הבלוג של אורי הייטנר

לפתח הר געש / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 28.10.13

בשבועות האחרונים מוצפת התקשורת הישראלית בקמפיין למען הירידה מן הארץ, בעיקר לברלין. דווקא לברלין. אגב, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הירידה מן הארץ בעשרים השנים האחרונות היא הנמוכה ביותר בכל שנות המדינה ונמוכה יותר מנתוני ההגירה של שאר מדינות ה-OECD. אבל כנראה שלמישהו יש אינטרס כלשהו להציג מצג שווא של ירידה המונית מן הארץ.

חלק מן הקמפיין הזה הוא דה-לגיטימציה לעצם השימוש במושג "ירידה", שהוא מושג שיפוטי, והרי בבועה הפוסט מודרניסטית אסור להיות שיפוטיים, ולכן יש להשתמש במונח הנייטראלי "הגירה". אז אני לא מקבל את תכתיבי הפוליטיקלי קורקט, ואצלי הגירת יהודים לארץ ישראל נקראת עליה והגירת יהודים מארץ ישראל נקראת ירידה, ואני בהחלט בא ממקום שיפוטי.

את תרומתי לדיון הציבורי הזה הענקתי במספר מאמרים שכתבתי, ועל כך אוסיף היום את הפינה, בה אשמיע שיר שאין כמוהו לבטא את רעיון ה"צומוד" הציוני, של דבקות בארץ ללא תנאי, שכן איננו ישראלים על תנאי.

השיר הוא שירו של דן אלמגור "לפתח הר געש". לפני כשנה שמעתי ראיון עם אלמגור, בו הביע הערצה לפועלה של בתו. לא זו בלבד שבתו ירדה מן הארץ וחיה בלונדון – היא מקדישה שם את חייה להסתה נגד מדינת ישראל, דה-לגיטימציה לישראל והיא עומדת בראש האינתיפאדה המשפטית, שנועדה להביא למעצר וחקירה מדינאים, קצינים וחיילים ישראליים, בגין "פשעי מלחמה", כביכול. אלמגור רואה במעשיה הבוגדניים והמאוסים של בתו מופת אידיאליסטי. כאשר מי שכתב את "לפתח הר געש" נמצא בתהום התודעתית הזאת, אין ביטוי מובהק מכך לביטוי "זקנתו מביישת את בחרותו".

בשיר, משתומם אלמגור על האנשים החיים באזורים המועדים להתפרצות הרי געש ורעידות אדמה והם דבקים באדמתם. אולם מפעם לפעם הוא פוגש תייר השואל אותו מדוע אנו, הישראלים, מתעקשים לחיות כאן, בארץ רוויית המלחמה הזאת, בפתח הר הגעש. לנוכח השאלה הזאת, מבין אלמגור את אותם כפריים באזורים המועדים לפורענות, שכמונו – הם דבקים ללא תנאי באדמת אבותיהם, ומצפים ליום שבו ההר ישקוט מזעפו, ואז על הבזלת השחורה יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד.

בתקופת המאבק על הגולן, אימצתי את השיר הזה, כביטוי לדבקותנו באדמת הבזלת השחורה של הגולן והקראתי אותו בהזדמנויות רבות. לימים, פעמים אחדות הזמנתי את דן אלמגור להרצאות וערבי זמר, במתנ"ס הגולן וב"יובלים", ותמיד הקפדתי לספר לו איזו השראה השיר שלו העניק למאבקנו, ונהניתי לראות כיצד הוא נע בחוסר נוחות על מושבו.

בשנות ה-90 הקליט דני ליטני, מלחין השיר, גירסה קצת שונה שלו, שבו הכפריים לפתח הר הגעש מבינים שאם רק יבינו שיש עוד אנשים לידם ויתחשבו בהם, או אז הר הגעש יחדל מזעפו. אנלוגיה קצת אינפנטילית, יש להודות, למצבנו. כנראה שלא כל כך נוח לאלמגור עם השיר שכתב, אך אין הוא רוצה לוותר עליו לחלוטין. אני בחרתי, כמובן, להשמיע את הגרסה המקורית, הנקיה, של חוה אלברשטיין.

