הבלוג של אורי הייטנר

חשיפת הראיון של אבנר כהן עם ארנן עזריהו (סִינִי) והגילויים אודות האפשרות של שימוש בנשק גרעיני במלחמת יום הכיפורים, באו לנו בזמן לא טוב. בעיצומה של המערכה נגד גירעונה של איראן, לנוכח מתקפת ההונאה של רוחאני, כאשר אויבינו שבים ומעלים במפגיע את סוגיית הגרעין הישראלי; רק פרסומים כאלו הן מה שחסר לנו...

אולם מבלי להתייחס למידת הדיוק בדבריו של סיני, גם מה שפורסם מעיד על מידת האחריות ושיקול הדעת של ישראל בסוגיה הגרעינית.

ההרתעה הגרעינית של ישראל, אינה מיועדת לאיים על מישהו, אלא להוות נשק יום הדין, שנועד למנוע את השמדת ישראל ולהרתיע מפני ניסיון כזה. הצעתו של דיין לעשות שימוש באופציה הגרעינית, באה כאשר הוא חש באמת ובתמים שאנו על סף חורבן בית שלישי, כפי שהרבה להתבטא באותם ימים.

גם בסיטואציה הזאת, הצעתו לא הייתה להשתמש בנשק גרעיני, אלא לבצע פעולה הפגנתית שמשמעותה היא מעבר מעמימות גרעינית, להרתעה גרעינית גלויה.

וגם בסיטואציה הקשה כל כך, במשבר החמור ביותר בתולדות המדינה, ההצעה נדחתה. היא נדחתה על הסף, היא כלל לא עלתה לדיון. צה"ל התנגד. שרי הממשלה ששמעו את ההצעה התנגדו. וראש הממשלה גולדה מאיר, האישה שנגדה מתנהל כבר עשרות שנים רצח אופי שיטתי, עצרה את ההצעה בעודה באיבה, בשתי מילים ששיגרה לעברו של שר הביטחון: "תשכח מזה".

ובכל זאת, יש משהו מטריד מאוד בתיעוד הזה. בדיעבד, ברור שלא נשקפה לישראל סכנה קיומית. אף שבאותה שעה – ביום השני של מלחמת יום הכיפורים, ידיה של ישראל היו על התחתונה, עדין היינו רחוקים מתבוסה. עובדה, צמרת צה"ל, צמרת הממשלה וראש הממשלה, לא אבדו את האמונה בכוחו של צה"ל ובניצחונו. אולם הצעתו של דיין מעידה על הסכנה של הערכה מצב שגויה, שעלולה להביא להחלטות הרות אסון. מה היה קורה אילו הרמטכ"ל וראש הממשלה היו מצטרפים להערכת המצב של דיין וכמוהו – מאבדים את עשתונותיהם?

על רקע זה, ראוי לעצב תפיסה אסטרטגית כוללת בנוגע לגרעין. בראש ובראשונה, להבין את נחיצותה הבלתי רגילה של אופציית ההרתעה הגרעינית בידי ישראל, ושל המונופול הגרעיני של ישראל במזה"ת. מי יודע כמה מלחמות כוללות בין ישראל לשכנותיה נמנעו, בזכות ההרתעה הגרעינית. עם כל הקושי שבהתמודדות עם הטרור ועם המלחמה בעצימות נמוכה, העובדה שארבעים שנה לא התקיימה מלחמה כוללת, היא הצלחה גדולה של ההרתעה הישראלית. אחד הגורמים המשמעותיים של ההרתעה הזאת, אם כי לא הגורם היחיד, הוא ההרתעה הגרעינית.

את האופציה הגרעינית הישראלית יזם ועליה החליט דוד בן גוריון מיד לאחר קום המדינה, מתוך הבנה היסטורית עמוקה שייעודה של מדינת ישראל הוא הבטחת קיומו של העם היהודי והבטחה שלא תהיה עוד שואה. האומץ של מנהיג מדינה קטנה ועניה שזה עתה קמה להוביל מהלך כזה, הוא ביטוי למנהיגותו הנדירה ומרחיקת הראות של ב"ג. נשער בנפשנו את האיום הגרעיני האיראני, ללא ההרתעה הישראלית בדמות "ברירת שמשון" – אופציית המכה השניה.

ולמרות ההכרח באופציה גרעינית, יש להבין ששימוש בגרעין עלול להיות הרה אסון. שימוש ישראלי באופציה הגרעינית, יהפוך את ישראל למדינה מצורעת בעולם. האופציה הזו נועדה להרתעה בלבד, אך היא נשק יום הדין לשימוש במקרה של סכנה מוחשית לעצם קיום המדינה. אולם אסטרטגיה המבססת את ביטחון ישראל על תלות בגרעין, היא אסטרטגיה מטורפת. האסטרטגיה הישראלית חייבת להבטיח שלעולם לא נגיע למצב שיצדיק דיון אקוטי על שימוש בגרעין.

