוקנה ביניהן את השלטון כמעט שווה בשווה.

הזדהות גורפת עם טראמפ, מסוכנת שבעתיים, כיוון שהוא גם אינו מייצג באמת את המפלגה הרפובליקאית. אדרבא, ערכי המפלגה הרפובליקאית אינם ערכיו, הוא שונא את המפלגה הרפובליקאית והיא שונאת אותו.

איני סבור שעל ישראל להתנכר לטראמפ. טראמפ הוא נשיא ארה"ב, וחובתה של הנהגת ישראל לטפח עמו יחסים טובים וקרובים. ואם אכן הוא יהיה נשיא ידידותי, הוא יהיה ראוי להערכתה של ישראל, וראוי יהיה לשבח אותו על כך בפומבי.

אך אסור לנו להצטייר כטראמפיסטים, כמי שמצויים בכיסו, כמדינה והנהגה המעריצה אותו. התנהגות כזו תסב נזק חמור לישראל.

אל לישראל לשים את כל הביצים בסל אחד, הסל הרפובליקאי. היא חייבת לשמר ולטפח את מערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית. על ישראל להזמין סנאטורים ומנהיגים דמוקרטיים אליה ולשלוח אליהם את נציגיה, כדי לחזק את הקשר עמם, ולהבטיח את המשך התמיכה שלהם בישראל.

ישראל כמדינת העם היהודי, חייבת לראות את מצבם וצרכיהם של יהודי הגולה כמרכיב משמעותי במדיניות החוץ שלה. כך ישראל נהגה תמיד. רוב יהודי ארה"ב, באופן מסורתי, תומכים במפלגה הדמוקרטית, מסיבות שונות ובראשם היחס הטוב שלה למיעוטים, ובהם היהודים. אל לישראל להפנות להם עורף. אם תפנה להם עורף, תבגוד בייעודה. אם תפנה להם עורף, היא תתקשה למצוא אותם כאשר תזדקק להם.

יהדות ארה"ב חווה ימים קשים, של התגברות האנטישמיות ושל אימה מפני התעצמותה, בחודשים האחרונים. מעבר לאמירות מן הסוג של "אחדים מנכדיי הטובים ביותר הם יהודים", טראמפ כמעט ולא התייחס לכך, ונמנע מגינוי נמרץ של התופעה. את כל אלה עלינו לזכור.

ויתור ישראלי על המפלגה הדמוקרטית בארה"ב יהווה פגיעה חמורה במדינת ישראל.

* "שישי בגולן"

* חסרי ישע – אבא שלי הוא אדם זקן, חולה וסיעודי, שמצבו הפיסי והמנטלי הוא כמצבם של החוסים באותו בית אבות ארור בחיפה, שבו נחשפו ההתעללויות בקשישים. דרך מצבו של אבי, למדתי להבין לא רק ברמה התיאורטית, אלא באופן מעשי ומוחשי, את משמעות המושג: חסר ישע. אבי, שהיה התגלמות המושג "פריק קונטרול"; אדם אסרטיבי, פרו-אקטיבי, פעיל, יעיל, יוזם, חרוץ, נחוש, אכפתניק, דעתן, חכם, איבד את כל אלה בשנים האחרונות, והיה לאדם שבקושי מסוגל להגיב לגירויי הסביבה; אדם כמעט חסר רצון. איך אפשר לפגוע באדם כזה? באנשים כאלה? לאלו תהומות נפש מסוגל לרדת אדם, כדי לפגוע בחסר ישע שכזה? לאיזה שפל מוסרי יכול להידרדר אדם, כדי להתעלל באדם, שלא זו בלבד שאינו יכול להשיב מלחמה שערה, הוא אף אינו מסוגל להתגונן ולעתים גם לא להתלונן. זו התגלמות הרוע.

ניתן לצפות שהאנשים הבוחרים במקצוע הקשה של עבודה עם קשישים, יהיו אנשים ערכיים ומוסריים, אנשים מלאי אהבת אדם וחמלה, אנשים מלאי אמפתיה והזדהות עם הזולת. אין לי ספק שרובם אכן כאלה. אבל איך אנשים המסוגלים להתעלל בחסרי ישע מגיעים דווקא למקצוע הזה?

