הבלוג של אורי הייטנר

סמכויותיהם של ראשי ערים בענייני תכנון ובניה ורישוי עסקים, חושפים אותם לא אחת להיות יעד לסחיטה, בין השאר בטפילת האשמות שווא והטרדות למיניהן. לכן, כאשר אנו שומעים על חשדות נגד ראש עיר או על ראש עיר שזומן לחקירה, אין זה מן הנמנע שמדובר בעשן בלי אש.

לא כן, כאשר מדובר בהגשת כתב אישום. ראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום – הוא מי שהחשדות נגדו נבדקו בידי המשטרה, המשטרה החליטה לפתוח בחקירה פלילית, החקירה הפלילית הניבה ראיות לכאורה שהביאו להמלצה להעמיד לדין ובדיקת הפרקליטות קיבלה את ההמלצה וגיבשה אותה לכתב אישום. במקרה כזה, אף אם מבחינה משפטית טהורה עומדת לנאשם חזקת החפות – מבחינה ציבורית עליו לטהר את שמו בזיכוי מוחלט, על מנת שיוכל להמשיך לכהן בתפקידו.

למרבה הצער, החוק אינו דורש זאת. יש לשנות את החוק, אולם גם ללא חקיקה, ראוי היה לבסס זאת כנורמה ציבורית; נורמה על פיה ראש העיר עצמו יתפטר, או לפחות ישעה את עצמו, ויתרכז בטיהור שמו בבית המשפט.

ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום לא עשו כן. הם אחזו בקרנות המזבח של השררה, וגם לאחר שהודחו במצוות בית המשפט העליון, התעקשו להתמודד על כהונה נוספת. אוי לבושה! בשלוש הערים בהם מדובר, בת ים, נצרת עלית ורמת השרון, הציבור נתן את קולו ברוב גדול לנאשמים.

זוהי תעודת עניות לתושבי הערים הללו ולחברה הישראלית כולה. יש בהצבעה הזאת מסר חמור ביותר, של סלחנות כלפי שחיתות ציבורית. לא נורא, תגנוב קצת, אולי גם תיקח קצת שוחד, העיקר שהביוב יזרום, הרחוב יהיה נקי, חוגי הקרמיקה והכדורסל יפעלו כראוי ורמת החינוך תהיה נאותה. אולם מהי משמעותה של רמת החינוך, כאשר הדוגמה האישית של העומד בראש ושל ההורים שבחרו בו, היא שהשחיתות מותרת?

פן נוסף של הבחירה בראשי הערים שבית המשפט העליון הורה להדיחם, הוא צפצוף של הבוחרים על בית המשפט העליון וזלזול בו. זהו ביטוי לכרסום העקבי במעמד בית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים. מי שאשם בכרסום הזה, אינו אלא בית המשפט העליון עצמו. האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, הוא למעשה פוליטיזציה של בית המשפט, שנטל סמכויות לא לו והחל לדון בסוגיות השייכות לכנסת ולממשלה. בכך הוא הפך להיות חלק מהמשחק הפוליטי. וכאשר השופט הופך לשחקן, אין הוא יכול לצפות שימשיכו להתייחס אליו כאל שופט. וכשמתייחסים לשופט כאל שחקן, גם עושים עליו פאולים. אלא שאז, אין מי שישרוק.

שחיקת האמון הציבורי בבית המשפט היא פגיעה משמעותית בשלטון החוק. ההתנגדות הגורפת לכל רפורמה במערכת המשפט, היא המשך מצעד האיוולת של מי שמתיימרים להגן על בית המשפט, אך במעשיהם הם שוחקים את אמון הציבור בו. מה עוד צריך לקרות כדי שמי ששלטון החוק יקר לו, יבין זאת?

טיפול בית המשפט העליון בפרשת ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום, היה לקוי מיסודו. מאחר והחוק אינו דורש את הדחתם של ראשי הערים – עצם החלטת בית המשפט להדיחם הייתה בעייתית מאוד. אולם ההחלטה להדיחם, מצד אחד, ולאפשר להם להתמודד, מצד שני, היא החלטה אבסורדית. אם אין הם יכולים לכהן כראשי עיר, יש למנוע את התמודדותם. אם אי אפשר למנוע את התמודדותם, אין להדיח אותם. ההחלטה השעטנזית הזאת, יצרה תסבוכת חסרת מוצא. איך יכול כעת בית המשפט להדיח את נבחרי הציבור, שרק לפני שבועות אחדים הוא התיר להם לעמוד לבחירת הציבור?