כשאתה קורא בעיתונים
על התפרצות הר געש בסיציליה
על קבורתם של שני כפרים שלמים
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו;
כשאתה קורא בעיתונים
אתה שואל את עצמך מדוע?
מדוע זה שבים האיכרים
דווקא למדרונות אשר בגדו?
מדוע זה אינם נסים משם,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד?

הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב תתפרץ הלבה מן ההר
ותאיים לקבור את כל הכפר.
מדוע זה לחזור הם מתעקשים?
מדוע את הכפר אינם נוטשים
אחת ולתמיד?!

יש לפעמים, אתה פוגש תייר,
והוא שואל: אמור נא לי, מדוע -
מדוע מתעקשים אתם לחיות
דווקא לפתח הר הגעש?
הרי ניתן למצוא עוד בעולם
פינות שקטות, ללא עשן ורעש,
ואדמה מוצקת וטובה
שלא תרעד מתחת רגליכם.
מדוע זה אינכם נסים מכאן,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט
אחת ולתמיד?

הרי אחת לכל כמה שנים
- כך בפרוש כתוב בעיתונים -
שוב מתפרצת הלבה מן ההר
ומאיימת שוב על כל הכפר.
מדוע זה אתם כה מתעקשים,
מדוע את הכפר אינכם נוטשים
אחת ולתמיד?

ואז פתאום - אתה מבין אותם:
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו,
ואת האם שעל הפוג'יסאן,
ואת הילד על הוזוב.
גם הם יודעים, ודאי שבעולם
פינות שקטות יותר מהר הגעש,
ואדמה המוצקה מזו
שבה טמונים בתי אבותיהם.
גם הם היו, אולי, נסים משם,
ולחפש מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד.

אך הם דבקים למדרונות ההר,
ומחכים אולי, אולי מחר?
ומקווים ליום, שכבר יבוא,
שבו ההר ישקוט מזעפו.
ואז על הבזלת השחורה
איך אז יוריק הדשא ויפרח
אחת ולתמיד!

* אני איש של חורף, האוהב שעון קיץ. אילו היה הדבר תלוי בי, כל השנה היה שעון קיץ ובחודשים יולי ואוגוסט השעון היה זז שעה נוספת.

אף פעם איני שש כאשר עוברים לשעון חורף. אולם השנה, לראשונה, לא חשתי שגוזלים מילדיי, ממשפחתי וממני שעת אור בשרירות לב, כאשר החורף מוכרז בעיצומו של הקיץ, אלא שהתקבלה החלטה סבירה ומאוזנת.

* מזה שבועות אחדים, אנו חיים תחת מתקפה של קמפיין לעידוד הירידה מן הארץ. זה החל בסדרת כתבות בערוץ 10 וסחף את התקשורת כולה. היסטוריון שיקרא בעוד 100 שנה את עיתוני התקופה, יחשוב שבעשור השני של המאה ה-21 צעירי ישראל עמדו בתור ליד השגרירויות הזרות, הארץ ננטשה בידי צעיריה והבדיחות של שנות ה-60 על האחרון שייצא ויכבה את האור נראו על סף מימוש. וכמובן, מחוז החפץ של צעירי ישראל הוא ברלין, אליה הם נהרו בהמוניהם. וכי יש מקום על פני חֶלֶד, שטבעי יותר ליהודים לחיות בו, 70 שנה אחרי השואה, מאשר ברלין?

