הבלוג של אורי הייטנר

* אל מול ההתנגדות לשחרור מחבלים במסגרת המו"מ עם הפלשתינאים, נשמעה טענה שהסיבה לשחרור היא סירוב הממשלה להסכים מראש להגדרה של נסיגה לקווי 4.6.67 ולהקפאת הבניה בהתנחלויות. בין שלוש האפשרויות שעמדו בפני הממשלה – היא בחרה בשחרור מחבלים.

איני יודע האם ועד כמה הדברים נכונים. הם אמנם הוכחשו אך הייתה זו הכחשה רפה, שאני מסיק ממנה, שגם אם הפרטים אינם מדויקים, אין זו גרסה מופרכת. מבלי להיכנס לשאלה האם המידע נכון, אתייחס אליו ברמה העקרונית.

עקרונית, ישראל חייבת לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. ואכן, המו"מ הוגדר ככזה, ולכן נתניהו הציג כהישג את העובדה שאחרי 4 שנות סרבנות פלשתינאית, אבו מאזן הסכים למו"מ ללא תנאים מוקדמים. אלא שמסתבר, שיש כאן פטנט מקורי, שאינו מוכר במחשבה המדינית – מו"מ ללא תנאים מוקדמים עם תנאים מוקדמים. כלומר, המו"מ הוא ללא תנאים מוקדמים, אך כדי שצד ב' יסכים לכך שהוא יהיה ללא תנאים מוקדמים, הוא מעמיד תנאי מוקדם לצד א'. למה הדבר דומה? לכך שאחלק מוצר בחינם, תמורת 100 ₪. אם תשלם לי 100 ₪, תקבל את המוצר בחינם. 

* ועם זאת, אם קיים אילוץ לבחור בין שלושת התנאים המוקדמים: הגדרת נסיגה לקווי 49', הקפאת הבניה ושחרור המחבלים – הבחירה בשחרור המחבלים היא הרע במיעוטו, מאחר ומדובר בעניין טקטי, ואילו שני התנאים האחרים הם אסטרטגיים.

התביעה לקבל את ההגדרה של קווי 4.6.67 מייתרת לגמרי את המו"מ. משמעות הדרישה הזו, היא שבאחד הנושאים המרכזיים ביותר, אולי המרכזי ביותר במו"מ, ישראל תקבל מראש כתכתיב את עמדת הצד השני. כמובן שמדובר באבסורד.

גם התביעה לעצור את הבניה היא בלתי קבילה. הרעיון שמאחורי הדרישה הזאת, הוא ההתייחסות הכוללת לכל הבניה ביו"ש ובירושלים כמכלול אחד. והרי על כך בדיוק נסוב המו"מ. אני סבור שישראל צריכה להגדיר לעצמה, בקווים כלליים, על אילו אזורים היא מוכנה לוותר ועל איזה לא, ועל פי הגדרה זו לבסס את מדיניות ההתיישבות והבניה שלה. עליה לעשות כן כהחלטה פנימית, לא כתכתיב וכתנאי מוקדם למו"מ, ובוודאי לא בדרישה הגורפת להקפאה מוחלטת.

בשחרור המחבלים, אין ויתור ישראלי בנושאי הליבה של המו"מ. עם זאת, השחרור הוא בלתי מוסרי, הוא פוגע בביטחון המדינה והוא סותר את הרעיון של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, לכן הוא שגוי מעיקרו.

* רבין, פרס, ברק, שרון ואפילו אולמרט, לא עצרו את הבניה בעת מו"מ או תמורת מו"מ. הרעיון של הקפאת בניה, הוא הברקה של אובמה, מתוך חוסר הבנה של המציאות המזרח תיכונית. ראש הממשלה היחיד שהקפיא את הבניה, כמחווה לפתיחת המו"מ, היה נתניהו. כזכור, הבניה הוקפאה והמו"מ לא חודש. בעצם רעיון ההקפאה, העלה אובמה את הפלשתינאים על עץ גבוה, והשגיאה הזו היא אחד הגורמים המרכזיים לכך שבמשך 4 שנים לא התקיים מו"מ. כנראה שהצעד הבלתי מוסרי והמסוכן של שחרור מחבלים רוצחים, הוא הסולם שנועד להוריד את אבו מאזן מהעץ.

חבל שנתניהו מצמץ. היה עליו לעמוד על כך, שהמו"מ אינו אינטרס ישראלי בלבד, והפלשתינאים אינם עושים לנו טובה בכך שהם מנהלים עמנו מו"מ. אם הם רוצים באמת ובתמים לשאת ולתת, עליהם פשוט להיכנס לחדר הדיונים, להתיישב ליד השולחן ולדבר. ללא תנאים מוקדמים.