בסיטואציה שנוצרה, תהיה זו טעות חמורה של בית המשפט אם ישוב ויתערב. כעת, עליו להשאיר את הסוגיה לפתחה של הכנסת. יש לקוות שהמחוקק יקבע כללים ברורים, על פיהם מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו רשאי לכהן כראש רשות מקומית ולהתמודד על התפקיד.

* "ישראל היום"

* הנתון המשמעותי ביותר בבחירות המוניציפליות הוא אחוז ההצבעה הנמוך. בת"א, העיר הגדולה בישראל, 7 מכל 10 אזרחים אינם מוכנים להקדיש חצי שעה בחמש שנים כדי להשפיע על הנעשה בעירם. זוהי לקות חמורה בחברה הישראלית, חולי של הדמוקרטיה הישראלית. החברה הישראלית חייבת לערוך בדק בית ולחפש את הדרך לחולל שינוי במצב הזה. איני מסוגל להבין אדם שאין לו כל עניין בנעשה סביבו.

* התוצאה החמורה ביותר בבחירות, היא ניצחונם של ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום – לחיאני בבת-ים, הוכברגר ברמת השרון וגפסו בנצרת עלית. זוהי רוח גבית של הציבור לשחיתות. זו חרפה לאומית.

התוצאה מעידה על האבסורד בהחלטת בג"ץ בנוגע לשלושת ראשי הערים הללו – הדחה ומתן אישור להתמודד. במצב שנוצר, תהיה זאת טעות חמורה של בית המשפט העליון, אם אחרי שהתיר את ההתמודדות, לא יכבד את הכרעת הבוחר שנתנה על אף ההדחה, שאף היא לא הייתה על פי חוק. אני מקווה שיש גבול לשיכרון הכוח של בית המשפט העליון. מן הראוי, שבית המשפט, בדונו בעתירות שכבר הוגשו בנושא, יטיל את הסוגיה לפתחה של הכנסת. כעת, על המחוקק לקבוע כללים ברורים, האם ראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום רשאי לכהן בתפקידו.

* מעקב אחר מומלציי בבחירות המוניציפליות: ברקת ניצח בירושלים ו"הירושלמים" זכו בהישג משמעותי בבחירות למועצה. זינגר ניצח בר"ג, לנקרי ניצח בעכו ודימי אפרצב ניצח בקצרין. בקריית שמונה יורם מלול עלה לסיבוב השני, ולהערכתי – גדולים סיכוייו לחולל מהפך.

* אחד הדברים היפים במערכת הבחירות, היה איחוד כל הכוחות הציוניים בבית שמש. הציונות הדתית והחילונית, הימין הציוני והשמאל הציוני, כולם חברו יחדיו כדי לחולל מהפך בעיר ולהעמיד בראשה ציוני, מועמד מצוין – אלי כהן. אחת התוצאות העצובות במערכת הבחירות, שהשלכותיה הן הרבה מעבר לבית שמש עצמה, היא העובדה שאיחוד הכוחות הזה לא הצליח לחולל את השינוי המיוחל. ואף על פי כן, אסור להרים ידיים, אסור לוותר על בית שמש.

* פעם אחת בחיי הצבעתי בבחירות העירוניות, טרם עלייתי לקיבוץ אורטל שבגולן. בבחירות המוניציפליות 1983, בעת שירותי הסדיר בצה"ל, הצבעתי לעיריית ר"ג. בעצם, הצבעתי פעמיים, כיוון שהיו שני סיבובים. לפחות באחד משני הסיבובים, הצבעתי בתל נוף, בעיצומו של קורס הצניחה. בחרתי באורי עמית מהמערך לראשות העיר, ובכך סייעתי לעלייתו של ראש עיר כושל ומושחת. לא נעים להודות, אך זו הייתה תרומתי האחרונה לעיר הולדתי...

* כל שר שנכנס לתפקידו, כל ממשלה חדשה, כל בעל תפקיד נוהגים להכריז על שורה של רפורמות; לעתים אלו רפורמות עומק אמתיות, לעתים רק כותרות ריקות. אדם לא נכנס לתפקיד כדי לשמור על הקיים, אלא כדי לקדם אותו.

כך, עד שאנו מגיעים למערכת המשפטית בישראל. כאן צמחה שמרנות נוראה, השוללת – לא רק רפורמות אלא גם דיון ציבורי, בחינה של מצב המערכת. כאשר שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ניסה לחולל שינויים, הוא חטף זובור נורא. זו כבר לא פרה קדושה, זו פרה משוגעת.

