הבלוג של אורי הייטנר

בראיון ל"סופשבוע" של "מעריב", סיפר אהוד יערי: "מורשת רבין לא מתארת במדויק את מה שחשב. אנשים שוכחים שב-95' רבין הגיע למסקנה שערפאת מרמה, ושאין לו כוונה לעשות פשרה היסטורית. הוא החליט להציב לו סוג של אולטימטום, אבל בינואר 96' היו אמורות להתקיים בחירות ברשות ורבין החליט לעכב את האולטימטום. ואז הוא נרצח. רבין אמר לקיסינג'ר, וזה מידיעה, שהוא עומד לעשות הערכה מחדש של הסכם אוסלו. התחיל טרור ב-95' והוא דרש שערפאת יפעל מול חמאס" ("סופשבוע" 18.10.13, ע' 49).

אין בציטוט הזה כל סקופ. אין כאן שום דבר חדש. הדברים ידועים, מוכרים וכבר התפרסמו לא אחת. גם דליה רבין סיפרה, לפני כשנה, שרבין עמד בפני הערכה מחדש של ההסכם. יתר על כן, גם אם את תהליך ההערכה מחדש הוא התכוון לדחות לאחרי הבחירות ברשות, את ביצוע הנסיגה הישראלית משש הערים הגדולות ביהודה ושומרון הוא הקפיא בפועל, בתגובה על פיגועי הטרור הפלשתינאיים. בהגיע מועד הנסיגה, הודיע רבין ש"אין תאריכים קדושים". ובמילים אחרות – כל עוד הפלשתינאים מפרים את ההסכם, ישראל לא תבצע אותו. כזכור, אחרי הרצח, פרס הורה על הנסיגה מחמש מתוך שש הערים (זולת חברון, ממנה נסוג נתניהו), ודווקא אז התגבר הטרור באופן חסר תקדים.

אין חדש בדבריו של יערי, אולם כמה אנשים יודעים זאת? בודדים. מאחר והדברים אינם מתיישבים עם המיתוס הנבנה אודות רבין, ועם מיתוס "מורשת רבין". מי שהפכו עצמם לסוכני זכר רבין, הלבישו אותו בחליפה שמעולם לא הייתה חליפתו. מי שמציגים את רבין כמי שנמצא אי שם בין יוסי ביילין ליוסי שריד, פשוט אינם דוברים אמת. ואלה המציבים את רבין כחלופה האולטימטיבית לכל שלטון ישראלי שאינו מצליח להגיע להסכם עם הפלשתינאים, עושים מלאכתם רמיה. כאשר אהוד ברק מוצג כמי שלא עשה את הדרך לעבר השלום עם הפלשתינאים, בעוד שלאמתו של דבר, ברק הוא האיש ששבר את הקונסנזוס הלאומי שהיה בסיס דרכו של רבין, הוא האיש שהפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים", זוהי הצגה שקרית בעליל. לא היה בהצעותיו של ברק כדי לספק את ערפאת, שהגיב על ההצעות  במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, "האינתיפאדה השניה". אך בתוכנו היו שיצאו נגדו דווקא, על כך שלא הלך מספיק לקראת הפלשתינאים. ומולו הציבו מופת – רבין. כלומר, מיתוס רבין. מיתוס שלא היה ולא נברא.

גם השנה, ביום הזיכרון לרצח רבין, נעשו השוואות בין נתניהו לרבין. בעוד נתניהו הוצג כ"סרבן שלום", הוצג מולו רבין כמופת של מנהיג החותר לשלום. באותו שבוע דיווח שלום ירושלמי ב"מעריב" על משבר קשה אליו נקלעו השיחות עם הפלשתינאים. הסיבה לכך, כמובן, היא עקשנותו של נתניהו. ועל מה הוא התעקש? על בקעת הירדן. לא על ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי, אלא על כך שכוחות צה"ל ישלטו על הירדן, או על הצעתו להחכרת בקעת הירדן מידי הפלשתינאים. אם הפרטים מדויקים, הרי שדרישותיו של נתניהו הרבה יותר צנועות מעקרונותיו של רבין.

בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בעת הדיון על אוסלו ב', פָּרס רבין בפני הכנסת את משנתו המדינית ואת תכניתו להסדר הקבע, הסדר השלום עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאום בכנסת, 5.10.95). מיותר לציין שאת רעיון העוועים של נסיגה ישראלית משטחים בתוך הקו הירוק, מה שקרוי בכיבוסית "חילופי שטחים", רבין לא היה צריך לציין ברשימת הלאווים, כיוון שרעיון כזה כלל לא עלה על הדעת.

זו מורשתו המדינית של יצחק רבין. זו – ואין בלתה. מי שטוענים אחרת, מסלפים את העובדות. יש האומרים שאלמלא נרצח היה משנה את עמדותיו. על סמך מה הם טוענים זאת? יתכן שבמהלך המו"מ רבין היה מתפשר על חלק מעמדותיו. סביר להניח שהוא לא היה עושה מעשה ברק ואולמרט – מוותר על כל עמדותיו. ואילו עשה מעשה ברק ואולמרט – סביר להניח שהתוצאות היו זהות לאלו שהשיגו ברק ואולמרט.

אל הנראטיב הבדוי הקרוי "מורשת רבין", המנוגד כל כך למורשתו האמתית, הצטרף השנה נראטיב נוסף. העובדה שיום הזיכרון לרצח היה בעיצומו של העיסוק הציבורי הנרחב במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, יצרה זיקה נראטיב "מורשת רבין" לנראטיב האשמת גולדה בדחיית הצעות שלום מצריות והעדפתה את מלחמת יום הכיפורים על פני השלום. תקצר היריעה להציג את כשליה של התאוריה הזו; עד כמה היא מוּטָה פוליטית, ואינה מציגה את תמונת המציאות כהווייתה. אסתפק בביקורת על החיבור שנעשה השנה בין הנראטיב הזה לבין נראטיב ה"מורשת".

הטרנד השנה היה ההשוואה בין גולדה ורבין, בין "מחדל הסרבנות" של גולדה לבין המדיניות הנועזת של אוסלו. דליה רבין עשתה את ההשוואה הזאת בנאומה באזכרה הממלכתית. שלי יחימוביץ' עשתה זאת בנאומה בדיון לזכרו של רבין בכנסת. יחימוביץ' הרחיקה לכת, כאשר הציגה את רבין כמי שהתנגד לדרכה של גולדה והציב מולה דרך חלופית, בהיותו שגריר ישראל בוושינגטון בתקופה שקדמה למלחמה (רבין סיים את תפקידו במרץ 73', כחצי שנה לפני המלחמה, בתום שירות של חמש שנים).