חוששני שאין זה מקרה. שיש סדיסטים הבוחרים במקצוע הזה, דווקא כיוון שהוא מזמן להם אובייקטים חסרי ישע, שניתן להתעלל בהם מבלי להיפגע.

* אחריות ושיקול דעת – גזר הדין במשפט אלאור אזריה, הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראיה כוללת. השופטים לקחו בחשבון הן את חומרת המעשה ואת הפגיעה בערכי צה"ל ומדינת ישראל והן את הנסיבות האישיות והמבצעיות המיוחדות, ופסקו לקולא, כבית הלל.

זה בדיוק העונש שהערכתי שאזריה יקבל, אולי כיוון שזה העונש שסברתי שהוא ראוי לו.

אני מאמין, שלמרות קולת העונש, יעבור לחיילי צה"ל היום ובעתיד הן המסר הערכי והחינוכי והן המסר המרתיע.

קולת העונש אינה בזכות עורכי דינו של אזריה, אלא על אף עורכי הדין, שרק הזיקו לו.

בית המשפט טעה, לדעתי, בביקורת המרומזת על דבריהם של רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל לאחר האירוע. היו אלה דברים מחויבי המציאות – מסר ערכי, מנהיגותי ופיקודי שהיה חייב להיאמר, ולא היה לו כל קשר לתהליך החקירה.

ובאשר לחנינה – אם אזריה יביע חרטה כנה על מעשהו ויבין את טעותו, ראוי לחון אותו.

* אמנות בשירות השקר – הקליפ על פרשת אזריה ב"ארץ נהדרת" הוא הישג אמנותי מרשים. אבל אם האמנות אמורה לבטא אמת, במקרה הזה מדובר באמנות מגויסת לשירות השקר.

כל הקליפ הזה, מן התו הראשון שלו ומן המילה הראשונה בטקסט, הובילו לשורה התחתונה, שהיא המסר של השיר: "יש כמוני אלף, רק אותי צילמו".

זהו שקר נתעב, השקר המשותף של השמאלימין הקיצוני. זה השקר של "בצלם" ו"שוברים שתיקה", שמעלילים על צה"ל עלילת דם קולקטיבית, וזה השקר של תומכי אזריה שמוכנים לשתף פעולה עם עלילת הדם ולהקריב את צה"ל על מזבח אזריה.

אין שחר לטענות הללו. הנה העובדות. א. התחקיר המבצעי וההחלטה לשלוח את אזריה לחקירת מצ"ח, נעשו בטרם היה למישהו מושג שהאירוע צולם. ב. ההגנה ניסתה להשתמש בטיעון הזה, אך היא לא הצליחה להוכיח ולו בדל טענה שכביכול היה ולו מקרה נוסף דומה לו. ג. במשך שנים רבות שותלים פעילי "בצלם" אלפי מצלמות בקרב הפלשתינאים והללו אף עושים פרובוקציות רבות כדי למשוך את חיילי צה"ל להתנהגות בלתי נורמטיבית, ומעולם הם לא הצליחו להביא ולו חלקיק הוכחה לעלילותיהם.

אבל כשהאמנות מגויסת בשירות השקר, מה הבעיה לזרוק "אלף כמוני"?

* אלימות כלפי הצוות הרפואי - מחבל פצוע שנורה בידי חיילי צה"ל, אושפז בבית החולים שיבא. במשך שלושה חדשים, עשה הצוות הרפואי לילות כימים להצלת חייו, וטיפל בו במסירות כפי שהוא נוהג בכל חולה, ללא הבדל דת, לאום, מגדר; בלי להבחין אם הוא צדיק או רשע, פושע או נפגע פשע, מחבל או פצוע בפיגוע.

