* עופר עיני, בהודעת הפרישה שלו, לא התהדר ברזומה של שביתות ומאבקים. בניגוד לקודמו, עמיר פרץ, הוא מיעט מאוד בשביתות. אולם יש לו הישגים רבים להתהדר בהם, במבחן התוצאה. הוא השיג לציבור העובדים בישראל הישגים גדולים מאוד, חיזק את ההסתדרות, חיזק מאוד את העבודה המאורגנת. את כל אלה הוא השיג – לא למרות שמיעט בשביתות, אלא בזכות עובדה זו.
בתקופת המאבק על הגולן, נהגנו להזכיר לעצמנו שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים, לא לריב עם השומר. זו הייתה האסטרטגיה של עיני. לא להוכיח שהוא מנהל מאבקים, לא להיות לוחמני, אלא לדאוג באמת לטובת העובדים ולטובת המשק, מתוך הבנה שאין כל סתירה בין השניים. לעתים הוא הלך על הסף, אך גם כאשר איים בשביתה ואמר עד כמה אינו רוצה בשביתה, האמנתי לו שהוא אכן יעשה הכל כדי להגיע להסדרים שימנעו שביתות. הוא יצר ברית עם התעשיינים והסכמות עם ראשי מממשלה ושרי אוצר. באמצעות הידברות ומו"מ הוא השיג הרבה יותר ממה שדמגוגים נוסח עמיר פרץ הצליחו להשיג בכיפופי ידיים ולעומתיות.
* הנהירה של יותר ויותר עובדים ומקומות עבודה לעבודה המאורגנת היא אחד מהישגיו הגדולים של עיני. עם זאת, איני מסכים עם הטענה ("כוח לעובדים", איתן כבל, זהבה גלאון) שעיני הפקיר את העובדים הלא מאורגנים. ראשית, עצם התארגנות העובדים נובעת מכך שעיני וההסתדרות הגיעו אליהם, נגעו בהם. אולם יש לזכור שאחד ממאבקיו החשובים והצודקים ביותר היה למען עובדי הקבלן (אף שבעבר ההסתדרות עצמה העסיקה עובדי קבלן רבים). על הנושא הזה, מכל הנושאים, הוא הוביל שביתה כללית במשק. כמי שרואה בשביתות את נשק יום הדין, שיש לשמור אותו רק למקרי קיצון, תמכתי בשביתה במקרה הזה, שהנו מאבק נגד העבדות בימינו.
* הטעות הגדולה של עיני, הייתה העדר אומץ, חרף כוחו הציבורי הרב, לצאת נגד הוועדים הגדולים, המונופוליסטיים, דוגמת ועדי הנמלים, שהנם תמונת הראי של הקפיטליזם החזירי: כוחניים, רעבתנים, חסרי בושה, חסרי רגישות לצרכי הכלל. בהתנהגות החסנית שלהם, הם מוציאים שם רע לעבודה המאורגנת ופוגעים קשות ברעיון.
* קשה שלא להעריך מנהיג הפורש מתוך אמירה שהוא חש שמיצה את התפקיד, שאינו יכול עוד למלא אותו באופן שהוא מאמין שיש למלא אותו, ובנימוק שהוא רוצה להקדיש זמן לזוגתו ולמשפחתו. והרי 8 שנים בתפקיד זו בהחלט תקופה מכובדת. אולם קשה לקבל זאת, כאשר רק לפני שנה וחצי עיני התמודד על התפקיד, תוך התחייבות להישאר קדנציה שלמה. אילו פרש שנה לפני סוף הקדנציה, ניתן היה לקבל זאת. אבל שנה וחצי אחרי הבחירות? זה לא מקובל.
* תוצאות המיצ"ב שוב הצביעו על הפערים העצומים, ההולכים וגדלים, בחינוך בישראל. כמה גאונים, כמה מדענים, אולי אף חתני פרס נובל, כמה מנהיגים, כמה גדולי תורה, הולכים לנו לאיבוד בשל הפערים הללו.
