הבלוג של אורי הייטנר

* "אתה חייב לנו שלום" אמר לראש הממשלה יונתן בן ארצי, נכדו של רבין, בעצרת לציון 18 שנים לרצח, וקרא לו להביא שלום. אני מצטרף בכל לבי לקריאה. אולם כדי שלא תהיה זו קריאה חלולה, יש לצקת בה תוכן, לעשות לה קונקרטיזציה מדינית, פוליטית, אידיאולוגית.

אני קורא לראש הממשלה להביא לנו שלום, המבוסס על מורשת רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון של רבין בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* רק מאות בודדות מחברי תנועת "בני עקיבא" השתתפו בעצרת הזיכרון לרצח רבין. ניתן לראות בכך כישלון של רעיון העצרת המשותפת, אך אני רואה זאת אחרת. אי אפשר לתקן ביום אחד קלקול שיטתי בן 18 שנה. 18 שנות הדרה, הסתה ועלילה יצרו חומות של ניכור וחשדנות, שלא קל להבקיע אותן. אין להתייאש, אלא להתמיד ולדבוק בדרך הנכונה.

* כאשר רוצחיו של שריה עופר יופיעו ברשימות האסירים שהרשות הפלשתינאית דורשת לשחרר, הם יפסיקו להיות "פליליים" ויחזרו להיות לאומנים.

* "בלב מחוז האפרטהייד נרצח שלשום חוואי". כך נפתח מאמר התמיכה של גדעון לוי ב"הארץ", ברצח שריה עופר. גדעון לוי – תועבה אנטישמית. חלאה.

נכון, האיש הרע הזה פיזר במאמר ההסתה שלו פה ושם רסיסי מס שפתיים כמו "לא אנושי ככל שהינו, הוא לא מצדיק שום רצח" (לא הרצח הוא לא אנושי, למי שלא הבין), אך מיהר להצמיד אליו את האָבָל: "אבל מי שחושב שחוואים יוכלו לשווק לנצח חדרי נופש, ענבים ותמרים בארץ האפרטהייד הזאת, ששנתם תהיה בטוחה ושלווה, בזמן שכל זה קורה מסביבם – חי באשליה מסוכנת... להזכירכם: גם החוואים הלבנים בדרום אפריקה חשבו שזה ימשך לנצח".

אח"כ המילים של גדעון לוי מתרגמות לגרזנים ומוטות ברזל.

* גדעון לוי צודק. אכן, מוצדק לרצוח את החוואים בארץ האפרטהייד. מוצדק היה לרצוח את החוואים במלון פארק, מוצדק היה לרצוח את החוואים בדולפינריום, מוצדק היה לרצוח את החוואים במסעדת "סבארו", מוצדק היה לרצוח את החוואים במסעדת "מצה", מוצדק היה לרצוח את החוואים בקו 5, ובקו 800, ובצומת בית ליד, ובחדרה, ובעפולה, ואת ילדי החוואים במעלות, ואת החוואים באולימפיאדת מינכן... ו...

* אל תתנו להם בטון.

* האם נכון היה לפרסם את דבר גילוי המנהרה? אולי מוטב היה להשתמש במנהרה לצרכינו? למשל – החדרת אמצעי האזנה וצילום שהיו מאפשרים לנו לתפוס מחבלים ולהגיע למידע חיוני. ואולי ניתן להשתמש במנהרה לשימוש מודיעיני ומבצעי שלנו בצד השני? יתכן שפרסום דבר הגילוי מגביר את המוטיבציה לחפור במקום אחר?

אני מודע, כמובן, לתועלת ההסברתית של החשיפה, ולחשיבות המדינית של ההסברה. אולם דומני, שבמקרה זה נכון היה לתת משקל רב יותר לשיקול המבצעי והמודיעיני.

* ביום שבו סוכל בבריטניה פיגוע "בסדר גודל של קניה", מפקד חיל הים הישראלי לשעבר אלוף (מיל') צ'ייני מרום עוכב בבריטניה לחקירה. כל עוד העולם החופשי ובכלל זה בריטניה לא יידעו להבחין בין עמית וטורף, הטרור ינצח.

* אילו הצמרת הבכירה של "טבע" – המנהלים הבכירים וחברי הדירקטוריון, קיצצו אחוזים מעטים משכרם המופלג, 800 עובדים לא היו בסכנת זריקה לרחוב. בחברה שאינה מקדשת את הערך היהודי הבסיסי – ערבות הדדית, כך נראית "התייעלות".