יחימוביץ' לא המציאה את הטענה הזאת. היא מופיעה בספרו של יגאל קיפניס על 1973. אולם כמו טענות רבות של קיפניס בספרו, אין היא מוכחת כלל, אלא מבוססת על רסיסי עובדות, הנוגעות להסתייגויות אלו או אחרות שהשמיע רבין כלפי מדיניות הממשלה. רבין עצמו, יש לציין, מעולם לא השמיע טענה כזאת. רבין מעולם לא נתן ידו להאשמה הזו כלפי ממשלת גולדה. על מנת לבחון את גישתו של רבין לנושא, ראוי לחזור לספרו "פנקס שירות".

ב"פנקס שירות", ספרו האוטוביוגרפי, שכתב רבין לאחר הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה, הוא הקדיש פרקים נרחבים לכהונתו כשגריר, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. "פנקס שירות" רחוק מלהיות ספר צמחוני, גם לא ספר פוליטיקלי קורקט. ביריביו ובאנשים שלא העריך, חבט רבין ללא רחם. זכורים הדברים שכתב בספר על פרס, וגם כלפי אבא אבן, "גוש אמונים", ג'ימי קרטר ואחרים הוא לא חסך את שבט לשונו. ניתן לתת לספר כותרת משנה: לא דופק חשבון. זהו ספר דוגרי, שבו כתב רבין בישירוּת את עמדותיו והשמיע בגלוי את ביקורתו. אין ספק, שאילו סבר שמדיניותה המדינית של גולדה הייתה שגויה או שהיא הגורם למלחמת יום הכיפורים, הוא לא היה מהסס לכתוב זאת.

בתקופת שירותו כשגריר, הייתה לרבין ביקורת על החלטות, אמירות ומסרים של הממשלה, והוא הביא אותה לידי ביטוי בספר, ללא כחל ושרק. באחד המקרים הוא אף כתב על תסכולו של שגריר, כשאינו שלם עם מדיניות שולחיו: "אין לך בעולמו של שגריר מועקה גדולה מזו: אתה מחויב, ללא פשרה, להגן על עמדות ממשלתך – גם כאשר אין לבך שלם עמן" (ע' 344). אולם כל המחלוקות היו טקטיות, לא הייתה כל מחלוקת על האסטרטגיה, על המדיניות הממשלתית. הביקורת הייתה כאשר רבין סבר שהטקטיקה אינה מיטיבה לשרת את האסטרטגיה, עמה היה שלם לחלוטין. עמה הוא היה שלם לחלוטין כשגריר, ועמה היה שלם לחלוטין לאחר מעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, לאחר כהונתו כראש הממשלה, כאשר כתב את הספר.

המחלוקת העקרונית היחידה העולה מהספר, בין רבין לגולדה, הייתה באפריל 1971, כאשר רבין הציע להגיש הצעה ישראלית להסדר ביניים בתעלה. אולם גם את ההצעה הזו הוא ראה כמשרתת את העמדה העקרונית, עמה הוא שלם: "אני תומך בהחלט בעמדת הממשלה, המתנגדת לנסיגה מכל סיני – ללא שלום מלא ובלי סידורי ביטחון הולמים ואיני מתקשה לטעון, כי 'שלום' [המרכאות במקור א.ה.] כזה הוא מרשם בטוח למלחמה הבאה. אולם לא יכולתי להבין מדוע אין ישראל מגישה, כבר חודשיים וחצי, הצעה נגדית להצעה המצרית בדבר ההסדר החלקי – קל וחומר שבמקורו הרי זהו רעיון ישראלי" (ע' 344).

האמריקאים, שהיו ערים להבדלי הניואנסים בין השגריר לממשלתו, ניסו להתלות במחלוקות אלו ללחץ על ישראל. רבין מיהר להבהיר שאין שחר להצגת עמדתו כשונה מעמדת הממשלה. "אומר לי קיסינג'ר: 'כדאי לך לדעת, שסיסקו [סגן מזכיר המדינה א.ה.]אומר לראשי הממשל, שישראל תסכים לסגת לגבול הבינלאומי והוא סומך על רבין, שיביא את ממשלתו לנסיגה כזאת'. אמרתי לקיסינג'ר: 'נכון, שאני תומך בהשתתפותה של ישראל ב'שיחות יארינג' [המתווך השבדי, מטעם האו"ם א.ה.] ולכן חושבים אותי בישראל כ'יונה'. אבל תדע – ואודה לך אם גם הנשיא ידע, מעבר לכל ספק: אם נוצר פער אמינות כלשהו בין עמדות ישראליות הבאות לביטוי בהתבטאויות שונות, אסור שתשרור טעות: אף אם הדבר יביא לחידוש האש בסואץ – ישראל לא תקבל את העיקרון של חזרה לגבולות שלפני חמישה ביוני 1967, לא בגזרה המצרית ולא בשום גזרה אחרת'" (ע' 335).

לכל אורך הפרקים המתארים את כהונתו כשגריר, מבטא רבין את מחויבותו לעמדה העקרונית של הממשלה, שהייתה גם עמדתו כראש הממשלה (ביום השבעתו הוא הציג את ממשלתו כ"ממשלת המשך ושינוי"). "ב-22 בפברואר חזרתי לוושינגטון ולמחרת הבהרתי לסיסקו: 'הבענו הערכה לשינוי החיובי בעמדת מצרים. אולם, הגבולות הבטוחים והמוכרים אינם יכולים להיות זהים לקוום שלפני ארבעה ביוני 1967. ברוח זו נשיב ליארינג'" (ע' 332). "על טנא גדוש 'דברי נועם' [המרכאות במקור א.ה.] שכאלה השבתי בקיצור: 'ישראל להוטה אחרי השלום מאז שקמה ולא מצאה לרצונה הכן הד אצל שכניה. אף עתה אין להטיל ספק קל שבקלים לא רק בנכונותה של ישראל לשלום, אלא בחתירתה להגשים את חלומה – השלום. אבל השלום אינו יכול להיות מקסם-שווא. יש לבסס אותו על גבולות בטוחים ומוכרים. מה שהמצרים תובעים אינו יכול להיחשב בשום פנים כגבולות בטוחים. ואם לא יהיו הגבולות בטוחים, גם מוכרים לא יהיו. כאשר מצרים מדברת על נסיגה ישראלית לקווים של ארבעה ביוני 1967 בכל הגזרות – אין זה השלום, שישראל יכולה להסכים לו ואין זה השלום בר הקיימא, שיש לו הסיכויים לשנות את המציאות במזרח התיכון'" (עמ' 334-335).