הפצוע, שגם היה חולה סרטן, מת אחרי שלושה חודשים, שבהם קיבל את הטיפול המסור והמקצועי ביותר. וכפי שלעתים משפחות של חולים שנפטרו נוקטות באלימות כלפי הצוות הרפואי, כך נהג במקרה זה התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. הוא פרסם פשקוויל הסתה אלים במיוחד נגד הרופאים, שניסו להציל את חיי הפצוע, באשמות שווא חמורות. "טיפלתם בו לפי הספר", סנט התועמלן האנטי ישראלי השקרן. "איפה היו מנהל המחלקה ומנהל בית החולים? האם גם הם מסכימים שזוועה כזאת תתרחש אצלם? שבועת היפוקרטס, זוכרים?".

כן, שבועת היפוקרטס. זוכרים גם זוכרים. הרופאים העניקו למחבל שניסה לדקור חיילים בדיוק אותו הטיפול שהיה מקבל החייל, אילו המחבל הצליח לדקור אותו והוא היה מאושפז פצוע.

כאשר גירש המלך חוסיין בכוח את הפת"ח מארצו בספטמבר 1970, המוני מחבלים, מנופפים בדגלים לבנים, חצו את הירדן והסגירו את עצמם לישראל, מתוך הכרה בנורמות ההומניטריות שלנו, ובלבד שלא יפלו בידי הירדנים, שותפיהם עד אתמול. וכך זה תמיד – ובוודאי כאשר מדובר בחולים ופצועים. כנראה שהמחבלים אינם קוראים את גדעון לוי. ידוע שהוא אינו דובר ערבית, אך כנראה שפשקוויליו אינם מתורגמים בעבורם.

התועמלן האנטי ישראלי התייחס גם לעיכוב במסירת גופתו של המחבל למשפחתו. "וכשהצבא או המשטרה לקחו את גופתו, עניין אתכם לדעת שמדינתכם החזיקה אותה לצרכיה הברבריים עוד עשרה ימים, אך ורק לשם ההתעללות?". כדאי לזכור, שרק בשבוע שעבר, הצדיק ראש הדבוקה, עמוס שוקן, את הפשקוויל של יקיר הדבוקה רוגל אלפר, שכינה את רצון משפחות גולדין ושאול שגופות בניהם יוחזרו אחרי שנתיים וחצי כ"שגעון גדלות".

* סחר בגופות – עמדתי העקרונית באשר להחזרת גופות מחבלים, היא שאין מקום למשחקים הללו בגופות. יש למסור מיד כל גופה של מחבל למשפחתו, לקבורה, ללא תנאי. אולם כל עוד המחבלים מחזיקים ברשותם גופות של חללי צה"ל כדי להתעלל במשפחותיהם ובניסיון סחיטה לשחרור מחבלים פעילים ולהחזירם למעגל הטרור, על ישראל להודיע, שדקה אחרי החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו למשפחותיהם גופות כל המחבלים ההרוגים. ועד אז – אף גופה.

יש להבהיר – אף מחבל חי לא יוחזר תמורת גופות. בעיקרון זה יש לעמוד על קוצו של יו"ד. אפילו לא להקדים ביום אחד שחרורו של מחבל תמורת גופה. את הסחטנות הזאת יש להפסיק.

* הכישלון הוא ההצלחה - כתבתו של ברק רביד ב"הארץ" על כישלון היוזמה האזורית, עוררה חילופי האשמות, בשאלה מי אחראי לכישלון. אולם כיוון שעל פי הכתבה, מטרת היוזמה הייתה להביא למדינה פלשתינאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") – העובדה שהיוזמה כשלה היא דווקא הצלחה, ואילו הצליחה היה זה כישלון חרוץ.

הרעיון של הסדר אזורי הוא רעיון נכון, דווקא כיוון שהוא מאפשר פתרונות חלופיים, מחוץ לקופסה, ולא חזרה כתקליט שרוט על אותה מנטרה שחוקה של מדינה פלשתינאית בקווי 49'. אולי הדרך לכך היא במגע ישיר של ישראל עם מדינות האזור, ללא מעורבות אמריקאית.

* מזדהה עם תושבי עמונה - ללא קשר לסוגיית הצוות הישראלי האמריקאי המשותף בנושא ההתיישבות ביו"ש, את עמונה יש להקים מחדש ללא תנאי. ראשית, כי זו התחייבות ממשלתית ויש לכבדהּ. שנית, כי זו מחויבות מוסרית כלפי המתיישבים, שהמדינה העלתה אותם על אדמה פרטית, המדינה הורידה אותם משם, ועל המדינה להקים את היישוב על אדמת מדינה. שלישית, כיוון שגם אם נתניהו יסכם עם האמריקאים שלא יוקמו יישובים חדשים – אין המדובר בהקמת יישוב חדש, אלא בהעברת יישוב קיים לנקודת הקבע שלו.