* שכר המיליונים של ג'רמי לוין אינו מוצדק בכל מקרה, אולם בשעת משבר, ניתן היה לצפות שיקצץ ממנו, בטרם יפטר עובדים. זהו עוול נורא. והעוול הזה נעשה באמצעות מיליארדי ₪ מכספינו – כספי משלם המסים, שנועדו לעודד תעסוקה, והכוונה אינה לעידוד ההעסקה רוויית המיליונים של לוין, אלא תעסוקה לאותם עובדים העומדים בפני פיטורין.

* כאשר אנו מלינים על הטייקוניזם, אין הכוונה ל"טבע" – תעשיה אמתית, אוטנטית, שאנו גאים בהצלחתה, שסייעה רבות לצמיחת המשק הישראלי וסיפקה אלפי מקומות עבודה. אולם אין בעובדה זו כדי שנשלים עם התנהגות חזירית בתוך חברה כזאת, המשליכה בקלות בלתי נסבלת מאות משפחות עובדים אל מעגל האבטלה והעוני בעוד מנהליה הבכירים ממשיכים לחגוג במשכורות עתק. ניהול טוב הוא ניהול של מנהיגים. הבסיס למנהיגות הוא דוגמה אישית. התנהגותם של לוין ובכירי "טבע" היא היפוכה של דוגמה אישית.

* הניצול הציני של מות הרב עובדיה יוסף לקידום מועמדותו של האיש מגבעתיים לראשות העיר ירושלים, מוציאה שם רע לריקוד על הדם.

* בנאומו בכנסת, בפתיחת מושב החורף, סיפר ראש הממשלה שהוא קרא בשבת בהפטרה את הפסוק "פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה". אלא שהפסוק הזה כלל אינו מופיע בהפטרה של פרשת "לך לך", אלא בהפטרה של שבת "נחמו", שקראנו לפני 3 חודשים. נכון שההפטרה השבוע נפתחה בישעיהו פרק מ', שבו מופיע הפסוק הזה, אולם ההפטרה נפתחת בפס' כז, ואילו נתניהו ציטט את פס' ג'.

* אהבתי את דבריה של שלי יחימוביץ' בכנסת, על כך שאין להציג תמונה של סכנה לעצם קיום העם היהודי ומדינת ישראל. היא הזכירה שעברנו את פרעה, את חורבן הבית, את האינקוויזיציה, את השואה, את מלחמת השחרור וכו' והנה "עם ישראל חי" ו"נצח ישראל לא ישקר" ולכן אין לדבר על סכנה כזו.

היא צודקת בדברים אלה, אך היא טועה בביקורתה על נתניהו בנדון. הוא לא אמר שנשקפת סכנה לקיומה של ישראל, אלא להיפך – הוא הסביר שישראל היא מדינה עצמאית שתמנע כל איום על קיומה. הוא אמר שגם אם ישראל תישאר לבד, היא תגן על עצמה. לפיכך, אין הבדל מהותי בין דבריה של יחימוביץ' לדבריו של נתניהו בנדון, וביקורתה היא ביקורת שווא.

* כותרת ראשית ב-ynet: "חוק עוקף בג"ץ: כליאת המסתננים תקוצר בחצי". אמנם לאחר זמן קצר הכותרת שונתה, והמילים "חוק עוקף בג"ץ" הוחלפו ל"בעקבות הבג"ץ". כנראה שמישהו שם התעשת, באופן חריג. ובכל זאת, ברצוני להתייחס לכותרת המקורית.

כזכור, אני תמכתי בפסיקת הבג"ץ, ואף חטפתי על כך קיתונות של ביקורת בחב"ע. עם זאת, הכותרת הזאת הכעיסה אותי מאוד משני טעמים.

ראשית, "חוק עוקף בג"ץ" זו סיסמה ריקה. תפקיד הכנסת לחוקק, וכל חוק הוא שינוי המצב הקיים. בית המשפט שופט על פי חוקי הכנסת. כפי שסמכותה של הכנסת לשנות את חוקיה בטרם בית המשפט פסק לפיהם, כך סמכותה ותפקידה לשנותם גם אחרי הפסיקה, אם זו עמדתה. זה בדיוק תפקידה. זהו ביטוי שמרני שנועד לקבע מצב קיים ולסנדל אותו באופן שאינו מאפשר שינויים. זהו ביטוי פוליטי שנועד לצבוע באופן שלילי חקיקה, שהמשתמשים במושג המסולף הזה מתנגדים לה.