* חוליגנים מהיישוב בת עין תקפו חיילי צה"ל. מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב, הוא אויב. אויב של צה"ל הוא אויב של מדינת ישראל ושל עם ישראל. אל אויבים יש להתייחס כאל אויבים – ללא סלחנות וללא חמלה. האנשים האלה הם גיס חמישי. הם בוגדים במולדת.

* מתוך מאמר של אייל מגד ב"הארץ", בעקבות תחקיר "כלבוטק" על "זוגלובק": "השואה 'שלנו', החד פעמית והבלתי נתפסת, מתגמדת נוכח הזוועות היומיומיות, הנצחיות, שהמין האנושי מעולל לבעלי החיים הנתונים לשליטתו".

מאחר והשואה "שלנו" מתגמדת ליד שואת בעלי החיים, הרי שהתגובה על שואת בעלי החיים צריכה להיות חמורה לפחות כמו התגובה על השואה "שלנו". לכן, יש להחיל במקרה הזה לפחות את החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם.

על פי החוק הזה, נגזר דין מוות לאייכמן ולדמיאניוק (שבערעור זוכה מחמת הספק). זה גזר הדין הראוי לכל השותפים לשואת בעלי החיים. גזר דין מוות לכל מי שבחייו שחט / בישל / מכר / אכל בשר. ועוזריהם. גם הקופאית בסופרמרקט. גם שוטף הכלים במסעדה. הרי אייל מגד הוא הומניסט.

* גם מי שדרך על נמלה לא יהיה זכאי לחנינה. שואה היא שואה היא שואה.

* אייל מגד, בנו של הסופר הדגול חתן פרס ישראל אהרון מגד, מגדיר מחדש את המושג "חומץ בן יין". החומץ הקלוקל ביותר בן היין המשובח ביותר.

* לאור פרשת הציתותים של ארה"ב לידידותיה, כתבתי על הצביעות והשרירותיות ביחס לפולארד, ועל הצורך להגביר את המאבק לשחרורו. תגובה שקיבלתי על כך, טענה שטובתה של יהדות ארה"ב היא שפולארד ימצה את עונשו עד תום, בשל החשש מתדמית הנאמנות הכפולה שעלולה לדבוק בה. מבלי להיכנס כאן לשאלה האם החשש הזה מוצדק, ואם הוא מוצדק האם הוא עומד מעל הערך המרכזי של היהדות – הערבות ההדדית, "כל ישראל ערבין זה בזה"; עצם הטענה הזו היא עדות למשמעות האמתית של הגולה. היום, לדבר על "גולה", זה לא פוליטיקלי קורקט. מדברים על "תפוצות", כאשר ישראל היא אחת מהתפוצות שבהן חיים יהודים. והנה, בארה"ב, המדינה שבה נהנים היהודים מחופש, רווחה, השפעה וכוח פוליטי חסרי תקדים, אנו מגלים גישה כל כך גלותית, במובן הבסיסי ביותר של המושג גלות: פחד תמידי, חשד תמידי, צורך להוכיח תדיר "נאמנות". בגלות, לעולם אינך בעל הבית וגם לא באמת בן בית. אתה תמיד אורח, רצוי יותר או פחות, ותמיד חייב לְרָצוֹת את בעלי הבית. הציונות הציגה חלופה, "להיות עם חופשי בארצנו", "להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"; חלופה של עם הלוקח אחריות מוחלטת על חייו.

ההצלחה הגדולה ביותר של הפוסט ציונות, היא הוצאת שם רע לשלילת הגולה ולכור ההיתוך; שני מושגים שהפכו לבלתי לגיטימיים, למשל ולשנינה, ללא פוליטיקלי קורקט. במלאת 40 שנה לפטירתו של דוד בן גוריון, האדם המזוהה יותר מכל עם הערכים הללו, מן הראוי להחזיר אותם למרכז תודעתנו, עם הכרה בשגיאות שנעשו בשמם ועם הצורך לתקן את הכשלים באופן מימושם, אך הם עדין תקפים, ראויים ועלינו לחזור אליהם.

* משה דיין, סאדאת וקיסינג'ר תכננו יחדיו את הפלישה המצרית במלחמת יום הכיפורים. דיין הורה לרצוח את הנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון כיוון שידע יותר מידי...

ישראל הסגירה את פולארד לאמריקאים וסייעה להפללתו כדי שיישב במאסר עולם, כיוון שהוא ידע על כך ששמעון פרס הוא סוכן ה-CIA...