עם כל הביקורת שלי על תושבי עמונה, שהיו צריכים מזמן להגיע לפתרון מוסכם של הקמת נקודת הקבע על אדמת מדינה, בלי לגרור את המדינה למשבר הקשה והמיותר, כעת אני מזדהה עם דרישתם ומאבקם (ומקווה שהם גם עושים את חשבון הנפש על שגיאות העבר).

* המחרים יוחרם – אני מתנגד עקרונית לחרמות. לא יעלה על דעתי להחרים יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים, מרים ככל שיהיו. אבל המחרים מחרים – פטור. בהחלט יתכן שאראה לנכון להחרים את מי שמחרימים התנחלויות. לכן, החוק המחייב סימון עסקים שמחרימים אחרים הוא חוק ראוי והגון, המאפשר לאזרח הנורמטיבי להתגונן מפני המחרימים. הוא נועד לסמן: "אני מחרים – החרם אותי. מגיע לי. אני התחלתי".

* אילו הייתי מורה לאזרחות - אילו הייתי מורה לאזרחות, הייתי מצפצף על הרוח הרעה והפוסט ציונית, המוכתבת בידי הגורמים ה"מקצועיים" כביכול, שהשתלטו על הענף, בראשות המפמ"רית יעל גוארון. ההשתלטות הגיעה לשיאה במשמרת של נפתלי בנט, שמבחינתו משרד החינוך הוא קרש קפיצה לתפקידים שלאמונתו - להם נועד והם נועדו לו, להבדיל ממשחקי ילדים כמו חינוך. אני מקווה שיותר ויותר מורים לאזרחות יצפצפו על הקו המוכתב, יזכרו את תפקידם האמתי כמחנכים, יזכרו שהם מחנכים לאזרחות במדינת הלאום של העם היהודי, שייעודה הוא הגשמת הציונות. יזכרו שהטקסט המכונן של האזרחות הישראלית הוא מגילת העצמאות על כל חלקיה, ויחנכו על ערכיה כשלמות אחת, ולא יתנו יד לאינדוקטרינציה באמצעות הוצאה דמגוגית של שברי פסוקים מתוכה, והנגדתם למהותה. יזכרו ששוויון הזכויות המלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, מופיע במגילת העצמאות, שליבתה היא ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", והמדינה היהודית בארץ ישראל, היא שתבטיח את שוויון הזכויות למיעוטים. יזכרו שמגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת שבה דבר נובע מדבר, והבסיס הוא החלק הראשון, המסביר מהי זכותנו הטבעית וההיסטורית שבתוקפה הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יזכרו שהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית אינה "איזון" להיותה יהודית, אלא אין כל סתירה בין יהדותה והיותה דמוקרטית. רק מורה לאזרחות שייקח את הסיכון ויצפצף על הקו של המשרד, יהיה ראוי לתפקידו ונאמן לשליחותו החינוכית.

* מתגעגע לשלטון העות'מני – סדרת הטלוויזיה "והארץ הייתה תוהו ובוהו", ששודרה בחודשים האחרונים בערוץ הראשון, הייתה אי של איכות בים ההבל והזבל הטלוויזיוני האופף אותנו. הייתה זו תכנית מושקעת מאוד, שתיארה את תולדות ארץ ישראל מן התקופה הפרה-היסטורית עד תום התקופה העות'מנית.

עם זאת, הסדרה ממש אינה חפה מפגמים. יתר על כן – עיקר איכותה הוא בעצם קיומה; עצם הבחירה לעסוק בהיסטוריה של ארץ ישראל, יותר מאשר מה שהיה בה בפועל.

היו בה פרקים איכותיים יותר ופחות, אך היא הייתה נגועה ברלטיביזם ונראטיביזים – מוטה לרעיונות פוליטיים של יוצריה, שגייסו את הארכיאולוגיה להצגת השקפותיהם.