כמו כל מוסד אחר, גם המערכת המשפטית בישראל, כולל בית המשפט העליון, אינה מושלמת. כמו כל מערכת אחרת, גם המערכת הזאת נתונה לביקורת ולדיון חופשי. הדה-לגיטימציה לדיון הזה, היא מעשה אנטי דמוקרטי. הצגת כל מי שמציע הצעות שינוי כמי ש"פוגע במערכת המשפטית", כמי שמנסה "להצר את רגלי בית המשפט העליון", היא סתימת פיות לשמה. נטורי קרתא של המערכת המשפטית, אינם שונים במאומה מהחרדים הקיצונים, הגורסים ש"חדש אסור מן התורה".

* אמון הציבור במערכת המשפטית, הוא תנאי הכרחי ליציבותה. אין פגיעה קשה יותר במשפט ובשלטון החוק, מאובדן האמון בו. שום דבר לא פגע באמון הציבור בבית המשפט יותר מהפוליטיזציה שלו, או כפי שהיא מכונה בכיבוסית: האקטיביזם השיפוטי. תחת סיסמאות כמו "מהפכה חוקתית", "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", הנשיא אהרון ברק דחף את בית המשפט לתחומים לא לו, להתערבות בנושאים ציבוריים ופוליטיים שאינם שיפוטיים והם בסמכות הממשלה והכנסת. בכך הוא פגע במעמדן של הרשויות הנבחרות, פגע בדמוקרטיה, במעמד בית המשפט ובשלטון החוק. הרצון לבחון את הנושא, לדון בו מחדש וליצור רפורמות, אינו פגיעה במערכת השיפוטית, אלא חיזוק המערכת.

* בהצעות העומדות על הפרק יש רעיונות טובים ורעים. הרצון להגביל את היכולת של בית המשפט לפסול חוקים, והתנייתה ברוב של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים, הוא רעיון נכון. יש לראות בפסילת חוק את נשק יום הדין של בית המשפט, ויש למעט בו ככל הניתן. לא יתכן ששופט בודד, או שלושה שופטים ברוב של 2:1 יבטלו חוק שחוקקו נבחרי הציבור, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות. מצד שני, הצעת החוק אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים. המגבלה הזאת תבטיח, שחוק יבוטל רק כאשר הוא באמת בלתי חוקתי, כמו חוק המסתננים שבוטל פה אחד בהרכב של תשעה שופטים.

גם ההצעה לאפשר לכנסת לחזור ולחוקק חוק שבוטל היא הצעה ראויה. הכנסת היא הגוף המחוקק, וכל חוק הוא שינוי המצב הקיים. מדוע ניתן לשנות חוק רגע לפני שבית המשפט פסק אודותיו ואסור לשנותו רגע אחרי הפסיקה? אולם בניגוד להצעת החוק, אין לעשות זאת ברוב של 61 ח"כים, אלא ברוב של 2/3 מכלל חברי הכנסת, כלומר לפחות 80 ח"כים, בדומה להצעה בנוגע לפסילת חוק בידי בית המשפט. גם כאן, יש לראות בביטול פסק דין – נשק יום הדין, שיש למעט בו ככל האפשר. כך תיווצר מערכת בריאה של איזונים ובלמים בין הרשויות.

* ההצעה שהכנסת תבחר את נשיא בית המשפט העליון היא הצעה קיצונית מאוד וגרועה ביותר. זוהי פוליטיזציה בוטה של בית המשפט העליון. אני אפילו לא בטוח שמי שהציעו זאת באמת מתכוונים לכך, ושאין זו עֵז שהם הכניסו לצורך פשרה בדיון על הרפורמות. אם זו הייתה כוונתם, הם השיגו תוצאה הפוכה. העמדת עמדה קיצונית נגד בית המשפט, כתמונת ראי לגישתו הקיצונית של אהרון ברק, רק מחריפה את הדיון, במקום לקיים דיון רציני ויסודי שנועד להגיע להסכמה.

הרעיון מאחורי ההצעה הוא, שאם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, על המערכת הפוליטית לבחור את הנשיא. יש לצמצם את הפוליטיזציה של בית המשפט, אך אין לעשות זאת באמצעות הוספת שמן לבערה.

במקום ההתכתשות של הצעות קיצוניות מצד אחד, והסירוב העקרוני לכל שינוי ודה לגיטימציה לכל דיון מצד שני – מן הראוי שכל נציגי המערכת הפוליטית על כל גווניה והצמרת המשפטית יקיימו הידברות, שמטרתה ליצור הסכמות חדשות, על מהותה של הפרדת הרשויות בישראל, על אופי האיזונים והבלמים בין הרשויות ועל הדרך לחזק הן את הכנסת והן את בית המשפט, כדי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית.