שנית, גם לשיטתם של חובבי המושג הנ"ל, הוא לגמרי לא רלוונטי במקרה זה. במקרה הספציפי הזה, בית המשפט בפירוש הזמין את החקיקה הזאת. בית המשפט לא התערב במדיניות ההגירה. הוא פסק שהחוק הקודם הוא בלתי חוקתי כיוון שאינו מידתי, ובין השאר הצביע על אורך תקופת המאסר כבלתי מידתי, ועודד את הממשלה והכנסת לחוקק חוק אחר, מתון ומידתי יותר. יש להניח שחלק מהמתנגדים להכרעת בית המשפט היו תומכים בה אילו היה מדובר במאסר של 5 שנים, או עשר, או עשרים או מאסר עולם. כלומר, הסוגיה המידתית היא קריטית. כאשר הממשלה מנסחת הצעת חוק, הממירה את מתקן הכליאה הסגור במתקן שהיה פתוח ואת שלוש שנות המאסר בשנת מאסר עד שנה וחצי, היא בפירוש מממשת את פסיקת בג"ץ.

אפשר כמובן להתנגד לחוק החדש, לי עוד אין דעה עליו, אולם יש לקיים עליו דיון רציני, מהותי, ולא לזרוק סיסמאות ריקות בכותרות הראשיות. חבל שבמקום לספק לציבור מידע אמין שיהווה בסיס לדיון, עוסק האתר הנקרא ביותר במדינה בהטיה מכוונת של דעת הקהל באמצעות כותרות בומבסטיות, המנותקות מהמציאות.

אגב, זו עמדתי גם כאשר אני מסכים עם תוכן הכותרת. למשל – הסלוגן המלווה את סיקור משבר "טבע" הוא "המדינה נותנת, הם מפטרים". עֶמְדתי על הפיטורין דומה, אך זו אינה מקצועיות עיתונאית.

* "חדשות בן עזר"

הו רב חובל / מיטל טרבלסי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 13.10.13

גדולתה של נעמי שמר, הייתה ביכולת לכתוב שירים שהיו להמנונים בלתי רשמיים – שירים שהרטיטו את לבבות העם והיטיבו לבטא את מאווייו ותחושותיו. בשירה "ירושלים של זהב" שברה נעמי שמר טאבו של 19 שנים כאשר כתבה על הגעגוע והערגה לעיר העתיקה ולירושלים שמעבר לחומות, ואומה שלמה חשה שהיא ביטאה את תת המודע שלה. השיר היה להמנון הלאומי בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, במלחמה עצמה, עם שחרור ירושלים ובימים והשנים שאחרי המלחמה. במלחמת יום הכיפורים שירה "לו יהי" היטיב לבטא את כאב האומה, אך גם לנחם ולנסוך תקווה ואמונה. שירה "על הדבש ועל העוקץ", שנכתב על רקע אישי משפחתי, היה להמנונם של מתנגדי הנסיגה מסיני, אך גם רבים שתמכו בנסיגה אך הזדהו עם כאב עקירת היישובים חשו שהשיר מבטא את כאבם.

הביטוי הספרותי, האמנותי החזק והמשמעותי ביותר אחרי רצח רבין, נכתב אף הוא בידי נעמי שמר. דווקא נעמי שמר, שדגלה בארץ ישראל השלמה והתנגדה בחריפות לדרכו המדינית של רבין, היטיבה לבטא את האבל הלאומי על מותו של רבין; אבל שהיה משותף לתומכיו ולמתנגדיו של רבין.

השיר הוא "הו רב חובל", שירו של גדול משוררי ארה"ב וולט ויטמן, אותו כתב אחרי רצח נשיא ארה"ב אברהם לינקולן. לינקולן, הנשיא שביטל את העבדות בארה"ב, נרצח ב-1865 בידי קנאי מיליטנטי מן הדרום. שירו של ויטמן אינו עוסק בהכרח ברצח פוליטי, אלא במנהיג הנופל על משמרתו, בטרם השלים את משימתו. בסופו של דבר המנהיג המת ינצח כי משימתו תושלם, אולם עובדה זו אינה מנחמת את הכותב, שיצעד אבֵל גם כאשר הקהל כולו יצהל.

בשיר, ויטמן מדמה את המנהיג לקברניט הנופל על סיפונה של ספינת הקרב שלו, בעיצומה של המערכה, ולא יזכה לראות את הניצחון. הדימוי של מנהיג לקברניטהּ של ספינה מקובל מאוד, וגם בשבוע שעבר, לאחר מותו של הרב עובדיה יוסף, נתלו ברחובות ירושלים מודעות אבל שכותרתן: "אוי לספינה שאבד קברניטה", וזה בדיוק המסר של השיר.