האתוס הקפיטליסטי מצהיר על "שוויון ההזדמנויות" כאחד מעקרונותיו המרכזיים. לכאורה, יש לכולם תנאי פתיחה שווים, ומי שמוכשר ואמביציוזי יצליח. כמובן שזה שקר. הדוגמאות של "החלום האמריקאי" – בן עניים שעלה לגדולה בזכות כישרונו, התמדתו ודבקותו במטרה, הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. יגאל אלון כתב פעם ש"שוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון". כלומר, בחברה המבוססת על פערים כלכליים, אין ולא יכול להיות שוויון הזדמנויות.
מה עושים? יש צורך במדיניות רווחה המגדירה כמטרה לאומית את חיסול העוני ואת צמצום הפערים הכלכליים. בחברה שהפערים הכלכליים בתוכה יהיו קטנים יותר, האי שוויון בתוכה יהיה מינורי, הפער בחינוך יצטמצם באופן משמעותי, ולא באמצעות "קיצוץ החזקים לגובה הדשא" כמאמר הדמגוגיה האנטי סוציאלית, אלא באמצעות חיזוק החלשים.
הדרך הטובה ביותר לצמצום הפערים היא באמצעות החינוך עצמו. המדינה צריכה לקחת על עצמה כמשימה לאומית את חיסול העוני באמצעות החינוך. להשקיע השקעות משמעותיות במערכת החינוך באזורים החלשים. להציע שכר גבוה במיוחד למורים ולמנהלים שילכו לאזורים החלשים, כדי למשוך את המורים הטובים ביותר. לבצע תכניות התערבות ממוקדות בבתי ספר של אוכלוסיות חלשות.
היזהרו מבני עניים כי מהם תצא תורה.
* דבריי עד כה התייחסו לתוצאות העגומות של השוואת ההישגים האקדמיים של התלמידים. אך כדאי לזכור, שההישגים הללו אינם חזות הכל. החינוך לערכים חשוב לא פחות, אולי יותר.
* אני מזדהה בכל לבי עם הביטוי "להקים בית בישראל", כאשר מדובר בחתונה. אין המדובר רק בעניין שבין בני הזוג, אלא יש כאן בפירוש התחברות לעם ישראל והקמת משפחה יהודית חדשה. יש כאן בפירוש הצטרפות אל שרשרת הדורות היהודית.
אני מאמין בחתונה יהודית. חתונה רק כהסכם משפטי אצל עורכי דין או בעיריה, היא בעיניי החמצה גדולה, החמצה של העיקר. זו החמצת האמירה של הזוג שהאחריות שהוא לוקח אינה רק לעצמו אלא אחריות לקהילה, לאומה. וזו החמצת האמירה של הקהילה ושל האומה לזוג, שהוא חלק ממנה.
חתונה יהודית, אינה בהכרח חתונה אורתודוכסית ברבנות. חתונה יהודית, היא חתונה המבוססת על החתונה היהודית המסורתית, אך מאחר ויש יותר מדרך אחת להיות יהודית, יש ליהודים יותר מדרך אחת להתחתן. כאשר בני הזוג, עם או בלי מנחה, חוצבים במקורות ישראל, לומדים יחד על האהבה והמשפחה ביהדות, לומדים טקסטים של ארון הספרים היהודי ישראלי לדורותיו ומעצבים טקס נישואין יהודי משמעותי, חתונתם הרבֵּה יותר יהודית, משל מי שהולך לרבנות כמצוות אנשים מלומדה, כדי לסמן "וי", כי "כך עושים כולם" או "כדי לְרָצוֹת את ההורים". זוג הרוצה חתונה קרובה ככל הניתן למסורת, אך שוויונית, כיאה לימינו, ולא חתונה המתייחסת לאישה כאל "קניין בעלה" – שותף ליצירת יהדות בת זמננו (ולא אכנס כאן למחלוקת האם הכוונה כאן באמת לקניין במובן רכוש. די לי בכך שיש פרשנויות רציניות השוללות את התיאור הזה כדי שאאמץ אותן, אך מצד שני די לי בכך שהביטוי הזה קיים ויש סממנים מסוימים המאוששים את הגישה "הרכושנית", כדי שאעדיף חתונה יהודית מתחדשת, אחרת).