* סוגיה כמו ייצוא הגז היא בלתי שפיטה. זו סוגיה של מדיניות, שיש לדון בה במערכות הפוליטיות. אולם העתירה בנדון לא הייתה נגד תוכן החלטת הממשלה, אלא נגד אי הבאת הנושא להכרעת הכנסת. עתירה כזאת היא בהחלט שפיטה – בית המשפט בהחלט רשאי לחייב את הממשלה להביא נושא להכרעת הכנסת, ובלבד שלא יתערב בתוכן החלטה. ואף ששאלה זו היא שפיטה, טעתה שלי יחימוביץ' בכך שעתרה לבג"ץ. בהיותה ראש האופוזיציה, עליה להיאבק לחיזוק מעמדה של הכנסת. הריצה של פוליטיקאים לבג"ץ, גם למען מטרה של חיזוק הכנסת – מחלישה את הכנסת ואת הדמוקרטיה. כחברת כנסת, יו"ר מפלגה גדולה וראש האופוזיציה, מצופה ממנה שתנהל את מאבקיה במישור הציבורי והפרלמנטרי, ולא המשפטי.

* מלכתחילה, קרנית פלוג הייתה המועמדת הטבעית והראויה לתפקיד נגידת בנק ישראל. היא הייתה המשנה לנגיד, היא זוכה להערכה מקצועית רבה בארץ ובעולם, היא הייתה המועמדת של סטנלי פישר, המכיר אותה טוב מכולם ומכיר היטב גם את כל המועמדים החלופיים. לא ברור מה עמד מאחורי ההחלטה להימנע ממינויה. כאשר יש מועמד טבעי וטוב, צריכה להיות סיבה טובה במיוחד לחפש מועמדים אחרים, וכאן לא הייתה סיבה כזאת.

נתניהו ולפיד ראויים להערכה על כך שלא התחפרו בהחלטתם הראשונית והיו גמישים דיים כדי לשנותה. עם זאת, אין ספק שהיה מחיר להיסוס ולכל הסאגה שקדמה למינוי. ובסופו של דבר, מי ששילמו את עיקר המחיר, היו נתניהו ולפיד עצמם, שהתבזו, חטפו ביקורת חריפה מכל הכיוונים והכל כדי לחזור לנקודת ההתחלה ולקבל את ההחלטה שהייתה ראויה מלכתחילה, ויכלה לחסוך מהם ומאתנו את הסאגה המיותרת.

* אנו דורשים להציב גבר בתפקיד כלשהו במערכת הבנקאות הישראלית, בתור העדפה מתקנת!

* קשה לי לכתוב על הסרט "בית לחם" מבלי שאתייחס לעלילה, אך איני רוצה לקלקל לאלה שטרם ראו. לכן אסתפק בקריאה: רוצו לראות את הסרט! סרט מעולה, משחק מעולה, עלילה מרתקת, סרט נוגע ללב. הסיפור מורכב, הדמויות מורכבות. המיקרוקוסמוס של שני גיבורי הסרט, הישראלי והפלשתינאי, מגלם את מורכבות הסכסוך בין העמים. בניגוד למקובל בז'אנר הסרטים על ישראל והפלשתינאים, אין זה סרט תעמולה פלקאטי. אין זה סרט של שחור לבן. לכן גדעון לוי יצא נגדו בחריפות כה גדולה; איך יתכן סרט העוסק בסכסוך, שאינו סרט תעמולה והסתה אנטי ישראלי? זה סרט של דמויות אמינות, לא של קריקטורות. הצופה מזדהה עם שני הגיבורים, וחש אמפתיה והבנה לדילמות שלהם וליחסי האהבה / שנאה ביניהם. התובנה הקשה העיקרית עמה אנו יוצאים מן הסרט, היא חוסר המוצא מסכסוך שכנראה אינו פתיר.

* מאחר והסרט, באופן מפתיע, אינו סרט תעמולה אנטי ישראלי – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, באופן בלתי מפתיע, מגדיר אותו כ"סרט תעמולה ישראלי". למשל, הוא נחרד מכך שלוחמי שב"כ מוצגים בסרט כבני אדם ולא כמפלצות. ולכן זהו "סרט תדמית בחינם של השב"כ".

"ישראלי שעושה סרט פעולה על האינתיפאדה בלי לנקוט עמדה, הוא מוג לב" כותב התועמלן האנטי ישראלי. "אי אפשר ליצור סרט על האינתיפאדה ולהעלים את מה שהניע אותה". ה"אינתיפאדה" המופיעה בסרט היא פיגוע התאבדות רב נפגעים ברח' קינג ג'ורג' בירושלים. אבל המילים "פיגוע", "טרור", "מחבלים" הם מחוץ למילון של לוי התומך בטרור הפלשתינאי בכל לבו, בכל נפשו ובכל מאודו. הוא מעדיף לכנות את מתקפת הטרור בשם חיבה מכובס: "אינתיפאדה" והוא מציין שזהו "מאבק לחופש וצדק". ואיך אפשר להציג פיגוע טרור, ללא שטיפת המוח המצדיקה את הרצח ההמוני של נשים וילדים ב"מה שהניע אותה"?