בספרו של קיפניס, נראטיב המחדל המדיני מתבסס בעיקר על המו"מ שניהלו קיסינג'ר ויועץ הנשיא סאדאת חאפז איסמעיל, שבו איסמעיל הציע בשם המצרים הצעת שלום לישראל. הפרסום בספר הוצג כסקופ גדול. ההישג של קיפניס הוא היותו הראשון שציטט ישירות מתוך הפרוטוקולים של השיחות, שהותרו לפרסום. אולם בעצם השיחות ומה שעלה בהם אין כל חדש – הם הופיעו במקומות רבים כמו ספרו של שלמה נקדימון "סבירות נמוכה" וגם ב"פנקס שירות". מעניין איך ראה זאת רבין, ובעיקר – מה הוא כתב על כך אחרי המלחמה. "האם היה זה חלק ממבצע ההונאה המצרי סורי? האם ידע כבר אז איסמעיל, לפחות בקווים כלליים, כי פניו של סאדאת למלחמה ולא להסדר?" (ע' 383). כלומר, רבין, שהכיר היטב את הצעות מצרים לישראל, לא חשב אחרי המלחמה שישראל החמיצה הזדמנות לשלום או למניעת המלחמה, אלא הבין שהמלחמה היא ההוכחה לכך, שפניו של סאדאת באותה תקופה היו למלחמה, והצעות השלום לא היו אלא חלק ממבצע ההונאה שקדם למלחמה. הספק שלו, היה האם איסמעיל היה מודע לכך שהוא כלי שרת בתרגיל הונאה.

רבין הביע את דעתו על מהותן של הצעות השלום, מעבר להתנגדותו לדרישה לנסיגה מלאה: "אם אין השלום יוצר נורמליזציה ביחסים, מה יש בו בשלום המצרי? ... לא פחות מַרְשִׁימָה רשימת המרכיבים שלא יכללו בהסכם השלום ולא יתחייבו ממנו: החלפת שגרירים, הסכמים מסחריים, גבולות פתוחים לתנועות בני אדם ומסחר והכרה מלאה של מצרים בישראל" (עמ' 383-384).

לא זו בלבד שהצעת מצרים לא דיברה על שלום, מן הסוג שנחתם בין המדינות ב-1979, ותמורת "שלום" כזה ישראל נדרשה לנסיגה מלאה, אלא שהנסיגה לא הייתה רק מסיני. "איסמעיל הדגיש פעמים אחדות, כי את הסכסוך במזרח התיכון יש לפתור במסגרת של מכלול משותף. כלומר: אין להשיג שלום בין ישראל לבין מדינה ערבית אחת" (עמ' 384-385). רבין מספר על שיחה שקיים עם קיסינג'ר, בה הבהיר לו מדוע הצעת מצרים אינה קבילה: "ניסיתי לבור את המוץ מן התבן ולמקד את הדברים בעיקריהם: 'בעצם תובע מאתנו איסמעיל נסיגה כוללת מכל השטחים, שכבשנו במלחמת ששת הימים. את הפתרון הוא מתנה בפתרון כולל של הבעיה הפלשתינאית, ברוח שאין ישראל יכולה לאמץ. לאחר שישראל תיסוג – תוכל מצרים לטעון, בכל מועד ובנסיבות שתבחר על פי שיקוליה, כי ישראל לא מילאה את חלקה בהסכם ולכן פטורה גם מצרים מקיום התמורה המידית, שהסכימה לתת בתמורה לנסיגה הישראלית. כך ישמש הנושא הפלשתינאי כעילה קבועה בידי מצרים לפיצוץ ההסכם'" (ע' 385). רבין ראה בהצעת איסמעיל חלק מתכנית מפורטת לתקוע טריז בין ישראל לארה"ב.

אפשר לחלוק על מדיניות ישראל ערב המלחמה. אולם הניסיון לספח רטרואקטיבית את רבין לחולקים על המדיניות, הוא חסר שחר. בפרק הסיכום של תפקיד השגריר, רבין מנה את הישגיו. בין החשובים שבהם: "מכל הסכנות שארבו לישראל בתקופה ההיא – הגדולה והחמורה היתה ניסיון לכפות עליה פתרון, בהסכם עם בריה"מ, הנוגד את תפישותיה היסודיות. מנענו סכנה זו במאבק קשה, נמרץ , עקשני – ובהסתייעות תמידית בקהילה היהודית בארה"ב ובידידים בכל שדרות הציבוריות האמריקאית" (ע' 395). ומהו ההסכם הנוגד את תפישותיה של ישראל, שהוא כה גאה בסיכולו? הסכם של נסיגה לקווי 4.6.67. בעניין זה, היה רבין עקבי עד נשמת אפו האחרונה.

רבין נבחר לראשות הממשלה בעקבות התפטרות ממשלת גולדה, לאחר מסקנות ועדת אגרנט. הוועדה, שהאשימה במחדל את הדרג הצבאי, פטרה את הדרג המדיני מאחריות. התפטרותה של גולדה הייתה חרף המסקנות.