לא כל חתונה הלכתית היא בהכרח חתונה ברבנות. ולא כל חתונה יהודית היא בהכרח חתונה הלכתית.
יש לאפשר ברית זוגיות (ביטוי הרבה יותר יפה מ"נישואין אזרחיים"), לבטח למי שאינו יכול להתחתן ברבנות (כולל זוגות חד מיניים) ואולי לכל הציבור. אני מאמין בחתונה יהודית מתוך בחירה ולא מתוך הכרח, תוצאה של חינוך והסברה ולא של חקיקה וכפיה. אני מאמין, שרוב עצום, מוחלט, של הנישאים יבחרו בחתונה יהודית. אני גם מאמין שהרוב יבחרו בחתונה אורתודוכסית ברבנות, ובלבד שהרבנים ישכילו להאיר פנים לציבור.
* 25 שנים, מידי חודש בחודשו, עורכות נשות הכותל תפילת ראש חודש ליד הכותל, שריד מקדשנו. 25 שנים של מסירות נפש יהודית, של דבקות יהודית. עצם ההתמדה, חרף הלעג והמשטמה שבהם הן נתקלות, מפריכה את הטענות שמדובר בפרובוקציה, ב"דווקאות".
האלימות המילולית (ולעתים אפילו פיזית) כלפי נשות הכותל, במקום הקדוש הזה, היא חילול השם. הצטערתי מאוד כאשר ראש ישיבות ההסדר של הציונות הדתית קרא לבנות האולפנות להצטרף להפגנה החרדית נגד נשות הכותל. שמחתי שהבנות לא שעו לקריאה ולא הצטרפו להפגנה. שמחתי על תגובות הנגד הרבות בקרב הציבור הדתי לאומי.
אני תומך בפשרה הנרקמת בנושא – הגדלת שטחי התפילה בכותל והקצאת שטח ל"עזרת ישראל", שבה יוכלו להתפלל גברים ונשים בצוותא. אני שמח שנשות הכותל גילו אחריות לאומית והן מוכנות לפשרה (אף שעדין לא נסגרו כל הפרטים). הנכונות הזו היא הוכחה נוספת לרצינותן. טוב שאין הן שועות לקריאת התנועה הרפורמית לדחות את הפשרה. התנועה הרפורמית טוענת שהכותל הוא רק האזור שבמשך אלפיים שנה העם היהודי ראה בו את הכותל, והיציאה אל מחוץ לשטח זה הופכת את המתפללים בו ליהודים סוג ב'. דבריהם מזכירים לי את מאמר המרגלים: "והיינו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". אם המתפללים בעזרת ישראל יראו עצמם כיהודים סוג ב', הם יהיו יהודים סוג ב'. אם הם יתייחסו לעזרת ישראל כאל "כותל סוג ב'", כך הוא יהיה. אבל הפתרון שניתן הוא פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה. במקום משחק סכום אפס, מגדילים את הקופה כך שהכל יוכלו ליהנות ממנה.
חלק מנשות הכותל הן נשים אורתודוכסיות, שקשה להן הפשרה המחייבת אותן להתפלל יחדיו עם גברים. אולם אי אפשר ליהנות מכל העולמות. גם הן יכולות ללמוד ולהבין שההפרדה בין המגדרים היא שריד של שמרנות – בדיוק אותה שמרנות שבשמה מנסים לשלול מהן את זכותן להתפלל בכותל.
כל פשרה, מעצם טבעה, אינה אידיאל. אבל האחריות הלאומית מחייבת אותנו לפשרות.