השב"כ רצח את רבין כדי להעליל על הימין את הרצח ובכך למנוע את נצחונו בבחירות...

פרס הורה לרצוח את רבין, כיוון שהוא עמד לבטל את הסכם אוסלו וכדי למנוע בעדו מלעשות כן...

המוסד עומד מאחורי מתקפת ה-11 בספטמבר כדי לסכסך בין ארה"ב לעולם המוסלמי...

הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות תפרו תיקים לאולמרט כדי לסכל את הסכם השלום שהוא עמד לחתום עם הפלשתינאים...

נתניהו והשמאל תפרו את תיקי האונס של קצב, מחשש שעם סיום תפקידו כנשיא הוא יתמודד נגד נתניהו וידיח אותו מראשות הליכוד ולאחר מכן יעלה את הליכוד לשלטון...

... דודו אמתי נפגע מדברים חריפים שכתבתי נגדו אחרי שהפיץ את אחת התאוריות הללו. צר לי על הפגיעה האישית, ואני מתנצל על הדברים שכתבתי ופגעו בו.

אך לגבי התיאוריות עצמן... נו, באמת...

* נסעתי במנהרת הכרמל. בכניסה שילמתי על השימוש, ובנוסף לקבלה קיבלתי כרטיס קשיח שאותו עליי להחזיר ביציאה. אלא שבטעות נכנסתי לנתיב של המנויים, וכשהגעתי ליציאה, לא יכולתי להחזיר את הכרטיס. אחריי היו מכוניות, ולא יכולתי לחזור ברברס ולהיכנס לנתיב הנכון. ועל כך נקנסתי.

לכאורה, מה הבעיה בכך? קיבלתי כרטיס, לא החזרתי אותו ומגיע לי קנס. אלא שכלל לא ברור לשם מה צריך את הכרטיס הזה. הרי שילמתי בכניסה, קיבלתי קבלה, מדוע איני יכול לנסוע בחופשיות ולצאת ללא טרטור? לשם מה התנועה מעוכבת ביציאה, על החזרת הכרטיסים המיותרים?

* הלוויה בבית העלמין בחולון. החזן מתנהל כמו בסרט נע במפעל בשר. חוסר רגישות בולט כלפי המשפחה האבלה, העדר יחס אישי מכבד כלפי הנפטרת. "אל מלא רחמים שוכן במרומים... אֶת המנוחה פלונית בת – איך קוראים לאמא שלה?!", כאילו לא יכול לברר דקה קודם. "עכשיו הנכדים והבנות יספידו" אמר, וקפץ לענייניו. כעבור דקות אחדות חזר ושאל בקול: "הנכדים גמרו כבר?"

"עכשיו מתחיל מסע הלוויה, הגברים הולכים קדימה ואחריהם הנשים". לשמחתי, הקהל התעלם מההנחיה הבזויה הזאת. הולכים אל הקבר והוא מכריז: "הגברים בצד הזה, הנשים בצד הזה". וגם כאן הקהל לא ציית, ולזכותו ייאמר שלא התעקש. פעל ב"שיטת מצליח", אולי הפעם זה יצליח.

המנוחה הורדה אל הקבר, והחזן מזנק על הקבר שליד ומתחיל לשאת נאום חוצב להבות. "המנוחה הייתה אישה צדקת. היא תרמה לצדקה, היא הדליקה נרות בכל שבת. בכל שבת היא הדליקה נרות. ואתם הנכדים, תלכו בדרכה. תנשקו את המזוזה. תניחו תפילין. תדליקו נרות שבת. תשמרו על השבת. לפחות תשתדלו לשמור על השבת... היא עולה לפגוש את הצדיקים. לא רק את אבותינו. גם את האחרונים, גם את הבאבא סאלי, גם את הרב עובדיה".

עד כאן. לא יכולתי עוד לשאת את הביזיון והסתלקתי משם.

אח"כ מתפלאים למה הציבור הרחב סולד מהממסד הדתי. אילו הסלידה הייתה רק מן הממסד הדתי, ניחא. אבל כתוצאה מהחזיונות הללו הציבור סולד מהדת ומהדתיים. כשאלה הם "כלי הקודש" – אין חילול השם גדול יותר.

וכשהגעתי הביתה פתחתי את העיתון, וקראתי ראיון עם הרב הראשי, המתבכיין על החקיקה "האנטי דתית". אנטי דתית?! אין חקיקה פרו דתית יותר מחקיקה שנועדה להחליש את הממסד הדתי ואת התלות בו. אין דבר אנטי דתי יותר מהממסד הדתי, הפוגע בדת ומשניא אותה על הציבור הרחב.