הראיון המרכזי במגזין השבועי של "ידיעות אחרונות" "7 ימים" השבת, היה עם המשורר נתן זך. בראיון, לרגל צאת ספר שיריו החדש, כמעט ולא הייתה התייחסות לספר ולשירים. הראיון היה במה לביטויי נרגנות, מאיסה בארץ והשפרצת מי שופכין על המדינה. דברו של איש הרוח, חתן פרס ישראל, נשמע כקרקור העורב – רק רע, רק רע, רק רע. הוא לא הציב חזון כלשהו, הוא לא קרא לצעירים להיאבק כדי לתקן את הראוי לתיקון. כל המסר שלו היה כמה חרא כאן, "גם הציפורים לא שרות כאן יותר ...  לא יצמח פה שום דבר". הוא סיפר ש-13 השנים המאושרות בחייו היו השנים שבהן עזב את הארץ וחי בלונדון (המראיין, אלעד זרט ציין שבאותן שנים אליהן זך מתגעגע כל כך הוא לא כתב ולו שיר אחד) והוא מצטער שחזר לארץ כדי לטפל באמו החולה ונשאר כאן. המסר שלו לחברה הישראלית היה – תברחו מכאן כל עוד נפשכם בכם. בעיקר לגרמניה. אלא מה?

וגם "7 לילות" לא מפגר אחריו. שם מרואיין השחקן דודו זר שירד מן הארץ ללוס אנג'לס ובשורתו לדור שגדל עליו בטלוויזיה: "תחיו רק איפה שטוב לכם, גם אם זה באוסטרליה או בברלין". כמובן שבברלין, וכי חשבתם אחרת?

ובינתיים, בעיצומו של הקמפיין הזה, הגיעו תוצאות האמת. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסה דו"ח. דו"ח שלא יעשה כותרות, דו"ח מצ'עמם. מן הדו"ח מתברר בכלל, שיש ירידה מתמדת בירידה מן הארץ, הן במספרים מוחלטים והן באחוזים ושהירידה מישראל בהשוואה להגירה ממדינות ה-oecd האחרות, היא אחת הנמוכות ביותר. נתוני הירידה מישראל הם בשפל חסר תקדים. מאז 1990 ועד היום חלה ירידה דרסטית של 35% במספר היורדים. אני מדגיש – במספר המוחלט. לנוכח הגידול הרב באוכלוסיית המדינה בשנים הללו, באופן יחסי המספר גדול הרבה יותר. אחוז היורדים מן הארץ הוא שני פרומיל, שהנו אחוז נמוך במיוחד ביחס למדינות ה-oecd.

התקשורת חיה בבועה חברתית, ומתוכה ועליה היא מדווחת. מעולם היא לא נראתה מנותקת יותר מן המציאות.

* מוסף "הארץ" הקדיש השבוע את עמודים 34-43 לכתבת ענק שנועדה להוכיח, שמאורעות תרפ"ט הן "נראטיב" ציוני ולהציג מולו את ה"נראטיב" הפלשתינאי. זאת, כקידום מכירות של ספר אותו כתב פוסט היסטוריון אנטי ציוני, פעיל "תעאיוש", הלל כהן. כהן טוען שאינו מצדיק את מאורעות תרפ"ט והטבח בחברון, "אני בשלב של להבין". ומה הוא מבין? "שזו הייתה פעולת מנע, כי היהודים ניסו לקחת מהם את הארץ". את המאורעות, על מעשי הטבח ההמוניים שבהן, משווה כהן למבצע "עופרת יצוקה".