* תלמידי כיתות י"ב בביה"ס "הר וגיא" בגליל העליון, רובם בני קיבוצים, ערכו סיור של יומיים בירושלים. הם ביקרו בכנסת, ביקרו בבית המשפט, נפגשו עם תלמידי ביה"ס הדתי ע"ש הרטמן, נפגשו עם גורמים המייצגים את מגוון הקולות והדעות בחברה הישראלית. הכל היה על מי מנוחות, עד ש... נפגשו עם נציגת נשות הכותל. פתאום, אותם חילונים בני חילונים, התלהמו כלפיה: "את פרובוקטורית... מה פתאום נשים מתעטפות בטלית" וכו'. מה שמראה עד כמה מוטמעת בתוכנו שמרנות סקסיסטית בסיסית, המחייבת התמודדות חינוכית.
איך אני מסביר את התופעה? אני רואה בכך תוצאה של הריחוק מן היהדות בחברה החילונית. רבים בתוך החברה החילונית, רואים את היהדות כמה ששייך "להם", ל"יהודים האמתיים". ולכן, ההתמודדות החינוכית עליה אני מדבר, היא חיבור הנוער ליהדות, על מנת שהנער יראה אותה כחלק מחייו, כשייכת לו, שהוא בן בית בתוכה ובעל בית עליה.
* ביום הזיכרון שעבר, הרמטכ"ל לא הניח את דגלון הרמטכ"ל, כמקובל, ליד קבר החלל האחרון, כיוון שהוא לא היה יהודי. הוא הניח את הדגלון על קבר החלל היהודי האחרון. הייתה זו חרפה לאומית. אני מאמין לרמטכ"ל שהוא לא היה מודע לכך.
והנה, צה"ל החליט לשנות ממנהגו, כדי לא להיקלע שוב למבוכות כאלו. מעתה, תקבע מראש חלקה שבה יניח הרמטכ"ל את דגלו, ולא על קבר החלל האחרון.
מלכתחילה, יש בכך היגיון. אולם בסיטואציה הנוכחית ההחלטה הזו עלולה להתפרש ככניעה למי שיש לו בעיה עם הנחת הזר על קברם של חללים לא יהודים. וכדי למנוע אפילו מראית עין כזאת, ראוי היה לדבוק במתכונת הקיימת, ולהקפיד לעלות באמת על קברו של החלל האחרון.
* אין מנהיג ישראלי שאני נוטר לו טינה כמו לאהוד ברק. ברק, כראש ממשלה, יותר מכל מנהיג ישראלי לפניו או אחריו, היה אובססיבי על סף טרוף בניסיונו להביא לנסיגה מהגולן; מעשה שמשמעותו סיכון של ממש לביטחון ישראל, צעד אנטי ציוני של עקירת חבל התיישבות יהודי ישראלי ובאופן אישי – חורבן מפעל החיים הנפלא של חבריי ושלי.
במו"מ עם הפלשתינאים ברק שבר את הקונסנזוס הלאומי הבסיסי ביותר, כאשר אימץ את עמדות ה"שמאל" הרדיקאלי, וניתץ את המוסכמות שהיו מקובלות על 95% מהציבור: ירושלים השלמה, בקעת הירדן ישראלית, אי חזרה לקווי 49'. גם כאשר ערפאת דחה את הצעותיו - במקום להבהיר שלפיכך הצעותיו בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, הוא דבק בהן ואף זחל עמן לטאבה תוך שהוא מעביר ערב הבחירות לאנשיו הנחיה לוותר על כל מה שאפשר, העיקר להביא להסכם. וכאשר גם הצעות אלו נדחו בדם ואש ותמרות עשן, ודחלאן "המתון" הגדיר אותן "חרטא ברטא", ברק לא התבייש להופיע בטלוויזיה בתשדיר הבחירות האחרון, ולהסביר לציבור שהגענו אל סף השלום, הוא במרחק נגיעה ועלינו לצעוד עוד את הצעדים האחרונים ולכן יש לבחור בו לקדנציה נוספת כראש הממשלה.