* ביד הלשון

אני קורא בכל גיליון של חב"ע את שיריו של יוסי גמזו, שכני לגולן, ומשתאה על מעיין היצירה האינסופי שלו, ההולך ומשתבח. תגובתו הציונית ההולמת להטפה לירידה של נתן זך, הייתה מלאכת מחשבת, שילוב של כישרון וערכיות, בשבוע שבו זך יצר צמא לדברי אמת מפי איש רוח.

... ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה".

ואם דברי הבלע של נתן זך הם הגורם ליצירה זו של יוסי גמזו, המעבירה בצורה יפה כל כך את מסר ה"צומוד" הציוני – ניתן לומר על הראיון של זך: גם זו לטובה.

אביו של יוסי גמזו, ד"ר חיים גמזו, מייסד תיאטרון בית צבי, היה מהחשובים שבמבקרי התיאטרון והתרבות בשנות החמישים-שישים-שבעים. הוא נחשב למבקר חריף וקטלן, עד שאפרים קישון יצר את הפועל "לגמוז" = לקטול יצירה בביקורת חריפה.

יוסי גמזו גמז בשירו את ראיון ההבל של זך.

* "חדשות בן עזר"

למי שייכת העיר תל אביב?

לאזרחיה, כמובן. לתושבים הגרים בה, המשלמים ארנונה, המגדלים בה את משפחותיהם.

ומה בדבר האנשים הרבים שאינם תושבי העיר אך הם עובדים בה? מה בדבר בעלי העסקים שאינם תל אביבים אך הם פועלים בה, משלמים לה ארנונה ונמצאים בה רוב שעות היום? מה עם האנשים המבלים בה? עורכים בה את הקניות? צורכים את התרבות שהיא מספקת? תל אביב אינה שלהם? האם הם אינם נהנים מיתרונותיה וסובלים מחסרונותיה? האין זה ראוי שיהיו שותפים לעיצוב דמותה, גם בבחירת ראש העיר ומועצת העיר?

איני חושב שאותם אנשים שאינם אזרחי העיר יכולים להשתתף בבחירות. הדבר בלתי אפשרי, יגרום לאי סדרים ולפגיעה באמון בכל תוצאות בחירות. השתתפות בבחירות היא פריבילגיה של תושבי העיר.

ובכל זאת, לצד התושבים יש גם בעלי עניין. כל אלה שהזכרתי, הם בעלי עניין בעיר, וככאלה אך טבעי שיהיה להם אכפת מהקורה בה, כולל השאלה מי יוביל אותה. ולכן, למרות שאין הם בעלי זכות בחירה בקלפי, הם בהחלט בעלי אמירה, ומן הראוי להקשיב להם. יש לתל אביב עניין בבעלי העניין בה – ומן הראוי שתתייחס בכובד ראש לאמירותיהם ותיקח אותם בחשבון. אין היא קיימת רק למען אזרחיה, אלא גם למען כל בעלי העניין בה.

כך תל אביב וכך כל יישוב. גם קצרין.

קצרין היא בירת הגולן והקורה בה הוא עניינם של כל תושבי הגולן. כמובן, שאין למי שאינו אזרח קצרין זכות הצבעה, אך אם יש לו עניין בקצרין, אכפת לו מקצרין וחשוב לו להשפיע, מן הראוי שתושבי קצרין ופרנסיה יראו בחיוב את המעורבות הזאת.

קצרין היא בירת הגולן. רבים מתושבי הגולן עובדים בה, מבלים בה, קונים בה, הולכים לסניף הבנק המצוי בה, מושכים את כספם בכספומט שנמצא בה, מתקנים במוסכיה את מכוניותיהם. כל מוסדות המועצה האזורית נמצאים בקצרין – המועצה, המתנ"ס, הגופים הכלכליים. בקצרין פועלים גם המוסדות המשותפים לשתי המועצות, כמו "נופי גולן", מכללת "אוהלו", ועד יישובי הגולן, המכון לחקר הגולן, ארכיון הגולן, היחידה האסטרטגית של הגולן ועוד. גם האכסניה של מאמר זה – העיתון "שישי בגולן"; הגם שהוא עיתון פרטי, הוא עיתונם של כל תושבי הגולן, קצרין ויישובי המועצה האזורית כאחד. לכן, אך טבעי שתושבי הגולן יהיו בעלי עניין בקצרין.