רבין תקף במלוא עוזו את המסקנות, המנוגדות בתכלית לתפישת האחריות שלו. הוא תקף בספר בחריפות רבה את הוועדה, הן על רמת מסקנותיה, הן על איכות המלצותיה, הן על אופן התנהלותה, אך בעיקר על תפישת האחריות העקרונית שלה, המנוגדת לתפיסתו. על פי תפישתו, בשום אופן אי אפשר לשחרר את הדרג המדיני מאחריות למחדלי הדרג הצבאי. "האמת היא, שרוחי לא נרגעה עד עצם היום הזה. כראש הממשלה לא עלה כלל בדעתי לאמץ את התפישה, המונחת ביסוד מסקנותיה של 'ועדת אגרנט' בדבר החלוקה המעוותת של אחריות בין הממשלה האזרחית והמטה הכללי של צה"ל. חזרתי ללא ליאות על התפישה היחידה, המבטיחה גם אחריות משותפת וגם סמכות משותפת: מרגע שהמלצות הדרג הצבאי אומצו על ידי הדרג המדיני – נושאים שני הדרגים באחריות משותפת. הרמטכ"ל אינו יכול לשאת באחריות בלעדית. אילו כך נתבע ממנו, היה אמונו בממשלה נהרס ללא תקנה. התערערות אמונו של הדרג הצבאי בדרג המדיני – סופה לשבש באורח חמור את כללי הזהב של כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני" (ע' 414). מכאן, שרבין מטיל במפורש את האחריות למחדל על הדרג המדיני – ראש הממשלה ושר הביטחון. והנה, אין בדבריו אפילו שמץ של האשמה, שהמחדל של הדרג המדיני היה, כביכול, בהחמצת הצעות לשלום, או במדיניות סרבנית. אשמתה של הממשלה, היא באחריותה הכוללת להחלטות השגויות בתחום הביטחוני בלבד; בקבלת הקונספציה המודיעינית השגויה, ובפעולה על פיה (אי גיוס המילואים וכו').

אילו התנגד רבין לדרכה המדינית של ממשלת גולדה, הייתה בידיו ההזדמנות לשנותה כאשר התמנה לראש הממשלה. האם הוא הציע דרך מדינית אחרת – למשל, תמיכה בנסיגה מלאה? האם הוא הציע דרך התיישבותית אחרת?

בפרק הסיכום של תפקידו כראש הממשלה, כותב רבין בגאווה בלתי מוסתרת: "שלושים ושלושה יישובים, כחמישים אחוז מכלל היישובים שקמו מעבר ל'קו הירוק', מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 – הוקמו בשלוש שנות כהונתה של הממשלה בראשותי, כפוף לכללים של תפישה מדינית וביטחונית באשר לגבולות השלום במזרח התיכון. הממשלה אימצה לה מדיניות ביטחונית מוגדרת, היכן ראוי להתיישב והיכן לא. ברמת הגולן, בבקעת הירדן, באזור ירושלים ובגוש עציון ובפתחת רפיח – כן. מגילת ההישגים בשטחים אלה מדברת בזכות עצמה" (ע' 549). בהמשך הוא מפרט היכן הממשלה לא התיישבה – "בשומרון ובלב הגדה המערבית". על פי תפישתו של רבין, אזורים אלה הנם קלף מיקוח לשלום ולכן אין להקים בהם יישובים. לעומת זאת, באזורים שצריכים להיות בידי ישראל, בגבולות השלום במזרח התיכון, הוא הקים יישובים רבים והוא גאה בהם. כולל פתחת רפיח, שאת ההחלטה להקים בה יישובים הגדיר יוסי שריד בסדרת הטלוויזיה "לא תשקוט הארץ" כ"הכרזת מלחמה על מצרים" שבעקבותיה למצרים "לא הייתה ברירה" אלא לתקוף את ישראל. ודוק – זו הייתה מדיניותו של רבין אחרי המלחמה. אז איך אפשר לייחס לו את העמדה, לפיה המלחמה היא תוצאה של מדיניות, אותה הוא עצמו המשיך אחריה?

מן הראוי שהחברה הישראלית תשתחרר מתרבות השקר, שבאה לידי ביטוי בגיוסו של רבין, אחרי מותו, למחנה פוליטי שמעולם לא היה מחנהו, ומייחוס לרבין עמדות שהוא מעולם לא דגל בהן. מי שרוצה לקדם את דרך הנסיגה המלאה – זו זכותו המלאה. זכותו לחלוק על דרכו של רבין, בה דבק בעקביות מאז מלחמת ששת הימים ועד הירצחו. אך מי שזו עמדתו, אל יסלף את ההיסטוריה ואל יישא לשווא את "מורשת רבין" – "מורשת" שכל כולה פיקציה, מורשת שאינה אלא שקר וכזב.

* "שווים", "חדשות בן עזר"

* אילו הייתי ירושלמי, הייתי בוחר בניר ברקת לראשות העיר. יש לכך שתי סיבות. הסיבה הראשונה נקראת משה ליאון. איזו עזות מצח היא להעמיד תושב גבעתיים להנהגת ירושלים. זוהי קומבינה פוליטית מכוערת, בין העבריין המורשע אריה דרעי לבין הנאשם ליברמן, שמטרותיה אינן בהכרח טובתה של ירושלים. הריקוד הציני על דמו של הרב עובדיה, באמצעות שימוש בו ובשמו, עוד טרם התקררה גופתו, ככלי לקידום מועמדותו של ליאון, היא סיבה נוספת להצביע נגדו.

הסיבה השניה היא ניר ברקת. ראש עיר מצוין, שקידם מאוד את ירושלים בתחומי הבניה והפיתוח, היזמות העסקית, התחבורה, התיירות וחיי התרבות. ההישג הגדול ביותר שלו, הוא שבתקופתו נבלמה התופעה של זליגת הציבור הציוני מן העיר החוצה וחל שיפור במאזן הדמוגרפי של העיר. הנהגת עיר כה מורכבת כמו ירושלים היא משימה שקשה להצליח בה. אין ספק שיש לברקת גם לא מעט כישלונות, כמו העובדה שהעיר עדין מטונפת, כפי שהייתה גם בקדנציות של קודמיו, אך המאזן הוא חיובי, ומעיד על כך שברקת רואה בקשיים – אתגרים להתמודדות. אני מאמין שבקדנציה השניה, כבעל ניסיון, הוא יצליח אף יותר.

* אילו הייתי ירושלמי – לצד בחירתי בברקת לראשות העיר, הייתי מצביע לתנועת "ירושלים" בראשות רחל עזריה למועצת העיר. "ירושלמים" היא תנועה משותפת לדתיים וחילונים, נשים וגברים, הפועלת למען ירושלים כעיר פתוחה ופלורליסטית, המקיימת תרבות יהודית ישראלית מתקדמת למען תושביה על כל מגזריהם ונאבקת למען רווחה, חינוך וצדק חברתי. רחל עזריה הינה מנהיגה ולוחמת חברתית עם קבלות, כולל במישור הפוליטי במסגרת פעילותה במועצת העיר ירושלים.