היטיב להגדיר זאת סיני בראיון לאורה ערמוני שצוטט בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ": "הטנקים הם שיצילו אותנו ולא הגרעין. זו הייתה נוסחת העמימות הנוהגת אצלנו עד היום. אינו מצהירים על מה שיש לנו או אין לנו, וכך נהנים משני העולמות: ההרתעה הגרעינית קיימת, מצד שני איננו תלויים בה ושומרים על יתרוננו הקונבנציונלי אל מול הצבאות הסובבים אותנו. הנוסחה הזו מנחה את כל ממשלות ישראל, ומן הסתם הנחילה לנו הישגים מדיניים וצבאיים גדולים".

הדברים נכונים, אך אינם מספיקים. היתרון הקונבנציונלי אינו יכול להימדד רק בעוצמתו של צה"ל, אלא גם בעומק האסטרטגי, בקיומם של גבולות בני הגנה. תחושת חורבן בית שלישי, נבעה בעיקר מהחשש שהצבא הסורי יגלוש לגליל וישטוף את קריית שמונה, צפת וטבריה (ובימים אלה אנו מבינים מה משמעות של צבא סורי הכובש שטח). אלמלא הגולן בידי ישראל, המלחמה עצמה הייתה פורצת בשטיפת הגליל והעמקים. ואילו ישראל הופתעה במתקפה ירדנית בקווי 4 ביוני, בתוך שעות הצבא הירדני היה שוטף את גוש דן ומבתר את מדינת ישראל. במקרה כזה, לא היה מנוס משימוש הרה אסון באופציה הגרעינית.

ויתור על גבולות בני הגנה, משמעותו – השענות ביטחונה של ישראל על הפצצה הגרעינית. ויתור כזה הוא מעשה של טירוף והתאבדות.

לסיום, התייחסות קצרה לעצם החשיפה של סיני. מאדם כסיני, שכל חייו היה בצמתים המרכזיים ביותר של קבלת ההחלטות הביטחוניות והמדיניות בישראל, ניתן לצפות שיהיו מספר סודות שירדו עמו אלי קבר. מטריד מאוד, שבערוב ימיו הוא חשף בחוסר אחריות לאומי את מה שאסור שייחשף.

* "ידיעות הקיבוץ"

* ראש הממשלה ערך ביקור תנחומים בבית משפ' יוסף, במות הרב עובדיה. בהזדמנות חגיגית זאת, בנו של המנוח התנפל על רוה"מ בדרישה לאפשר המשך השתמטותם של בחורי ישיבות מצה"ל.

מי שמכנים את הגיוס לצה"ל "גזירת הגיוס", מתייחסים למדינת ישראל כאל שלטון זר. על הניכור הזה מהמדינה אנו אומרים בהגדה של פסח: "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו... לו היה שם לא היה נגאל". ובעניין זה, איני מקבל ש"אין תופסים אדם בשעת צערו" וכד'.

* התייחסתי במידה רבה של ספקנות למימוש הסכם ז'נבה לפירוק הנשק הכימי בסוריה, אך העובדות בהחלט מעודדות. אף שנכון להמשיך ולהיות חשדניים וספקניים כלפי משטרים כשל אסד, יש לנו בהחלט מקום לשביעות רצון. איום ממשי ומוחשי בפעולה צבאית אמריקאית, הביאה את אסד להתקפל ולהשמיד את הנשק הכימי שלו, בבת עינו. וכך, ללא פעולה צבאית, הושגו תוצאות טובות יותר מתוצאותיה של ההתקפה שלא הייתה. אפשר לתמצת את ההישג במילה אחת – הרתעה.

* הלקחים לאיראן: א. רק איום צבאי ממשי ומוחשי, מלווה בהמשך ואף בהחרפת הסנקציות הכלכליות, עשוי לחולל שינוי. ב. אסור להתפשר על פחות מהמודל הסורי – פירוק היכולת של איראן ליצור נשק גרעיני.

* איראן ממשיכה בטקטיקת החוקר הטוב והחוקר הרע. רוחאני קיבל את המשימה להביא לביטול הסנקציות או לפחות למיתונן, באמצעות דיפלומטיית מתק השפתיים. במקביל, הגורמים השמרנים מחשקים אותו, כדי לאפשר לו להעביר למערב מסר, שכדי לחזק אותו מול השמרנים והקיצונים, ארה"ב והמערב חייבים ללכת לקראתו. יש לקוות, שארה"ב והמערב לא יפלו למלכודת הדבש הזאת.