האמת היא, שהוויכוח הבסיסי של כהן הוא עם ה"שמאל" הישראלי, הטוען שכל הבעיות הן בגלל "אקיבוש". "זה המלכוד של שמאלני מצוי, שחוזר ומצהיר שהוא נגד הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור, א.ה.] של 67'. אפשר לפתור את הבעיה של 67' על ידי הפסקת הכיבוש, אבל זה לא יפתור את שורשי הסכסוך. הנוכחות שלנו כקהילה יהודית גדולה וחזקה בארץ היא הבעיה". כלומר, אם ישראל תיסוג לקווי 49', לא יהיה בכך כדי לפתור את הבעיה, כי העוול קדם לקווים אלה, ואת העוול יש לפתור מן הבסיס. אז מתי נעשה העוול? שמא במלחמת השחרור, ב"נכבה", בקיבוש של 48'? לא. "אין ספק שהכיבוש שנמשך מ-67' עד היום קשה ביותר ברמת חיי היום יום של הפלשתינאים, אבל מבט היסטורי כולל על יחסי יהודים ערבים בארץ מוכיח שהסיפור הרבה יותר מורכב, ולכן עלינו לחזור ל-1929". שהרי העוול אינו קיומה של מדינה יהודית, אלא קיומה של "קהילה יהודית גדולה וחזקה בארץ", וזו קיימת, לטענתו, כבר משנות העשרים של המאה שעברה. "בשנות ה-20 הגיעו מאה אלף יהודים... אני לא חושב שהציונות ניסתה מספיק לבוא מעמדה של אורחים מבקשי מקלט. ... הציונות באה גם לשלוט ושם הכשל שלה".

יש לכהן גם חזון. "היהודים מונים כ-7 מיליון איש שחיים בארץ. זה קרה בתהליך מתמשך, בניגוד לרצונם של הפלשתינאים ועל חשבונם. ... גם האימפריה הרומית הלכה והתעצמה, עד שקרסה. זה שיש גרף לכיוון מסוים לא מסמן לנו מה יוליד ההמשך". אופטימי.

יש לי בקשה למפיצי העיתונים. אנא, צרפו ל"הארץ" שקיות הקאה.

* ועדת השרים לחקיקה אימצה הצעת חוק פרטית של ח"כ ליצמן מיהדות התורה, על פיה כל ויתור בירושלים ידרוש רוב של 80 ח"כים. השרה ציפי לבני הגישה ערר על ההחלטה, וזו עתידה להידון בקרוב במליאת הממשלה.

בכל דיון בסוגיית ירושלים, מן הראוי לדון בשאלה – מהי ירושלים? מהם גבולותיה? יש לזכור, שירושלים שסופחה לריבונות ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, לא הייתה רק בגבולותיה המוניציפליים של העיר, כפי שהיו בתקופת המנדט ובתקופת השלטון הירדני, אלא צורפו אליה כפרים שכנים רבים, שלא היו חלק ממנה.

אני תומך בשלמותה ואחדותה של ירושלים ושולל נחרצות את ההצעות נוסח ברק ואולמרט, שהציעו למסור לפלשתינאים את מזרחה של העיר, כולל העיר העתיקה (למעט הרובע היהודי), כולל הר הבית (עם פלפולים מתחכמים על איזו ריבונות ישראלית תת קרקעית אמורפית בנוסח ישראבלוף). אבל האם יש סיבה להתעקש על כל השכונות והכפרים סביב ירושלים, שכל מה שהם נותנים לנו זו תוספת של אוכלוסיה פלשתינאית רבה, המצמצמת את הרוב היהודי המוצק במדינה ובעיר? איני רואה תועלת לאינטרס הישראלי ולייעודה של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית, בשליטה לאורך זמן על אותן שכונות.

מצד שני, אני רואה חשיבות רבה לכבוד שעלינו להעניק לריבונות ישראל. עצם העובדה שהחלנו את הריבונות הישראלית על אותן שכונות, גם אם הייתה זו טעות, יצרה מציאות חדשה, שמדינה המכבדת את עצמה ואת ריבונותה אינה יכולה להתעלם ממנה.

דומני שהסוגיה הזו קיבלה מענה ראוי בחוק המחייב רוב של 61 ח"כים בכנסת ובאישור של משאל עם לוויתור על שטח ריבוני. אני מאמין, שאילו יבוא לאישור העם הסכם שפוי של פשרה טריטוריאלית, שבה האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים יהיו בריבונות פלשתינאית וגושי ההתיישבות היהודיים ובקעת הירדן רבתי יהיו בריבונות ישראל; ושבה העיר ירושלים השלמה תישאר בריבונות ישראל אך חלק מן המעטפת שסופחה אליה יועבר לריבונות פלשתינאית – הצעה כזו תאושר במשאל העם.