* אילו הייתי רמת גני (בילדותי ובנעוריי הייתי רמת גני) הייתי בוחר לראשות העיר את ישראל זינגר. גילוי נאות – זינגר היה מורה שלי למתמטיקה ופיסיקה בכיתה ט' בביה"ס "בליך" (עברו מאז שנתיים שלוש...). הוא היה מורה מעולה (מה שלא אומר שאני הייתי תלמיד מעולה. יותר עניין אותי לחקות את זינגר מאשר ללמוד מתמטיקה).

זינגר הוא מנהיג חינוכי עתיר הישגים. במשך 17 שנים ניהל בהצלחה את ביה"ס "בליך", ולאחר פרישתו יזם והוביל מיזמים חינוכיים שונים. הוא מנהל מכללת רעננה והיה חבר הנהלת מבל"ל – המועצה לביטחון לאומי לנוער, המפעילה מיזמים חינוכיים בנושא הביטחון הלאומי של ישראל.

אני מאמין שהשלטון המקומי הוא המקום המרכזי להשפעה חברתית, ואין כמו מנהיגים חברתיים וחינוכיים כדי להנהיג בהצלחה את השלטון המקומי. זינגר מאמין גדול בחינוך ובאיכות הסביבה, וזה היה כר פעילותו כראש האופוזיציה במועצת העיר ר"ג. הוא אף זכה בפרס מטעם החברה להגנת הטבע כחבר מועצה עירונית הפעיל ביותר למען איכות הסביבה. אולם הסיבה העיקרית לתמיכתי בזינגר, היא היותו לוחם ללא חת בשחיתות (גם על כך הוא זכה בפרס, מטעם ארגון "אומץ"). לאחר הקדנציה רוויית השחיתות של צבי בר, מן הראוי להעמיד בראש העיר אדם נקי, ישר והגון. אני משוכנע שהשררה לא תשנה אותו.

* אילו הייתי עכואי, הייתי בוחר בשמעון לנקרי לראשות העיר. לנקרי צמח ב"גולני" כלוחם, מפקד ומג"ד ולאחר מכן בחברה למתנ"סים כמנהל מתנ"ס קריית ביאליק. את ניסיונו המנהיגותי יישם בהצלחה רבה כראש העיר עכו. בבחירתו לרוץ לראשות העיר, הוא הכניס ראש בריא למיטה חולה, אך הוא חולל שינוי וקידם מאוד את העיר המורכבת הזאת, בכל התחומים. לא בכדי, הוא נבחר לקדנציה שניה, לפני 5 שנים, ברוב עצום של 70%. שמעון הוא מנהיג בעל כושר החלטה ויכולת עשיה, ובין השאר הוא לוחם בפשע בעירו. על כך כמעט ושילם בחייו, כאשר נפצע בהתנקשות לפני כחצי שנה. למרות הנקודה השחורה – היותו מקורבו ומעריצו של אולמרט ומהפעילים המרכזיים של "קדימה", אין ראוי מלנקרי להמשיך בתפקידו.

* אילו הייתי קריית שמונאי הייתי בוחר ביורם מלול לראשות העיר. קריית שמונה היא עיר רוויית עסקנות פוליטית ברמה הנמוכה ביותר, ודבר זה הוא בעוכריה, לאורך שנים; עובדה זו היא כשל אסטרטגי, המקשה מאוד על תיקונה של העיר.

יורם מלול, בן קריית שמונה ותושב העיר, לא צמח בסניף מפלגה. הוא צמח במשטרת ישראל, בה מילא תפקידים רבים. תפקידו האחרון, בדרגת ניצב משנה, היה ראש מנהל השיטור הקהילתי במטה הארצי. בין שאר תפקידיו, הוא היה מפקד תחנת קריית שמונה. מלול השתחרר מן המשטרה כדי להתמודד על ראשות עירו ולחולל בה שינוי. רשימתו אינה מפלגתית, אף שהוא נתמך בידי מפלגת העבודה. הוא משדר מסר רענן של שינוי חברתי, חינוכי, תרבותי וחזותי בעיר. פגשתי אותו באירועים של מרכז "יובלים" שארגנתי בקריית שמונה (כולל אירוע שהתקיים אתמול), והוא השאיר עליי רושם מצוין.

קריית שמונה היא עיר במצב קשה, המחייב שינוי. היא סובלת מעזיבה רבתי של מרבית צעיריה, ובעיקר של המוכשרים והמוצלחים שבהם. אי אפשר לחולל בה שינוי בדרך של "עוד מאותו דבר".

סלוגן הבחירות של ראש העיר המכהן, ניסים מלכה, הרץ מטעם הליכוד, הוא "להביא כסף מהממשלה - רק ניסים יכול!". כל הקמפיין שלו נע סביב המסר הזה. תמונותיו מתנוססות לצד ראש הממשלה ושרי הליכוד, והמלל בהם, לא במרומז אלא ישירות, ללא בושה, היא שבזכות היותו איש הליכוד, שרי הממשלה יסייעו לקריית שמונה.

זהו מסר הרסני. הוא הרסני, לא רק בשל האמירה שאחריותם של שרי הממשלה אינה לאזרחי ישראל אלא לאלה שבוחרים ב"מפלגה הנכונה", שזה כשלעצמו מסר המדיף ריח מושחת. הוא הרסני, כיוון שאסונה של קריית שמונה הוא תחושת התלות בגביר הממלכתי. ראשי רשויות שחוללו ומחוללים שינוי אמתי, הם אלה שלקחו אחריות, והבינו שהמשאב האמתי של עירם אינו תקציב המדינה, אלא ההון האנושי של העיר, והירתמותה של ההנהגה לקדם אותה. בסופו של דבר, למקומות שעזרו לעצמם, הגיע גם כסף ממלכתי. גם הממשלה, כל ממשלה, אינה רוצה שכספה ירד לטמיון, והיא תעדיף לסייע למי שמסייע לעצמו.

מלול הקיף עצמו באנשים טובים. אני מכיר את הרצל בן אשר, מועמד מספר 2 ברשימה ואת תמר מייבום, מועמדת מספר 3. הרצל – ותיק, דתי, איש "ימין" מדיני. תמר – צעירה, חילונית, אשת "שמאל" מדיני. שניהם דוגלים בהשקפת עולם של צדק חברתי ורווחה. שניהם פעילים חברתיים מובהקים. חשוב ששניהם יכהנו במועצת העיר. ולכן, אילו הייתי קריית שמונאי, היית בוחר ברשימת "בוחרים להצליח" למועצת העיר.