מה שמתסכל את גדעון לוי, היא העובדה שאפילו הוא אינו יכול להכחיש ש"הבימוי והמשחק מצוינים", ולכן הוא מגדיר את הסרט כ"מורעל". והוא מוסיף בציניות ש"הישראלים יאהבו את זה. הם כבר אוהבים. כל הדימויים שעליהם הם מתחנכים נמצאים בסרט הזה". ואי אפשר שלא לחוש בשנאה היוקדת הנוטפת ממקלדתו כאשר הוא מסנן את המילה "הישראלים" או מה שאולי קל לו יותר, כאשר הוא מכנה את הישראלים "הם".

* בצרור הקודם סיפרתי על ערב קרליבך שנערך בקריית שמונה במוצ"ש. לאחר מכן קיבלתי תגובות, על פיהן אין זה ראוי להקדיש ערב לקרליבך, כיוון שלאורך שנים הוא הטריד מינית נשים ואף ילדות.

אכן, מדובר בדילמה מוסרית כבדה. מהדברים שבדקתי, כל המידע על הטרדותיו החל לצוץ אחרי מותו. הוא מעולם לא נחשד, לא נחקר, לא הואשם ולא הורשע, לא בפורום רשמי ולא בפורום בלתי רשמי (דוגמת "תקנה"), כך שיש להיזהר עם מידע כזה, שעלול להבאיש ריחו של אדם שאינו יכול עוד להגן על שמו הטוב.

ובאופן עקרוני, יש למצוא את הדרך להפריד בין האדם ויצירתו, על אף הרצון הרומנטי לראות באנשי רוח ויוצרים – דמויות מופת. בספרה "חיים פרטיים", הציגה אילת נגב מִינִי ביוגרפיות של גדולי היוצרים והסופרים; אישים כטולסטוי, דוסטויבסקי ואחרים. השלדים בארונותיהם של אותם אישים איומים ונוראים. האם נזרוק את יצירתם לתהום הנשיה? האם יש תרבות מודרנית ללא "מלחמה ושלום", "החטא ועונשו" ו"אנה קרנינה"? אל לנו לייחס ליוצרים ואנשי רוח באופן אוטומטי, שאר רוח מוסרי, תבונה פוליטית וכו'. כזכור, רבים מטובי היוצרים במערב, במחצית המאה שעברה, היו אידיוטים שימושיים של בריה"מ בימי האפלה הסטליניסטית החשוכים ביותר. וגם אצלנו, אין כל סיבה שנראה בסופרים וביוצרים סמכות מוסרית ופוליטית, או מי ששיקול דעתם ראוי יותר, חכם יותר ובטח מוסרי יותר משל כל ירקן, נהג מונית, דייג, רופא או מהנדס (זולת כישרונם לבטא את עמדותיהם טוב יותר מאחרים).

התנא הגדול אלישע בן אבויה התפקר ועזב את היהדות. הוא זכה לכינוי המעליב "אחר". ואף על פי כן, אמרותיו ותורותיו נשארו במשנה, למשל במסכת אבות. רבי מאיר, תלמידו המובהק, המשיך ללמד את תורתו, ועל כך נאמר: "רבי מאיר רימון מצא; תוכו אכל, קליפתו זרק".

אין לי הכלים לשפוט האם הרב קרליבך היה צדיק ודמות מופת או מטריד מינית סדרתי הראוי להוקעה. לכן, איני יודע האם ראוי להתייחס אליו כאל "אחר", כאל קליפת רימון שראוי לזרוק. אולם ברור לי שאין כל סיבה לזרוק את תוכו. ניתן לתאר את התרבות היהודית ביובל האחרון ללא אלף ניגוניו?

* ד"ר מחמד הלמי, חסיד אומות העולם, היה אמיץ דיו כדי לסכן את חייו ולהציל יהודים בשואה. בני משפחתו אינם אמיצים דיים כדי לסכן את מעמדם החברתי בסביבה האנטישמית המצרית, ואינם רוצים בהכרה באבי משפחתם כחסיד אומות העולם.