כתושב הגולן, יש לי עניין רב בקצרין. שנים רבות עבדתי בקצרין – בוועד יישובי הגולן ובמתנ"ס הגולן, שלא בִּכְדִי ממוקמים בקצרין. במאבק על הגולן – נרתמנו כולנו ונאבקנו שכם אחד נגד האיום על קיומנו. כמנהל המתנ"ס הפעלתי פעולות משותפות עם מתנ"ס קצרין – הקמנו קונסרבטוריון משותף, קבוצות כדורגל משותפות, קייטנה משותפת לבעלי צרכים מיוחדים, כנס מסיימי י"ב, תכנית מנויים לילדים בתיאטרון ועוד. מתנ"ס קצרין היה בית בעבורי. בשלב מסוים, לילך – מנהלת מתנ"ס קצרין ואני חלמנו על איחוד המתנ"סים, אך לא מצאנו שותפים לרעיון בקרב מקבלי ההחלטות במועצות ובחברה למתנ"סים.

כאשר חנות "סטימצקי" בקצרין נמצאת על סף סגירה – זו החנות שלי, בדיוק כמו של תושבי קצרין. אני נרתם להיאבק בגזירה, לא כשכן אלא כשותף. וניתן להמשיך ולהרחיב בדוגמאות.

לכן, כאשר אחד המועמדים לראשות המועצה המקומית גער בי על כך שפרסמתי מאמר תמיכה במועמד אחר; באיזו זכות אני מתערב בנעשה ביישוב שאיני תושב בו? (מעניין אם כך הוא היה חושב ואומר אילו תמכתי בו), לא התרשמתי במיוחד מדבריו. נכון, איני אזרח קצרין. ולכן, ביום הבחירות אין לי הזכות להצביע בקלפי, ואיני חושב שצריכה להיות לי הזכות הזאת. אולם כבעל עניין, קצרין חשובה לי וחשוב לי לסייע לה ועד כמה שאני יכול, גם להשפיע על הנעשה בה.

****

שמחתי על בחירתו של דימי אפרצב לראשות המועצה המקומית קצרין.

דימי הוא מנהיג מבטן ומלידה, שנועד לגדולה. הכרתי אותו כעולה חדש צעיר, זמן קצר אחרי הגעתו לקצרין. מן ההתחלה הוא בלט כמנהיג וכפעיל אכפתי, מסור וחרוץ. הוא השתלב במאבק על הגולן והוביל את פעילות ועד יישובי הגולן במגזר העולים מחבר העמים, ועשה זאת בהצלחה רבה. הוא פעל רבות בקצרין ותרם לה מאוד, בתפקידיו במועצה וכיו"ר הנהלת המתנ"ס. הוא היה שליח עליה בחבר העמים ותפקידו האחרון היה מנכ"ל משרד הקליטה.  

דימי הוא אדם המונע מאמונה יוקדת ברעיון הציוני ובהגשמתו בעליה ובהתיישבות והוא מקדיש את חייו לעליה, להתיישבות ולחינוך ציוני. אני מאמין ביכולתו של דימי לקדם את קצרין, ולהביאה לתנופת קליטה וצמיחה. הוא אדם חכם, איש חזון ומעש, חרוץ מאוד ומחויב מאוד. אני מאמין שהוא האיש הנכון היום להוביל את קצרין, ושהוא יוליך אותה מחיל אל חיל.

האתגרים הם רבים. בראש ובראשונה – האתגר הדמוגרפי. אני מאמין שדווקא קצרין, כיישוב עירוני, עשויה להיות המנוף המרכזי לצמיחה דמוגרפית משמעותית בגולן. בראש סדר העדיפויות יש להעמיד את הקליטה של אוכלוסיה צעירה ואיכותית רבה לקצרין, ולחזק את תשתיות הקהילה, החינוך והתרבות כדי שיהוו אבן שואבת לאוכלוסיה זו.

אני מקווה ומאמין שדימי יהדק את הקשר עם המועצה האזורית ובכך יחזק את מעמדה של קצרין כבירת הגולן.

אני מאמין בדימי ובתושבי קצרין שנתנו בו את אמונם.

* "שישי בגולן"

* שחרור המחבלים השבוע הוא ביצוע החלטת הממשלה לפני שבועות אחדים, שמרגע שהתקבלה - הייתה למחויבות בינלאומית של ישראל.

שרי "הבית היהודי" הצביעו נגד ההחלטה. עמדתם הייתה לגיטימית לחלוטין, ולדעתי גם נכונה. לא אחת הבעתי את עמדתי נגד שחרור מחבלים. שחרור מחבלים הוא הצעד האחרון אחרי חתימת חוזה שלום כולל, ביטוי לפיוס הסופי בין הצדדים. התנגדתי לעסקת שליט, ולא כל שכן – אני מתנגד לשחרור מחבלים סתם ככה, בלי סיבה, ללא תמורה, חינם. אני תומך במו"מ ללא תנאים מוקדמים, ובוודאי שאני מתנגד לשחרור מחבלים כתנאי מוקדם למו"מ... "ללא תנאים מוקדמים", כביכול.