* תרחיש: ראש הממשלה מחליט להגדיר כיעד לאומי עליון – הערכות לרעידת אדמה. הוא מקים צוות משימה בין משרדי בראשות מנכ"ל משרד רוה"מ. הוא מקים קבינט הערכות בראשותו. הוא מעביר בממשלה תכנית חומש לאומית, להערכות מבחינת הכנת התשתיות, הכנת מבני המגורים והכנת כוחות ההצלה, מס רכוש וכו' להתמודדות עם התוצאות.

איזה גיחוך הוא יעורר. פניקיסט, יכנו אותו. הוא בורח מהתמודדות עם הבעיה הפלשתינאית ואקיבוש. אולם ברגע שתהיה רעידת אדמה, הנזקים בנפש וברכוש יהיו מינימליים ופעולת כוחות ההצלה תהיה מיטבית, כל הגיחוך ישכח.

משל, למה הדבר דומה? לביקורת על נתניהו בנושא הגרעין האיראני. ובניגוד לרעידת האדמה, שניתן למזער את נזקיה, אולם אין לנו כל יכולת למנוע אותה – בסוגיה האיראנית מדיניות ישראל עשויה להביא למניעת התגרענותה של איראן. אז שיגחכו.

* פרשת האזנות הריגול מעידה עד כמה ריגול בין מדינות ידידות הוא תופעה שכיחה בכלל, ואצל האמריקאים בפרט. עובדה זו מאירה בזרקור ענק על הצביעות שבפרשת פולארד. כמה שרירות נעוצה בעונש חסר הפרופורציות אותו מרצה פולארד כבר כמעט שלושה עשורים.

* בסקר דעת קהל ב"הארץ", בעריכת פרופ' קמיל פוקס, הכפילה מרצ את כוחה וקיבלה 12 מנדטים. זו תוצאה מדאיגה, לא רק כיוון שמרצ היא מפלגה קיצונית, אלא בעיקר כי היא מקצינה. זהבה גלאון קיצונית ומיליטנטית יותר מקודמיה לתפקיד. היא מושכת את מרצ לכיוון שמאלני רדיקאלי יותר, לכיוון פוסט ציוני. אם מרצ ממוקדת על הסקאלה הפוליטית בישראל בין מפלגת העבודה לחד"ש, גלאון מעבירה את המטוטלת באופן חד משמעי לכיוונה של חד"ש, האנטי ציונית. אם אין זה טרנד רגעי אלא מגמה, זו בשורה רעה לחברה הישראלית, כיוון שהיא מצביעה על הקצנה וקיטוב, כאשר יש צורך בהעמקת הלכידות החברתית.

* בשיטוט רטרואקטיבי בגיליונות האחרונים של חב"ע נתקלתי בשאלה מי החכם שטען שאסון הבונים הוא תוצאה של מזוזות פסולות. ובכן האיש הוא הרב יצחק פרץ, היו"ר הראשון של ש"ס ומי שכיהן מטעמה כשר הפנים ושר הקליטה.

* בגיליון שבת של "מעריב",  דוּוַח על תופעה חדשה – אנשים עולים לרגל לכיסא שעליו נהג הרב עובדיה לשבת בדרשותיו ברחבי הארץ, הנמצא אצל הנגר שבנה אותו, בקריית מוצקין. הם יושבים על הכיסא כסגולה למציאת זיווג לילד, לכניסה להריון, לבריאות וכד'.

בתמונה שנלוותה לכתבה נראו חמש נשים, אחת יושבת על הכיסא וארבע עומדות בתור. שלוש מן הנשים לבשו מכנסי ג'ינס צמודים צמודים, אחת לבשה טייץ ואחת – מכנסיים קצרים.