לאחר מותו של הרצל ב-1904, כאשר העם היהודי חש מיותם, לאחר שהקברניט שלו מת בעיצומה של המערכה, תורגם השיר "הו רב חובל" ליידיש והוקדש להרצל. נעמי שמר תרגמה אותו אחרי רצח רבין לעברית והקדישה אותו לזכרו.

נעמי שמר הציעה את השיר למיטל טרבלסי, ועד היום זה השיר המזוהה ביותר עם טרבלסי. מיטל טרבלסי היא בעיניי זמרת גדולה, אחת הזמרות הטובות בארץ ואחת האהובות עליי. לצערי, הקריירה שלה לא נסקה עד כה. היא ממעטת לצאת עם חומר חדש, ומופיעה בעיקר בגרסאות כיסוי לשירי משוררים. היא מופיעה עם מוטי זעירא בסדרת מופעים המוקדשים למשוררים שונים, ואני הזמנתי אותם ל"יובלים", לערבים בלתי נשכחים על ביאליק, אלכסנדר פן ונעמי שמר. האיכות הקולית והמוסיקלית של מיטל נדירה. אני מקווה מאוד שהיא תקליט יותר חומר מקורי ותזכה להכרה הציבורית שהיא כה ראויה לה.

במלאת 18 שנים לרצח רבין, נאזין למיטל טרבלסי ב"הו רב חובל".

הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה
אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך.
זרי פרחים, פעמונים, המון אדם צוהל
כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל.

אבוי ליבי ליבי ליבי
הו כתם דם שותת
באשר רב החובל שלי
צונח קר ומת
ליבי ליבי ליבי
הו כתם דם שותת.

הו רב חובל, אבי שלי, הקשב לקול פעמון
לך כל הדגלים כולם לך תרועות המון
רק לכבודך ביום חגך ינוע הקהל
ובקולם תקוות עולם לנס המיוחל.

אבוי ליבי ליבי ליבי...

הו רב חובל, אבי שלי, זרועי תתמוך ראשך
סיוט הוא לראותך פתאום נופל על סיפונך
רב החובל אינו עונה שפתיו חוורו אילמות
הוא לא יחוש מגע ידי, הוא לא ייתן לי אות.

אבוי ליבי ליבי ליבי...

עוגנת הספינה לבטח, המסע הושלם
נוצחו כל סכנות הדרך, כל אימי הים
כשבנמל קהל יצהל, אני אצעד אבל
על הסיפון עליו נפל אבי, רב החובל.

אבוי ליבי ליבי ליבי...

* רצח רבין היה התנקשות קשה בדמוקרטיה הישראלית. יגאל עמיר, הנבל המנוול שרצח את ראש הממשלה, כיוון את אקדחו לעבר מדינת ישראל כולה, לעבר הדמוקרטיה הישראלית. הזעזוע ממעשהו פקד את עם ישראל כולו – ימין ושמאל, חילונים ודתיים כאחד. ההוקעה החד משמעית הייתה גורפת. מן הראוי היה להתאחד בעקבות הרצח סביב יעד לאומי: אמירה ברורה בעד הדמוקרטיה, ומאבק חסר פשרות נגד כל התנקשות בה ומרידה בה, החל מסרבנות בצה"ל, דרך אלימות והסתה וכלה בנורא מכל, רצח ראש הממשלה.

מי שהפכו את הרצח קרדום פוליטי לחפור בו, בניסיון לעשות דה-לגיטימציה לחלקים שלמים בחברה הישראלית, לכל התנגדות לדרכו של ה"שמאל" המדיני (תוך סילוף דרכו המדינית של רבין והצגתו כמין איש מרצ כביכול), חיבלו ביעד הלאומי הזה, פגעו בדמוקרטיה, פגעו בחברה הישראלית ופגעו בזכרו של רבין. מי שהציגו את היפוכו של רצח פוליטי – חילופי שלטון דמוקרטיים בקלפי, כהמשך לרצח או כניצחונו של הרוצח, עשו דבר נורא. הם בעצם העבירו מסר, שאין הבדל משמעותי בין רצח ראש ממשלה לבין החלפת שלטון דמוקרטית בקלפי. העניין המהותי הוא האם השלטון הוא "שלנו" או "שלהם". המסר הזה ממעיט בחומרת רצח ראש הממשלה. במקום לאחד את העם סביב משמעות הרצח כדי לומר אמירה חד משמעית: לעולם לא עוד, הם ניכרו את הציבור שאינו מאמין בדרכם ליום הזיכרון לרבין ולזכר הרצח, ודחפו ציבור רחב ללכת שבי אחרי שקרי הקונספירציה. מי שהואשם ללא עוול בכפו בשטיפת מוח מתמדת כאחראי לרצח רבין, קנה את השקר הזה, שכביכול ניקה אותו ואת הציבור אליו הוא שייך, מעלילת הדם שהושתה עליו. מיותר לומר, שהנכונות של ציבור רחב להאמין בשקר הקונספירציה, שירתה את המטורפים שבדו את השקר, שהם אותם החוגים שמהם יצא הרוצח.