* אילו הייתי קצרינאי הייתי בוחר בדימיטרי אפרצב לראשות המועצה המקומית קצרין. דימי הוא מנהיג מבטן ומלידה, שנועד לגדולה. הכרתי אותו כעולה חדש צעיר, זמן קצר אחרי הגעתו לקצרין. מן ההתחלה הוא בלט כמנהיג וכפעיל אכפתי, מסור וחרוץ. הוא השתלב במאבק על הגולן והוביל את פעילות ועד יישובי הגולן במגזר העולים מחבר העמים, ועשה זאת בהצלחה רבה. הוא פעל רבות בקצרין ותרם לה מאוד, בתפקידיו במועצה וכיו"ר הנהלת המתנ"ס. הוא היה שליח עליה בחבר העמים ותפקידו האחרון היה מנכ"ל משרד הקליטה. לאחר שראש המועצה סמי בר לב, מייסד קצרין וראש המועצה מאז הקמתה, הודיע שלא יתמודד על קדנציה נוספת, דימי התפטר מתפקידו, כדי להוביל את קצרין.

דימי הוא אדם המונע באמונה יוקדת ברעיון הציוני ובהגשמתו בעליה ובהתיישבות והוא מקדיש את חייו לעליה, להתיישבות ולחינוך ציוני. אני מאמין ביכולתו של דימי לקדם את קצרין, ולהביאה לתנופת קליטה וצמיחה. הוא אדם חכם, איש חזון ומעש, חרוץ מאוד ומחויב מאוד. אני מאמין שהוא האיש הנכון היום להובלתה של קצרין.

אחד ההישגים הגדולים ביותר בתולדות קצרין הוא הקליטה הגדולה של עולים מחבר העמים. העליה הזאת קידמה את החינוך, את התרבות, את המחקר המדעי ועוד ועוד. ציבור העולים בקצרין הוציא מתוכו כוחות משמעותיים, בתחומים שונים. דימי העפיל לרמה של העשיה ברמה הלאומית. הגיעה השעה שגם ההנהגה החדשה של קצרין תבוא מקרב הציבור הזה. דימי הוא האיש.

סיום תפקידו של סמי בר לב, הוא סופו של עידן בקצרין. לא רק סמי פורש, אלא דור המייסדים מפנה את מקומו בהנהגה לדור ממשיכי הדרך. דימי אפרצב מייצג את דור ההמשך של קצרין. רשימתו למועצה מורכבת ברובה מצעירים, בני קצרין. אני מאמין שהוא יִיבָחֵר ויוליך את קצרין מחיל אל חיל.

* אילו הייתי אזרח בת ימי, נצרת עליתי או רמת השרוני, הייתי מצביע נגד לחיאני, הוכברגר או גפסו (בהתאמה) ראשי הערים נגדם הוגש כתב אישום. די לשחיתות!

* מכל הקמפיינים של הבחירות המוניציפליות, אהבתי במיוחד את הקמפיין של משרד הפנים להעלאת אחוז ההצבעה בבחירות, בכיכובו של דב נבון. קמפיין מבריק, יצירתי, מקורי ומשכנע. הבחירה בדב נבון היא בחירה מושלמת, בשחקן המתאים ביותר לגלם את דמות הנרגן האולטימטיבי.

* בכל עיר יש מקומות המזוהים עם מועמד זה או אחר – בית קפה או מקום מפגש שבו מתקבצים תומכיו. בקצרין, כולם מתאספים בבית הקפה פרנצ'וק. בית הקפה הזה, משובח באיכות האוכל ובעיקר באיכות השירות והוא מוסד בקצרין ובגולן. הוא מרכז העצבים של קצרין. הוא מזכיר במשהו, במהותו הקהילתית, את חדר האוכל הקיבוצי. פרנצ'וק הומה פעילי המועמדים השונים, לראשות המועצה ולמועצה, כולל המועמדים עצמם. פרנצ'וק הוא מקום קטן. ביום ו' הוא מלא עד אפס מקום. כל המועמדים נמצאים שם, כל מועמד בשולחן עם תומכיו ואוהדיו. לעתים החיכוך הזה יוצר מתחים, אך הוא בעיקר יוצר קרבה, ומקשה על ההתמודדות להידרדר לעימות. הצפיה בפרלמנט הזה היא חוויה דמוקרטית.

* ביום השנה לרצח רבין, התראיינתי ב"רדיו ללא הפסקה". בסיום הראיון, הפתיע אותי המראיין גיא זוהר בשאלה הזויה: האם לדעתי יש לראיין את יגאל עמיר ביום השנה לרצח? מאיפה צץ לראשו הרעיון הזה? יתכן שדובר על כך בתכנית בטרם עליתי לשידור. כמובן שהשבתי מיד בשלילה מוחלטת. אין לראיין את בן הבליעל הזה, לא רק ביום השנה לרצח רבין, אלא אף פעם. די היה לנו ממנו.

אגב, מעניין מאוד לשמוע מה יש לו לומר. אין לי ספק, שאם ירואיין, לראיון עמו יהיה רייטינג גבוה מאוד. אלא שיש דברים חשובים יותר מרייטינג. לא כל מה שמעניין לשמוע, ראוי להישמע.

* בנאומה בכנסת, בדיון ליום השנה לרצח רבין, לעגה שלי יחימוביץ' לטענה שברק ואולמרט ניסו להביא לפתרון שתי המדינות ונכשלו. בעצם, היא דיברה כסוכנת של הכחשת המציאות והמרתה בנראטיב חסר שחר.

הנראטיב הזה הגיע לשיאו במשפט ההזוי, שאולמרט הציע את הצעתו כשהיה על סף הגשת כתב אישום. כששמעתי את המשפט המגוחך הזה, ניסיתי לדמיין את תפקידו של אבו מאזן בתסריט. אומר לעצמו אבו מאזן האיסטיניסט: "אני לא מוכן לקבל את הר הבית מידיים שקיבלו מעטפות מטלנסקי. זה לא נאה ולא יאה. איך זה יתקבל? אני לא אוכל להביט לעצמי במראה. ג'נטלמן כמוני יסכים לקבל את ירושלים רק מבני בגין".