* בפרשת השבוע, פרשת "חיי שרה" מתואר המו"מ של אברהם עם עפרון החתי על קניית אחוזת הקבר המשפחתית במערת המכפלה בחברון. אברהם דוחה על הסף את הצעתו של עפרון לתת לו את מערכת המכפלה במתנה. הוא עומד על כך שישלם בכסף מלא. זהו דפוס קבוע בהתנהלותו של אברהם. לאחר שלחם למען קואליציית מלכים וניצח, הציע לו מלך סדום את שלל המלחמה. אברהם דחה על הסף גם את ההצעה הזו. הוא נשבע: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון, קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר, אני העשרתי את אברם".

מעשה אבות – סימן לבנים. וזה מה שיפה כאן, שכמו אברהם אבינו עליו השלום, כך גם מנהיגי ישראל היום הולכים בדרכו; שונאים מתנות ודוחים על הסף כל הצעה למתנה. ידוע על מנהיג אחד, שגביר מעבר לים הגיע אליו ובידיו מעטפות מלאות במאות אלפי דולארים, והוא דחה את הכסף על הסף. "אם מחוט ועד שרוך נעל", הוא נשבע. מתנות בסכומי עתק לו, למזכירתו, לאחיו?! חלילה. הרי בניו של אאע"ה אנו, והאצילות מחייבת.

* ביד הלשון

בדיון הציבורי על מינויה של קרנית פלוג לנגידה, נאמר על התנהלותם של נתניהו ולפיד, שלאורך התקופה הם רצו "לדחות את הקץ". את הביטוי הזה שמעתי לאחרונה גם בנוגע להתנהלותם של נתניהו ואבו מאזן במו"מ המדיני ובעוד הזדמנויות שונות. בד"כ השימוש במונח הזה נועד לבטא דחיית הכרעה לאין קץ. אולי בינתיים הפריץ ימות, אולי הכלב ימות...

אולם הביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי "לדחוק את הקץ" שמשמעותו הפוכה. כאן, "הקץ" פירושו הגאולה השלמה, שהנָה קץ ההיסטוריה הנוכחית, קץ הגלות וכו'. לדחוק את הקץ = לא להמתין לגאולה נסית, משיחית, אלא להתערב באופן אקטיבי בהיסטוריה בניסיון לזרז את הגאולה בעצמנו. מדרש חז"ל על הפסוק המופיע שלוש פעמים (בניואנסים שונים) בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים ... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", מדבר על שלוש שבועות שהקב"ה השביע את ישראל: "לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ" (ויש גם גרסאות אחרות). כפי שהרעיה בשיר השירים מבקשת מחברותיה לא לדחוק את האהבה, אלא לתת לה להבשיל עד שתחפץ, אומר המדרש שאל לנו לדחוק את הגאולה, אלא להמתין לה עד שהקב"ה יחפוץ בה. המסר של המדרש הזה, הוא דיכוי הרוח הלאומית, המרדנית, בעקבות המחיר הכבד של מרד בר כוכבא. החרדים שהתנגדו לציונות, הציגו אותה כהפרת השבועה וכניסיון לדחוק את הקץ, כלומר להביא בעצמנו את הגאולה, במקום לחכות למשיח צדקנו.

* "חדשות בן עזר"

תגובה לדן לאור: מי היה הגיבור ומי היה הבוגד: ישראל קסטנר וחנה סנש, "הארץ" תרבות וספרות 18.10.13

במאמרו "מי היה הגיבור ומי היה הבוגד: ישראל קסטנר וחנה סנש", מעלה דן לאור על נס את דמותו של ד"ר ישראל קסטנר, שרק מעטים כמותו הצילו יהודים רבים כל כך בשואה, באופן ישיר או עקיף. אכן, ראוי קסטנר להיקרא גיבור לאומי על מעשיו, הן בשל האומץ שבו ניהל את מהלכיו הדיפלומטיים שהניבו הצלה גדולה, ובעיקר בשל עצם ההצלחה להציל רבים כל כך. אין ספק שקסטנר ראוי לרהביליטציה לנוכח האשמתו כבוגד ש"מכר את נשמתו לשטן", האשמה שהביאה בסופו של דבר לרציחתו (ועם זאת, הוא ראוי לביקורת חסרת פשרות על עדות האופי החיובית שנתן לפושע הנאצי קורט בכר במשפטי נירנברג). אין ספק שהאופן בו התייחס הציבור הישראלי בשנות ה-50 להתנהגות היהודים בשואה ובעיקר לדרכם של היודנראטים בגטאות, לקה פעמיים – פעם אחת בעצם נטילת הזכות לשיפוטיות ופעם שניה בשיפוט מוסרי לקוי. ישראל קסטנר היה הקורבן של היחס הזה, כמי שגילם את דרך היודנראט – דרך השתדלנות הדיפלומטית והשוחד, כדי להציל יהודים רבים ככל האפשר.