הסמל לניצול הציני של הרצח להשתקת היריב; בעצם להשתקת לפחות מחצית הציבור הישראלי, הוא העצרות השנתיות בכיכר רבין סביב יום השנה לרצח, שהיו מפגן פוליטי של הדרה ארסית כלפי ה"מרכז / ימין" המדיני. כאשר נתן שרנסקי העז לנאום בעצרת, ולבטא את העמדה החד משמעית של המחנה היריב לרבין, נגד הרצח ובעד הדמוקרטיה, האספסוף שמילא את הכיכר שאג כנגדו קריאות בוז משפילות.

בשנה שעברה, התעשתו תנועות הנוער ואמרו – עד כאן. הנוער אינו רוצה להיות עוד סטטיסט במניפולציה פוליטית צינית של ניצול שבר לאומי להסתה נגד יריבים. החל בשנה שעברה, תנועות הנוער לקחו אחריות, ובאיחור של 17 שנים, יצרו את העצרת הראויה, המבטאת את המסר הראוי – זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה. השנה נערכה העצרת במתכונתה הראויה זו השנה השניה. השותפים למסר הזה, הם הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, הכולל את ה"שמאל", ה"מרכז" וה"ימין", דתיים וחילונים. תנועות הנוער, מ"השומר הצעיר", "מחנות העולים", "הנוער העובד והלומד" ועד "בני עקיבא", "עזרא" ובית"ר משלבות ידיים במאבק על הדמוקרטיה הישראלית, נגד אלימות, נגד הסתה. ארגונים חברתיים רבים חברו אליהם. כל ארגוני ההתחדשות היהודית הצטרפו אליהם.

לצערי, נבצר ממני להשתתף באירוע (למה תקעו את תל אביב בחור כל כך רחוק?), אך בלבי הייתי שם. אני מקווה שזו תהיה רוח העצרת גם בשנים הבאות ואעשה כל מאמץ ליטול בה חלק.

* מה משמעות העובדה ששוב, כמו כמעט בכל שנה בשנים האחרונות, ישראלים זוכים בפרס נובל? ומה משמעות העובדה שהישראלים שזכו השנה בפרס נובל, הם מדענים שירדו מן הארץ? האם גאווה בפרס שקיבלו ישראלים יורדים היא גושפנקא לירידה? האם שלילת הירידה סותרת את הגאווה על הפרס?

שאלות אמתיות, שגם אני שואל את עצמי. כיוון שאני בהחלט שולל את הירידה מהארץ, מתבטא נגדה, מחנך נגדה. ומצד שני, באמת ובתמים אני חש גאווה על הפרס.

אז ראשית, ישראל – גם אם ירד, ישראל הוא. אני גאה בכל הישג של יהודי, קל וחומר של ישראלי. אך אין בגאווה זו כדי שלא לשלול את הירידה.

שנית, יש לנו סיבה לגאווה על ריבוי פרסי הנובל של ישראלים (מרביתם חיים ופועלים בישראל), ללא כל פרופורציה לגודלה של ישראל ולעובדה שמיום הקמתה היא מצויה במלחמה על עצם קיומה. הזוכים בפרס הם בוגרי מערכת החינוך, ההשכלה והמדע הישראליים, שהם הצלחה אדירה וסיבה לגאווה גדולה.

עם זאת, בריחת המוחות והמדענים היא בעיה חמורה, בעיה מדאיגה, המעידה על הצורך להשקיע יותר במדע, להשקיע יותר במחקר ולראות בכך יעד לאומי.

אך יותר משבריחת המוחות היא תוצאה של השקעת חסר במדע ובמחקר, היא מעידה על השקעת חסר בחינוך הציוני. מדענים ישראליים הבוחרים לפעול בחו"ל ולא להשקיע את כל מאודם בקידום המדע הישראלי, הם הצלחה של החינוך המדעי הישראלי וכישלון של החינוך הציוני והיהודי.

* הציונות הבינלאומית השתלטה על ועדת פרסי נובל. צריך לעשות משהו בנדון.

* למה אף ישראלי לא קיבל השנה פרס נובל לפיסיקה? בגלל אקיבוש, כמובן.