* וזה מזכיר לי עוד נראטיב הזוי, לפיו מתקפות הטילים על אזרחי ישראל אחרי ההתנתקות, נבעו מכך שהנסיגה לא הייתה בהסכם. הפלשתינאים כל כך כל כך רוצים הסכם עם ישראל, שהם ממש ממש נעלבו כשישראל מסרה להם את כל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ריקה מכל היהודים שחיו בה, ללא הסכם. הם כל כך נעלבו, שפשוט לא הייתה להם ברירה, אלא להגיב בירי טילים על אזרחיה.

* בסדרת הטלוויזיה בערוץ הראשון על מלחמת יום הכיפורים – "לא תשקוט הארץ", הפרשן הראשי היה, משום מה, יוסי שריד. שריד, אבי רצח האופי לגולדה מאיר, לא חדל לטפטף בארסיות את שנאתו המעוותת לגולדה. והנה, הברקה של שריד. לא מצרים הכריזה מלחמה על ישראל במלחמת יום הכיפורים, אלא ישראל הכריזה מלחמה על מצרים. מסמך גלילי, היה הכרזת מלחמה. לסאדאת לא הייתה ברירה אלא לצאת למלחמה. הציטוט מדויק – לסאדאת לא הייתה ברירה אלא לצאת למלחמה נגד ישראל, מכריז איש השלום.

* נתניהו יתנצל בפני ארדואן על הבגידה התורכית.

* המזה"ת קרוע במלחמה קשה בין השיעים והסונים. עיקרה של המלחמה הוא בסוריה. איראן ותורכיה נמצאות משני צדי המתרס. ואף על פי כן, תורכיה מסייעת לאיראן, כאשר מדובר בישראל. ומכאן – שתי מסקנות: א. גם כאשר הם נלחמים זה בזה, ישראל היא האויב המוחלט של עמי האזור. זה חבל, זה עצוב, זה כואב. זה לא צריך לרפות את ידינו מחתירה לשלום. אבל זאת המציאות. וכפי שחרף המציאות הזאת בנינו מדינה לתפארת עתירה בהישגים, כך נמשיך לבנות ולפתח את המדינה, למרות שהמציאות הבסיסית הזאת אינה עומדת להשתנות. ב. כל עוד ארדואן הוא נשיא תורכיה, תורכיה היא מדינת אויב.

* בנאום בכנסת אמר ח"כ אייכלר שאם תמשך התנכלות השלטון לחרדים, לא תהיה להם ברירה אלא לקחת את מקל הנדודים ולבנות את "עולם התורה" בגולה.

נעזוב רגע את המשמעות הדתית של אמירה אומללה זו. נתעלם לרגע מ"מצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות כולן". נתעלם לרגע מ"שנו רבותינו: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נוכרים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". נמחל לו על "כל המניח את א"י בשעת שלום ויוצא, כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר (ירמיהו ל"ב, מ"א): 'ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי' – כל זמן שהן עליה, כאילו נטועים היו לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי. אך אינן עליה – אין נטועין לפני באמת".

אבל מעבר למשמעות הדתית - אי אפשר שלא להתפלץ מכפיות הטובה הזאת. הרי מעולם, בכל תולדות העם היהודי, לא הייתה תופעה המונית כזאת של "עולם התורה", פריחה כזו של עולם הישיבות החרדיות, כפי שהיא קיימת עתה, כאן במדינת ישראל. והיא לא הייתה קיימת כך ואף לא אפס קצה, אלמלא מדינת ישראל, כספיה, המיסים של אזרחיה העובדים וקיומה בדמם של בניה המגנים על קיומה. בא החצוף הזה, ובעזות מצח יורק לבאר שממנה הוא שותה. לאן תלכו בדיוק? איזו מדינה בגולה תפרנס אתכם? באיזה עוד מקום בעולם החרדים יכולים לא לעבוד?

* נמשך קמפיין הירידה מן הארץ, אותו החל ערוץ 10 והוא נמשך בכלי התקשורת השונים ובראשם ynet. מידי יום מופיע שם מאמר של יורד, המסביר עד כמה חרא כאן וטוב שם, כמה קשה כאן וקל שם, ואם לא כל כך טוב שם – עדין עדיף על המקום המחורבן הזה. זהו קמפיין מעורר מיאוס וקבס, בלי קשר לשאלה האם ועד כמה קשה כאן. קשה? נתמודד. זו ארצנו וכל אחד מאתנו נושא באחריות לכך שיהיה כאן טוב יותר.

* כפי שאני סולד מקמפיין הירידה, כך אני סולד מקמפיין ההפחדה שמא עסקים לא ישקיעו כאן ויברחו מכאן אם ידרשו לשלם מסים. את דעתי על הקמפיין הזה, אסכם בעברית צחה במילים: יאללה יאללה.

* אני בוש ונכלם שמי שמוביל את הקמפיין הזה הוא שר הכלכלה של מדינת ישראל וראש מפלגת הבית היהודי. ראוי היה שהוא יישא את המסר ההפוך, שישראל היא הבית היהודי, ולכן היא מקומם של היהודים, גם של המשקיעים היהודים.

* מעסקים ישראליים ויהודיים אני מצפה להשקיע בישראל גם מסיבות ערכיות, אולם ישראל היא יעד נחשק למשקיעים גם ללא קשר לכך וכך יהיה גם אם הם יִידָרְשׁוּ לשלם קצת יותר מסים. לישראל יתרונות יחסיים משמעותיים, ובראשם הון אנושי ברמה גבוהה מאוד והיותה דמוקרטיה יציבה.

* במלאת 19 שנה למותו של הרב קרליבך, "הרבי המרקד", נערך בתיאטרון "מראה" בקריית שמונה מופע משיריו, ששילב גם סיפורים אודותיו, אותו הוביל חברי, חיים בומש. בומש, מנכ"ל ישיבת ההסדר קריית שמונה, חבר הנהלת "יובלים", איש ענו וצנוע אך רב פעלים ועתיר מעשים, הוא גם מוסיקאי וזמר מעולה. מלווה בגיטרה שלו ובשלושה נגנים צעירים, הוביל בקולו העמוק וְהֶעָרֵב עֶרֶב מרגש ויפה. אולם התיאטרון והיציע היו מלאים עד אפס מקום, וגם אחרי שהוספו כסאות, אנשים ישבו על הרצפה. יש משהו מחשמל במוסיקה החסידית של קרליבך ובאופן שחיים ולהקתו ביצעו אותה, הקהל שר עמם ושיתף פעולה, והיה זה ערב "מלווה מלכה" נפלא. מספר ארגונים, ובהם מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, שאני עומד בראשו (ועומד לסיים את תפקידי בעוד חודשיים וחצי), חברו יחד להפקת הערב. ההצלחה הייתה מעל המשוער.