הייתה זו שגיאה חמורה להעמיד זה מול זה את היודנראטים ואת לוחמי הגטאות, במקום להציגם כשתי דרכים שהשלימו זו את זו. והיה זה חטא להעמיד זה מול זה את קסטנר מול חנה סנש, החלוצה שעלתה לארץ ישראל, והחליטה לחזור אל התופת כדי להציל יהודים, נתפסה בידי הגסטפו, והוצאה להורג לאחר חודשים של עינויים קשים שבהם עמדה בגבורה עילאית. חנה סנש הייתה ונותרה גיבורה לאומית. לא הייתה כל סיבה להציבה מול קסטנר, כאילו השפלתו והצגתו כבוגד דרושה להאדרת גבורתה. למרבה הצער, דן לאור, במאמרו, חוזר על אותה טעות ועל אותו חטא, כאשר הוא משפיל את זכרה של סנש ומציג אותה כבוגדת, כדי להאדיר את שמו של קסטנר. בכך, הוא חוזר על מעשהו הנואל של המחזאי מוטי לרנר, שבמחזהו "קסטנר" האשים את סנש בבגידה, כמי שנשברה בעינויים ומסרה את שמות חבריה, וזאת בהתבסס על שביב ספק שהעלו בני הזוג ברנד, כהשערה בלתי מבוססת. לאור גינה, בצדק, את הפיכת קסטנר ל"נגטיב" של סנש – בהבניית דמותה כגיבורה לאומית, וכעת הוא חוזר על אותו מעשה, כאשר הוא הופך אותה ל"נגטיב" בהבניית דמותו של קסטנר כגיבור. כך ממשיך לאור את הצבת שני הגיבורים בעל כרחם הללו, כשני טובעים בים, שהדרך של האחד להשאיר את ראשו מעל המים היא באמצעות הישענות על חברו, והטבעתו. למה?

לאור מזכיר במאמרו את נתן אלתרמן, שפתח את הדלת לקריאה מחדש של זיכרון השואה והעמיד לבחינה מחודשת את הדימוי השלילי של היודנראטים, בשירו "יום הזיכרון והמורדים" שהתפרסם בטורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-30 באפריל 1954. אלתרמן ראה שליחות גדולה בטיהור שמם של היודנראטים, וכתב על כך בשירים ומאמרים רבים. אחד מהם, בעיצומו של "משפט קסטנר", היה המאמר "מסביב למשפט". כאשר קיבצוֹ בספר "הטור השביעי", שינה אלתרמן את שמו ל"על שתי דרכים". ודוק – הכותרת אינה "בין שתי דרכים", אלא "על שתי דרכים". אלתרמן לא ניסה להפוך את הגיבורים לנבזים ואת המבוזים לגיבורים, אלא לשים קץ להנגדה בין הדרכים.

את שירו "יום הזיכרון והמורדים", שם בפי המורדים; הם מבקשים להימנע מהדיכוטומיה הזאת, מאחר והם לא רצו לבדל עצמם מן העם, שלמענו פעלו, למענו מרדו ולמענו סיכנו את חייהם. הם ביקשו שלא ילבישו אותם בדמות "העלם והעלמה אשר הגיחו להבקיע או למות"– רמז לעלם ולעלמה משירו "מגש הכסף", אלא: " אנחנו חלק מן העם הרב / וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה". כלומר, גם הם מכירים בגבורת העם שלא מרד, וגם הם חלק מהמיית בכיו. והוסיף אלתרמן: " הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה

בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים". הם, המורדים, אינם רוצים במחיצה הזאת. גם הם מכירים בגבורתם של הפרנסים והשתדלנים. הייתה זו אמירה חלוצית ונועזת, מנוגדת לחלוטין להלך הרוח המקובל. יתכן שצריך אדם להיות במעמדו הציבורי של אלתרמן, כדי שיעז לכתוב דברים כאלה. עם זאת, בלגיטימציה שלו ל"פרנסים והשתדלנים" לא היה בשום אופן כדי להמעיט כהוא זה בערכם של הלוחמים. נהפוך הוא, הוא האמין שהסרת המתרס אך מעצימה את גבורתם. ולצד הלגיטימציה ל"שתלדנים", הוא עדין העניק את הבכורה לגיבורי המרד: "החרב השלופה, הקרב והמתרס, אין מי יִשְוֶוה להם בכל המעשה, / אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא".

חבל שדן לאור אינו הולך בדרך שהתווה אלתרמן, ובוחר לפגוע בזכרה של חנה סנש, כאילו רק בדרך זו ניתן לחלוק כבוד לקסטנר.