אולם עמדת "הבית היהודי", שהיא גם עמדתי, לא התקבלה. בניגוד אליי, שרי "הבית היהודי" חברים בממשלה, ונושאים באחריות קולקטיבית להחלטותיה. אם אין הם יכולים לחיות עם ההחלטה ולשאת באחריות לתוצאותיה, היה עליהם לפרוש מן הממשלה. משלא עשו כן, ואני שמח שלא עשו כן, ההחלטה הזאת מחייבת אותם, בדיוק כפי שהיא מחייבת את מי שתמכו בה. איני טוען שהם צריכים לדברר אותה, להביע תמיכה בה, להסתיר את העובדה שהתנגדו או לומר ששינו את דעתם. אבל הובלת קמפיין ציבורי נגד החלטה קשה ובלתי פופולארית של הממשלה בה הם חברים ולהחלטותיה הם אחראים, היא מעשה פופוליסטי, המנוגד לעקרונות הממלכתיות, האחריות המשותפת והקוליגיאליות החברית.

* גם הפניית החצים של "הבית היהודי" לעבר ציפי לבני היא מעשה פופוליסטי. מי שהחליט על שחרור המחבלים, הביא את ההחלטה לממשלה והטיל את כל כובד משקלו לקבלתה היה ראש הממשלה. ההתמקדות בציפי לבני נועדה לספק את דעת הקהל הימני המתעב את לבני, ואם אינו מעריץ הוא לפחות מכבד את בנימין נתניהו. אנשי "הבית היהודי" לא העזו להתעמת עם ראש הממשלה ומצאו להם טרף קל.

* חרף ביקורתי על התנהלות "הבית היהודי", איני מקבל בשום אופן את הגדרת אמירות דובריה כ"הסתה". האזנתי לכל הדברים, ולא מצאתי בהם שמץ של הסתה. לעומת זאת, הדה-לגיטימציה לכל דבר ביקורת מ"ימין" והצגת כל ביקורת כזאת כ"הסתה" – היא היא באמת הסתה.

* במלחמת לבנון הראשונה, הוקם מיצג מחאה ענק בשדות הקיבוצים געש ויקום סמוך לכביש החוף: על הטירה הוצבה כתובת ענק עם מספרי ההרוגים בלבנון, ועל השדה עצמו שכובות דמויות בלבן, המייצגות את הנופלים. הייתי אז חייל בסדיר, ואת עיקר שירותי עשיתי בלבנון. המיצג הזה עורר את זעמי ואת זעם חבריי. בעיקר סלדנו מהשימוש הציני המכוער בחללי צה"ל. ראיתי בכך פגיעה ביקר לנו, והפיכת השכול קרדום לחפור בו לעשיית הון פוליטי.

כך בדיוק הרגשתי השבוע, מתמונת הראי של הציניות הזו – במיצג המחאה בבתי הקברות הצבאיים, נגד שחרור המחבלים. אותו טעם רע, אותה גסות רוח.

* התגובה על ירי הטילים לעבר אזרחי הדרום, צריכה הייתה להיות שונה. בשתי מילים – בלתי מידתית. כאשר אנו שומעים שחמאס נערך לירי מאסיבי על גוש דן – תגובה קשה וכואבת מאוד על שני הטילים שנורו השבוע, הייתה מאותתת לפלשתינאים שהם אינם יכולים לדמיין מה תהיה התגובה על ירי כזה.

* שלי יחימוביץ', באופן עקבי, מצהירה על תמיכתה ב"מתווה קלינטון", הלה הוא תכנית חד"ש שהוצעה לפלשתינאים בידי ברק ואולמרט ונדחתה על הסף. אבל היא הקפידה לשים במרכז פועלה ומאבקיה הציבוריים את הנושאים החברתיים והכלכליים, מתוך תפיסה ברורה שמאבק על תוכן המדינה חשוב לא פחות מהמאבק על גבולותיה, ובעיקר מתוך תובנה שבלאו הכי אין פרטנר פלשתינאי לשלום וחבל להקריב את הנושאים החשובים באמת על מזבח ויכוחי סרק על ביצה שאינה עומדת להיוולד בעתיד הנראה לעין.