* כמו בסוריה, כך גם במצרים, מלחמת האזרחים אינה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא בין דיקטטורה אסלאמיסטית לדיקטטורה צבאית. מבחינת האינטרס הישראלי, הדיקטטורה האסלאמיסטית גרועה יותר, אך אין כל סיבה לייפות את המציאות. א-סיסי מנהיג במצרים רודנות קשה, קשה אף יותר מהרודנות של מובארק; רודנות נוסח אסד וסדאם.

* ארבעים שנה חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, והעיסוק בה בשיח הציבורי והתקשורתי עצום ורב. השיח עוסק בפן הלאומי – המלחמה עצמה, הקרבות, ההפתעה, המחדל, הניצחון הצבאי, מלחמות הגנרלים, ההשפעה על החברה הישראלית במימד הצבאי, המדיני, הפוליטי, החברתי והתרבותי. פן נוסף הוא הפן האישי והמשפחתי – סיפוריהם של ההרוגים, הפצועים, השבויים, המשפחות השכולות, הלוחמים, גיבורי המלחמה, בעלי העיטורים, הלומי הקרב.

אולם למלחמה יש פן נוסף, שאין לו הד בשיח – הפן הקהילתי. יישובים קטנים רבים, קיבוצים ומושבים, ספגו במלחמה מכה קשה.

הקיבוץ שספג את המכה הקשה ביותר הוא בית השיטה, ששכל במלחמה 11 מבניו. אני נפעם מהמחשבה על כך ששנתיים וחצי אחרי המלחמה, ואחרי המכה הקשה, הקיבוץ לקח על עצמו את המשימה הגדולה של הקמת קיבוץ אורטל; משימה שעשרות חברים נרתמו אליה.

קיבוץ גבעת חיים איחוד שכל במלחמת יום הכיפורים שמונה מבניו. זאת, לאחר שבשנים שלפני המלחמה, נפלו ששה בנים במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. בין השמונה – שני אחים, שחזרו מטיול בחו"ל כששמעו על המלחמה ושניהם נהרגו בה. עוד שנים מן החללים, הם בנים למשפחות שכולות ששכלו בן במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה.

איך קהילה מתמודדת עם שבר כזה? ואיך היא מתמודדת עמו, שעה שכל הגברים הצעירים מגויסים עוד חודשים ארוכים, והעומס והנטל של קיום הקיבוץ ניצב על כתפי זקנים, נשים ונוער, שעברו שבר קשה כל כך? איך מטפלים במשפחות אבלות רבות כל כך? איך מקיימים חיי שגרה, חיי חברה, חיי תרבות? איך חוגגים את החגים?

ד"ר מוטי זעירא, היסטוריון וסופר, הוא חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, אליו הגיע בעקבות אשתו, בת הקיבוץ, 15 שנים לאחר המלחמה. הוא כתב השנה את הספר "צרור חיים", המתאר את קיבוץ גבעת חיים איחוד מיום הכיפורים תשל"ד ועד יום הכיפורים תשל"ה; לאורך שנת המלחמה. הוא ראיין עשרות חברים ונבר בארכיון הקיבוץ, ולקראת יום הכיפורים הוא הוציא את הספר.

ביום ראשון, 6 באוקטובר, במלאת 40 שנה לפרוץ המלחמה, אירחנו את מוטי באורטל, להרצאה מרתקת ומרגשת על הספר. מוטי סיפר על התהליך של כתיבת הספר, סיפר כמה מן הסיפורים המופיעים בספר ותיאר את התגובה הקהילתית לספר, שפרץ סכר שתיקה בן 40 שנה.