אני מאמין, שאלמלא אהוד ברק, עד היום ישראל הייתה דבקה בעקרונות שהנחו את יצחק רבין, שתמך בפשרה טריטוריאלית סבירה, ולא בכניעה לתכתיב הפלשתינאי. אני מאמין, שאלמלא ברק, אפילו אהוד אולמרט לא היה סוטה מן הקו המדיני האחראי הזה. ברק טרף את כל הקלפים, שינה סדרי בראשית ויצר מציאות מדינית חדשה במזה"ת, שבה מי שעומד על הרבה פחות מהקווים האדומים של רבין (כוונתי לנתניהו) מוקע כ"סרבן" ו"קיצוני". הוא פגע באופן חמור, אולי אפילו בלתי הפיך, באינטרסים הלאומיים החיוניים של ישראל.
לנוכח "אהדתי" הרבה לאיש הזה, מן הסתם היה מצופה שאתייצב אוטומטית נגדו בעימות עם אשכנזי. אולם חוש הריח שלי הזהיר אותי כבר בשלב מוקדם מאוד, שבמקרה הזה מדובר במקרה חריג של רמטכ"ל החותר תחת הדרג המדיני הנבחר, במעשה אנטי דמוקרטי קיצוני.
מה שהבנתי וכתבתי כבר לפני כשלוש שנים, היום הוא נחלת הכלל (זולת אנשים המאמינים לבן כספית. כן, זה מוזר, אך משום מה יש עוד כמה אנשים כאלה) – אשכנזי חתר תחת ממשלתה הנבחרת של מדינת ישראל. לא היה כדבר הזה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. ולא צריך להיות אוהד של אהוד ברק, כדי להתייצב במקרה הזה לצד הדמוקרטיה. במקרה הזה, אהוד ברק מייצג את הדמוקרטיה ואשכנזי מייצג חונטה.
הביקורת שלי על אהוד ברק, חריפה ככל שתהיה, היא במסגרת המחלוקת בין עמדות לגיטימיות בדמוקרטיה הישראלית. איני בקיא בעמדותיו הפוליטיות של אשכנזי, אולם אני מפחד ממנו. הוא אדם מסוכן, שהדמוקרטיה הישראלית צריכה להתגונן מפניו.
* לקסיקון המכבסה: פוטש = סטארט-אפ מטורף.
* כאשר מורסי צעק בבית המשפט במצרים "אני הנשיא החוקי", הוא לא שיקר. אכן, הוא הנשיא שנבחר בידי העם בבחירות חוקיות. אולם אילו היה נשאר בתפקידו, הוא לא היה הופך את מצרים לדמוקרטיה, אלא לתיאוקרטיה. ההפיכה שהפילה אותו, הצילה את מצרים מתאוקרטיה נוסח איראן. אולם שלא תהיינה אשליות – החלופה בשום אופן לא תהיה דמוקרטיה, אלא דיקטטורה צבאית.
מבחינת האינטרס המערבי והישראלי, עדיפה דיקטטורה צבאית פרו מערבית ומחויבת לנספח הצבאי של חוזה השלום עם ישראל, על פני תיאוקרטיה של "האחים המוסלמים", שיוכרזו בה ימי שנאה לאמריקה, שבהם ההמונים יצרחו, בעידוד השלטון, "מוות לאמריקה". השאלה היא, האם אובמה רואה את התמונות מאיראן, לפני שהוא מחליט לעצור את הסיוע למצרים ודוחף אותה לזרועות פוטין ורוסיה.
* אני מתנגד לשחרור מחבלים, אך תומך בהעברת גופות מחבלים למשפחותיהם. יש לשים קץ לסחר המכוער בגופות. נכון שאנו רק צד אחד במשוואה, ובכל זאת עלינו ליזום, באופן חד צדדי, הפסקת המנהג המכוער הזה.
* נבחן רעיון לחקיקת חוק פרטי לשמעון ("איני עוסק בזה") פרס, שיאפשר לו לכהן קדנציה נוספת כנשיא המדינה. תגובת שמעון ("איני עוסק בזה") פרס: "איני עוסק בזה".
כנראה שפרס רואה בקדנציה נוספת, שתסתיים בגיל 98, קרש קפיצה להתמודדות עתידית על ראשות הממשלה.