* שדה נחום - הקיבוץ שהוציא את מספר חתני פרס נובל לנפש, הגבוה ביותר בעולם.

* הספורט הלאומי – ללעוג על מועמדותו הנצחית של עמוס עוז לפרס נובל לספרות, קצת נמאס. סוג של מארב שנתי ושמחה לאידו של עוז, והרי כידוע אין שמחה כשמחה לאיד. אך אם הוא יזכה, כולנו נשתבח בכך ונתגאה בו, ובצדק.

עמוס עוז הוא סופר דגול. לא את כל ספריו אהבתי, אך רבים מהם הנם מטובי הספרים שנכתבו כאן, ובראש ובראשונה יצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך", אחד הספרים הטובים שקראתי מעודי. עוז ראוי לפרס, ואין הוא הישראלי היחיד הראוי לו. גם חיים גורי ונתן זך, למשל, ראויים. מן הראוי שנפרגן למצוינים שבין היוצרים הישראליים, ולא נלעג להם.

* הירידה העקבית במספר הסטודנטים הבוחרים במדעי הרוח מדאיגה מאוד. יש בכך ביטוי להידלדלותה של הרוח הישראלית, היהודית, ההומניסטית ודחיקתה לשוליים, בצד האלהת עגל הזהב של מקצועות עתירי בצע כסף.

אולם יש גם צד שני למטבע. לצד אותה נסיגה, יש גם עליה משמעותית בהשתתפות צעירים בבתי מדרש יהודיים פלורליסטים וחילונים, כתורה לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, תואר או הכרה אקדמית. זו מגמה מבורכת, הפוכה למגמה באקדמיה.

מן הראוי שהאקדמיה תבחן את עצמה, האם היא מיטיבה ללמד ברוח הנכונה את מדעי הרוח? שמא עליה להכניס לתוכה מימד משמעותי של לימוד בית מדרשי, דמוקרטי ופתוח, הממיר חלק מן הלימוד הפרונטלי האקדמיסטי של מרצה יודע כל המנחיל ידע לתלמידיו, ללימוד משתף ומונחה של הטקסט עצמו? לימוד כזה מעצים את היצירתיות והביקורתיות של הלומד, שהם לב לבם של מדעי הרוח. אולי סוג כזה של לימוד מתאים יותר ונכון יותר וגם ימשוך יותר צעירים איכותיים, צמאי דעת?

את התואר השני שלי ביהדות עשיתי, לפני שלוש שנים, במכון שכטר בירושלים, המשלב לימוד אקדמיסטי קונבנציונלי, עם לימוד בית מדרשי (ולטעמי, נכון היה לחזק בו את המימד הבית מדרשי, אם כי לא לוותר לחלוטין על שיטת הלימוד האוניברסיטאית הקונבנציונלית), ושם לא היה כלל מחסור בתלמידים. נהפוך הוא.

אם ראשי הפקולטות והחוגים למדעי הרוח רק יקוננו על המצב, ולא יעשו חשבון נפש עם נכונות לשינוי בתוכם, ההידרדרות תמשך.

* פולחן אישיות כמו זה הנעשה סביב הרב עובדיה, לא היה במקומותינו מאז... מאז... מאז יום הולדתו ה-90 של פרס. מה הפלא שהנ"ל נדחף לקדמת פולחן האישיות הנוכחית, בהצגה מבחילה של "נגעתי בידו, היא עוד הייתה חמה, וחשתי שאני נוגע בהיסטוריה. נישקתי את מצחו וחשתי שאני מנשק את גדולת ישראל" וכו' וכו'. שמאלץ פֶּרֶסִי טיפוסי.

* ולפני שתקפצו – יש לי הרבה הערכה לשמעון פרס, לצד ביקורת רבה. יש לי גם הערכה רבה לרב עובדיה, לצד לא מעט ביקורת. אולם אני סולד מפולחן אישיות.

* כבוד הנשיא התארח בכנס הנהגות הקיבוצים במעלה החמישה. "איני מבין את העניין הזה של יום ההולדת", הצטנע האיש שארגן לעצמו פסטיבל יום הולדת א-לה צפון קוריאה. "מה זה יום הולדת? אז עבר עוד יום? מה קרה? שמחים להגיד לי שאני זקן?" אמר והתמוגג מענוונותו, ועדת חסידיו השוטים צקצקה כאומרת: "וואו, הוא כל כך צנוע".