אמחיש זאת בשלוש דוגמאות. כאשר עסקה הסדרה במצדה, קפץ הפרק לימינו והציג בצורה נלעגת את מקומה של מצדה באתוס הציוני. היה זה ניסיון פופוליסטי להתחנף להלך הרוח הפוסט ציוני הבז לאתוס הזה. והמכעיס מכל, הוא האופן הרדוד, הירוד והשקרי שבו הוצג אתוס מצדה, כפיאור ההתאבדות, כביכול, ולא כסמל לנחישות ולמסירות נפש במלחמה על הקיום ועל החירות האנושית והלאומית.  

דוגמה שניה, מן הפרק האחרון, הייתה האמירה שבניגוד לסיפור הציוני, העליה הציונית לא הגיעה לארץ ריקה. היו כאן אנשים והייתה היסטוריה. השקר באמירה הזאת, אינו שהיו אנשים בארץ הזאת טרם העליה הציונית, אלא הנראטיב כאילו הציונות התעלמה מכך. אין לכך שחר. כל מנהיגי וראשי הציונות, ללא יוצא מן הכלל, התמודדו עם הבעיה הערבית והבינו שקיים פוטנציאל עימות בין הערבים לבין היהודים השבים לארצם. הביטוי שטבע זנגוויל על "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", שאותו אוהבים הפוסט ציונים לנגח כאילו הוא מאיין את הערבים שחיו כאן, כלל לא טען זאת. הרי זנגוויל לא ייחשד שכאשר הוא אמר "עם ללא ארץ" הוא כפר בכך שלעם היהודי יש ארץ – ארץ ישראל. האמירה שלו הייתה שהעם היהודי שאינו יושב בארצו, יחזור לארץ שאינה מיושבת בבני העם שלו היא שייכת.

דוגמה שלישית, היא אולי המביכה ביותר. הפרק שעסק בשלטון העות'מני פיאר והילל את השלטון הזה ואת המורשת שהוא השאיר בארץ. לא הייתה אף מילה על השמדת יערות הארץ וכמעט אף מילה על השחיתות והבקשיש שאפיינו את השלטון העריץ. מה תואר? שזה השלטון שהנחיל לנו את הקפה והגזוז. וואו!

ובשיח שלאחר הסדרה, בהשתתפות כמה מיוצריה, קרא במאי הפרק נפתלי גליקסברג, "בצחוק", להחזיר את השלטון העות'מני. לא, הוא לא ממש מתכוון לזה ברצינות, אבל... צחוק, צחוק צחוקן. הוא לא ממש לא מתכוון לזה ברצינות. הוא בוודאי מתקנא בגעגוע של הפוסט היסטוריון תום שגב למנדט הבריטי.

הייתי שמח אילו כעת, עם תום הקרנת הסדרה, תוקרן בשנית סדרת המופת "עמוד האש", העוסקת בהיסטוריה הציונית, ומתחילה בנקודה ההיסטורית בה הסתיימה "והארץ הייתה תוהו ובוהו".

* אתה מופרע – "אתם נאצים". כך הטיח בנו איל מגד במאמר שפרסם ב"הארץ". מי זה "אתם"? כל אוכלי הבשר. ובמאמר עצמו הוא מתקן את עצמו. אנחנו יותר גרועים מהנאצים, כי מאושוויץ היו ניצולים, ואילו מבין בעלי החיים המובלים לבית מטבחיים אין ניצולים.

איני רוצה לחזור על הקלישאה המוכרת, שהיטלר היה צמחוני. לכן, לא אחזור עליה, ולא אציין את העובדה שהיטלר היה צמחוני.

אומר רק, שקנאים פנאטים כמו מגד יש לכל אידיאולוגיה, ולו היפה ביותר. והקנאים האלה המיטו על האנושות את האסונות הגדולים ביותר.

הוא מזכיר לי את מתנגדי ההפלות בארה"ב, שבשל התנגדותם ל"רצח עוברים" נכנסו למרפאות המבצעות הפלות, ובנשק אוטומטי שקנו במכולת עם הלחם והחלב ירו לכל עבר וערכו טבח המוני. הם צודקים, הרי הם נגד "רצח עוברים".