מצד אחד, אני תמיד שמח להיווכח במציאות השונה מהסטריאוטיפים המגזריים המקובלים. הנה, נשים מתנהגות אחרת מן המצופה מהן על פי מראן החיצוני. אולם אני ממש מצר על כך, שבמקום שחילונים יתחברו למסורות היפות של היהדות, לעומק הרוחני והאינטלקטואלי שביהדות, הם מתחברים דווקא להבל וריק, למסורות פגאניות ופרימיטיביות הסותרות את רוח היהדות. בשבת בה קראנו על מותו של אברהם אבינו, שאלתי את עצמי לשם מה צריך היה אברהם (על פי המדרש) לנתץ את פסלי האלילים ולצאת למסע הארוך הזה, אם צאצאיו חוזרים לעבודת אלילים?

הרב עובדיה, שהיה רציונליסט, סלד מהמסורות הללו. ... מה שלא הפריע לו לעודד אותן ככלי לגיוס תמיכה אלקטורלית בש"ס.

* ביד הלשון

כל עוד הרב עובדיה היה בחיים, רק אנשי ש"ס וחסידי הרב כינו אותו "מרן". מאז מותו, התקשורת כולה החלה לכנות אותו כך. ולתואר מרן, הוסיפה התקשורת את ה"א הידיעה "המרן". "מה תהיה דמותה של ש"ס אחרי מותו של המרן?"... "מי יהיה המרן הבא?"... וכן הלאה. אלא ש"המרן" עם ה"א הידיעה הוא שיבוש. מרן – פירושו "אדוננו" בארמית. וכפי שלא נאמר "האדוננו", כך אין לומר "המרן".

גם הכיתוב מר"ן, שראיתי במספר מקומות שגוי – אין המדובר בראשי תיבות.

* "חדשות בן עזר"

(תגובה לדובי הלמן "למי שייכת מדינת ישראל", "ידיעות הקיבוץ" 11.10.13)

בעיינו במגילת העצמאות, מוצא בה דובי הלמן לקונות וסתירות. בעוד המגילה מרבה להגדיר ישראל כמדינתו של העם היהודי, נכתב בה גם שהיא תקיים שוויון זכויות גמור ומלא, חברתי ומדיני, לכל אזרחיה. את המונח "שוויון מדיני" מפרש דובי, משום מה, כשוויון לאומי, או בלשונו: "קשה שלא לפרש אותו כשוויון לאומי". ומכאן מרחיק לכת דובי למסקנה שאין המגילה מדברת על ישראל כמדינתו של לאום אחד, אלא של שני לאומים – יהודי וערבי.

הפרשנות של דובי למגילה משוללת יסוד, והיא נובעת מאי הבנת המונח "שוויון מדיני". היום אנו נוהגים להבחין בין מדינאות לפוליטיקה, בין מדינאי ופוליטיקאי, בין פרשן מדיני לפרשן פוליטי. אולם בעברית של 1948 לא הייתה הפרדה כזאת. התרגום העברי לפוליטיקה היה מדיניות. מדיני, פירושו – פוליטי. המילה פוליטיקה נובעת מהמילה פוליס = מדינה, והתרגום לעברית הוא מדיניות.

הזכויות המדיניות במגילת העצמאות הן זכויות פוליטיות. הזכויות הפוליטיות הן הזכות לבחור ולהיבחר, זכות ההתארגנות הפוליטית. אין זו זכות לאומית.

אי אפשר לטעות במגילת העצמאות, או בשמה הרשמי: הכרזה על הקמת מדינת ישראל. היא בהירה וברורה, ויש צורך במאמץ פלפולי יצירתי במיוחד, כדי לא להבינה או להבינה לא נכון. לב המגילה הוא משפט ההכרזה: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". חד, ברור, לא ניתן לכל פרשנות אחרת. זוהי מדינה יהודית. המדינה היהודית היא בארץ ישראל, כלומר בארצו של ישראל. היא נקראת מדינת ישראל, כלומר מדינתו של ישראל. ישראל הוא עם ישראל, העם היהודי.