* מזה שנים רבות אני עוסק במאיר אריאל. כתבתי מאמרים רבים עליו ועל שירתו, לימדתי את שיריו, הרצתי על כתיבתו, הובלתי ערבים על יצירתו, ניתחתי רבים משיריו. ולא פעם נשאלתי: מניין לך שזאת הייתה כוונתו? פגשת אותו? דיברת אתו?
לצערי, מעולם לא פגשתי אותו ולא החלפתי אתו מילה. הייתי שמח לשוחח אתו על שיריו, לשמוע את חוות דעתו על ניתוחיי.
אך התשובה שלי היא שאיני יודע שזאת הייתה כוונתו. אני יודע מה אני מבין מהשיר. השיר, מרגע שנכתב, הוא נחלת הקוראים, והם יכולים למצוא בשירים דברים נפלאים שהכותב כלל לא היה מודע להם. ... ובלבד שהניתוח יהיה מעוגן בטקסט.
ומה דעתו של מאיר אריאל בנדון? "לא חשובה כוונת המשורר. חשובה כוונת השיר". במכתב תשובה לנער צעיר שפנה אליו בנושא עבודה שכתב לביה"ס, מאיר אריאל, שהשיב לכל שאלותיו, לא השיב לבקשתו להסביר מה עומד מאחורי אחד משיריו. "השיר הוא חי, עצמאי, חופשי, שכל אדם יכול למצוא בו דבר שלא עלה על דעת המחבר. המשורר הוא רק כלי להעברת השיר, הוצאתו לאור. כל השאר באחריות השומע".
המכתב הזה, תחת הכותרת "קיצור תולדות חיי", מופיע באסופה: "מאיר אריאל – כתבים", שהוציאה משפחתו לאחרונה. באסופה – כתבים שהמשפחה אספה במגירותיו, אחרי מותו. חלקם – טיוטות שאינן מעובדות, אינן מהוקצעות. יש מי שלא יאהבו זאת, אך אני ממש נהנה מההצצה המרתקת הזו לסדנת היוצר.
האסופה מסתיימת ברשימה הנקראת "מקורות ההשראה שלי". הדבר היפה היה שבראש הרשימה הוא הציג את אנשי התרבות, המוסיקה והרוח של קיבוצו, קיבוץ משמרות. ורק אח"כ אלתרמן, בוב דילן, ניסים אלוני וגרושו מרקס. ראיתי בכך סוג ענווה והכרת תודה למי שפתחו בפניו את הדלת לעולם התרבות והעלו אותו על מסילת היצירה. החוליה המקשרת בין אנשי משמרות ליוצרים הגדולים, היא שלום חנוך. יש כאן דבר מה יפה – שלום חנוך צעיר בשנים אחדות ממאיר אריאל, וברור שאריאל הוא זה שחנך אותו בראשית דרכו. מישהו אחר היה מתהולל בכך ש"הוא המציא" את שלום חנוך. מאיר אריאל, בענווה, מגדיר את שלום חנוך כאחד ממקורות ההשראה שלו.
* ביד הלשון
"אני המצאתי אותו", כתבה לי מישהי על אחד מראשי הרשויות שנבחרו בבחירות האחרונות, והיא תמכה במועמד הנגדי.
אוף, כמה אני סולד מהיוהרה והשחץ שבביטוי הזה. "המצאתי אותו" ולכן גם יש לי בעלות עליו. אלמלא אני "אני" הוא לא היה "הוא". ומעניין, שבמשפט הזה ההטעמה היא תמיד על המילה "אני", אלא מה?
בכל תפקידיי, תמיד הקפדתי ואני מקפיד לקדם צעירים, לפתוח בפניהם דלתות, לחנוך אותם. טיפחתי לא מעט כוחות צעירים. ומעולם – לא זו בלבד שלא אמרתי, גם לא חשבתי ש"המצאתי" אותם. הם מי שהם בזכות כישוריהם ובזכות עשייתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