בדומה לאופן שבו גויסה האדרת המורדים והלוחמים מול השתדלנים למטרות פוליטיות, כדי לפאר את המפלגות שזוהו עם המורדים, כמו "אחדות העבודה", מפ"ם ו"חירות", מתוך אי הבנה משוועת של המציאות ב"פלנטה האחרת" של השואה, שאי אפשר להשליך ממנה למציאות של עם ריבוני במדינה עצמאית במולדתו, כך נוהג לאור מן העבר השני, כאשר הוא מציע להפיק לקחים פוליטיים מהרהביליטציה לקסטנר ולדרכו. הוא מצטט את ח"כ מרב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, שבנאומה הראשון בכנסת הכריזה על מחויבותה העמוקה למורשת סבהּ.

מהי אותה מורשת? האם המורשת היא שעלינו, במדינת ישראל העצמאית בארץ ישראל, לפעול בדרך השתדלנות והשוחד, שהייתה נכונה, ראויה ומוצדקת בגטו, באפלת השואה?

גם בעניין זה, אני מציע לאמץ את דרכו של אלתרמן. רבים תהו, כיצד דווקא אלתרמן, משורר שהעלה על נס את העמידה הלאומית האיתנה, את הלוחמה ללא כניעה, את התגר והמרד; דווקא הוא העניק לגיטימציה לדרך האחרת. איך דווקא המשורר שכתב "אין עם נסוג מחפירות חייו", ששירתו הייתה מופת לתנועות הנוער במחתרת, ללוחמי הגטאות; שאבא קובנר, ממנהיגי המחתרת בגטו וילנה, שראה עצמו כתלמידו המובהק, ציטט בכרוזיו משירתו, שורות כמו: "תעלה רינתנו – אבדנו! ... האחים! אולי פעם לאלף שנה יש למותנו שחר!", דווקא הוא מכשיר את דרכם של קסטנר והיודנראט?

בפגישה עם ויטקה ואבא קובנר, לאחר פרסום שירו "יום הזיכרון והמורדים", שאל קובנר את אלתרמן: "'אבל, נתן, קראתי את שמחת עניים – איך אתה יכול!' ואלתרמן השיב, במין חריפות: 'זה כאן – הרי זה כאן!' מרד מקומו בארץ, על אדמתו של האדם המורד, ואין לדרוש אותו מן הגולה" (הציטוט מתוך "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של קובנר, מאת דינה פורת).

אלתרמן תבע יחס של חמלה וקבלה כלפי היהודים בגטו על דרכי התמודדותם השונות, ובעיקר כלפי היודנראטים המושמצים, אך הלגיטימציה לדרך זו היא לנוכח מציאות הגולה ובשום אופן לא כמופת הראוי לחיקוי בישראל. כאשר עסק אלתרמן בהתנהגות הראויה של היישוב היהודי בא"י, למשל כאשר צבאו של רומל התקרב לארץ, ולא כל שכן במדינת ישראל העצמאית, הוא לא דיבר על שתי דרכים, אלא על דרך אחת.

ב"אמרה חרב הנצורים" שכתב ב-1943 הוא לא הותיר כל מקום לדרך ה"שילום ומתן". בשיר, אומרת החרב ללוחם: "ובידך לא ארעד רעדה / עת אל קיר אחרון ניסוגה. / וקרובה השעה היעודה / וכוכב מעטרני נוגה. / ולשילום ומתן לא אצמא, / כי כמוך מהם רחקתי".

וב"הנה תמו יום קרב וערבו", מתאר אלתרמן את פגישתו של השליח המבשר על מותו של שאול המלך, עם אמו. "אז אמרה לו לנער: דם / את רגלי אימהות יכס / אבל שבע יקום העם /

אם עלי אדמתו יובס / את המלך פקד הדין / אך יורש לו יקום עד עת. / כי עלי  א ד מ ת ו השעין / את חרבו שעליה מת / כה דברה וקולה הרעיד".

הרווח המדגיש במילה "אדמתו" – במקור. ולאחר דבריה של אם המלך, נכתב הפסוק המסיים את השיר: "ויהי כן. וישמע דוד".

אלתרמן, שהעלה על נס את גבורת היודנראט ואת גבורתו של קסטנר בשואה, בשום אופן לא ראה בדרכם מודל לחיקוי ולהשראה במדינת ישראל העצמאית, בסיטואציה שונה כל כך. מדינת ישראל קמה, כדי להוות אלטרנטיבה לדרך היודנראט. האלטרנטיבה אינה יכולה להיות התנהגות אחרת בגולה, אלא ריבונות במולדת. זאת המשמעות העמוקה של הרהביליטציה והלגיטימציה של  אלתרמן, לדרך היודנראט.

* "הארץ"