עשרת הסעיפים הראשונים של המגילה, הקודמים למשפט ההכרזה, מניחים את התשתית המוסרית והאידיאולוגית להכרזה; הם יוצקים את התוכן במונח "זכותנו הטבעית וההיסטורית". הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. הזכות הטבעית, היא זכותו של העם היהודי למדינה לאום ריבונית במולדתו, ובלשון המגילה: "להיות ככל עם ועם עומד ברשות עמו במדינתו העצמאית".

המגילה מציגה את תקומת העם היהודי בא"י, את יצירתו הנצחית אותה יצר בא"י והנחיל לעולם כולו, את הגלות מהארץ בכוח הזרוע והזיקה והתפילה לשוב אליה לאורך הדורות, את הגשמת חלום הדורות בעליה הציונית לארץ ובחידוש השפה העברית, את הקמת התנועה הציונית והקונגרס הציוני, את הכרת הצהרת בלפור וחבר הלאומים בזכות ההיסטורית של העם היהודי לא"י, את השואה שהוכיחה בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, את ההעפלה לארץ של שארית הפליטה, את תרומת הישוב העברי למלחמה בנאצים ואת החלטת הכ"ט בנובמבר על הקמת מדינה יהודית בא"י – הכרה בזכות העם היהודי להקים את מדינתו, המוגדרת כהכרה שאינה ניתנת להפקעה.

איך אפשר להגיע מקריאת המגילה הזאת לכל פרשנות זולת היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, ושל העם היהודי בלבד?

חלקה השלישי של המגילה, אחרי משפט ההכרזה, הוא הצהרה על דמותה של המדינה היהודית ומחויבויותיה. אף שהמילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה – משמעותה היא שהמדינה היהודית הינה דמוקרטיה ליברלית. לצד המחויבות, כמדינת העם היהודי, להיות פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, היא מחויבת לפתח את הארץ לטובת כל תושביה ולקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.

בהיותה מדינה יהודית דמוקרטית, מדינת ישראל היא בעת ובעונה אחת מדינת הלאום של העם היהודי ומדינתם של כל אזרחיה. ישראל מבטאת את הקולקטיב היהודי, ומעניקה את מלוא הזכויות לאזרחיה הלא יהודים כפרטים. ייעודה הלאומי, מחויבותה לכל העם היהודי, המנונה, דגלה, סמליה וערכיה מבטאים את יהדותה. בזכויות הפרט - זכויות האזרח ומחויבות המדינה לאזרחיה, המדינה היהודית אינה מפלה בין יהודי וערבי. כזאת הייתה מדינת ישראל מיום הקמתה וכזו היא גם היום. כזו היא הייתה חרף העובדה שמיום הקמתה היא נאבקת על קיומה במלחמה מתמדת עם הערבים. לא זו בלבד שזכויותיהם של אזרחיה הערבים לא נשחקו כתוצאה מן המלחמה המתמשכת, אלא שמימושם הולך ומתחזק כל העת.

אין כל סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. אין כל סתירה בין מדינת הלאום של העם היהודי ומדינת כל אזרחיה. אין כל צורך לאזן בין צלעות המשוואה הזאת. להיפך, אלו הם כלים שלובים, וניתן וראוי לחזק הן את יהדותה של המדינה והן את צביונה הדמוקרטי.

צודק דובי כאשר הוא קורא, והוא עושה זאת בעקביות לאורך השנים, ליישב את הארץ לדורות; לממש את הרצון והיכולת של היהודים להיאחז בכל דונם שהם מחזיקים. אולם הוא טועה כאשר הוא מזלזל במשמעות של העוגנים הנוספים, לצד ההתיישבות, בביסוס אחיזתנו בארץ – "המגילה, הכרזות ממשלתיות, החזקה בכוח בשטחים והכרה בינלאומית". ובוודאי שהוא טועה בפירושה של מגילת העצמאות, מתוך פירושו השגוי למושג "שוויון מדיני".