* טענה ביקורתית שנשמעת כלפי הרב עובדיה, היא שבניגוד להכרזתו העקרונית שפיקוח נפש מצדיק ויתור על שטחים בא"י, בפועל הוא הורה לש"ס להתנגד לאוסלו ב', להצעות ברק בקמפ-דיוויד ולהתנתקות. הטענה היא, שהפרקטיקה הפוליטית שלו הייתה הפוכה מפסיקתו העקרונית.

הביקורת הזאת אינה מוצדקת. הרב עובדיה לא פסק שיש לוותר על שטחי א"י, אלא שפיקוח נפש מצדיק ויתור כזה. כלומר, הוא תומך בוויתור על שטחים תמורת שלום אמת. הוא מעולם לא חזר בו מפסיקה זו. אפשר להסכים עם פסיקתו או לחלוק עליה, אבל איך היא בדיוק קשורה להסכמי אוסלו ולהתנתקות? על פי מבחן התוצאה שלהם? התנגדותו להם היא דווקא מיצוי עמדתו העקרונית, השמה בראש את פיקוח הנפש, ומחמת פיקוח נפש דוחה צעדים שעלולים להגביר את שפיכות הדמים, כפי שאכן קרה.

* וידוי קורע לב: מעולם לא חטפתי מהרב עובדיה סטירה, צ'פחה ואפילו לא כִּיפְכּוּף (!).

* יאיר לפיד העלה על ראש שמחתנו את הצורך ב"משילות". איזו מין משילות היא, כאשר שר האוצר, אולי השר הבכיר ביותר אחרי ראש הממשלה, יוצא בפומבי נגד אחת העמדות הישראליות המרכזיות במו"מ עם הפלשתינאים – ההכרה בישראל כמדינה יהודית?

* באמירה הדמגוגית של לפיד, "אבי לא עלה לארץ מהגטו בבודפשט כדי שנקבל הכרה מאבו-מאזן", יש פריטה על נימים דקות של הרגש הלאומי, אך התעלמות צינית מהמשמעות של הדרישה מן הפלשתינאים. אין זו דרישה שנועדה לאשר לנו את  יהדותה של מדינתנו, אלא דרישה לשים קץ לסכסוך הנובע כל כולו מסיבה אחת: סירובם של הפלשתינאים לקבל את קיומה של ישראל. כלומר, ההכרה הזו לא נועדה לחזק את הקיום היהודי של המדינה, אלא ליצור תנאים אפשריים לשלום.

* מי שטוען שאינו מוכן להכיר בפרטנר שלו לשלום, מעיד על עצמו שאין לו כוונות שלום. ואף על פי כן, אם במו"מ יכריזו הפלשתינאים שהם מבטלים לחלוטין את תביעת "זכות" השיבה, אך אינם רוצים להצהיר שהם מכירים במדינה היהודית, ניתן יהיה להסתפק בכך כהכרה למעשה, גם אם לא להלכה. לצערי, אנו עוד רחוקים מכך.

* מוסי רז שוב מפתיע. בפוסט בו הוא משתלח באורי אריאל, על הצהרתו בדבר הקמת יישוב בעקבות רצח שריה עופר, הוא הבליע כמה דברי גינוי רפים לרצח. יפה, מוסי. הנה הציטוט: "ראוי לגינוי גם אם היה על רקע פלילי וגם אם היה חיסול כדרך של מאבק בכיבוש". תרגום: הרצח הלאומני שבו מחבלים פלשתינאים רצחו יהודי כיוון שהוא יהודי, הוא אחד מהשניים: אולי בכלל על רקע פלילי. אז מה אתם קופצים? פלילי, נגנה. למה לא? אבל אולי זה לא על רקע פלילי. או אז מדובר במאבק באקיבוש, שהוא כמובן מאבק צודק, שבו מוסי רז תומך. הרצח הוא "חיסול". למה "חיסול"? כיוון שבשיח המקובל, אנו משתמשים במילה "חיסול" או לתיאור של מאבקים פנימיים בעולם הפשע או לסיכול ממוקד של מחבלים בכירים. כלומר, לא משהו שאנחנו מצטערים עליו במיוחד. אבל בהיותו הומניסט ידוע, אומר מוסי על החיסול, שהוא ראוי לגינוי. כלומר, מוסי לא מגנה, אבל נותן היתר לגנות. מוסי רז, באופן כללי, הוא אדם הראוי לגינוי.   

* איראן גרעינית היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם. לכן, אחריות לשלום העולם מחייבת תהליך דיפלומטי עם איראן, המגובה בהחרפה של הסנקציות ואיום מוחשי בפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, ללא כל פשרה על ביטול יכולותיה של איראן לייצר פצצה גרעינית.

הזחילה הבריטית לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם משטר האייאתולות מחבל במאמץ הדיפלומטי ופוגע בשלום העולם.