מן הסתם, מגד מציע להחיל על אוכלי הבשר בעולם את החוק לעשיית דין לנאצים ועוזריהם, שיאפשר גזר דין מוות על אוכלי הבשר באשם הם שם, כיאה להומניסט כמוהו.

ברוח כותרת מאמרו, אגיב: אייל מגד. כן, אתה מופרע.

* השראה - באופן בלתי מפתיע, מגד הסביר שאת ההשראה למאמרו הוא שאב מהפשקווילים של רוגל אלפר. מוטב שיקבל השראה מאביו ז"ל, הסופר הדגול אהרון מגד, ולא מן האיש הרע הזה.

* רח' היטלר – יוסי אחימאיר העלה בדף הפייסבוק שלו תמונה שצילם בכפר ג'ת שבמשולש; שלט המורה על רחוב יאסר ערפאת. אני מציע להחזיר את הטמפלרים לוילהלמה, ואולי נזכה בשעה טובה ומוצלחת גם לרחוב היטלר במדינת ישראל.

* תגובה - טראמפ בעקבות גל האנטישמיות בארה"ב: אחדים מנכדיי הטובים ביותר הם יהודים.

* הידיעות היו מוקדמות – הסנטור הרפובליקאי הבכיר והוותיק, בן ה-80, ג'ון מקיין, מי שהיה מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2008, הוא היום גורם אופוזיציוני משמעותי ביותר לטראמפ, היוצא בגלוי נגד הסתערותו על הדמוקרטיה האמריקאית. מקיין הוא ההוכחה שהידיעות על מותה של המפלגה הרפובליקאית היו מוקדמות ומוגזמות. סביר להניח שאם טראמפ ימשיך בדרך שבה החל, חלק ניכר מן הסנטורים וחברי הקונגרס הרפובליקאים יבכרו דבקות באידיאולוגיה של מפלגתם, מפלגתו של לינקולן, על נאמנות לטראמפ. הוא ייאלץ ללמוד בדרך הקשה מהם איזונים ובלמים, שהוא אינו שליט יחיד כפי שהוא מפנטז, ואם ימשיך לפעול כשליט יחיד, יתגבש רוב ברור נגדו בבתי הנבחרים.

            * ביד הלשון

אור יקרות – במאמרה "אחרי שהתפזרו ענני הסוכר", בגיליון ליל שבת של "הארץ", כתבה איריס לעאל: "לראשונה מאז ימיו הנהדרים והמסעירים באו"ם שוב זהר נתניהו, הפעם באור היקרות שהפיץ דונלד טראמפ".

מהו אוֹר יְקָרוֹת? איזה מין אור הוא?

צירוף המילים "אוֹר יְקָרוֹת", מתאר אור בהיר, או אור נעים. זהו מושג שחודש בידי סופרי תקופת ההשכלה ונפוץ בספרות התקופה.

הביטוי הזה לקוח מפרק יד בזכריה. קריאתו בטעמי המקרא, מעידה על הפרדה בין האור והיקרות. "וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת וְקִפָּאוֹן:" אם נפסק את הפסוק על פי הטעמים, כך ייראה הפסוק: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, לֹא יִהְיֶה אוֹר; יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן". משמעות הדבר, היא שביום ההוא באחרית הימים, שעליו גם נאמר שהוא יום "אֲשֶׁר הוּא לא יום וְלא לַיְלָה" –פסוק שהיווה השראה לפיוט שאנו שרים בליל הסדר, לא יהיה אור במובן שאנו רגילים אליו, והוא מפרט: "יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן", שהם שני סוגים של אור, או אולי אור וחושך. האור ביום ההוא יהיה שונה. אולי יהיה זה האור הגנוז – אותו אור של בריאת העולם, שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו, שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ביום הגאולה?

סופרי ההשכלה לקחו את שתי המילים הצמודות, הוציאו מתוכן את הזקף קטון (או הנקודה-פסיק) והלחימו אותן לצירוף מילים אחד, המתאר אור בהיר ונעים.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"