לצערי, בתקופה האחרונה, שלי החלה לדקלם עד זרא את השקר, לפיו בפני ישראל עומדת ברירה בין המשך הסכסוך לבין שלום, וכל מה שנדרש זו הכרעה אמיצה של ראש הממשלה. שלי יודעת שאלו דברים חסרי שחר, וחבל שהיא נסחפת לסיסמאות פופוליסטיות מוטות פריימריז.

* מי יהיה חתן פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית למדינת ישראל, ביום העצמאות תשע"ד? יש לי מועמד ראוי - אבו מאזן. האיש הזה הציל את מדינת ישראל מפני המדיניות ההרפתקנית של אולמרט.

* האחות התאומה של תאוריית הקונספירציה השקרית וההזויה על רצח רבין, היא תאוריית הקונספירציה השקרית וההזויה על "הדחת" אולמרט. על פי התאוריה, אותה אולמרט אוהב להפיץ בפרצי ההתקרבנות שלו, גורמי הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות חברו יחדיו וקשרו קשר לתפור לו תיק, כדי להדיח אותו מתפקידו רגע לפני שהביא את השלום הנצחי עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם כולו וְאִמְרוּ אִמְרוּ אמן. טלנסקי, אומרת אחת הגרסאות של התאוריה, נשלח בידי אותם חוגים להעביר את מעטפות הכסף לאולמרט, כדי להפליל אותו. אגב, מעניין שחוגי הימין הדיחו את אולמרט למעשי שחיתות עוד כשהיה ראש העיר ירושלים ומראשי הימין בישראל, כיוון שהם ידעו שבעתיד הוא ייבחר לראשות הממשלה וישנה את דעותיו מן הקצה אל הקצה, וכשזה יקרה הם יוכלו להפליל אותו.

האם דודו אמיתי שייך לרשעים שממציאים את התאוריה הזאת, או למטומטמים שקונים אותה?

* אגב – מה גרוע יותר, להיות רשע או טיפש? טיפש, כי רשע עשוי לתקן את דרכיו.

* האם בשיחתו של נתניהו עם אובמה הוא העלה את נושא פולארד? כעת, כאשר הוכח בעליל שכולם מרגלים אחרי כולם וארה"ב – מעל כולם, ה"זעזוע" מכך שישראל שלחה מרגל לידידתה מתברר כהתחסדות צבועה. ודאי שאין כל הצדקה לעונש הכבד כל כך וחסר כל הפרופורציה שפולארד מרצה. כאשר ישראל משחררת המוני מחבלים רוצחים, סתם כך ללא סיבה וללא תמורה, בלחץ אמריקאי, הגיעה השעה שישראל תעביר הילוך בהפעלת לחץ לשחרור פולארד – הן בדיפלומטיה גלויה והן בדיפלומטיה חשאית.

* אם האמריקאים לא מאזינים לך, אתה לא קיים.

* כל סטודנט שעבר שיעור ראשון במבוא למדע המדינה מכיר את ההגדרה הבסיסית ביותר למדינה מודרנית – ארגון שהנו בעל המונופול על הפעלת כוח. כלומר, במדינה מודרנית, אין צבא פרטי, אין משטרה פרטית, אין בתי כלא פרטיים, אין בתי משפט פרטיים – כל אלה הם באחריות וסמכות בלעדית של המדינה.

מסתבר שישראל נמצאת בתהליך של הפרטת מגנוני הפעלת הכוח – שיטור, אכיפה, כליאה ותביעה. משמעות הדבר, שלצד תהליכי פירוק מדינת הרווחה (כלומר נטישת חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: אחריות המדינה להבטיח לאזרחיה מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) נעשים תהליכים של פירוק המדינה עצמה.

* השבוע נעשה צעד חשוב לתיקון חברתי – שר הפנים גדעון סער החליט על העברת 320 דונם משטח השיפוט של ראש פינה (החזקה) לשטח השיפוט של חצור הגלילית (החלשה). שטח זה ייועד להתפתחות עסקית של חצור הגלילית, שתאפשר לה להגדיל את הכנסותיה מארנונה, לטובת החינוך, התרבות והחזות של העיר. זהו צעד להקטנת חוסר הצדק ואי השוויון בחברה הישראלית. צעד ראשון, ואני מקווה שיהיו עוד כדוגמתו במקומות נוספים בארץ.

* האם אבות יקבלו רטרואקטיבית את חופשת הלידה?