* ניתן להבין את החלטתו של אובמה להשעות את הסיוע למצרים. מצרים נשלטת בידי משטר צבאי שעלה לשלטון בהפיכה צבאית, ומאז מדכא את מתנגדיו הפוליטיים, הורג מאות ועוצר אלפים.

ואף על פי כן, זו החלטה שגויה. הברירה אינה בין שלטון דמוקרטי במצרים לבין דיקטטורה, אלא בין דיקטטורה צבאית פרו מערבית, לבין דיקטטורה אסלאמיסטית פונדמנטליסטית. בין דיקטטורה נוסח השאה האיראני לבין דיקטטורה נוסח חומייני / חמינאי. מה עדיף?

צבא מצרים הוא הגורם המרכזי במצרים, המבטיח את קיום הנספח הצבאי בהסכם השלום בין מצרים לישראל. שעה שהמצרים הפרו לאורך עשרות שנים את כל הסעיפים האזרחיים של ההסכם, הם הקפידו על קיום הנספח הצבאי, וכך הגבול בין המדינות נותר שקט. כוחו של הצבא הבטיח את המשך כיבוד הנספח אפילו תחת שלטון מורסי. פגיעה בצבא והחלשתו והשתלטות "האחים המוסלמים" על מצרים, מסכנת יותר מכל את מעט היציבות במזה"ת.

גורמי ימין בארה"ב ובישראל מאשימים את אובמה באהדה ל"אחים המוסלמים". אלה הבלים. אבל גישתו הנאיבית ביחסי חוץ וחוסר הבנתו המינימלית את המזה"ת, גורמים לו לקבל החלטות שגויות, הפוגעות בעתיד המזה"ת ובשלום העולם.

* איני יודע מה תהיה הכרעת הדין בפרשת "הולילנד"; האם תהינה די ראיות כדי שהשופט ירשיע בפלילים את המעורבים בה. אולם מבחינה מוסרית, ערכית וציבורית, התרבות של החבורה שסביבה מתנהל המשפט, כפי שהיא עולה מן העדויות במשפט, היא תרבות קלוקלת, רקובה, מסריחה ומושחתת מן היסוד. התרבות הזאת של מתנות "תמימות" בשווי של מאות אלפי דולרים לאנשי השררה ומקורביהם; החיבור המושחת בין הון ושלטון, הנכונות של אנשים לקבל מתנות כאלו, ועזות המצח שלהם להציג זאת כביטוי ל"אהבה", ל"ידידות", ל"חיזור" כביכול... כאילו לא ברור מדוע טלנסקי דוחף מעטפות עם מאות אלפי דולרים לידיו של אולמרט, כפי שנכתב בפירוש בפסק הדין שבו משום מה זוכה אולמרט מחמת הספק (לצד פסק הדין שבו הורשע בפלילים). כאילו לא ברור מדוע שמואל דכנר מרעיף הון עתק על הדמות הקרובה ביותר לאולמרט. איזה גועל! איזו תת תרבות! איזה רקב! עלינו, אזרחי ישראל, להוקיע את האנשים האלה ואת הנורמות הקלוקלות שלהם ולהקיא אותם מן החיים הציבוריים. לצמיתות.

* דוגמית קטנה לתרבות המושחתת הזאת. אולמרט אישר השבוע, שלבקשתו ובהתערבותו מממן חברו ומיטיבו, איל ההון היהודי אמריקאי דניאל אברהמס, את ההגנה המשפטית של שולה זקן. כידוע, גורלו של אולמרט תלוי במידה רבה בעדותה של זקן. נכון לעכשיו, זקן משיכה לשכב למענו על הגדר, מסתבכת בשקרים וסתירות, פוגעת בבעלה ובילדיה בסיפורי הכביכול חצי רומן עם דכנר, העברת כספים לילדיה כדי שבעלה לא יידע וכו'. הכל, רק כדי להרחיק את הרעה מאולמרט. והנה, מסתבר שאולמרט דאג למימון הגנתה. איני יודע האם זו עבירה פלילית. אבל זה מושחת ומסריח.

* מה יש בתפקיד הנשיא שאינו מתאים לאישה? שאלה בראיון ל"ידיעות אחרונות" דליה איציק. התשובה: תפקיד הנשיא בהחלט מתאים לאישה. למשל, הייתי שמח לראות את רות גביזון בתפקיד. אבל מלבד היותה אישה – מה יש בדליה איציק שהופך אותה מועמדת סבירה לתפקיד? התשובה: שום דבר.

* "חדשות בן עזר"