* "חדשות בן עזר"

במלאת שבוע לרצח רבין, במוצאי שבת, השתתפתי ברב שיח רב משתתפים שנערך באחד מקיבוצי עמק בית שאן. בדרך לאירוע, שמעתי ברדיו משפט שטלטל וזעזע אותי. אמנון אברמוביץ' סיפר על אירוע אבל לזכר רבין בו נכח השבוע, וציין שהחניה של האולם בו נערך האירוע הייתה מלאה במכוניות עם הסטיקר "העם עם הגולן", וכינה זאת "צביעות". צביעות?!

בהיכנסי לאולם, פגשתי את כתבת "קול ישראל" שסיקרה את האירוע. היא הכירה אותי היטב. בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, עבדנו יחד זמן רב ביחסי עבודה יפים, הוגנים ואף ידידותיים. היא רק ראתה אותי, ופניה התכרכמו בהבעת מיאוס. "מה אתה עושה כאן?!" הפטירה לעברי, תוך שהיא מסננת בארסיות את המילה "אתה".

למחרת נסעתי, יחד עם רבים מחבריי לקיבוץ, לעצרת אבל בכיכר רבין, לציון שבעה לרצח. כיוון ששירתתי באותה תקופה כדובר ועד יישובי הגולן והרביתי להופיע בכלי התקשורת, אנשים זיהו אותי, נעצו בי מבטים זועמים ואף קראו כנגדי קריאות גנאי. נחום ברנע, שהיה עד לכך, אף תיעד זאת ב"ידיעות אחרונות".

יש לציין, שלא היה בתולדות מדינת ישראל מאבק דמוקרטי ומכובד יותר כמאבק על הגולן, בהובלת ועד יישובי הגולן. מאבק חף לחלוטין מאלימות פיסית ומילולית ומכל עבירה על החוק. אפילו חסימת כבישים, פעולה שהינה פק"ל בכל מאבק ציבורי, הייתה מחוץ לתחום במאבקנו. אולם די בכך שהובלנו מאבק נגד מדיניות הממשלה, כדי שנהיה מושא להסתה, לשנאה ולדה-לגיטימציה, ושיקשרו אותנו לרצח רבין. ומאחר ורוב הציבור הישראלי תמך במאבק על הגולן, והמוני הסטיקרים "העם עם הגולן" היו ביטוי לכך, הרי שעל פי אמנון אברמוביץ', הזעזוע של רוב הציבור הישראלי מהרצח והאבל עליו, היה "צביעות".

הקריאות נגדי לא היו חוויה נעימה, אך מצבי היה טוב. על ראשי לא התנוססה כיפה. חובשי הכיפות שבינינו סבלו מרדיפה נוראית. הם חשו נרדפים כמו היהודים אחרי עלילות הדם בגולה. ובדין זו הייתה תחושתם, כיוון שזיהוי הרצח עם חובשי הכיפות, היה עלילת דם קולקטיבית. הפיכת הכיפה הסרוגה לאות קין, נועדה לעשות דה-לגיטימציה לעמדות פוליטיות לגיטימיות. העלילה הזאת הייתה התנקשות בדמוקרטיה.

יגאל עמיר, הנבל המנוול, ביצע פשע נורא נגד הדמוקרטיה הישראלית. נשמת אפה של הדמוקרטיה היא ריבוי הדעות, הלגיטימיות של מכלול הדעות, הוויכוח החופשי והכרעת הרוב. בא יגאל עמיר, ויצר דה-לגיטימציה לעמדה אחרת משלו, וניסה להשתיק אותה באלימות, בירי אקדח. מול מה שיגאל עמיר מייצג, ראוי היה להעלות על נס את היפוכה של דרכו – את הדמוקרטיה, את ריבוי הדעות והלגיטימיות של הדעות. מי שניצלו את הרצח כדי לסתום פיות, להשתיק ביקורת וליצור דה-לגיטימציה ליריביהם ולעמדות המנוגדות לשלהם, נהגו מנהג יגאל עמיר, גם אם לא הרחיקו לכת עד כדי המעשה הנפשע של רצח פוליטי. ואם ניתן, אולי, להתייחס בהבנה לתופעה הזאת כתגובת זעם מהבטן, בימים הראשונים שאחרי הרצח, ודאי שאי אפשר בשום אופן לקבל את העובדה שכבר 18 שנים נעשה הניסיון הנואל לייחס את הרצח הנורא, ואת ההסתה הקשה של הימין הרדיקאלי שקדמה לו, לכל מתנגדי דרכה המדינית של ממשלת רבין.

המעשה ההפוך לרצח ראש ממשלה, הוא החלפת שלטון בקלפי, בבחירות דמוקרטיות. מי שהציגו את נצחונו של נתניהו בבחירות כהמשך הרצח וכניצחונו של הרוצח, טשטשו את ההבדל הדראסטי בין אקדח וקלפי, ובכך המעיטו בחומרת הרצח. מי שהציגו רצח ראש הממשלה וחילופי שלטון בבחירות דמוקרטיות כשני גילויים של אותה תופעה, אמרו בעצם שהבעיה ברצח רבין אינה רצח ראש ממשלה, אלא העובדה שראש הממשלה "שלנו" סיים את תפקידו. זו אמירה נוראה, שיש בה יותר משמץ של לגיטימציה לאלימות פוליטית, ובלבד שתהיה מהכיוון ה"נכון".

אם אנו רוצים להבין מה הגורם לכך שיום השנה לרצח רבין לא קיבל את המקום הראוי לו בלוח השנה העברי, כיום אבל וחשבון נפש לדורות, התופעה שתיארתי כאן היא הסיבה לכך. את רצח רבין ראוי היה למנף לביצור הדמוקרטיה, למיגור כל ביטוי של אלימות פוליטית ואמירה חד משמעית: לעולם לא עוד! מי שהפכו את היום הזה ליום של דה-לגיטימציה ליריביהם הפוליטיים פשעו כלפי החברה הישראלית, כלפי הדמוקרטיה הישראלית וכלפי זכרו של רבין.

אני מאמין שעדין לא מאוחר לתקן את המעוות.

* "ישראל היום"