* במאמרי "היכונו למתקפת יום הכיפורים 2013", אותו פרסמתי ב"ישראל היום" ובחב"ע, הבעתי חשש מפני מתקפת האשמת ישראל ב"מחדל מדיני" של החמצת הצעת השלום הקוסמי של סאדאת בידי "סרבנית השלום" גולדה, שיביא לשיא חדש את רצח האופי השיטתי הנעשה לה מזה עשרות שנים. לשמחתי, התבדיתי. אמנם היה ביטוי לקו הזה בסיקור המלחמה, אך הוא היה מינורי למדי, ומה שחשוב יותר – העיסוק בסוגיה המדינית היה הרבה פחות חד צדדי מכפי שחששתי. בשני עיתונים היו כתבות גדולות על גולדה במלחמה; היו אלו כתבות מאוזנות למדיי, שהביאו את טענת ה"סרבנות", אך גם עימתו אותה עם עובדות שסתרו אותה. באותן כתבות, שהציגו את התמונה המקיפה של גולדה, כראש הממשלה ובכל שנות פעילותה, דמותה המושמצת כל כך, זכתה במידה רבה לרהביליטציה. יתר על כן, בכתבות וראיונות שלא התמקדו בה, אך סיקרו את ניהול המלחמה, הכל שיבחו את גולדה כמי שגילתה מנהיגות עילאית, בקור רוח יוצא דופן, במשבר הקשה ביותר שידעה המדינה, בעוד חלק מן הסובבים אותה, ובראשם שר הביטחון, איבדו את העשתונות והציעו הצעות מסוכנות שנעו בין כניעה להרפתקנות. גולדה דחתה על הסף את שתי הדרכים הללו, בטחה בצה"ל, בלוחמים ובמפקדים, קיבלה את ההחלטות הנכונות וניווטה את ישראל לניצחון בשדה הקרב.

קשה בקומץ מאמרים וכתבות לשנות תדמית שנרקחה בשקדנות במשך 40 שנה ושהתקשורת טיפחה בתאווה ובאופן חד צדדי כל כך, אולם אני מקווה שזו מגמה ממשית של תיקון העוול ההיסטורי ועשיית צדק עם זכרה של גולדה.

אגב, מן הדברים שקראתי השנה, שיניתי את דעתי והשתכנעתי בצדקת החלטתה של גולדה, לא לפתוח במתקפת מנע, שבתנאים הנתונים, נזקה היה רב מתועלתה.

* אחד המדדים המשמעותיים לקדמה של מדינה, לרמתה המדעית ולאיכות החיים בה, הוא תוחלת החיים של אזרחיה. קשה להגזים בגודל ההישג עליו התבשרנו השבוע – בעשור האחרון עלתה תוחלת החיים של גברים בישראל ב-2.6 שנים ושל נשים ב-2.4 שנים. ומה הייתה כותרת הידיעה הזאת בנירגנון ynet? עליה במספר חולי הסרטן בישראל.

* מאמרי "נפלא לומר הנה ימים באים" שפורסם בגיליון הקודם, התפרסם לראשונה לפני כשנה וחצי בכתב העת "האומה", עם צאת כרך ג' של כל שירי חיים גורי. לכבוד יום הולדתו ה-90 של המשורר, פרסמתי שוב את המאמר, ב"חדשות בן עזר".

* "חדשות בן עזר"

מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של מו"מ קשה ביותר עם הפלשתינאים. הפלשתינאים מסרבים במפגיע לקבל את זכות קיומה של ישראל. הם ממשיכים לעמוד על תביעת "זכות" השיבה – שמשמעותה הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, והטבעתה. הם טרם ביטאו ולו ברמז נכונות לסגת מהדרישה הזאת.

מה תהיינה תוצאות המו"מ? לא ברור. אבל יש בתוכנו מי שכבר נערכים לכישלון המו"מ, ומראש מאשימים בכך את מדינתם, את ישראל. מראש הם פוטרים את הפלשתינאים מאחריות. והם כבר מכינים פעולות מחאה ובראשן "הפגנת המיליון" במחאה נגד ישראל.

ומיהם אלה הזוממים את המחאה הזאת? זה התעלול התורן של יואל מרשק, בשם התנועה הקיבוצית.

אני מצטט ממבזק "קצרים" שיואל שלח לתפוצת המייל בשבוע שעבר. אחד הסעיפים תחת הכותרת "פעילי צוות המשימות עובדים היום על...", הוא: "הכנות לקראת 'הפיצוץ' בשיחות השלום (החלפת מפלגות בממשלה או בחירות) - גופים שונים החלו להתארגן להפגנת 'המיליון' שתדרוש תוצאות ולא מחדלים".

עד מתי נסבול מתעלוליו של שוחר הסנסציות ורודף התקשורת הלז, בשמנו? מחר יואל יצטלם בקיבוצי בקיבוצי בקעת הירדן, בכובע של מגן הבקעה וידיד ההתיישבות בבקעה. ואולי ה"פיצוץ" שנגדו מגייס יואל את "המיליון" הוא עמידה של הממשלה על שליטה ישראלית בבקעה?

איתן ברושי, מזכ"ל התנועה, העמיד עצמו בראש אגף המשימות והכפיף אליו את יואל, אך דומה שכמו כל קודמיו, גם הוא אינו מצליח לרסנו.

כחבר התנועה הקיבוצית, אני בוש ונכלם.

עד מתי?

* "שווים"