* התייחסות נוספת לראיון החלול עם נתן זך ב-"7 ימים": ממש מצער להיווכח כיצד משורר דגול, שכתב שירה נשגבת כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "ציפור שניה", "לא טוב היות האדם לבדו" ועוד נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, מתדרדר לכזאת תהום של רדידות אינטלקטואלית, רפיסות רעיונית, סתמיות, הבל וריק. הלב כואב. ומצד שני, הרי ברור שכל הנפיחוֹת הללו תתנדפנה כלא היו ובמהרה לא יישרד מהן אפילו ריחן הרע. מה שיישאר עמנו, לנו ולדורות הבאים, זו שירת חייו הגדולה.

* הוכברגר, ראש עיריית רמת השרון, יצא לחופשה עד תום משפטו. בתסבוכת שנוצרה – כתב אישום, הדחה בידי בית המשפט העליון, מתן אפשרות להתמודד, ניצחון בבחירות, עתירות לבית המשפט בדרישה להדיחו; דומני שהפתרון של חופשה עד תום ההליכים הוא הפתרון המיטבי. יש לקוות שעמיתיו גפסו ולחיאני ינהגו כמותו.

* בכוונתי להציג את מועמדותי לתפקיד ראש ועדת ההיגוי הבין משרדית להיערכות לרעידת אדמה. לדעתי, יש לי הכישורים המתאימים. גם אני יכול להסביר בטלוויזיה שיש שתי אפשרויות. האחת, שתהיה רעידת אדמה. השניה, שלא תהיה רעידת אדמה.

* אלכס לכיש שיבח אותי על ששיבצתי בהערותיי דברים בשבח המופת המנהיגותי של אברהם אבינו בפרשות "לך לך" ו"חיי שרה" וקריאה למנהיגי ישראל ללכת בדרכו, בחינת "מעשה אבות סימן לבנים". לכיש קורא לי להרבות בכך גם בעתיד. ואני רוצה לשאול את מר לכיש, בינינו, כשאף אחד לא שומע, האם הוא בטוח שבפרשת השבוע, פרשת "תולדות", נוהגים יעקב ורבקה באופן הראוי ל"מעשה אמהות ואבות – סימן לבנות ולבנים"? הרי אם לנסח את התנהגותם בפרשה בלשון משפטית בת ימינו, ההגדרה היא "מרמה והפרת אמונים". ומה בכל זאת ראוי ללמוד מן הפרשה? בניגוד למה שנראה בראיה שטחית, מעשיו של יעקב בפרשה לא הפכו אותו לאבי האומה. ההיפך הוא הנכון, הפרשה מסתיימת כשהוא בשפל המדרגה, נאלץ לברוח מפני אחיו, ולעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ולנדוד לניכר בחוסר כל, כשרק מקלו בידו, ל-21 שנים קשות ומרות. רק המהפך החד בדרכו של יעקב, שהוכיח את עצמו ב-21 שנים של עבודה קשה, של הגינות, של עמידה בלחצים, של אהבת אמת וכד', אפשר לו לתקן את אשר עולל ובכך להיות ראוי לתואר המחייב אבי האומה, וגם זה – רק אחרי שבפגישתו עם עשו החזיר לו את הברכה שגנב ממנו במרמה. אך על כך כבר נקרא בפרשות הבאות.

* ביד הלשון

לא אחת אני מקבל בטוקבקים או בתגובות בפייסבוק, מחמאה על מאמר שכתבתי, בנוסח: "כל מילה בסלע". ואיני יודע אם להיעלב או להיות שבע רצון.

מי שכותב את המחמאה, רוצה להביע את הסכמתו הרבה עם המאמר, עם כל מילה שכתבתי. כל מילה כל כך חזקה – כמו סלע. כל מילה חקוקה בסלע – איתנה, בלתי מחיקה.

אלא שמקור הביטוי... מציב משמעות אחרת לגמרי.

הסלע, במקרה הזה – אינו אבן. אין הוא החומר המוצק של כדור הארץ. הסלע הוא סוג של מטבע עתיק. בהשאלה לימינו – כל מילה בשקל...

מקור הביטוי הוא תלמודי: "מילה בְּסלע, שתיקה בִּתְרֵי". הביטוי אינו משבח דווקא את המילה, את הדיבור, את האמירה, אלא להיפך – את השתיקה, את ההימנעות מהמילה. בעברית: מילה בסלע, שתיקה בשנים (בתרי = בשנים. כמו "דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא" = אבא קנה בשני זוזים גדי אחד). כלומר – אם מילה שאמרת שווה סלע, השתיקה שווה כפליים. ולכן, מוטב היה שלא היית אומר זאת. חשבון כלכלי פשוט.

אז איך להתייחס לטוקבק בנוסח: כל מילה בסלע?

* "חדשות בן עזר"