* מי מסוכן יותר, אחמדיניג'אד או רוחאני? ניתן להמשיל את השאלה, לשאלה מי יעיל יותר, החוקר הטוב או החוקר הרע. תשובה לשאלה הזו יכולה להינתן רק בדיעבד – מי הצליח להוציא מידע רב יותר מן הנחקר. ובסופו של דבר, הרי ברור שהחוקר הטוב והחוקר הרע אלו שתי מסיכות של מהות אחת.
רק בדיעבד ניתן יהיה לקבוע מי משני שליחיו של חמינאי היה מסוכן יותר. התשובה לשאלה נמצאת בבית הלבן. האם אובמה והמערב ילכו שבי אחרי מתק שפתיו של רוחאני, יקלו בסנקציות ויתפשרו על מניעת התגרעונתה של איראן?
אין ספק שרוחאני, שפרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים והמוסיקה שלו ערבה, הרבה יותר סימפטי מהביריון הגס אחמדיניג'אד. אבל אנו עוסקים בשלום העולם וביטחונה של ישראל, ולא בסוגיה של נימוסים והליכות.
* נאומו של נתניהו היה מצוין. בלי גימיקים, בלי פראזות, בפשטות - אמר אמת. את האמת הפשוטה. חשתי שהוא מייצג אותי ואני בטוח שכך חשו מרבית אזרחי ישראל.
* ח"כ עומר בר לב ("העבודה"), שדיבר באולפן הערוץ הראשון והיה הראשון להגיב על דברי נתניהו, ראוי לשבחים על דבריו. הוא התייצב מאחורי הנאום ללא סייג. הוא שיבח את הנאום, בלי אבל ובלי חבל. כיאה לאופוזיציה אחראית, בנושא שמעבר למחלוקת האידיאולוגית; שאין בו מקום לקואליציה / אופוזיציה.
* ראש האופוזיציה שלי יחימוביץ', לעומתו – לצד שבחיה לנתניהו על הצגת העובדות, ביקרה אותו על גישת "הכל או לא כלום" ושלילת כל פשרה. איזו פשרה?
נתניהו דרש לפרק את איראן מיכולותיה לייצר נשק גרעיני. "פשרה" היא מה שאיראן רוצה – הקפאת המצב הנוכחי. פירוש הדבר הוא היותה מדינת סף גרעינית. היכולת שלה לעבור, במרמה או במהלך בזק, ממדינת סף למדינה גרעינית מהירה ביותר. זוהי "פשרה" נוסח צפון קוריאה.
הגישה הזאת שגויה במהותה, אך גם כטקטיקה מדינית של ישראל. ישראל אינה מנהלת את המו"מ. במו"מ, כבכל מו"מ, סביר להניח שידרשו ויתורים. תפקידה של ישראל הוא להיות העוגן של העמדה המקסימליסטית, שומר הסף של המו"מ. כל סדק בעמדה הישראלית החד משמעית, יאומץ מיד בידי האמריקאים כוויתור. אחריותו של ראש הממשלה הוא לדרוש במפגיע עמידה על הדרישה המקסימלית, ללא כל ויתור. זו גם אחריותה של ראש האופוזיציה.
* שר החוץ האיראני מזלזל ביכולות שלנו: "ישראל לא יכולה לחסל את כל המדענים שלנו". הלו, למה בלהעליב?
* אדם נשך כלב – ידיעה. עוד טבח אסלאמיסטי – לא ידיעה. במשך כשעתיים רץ במבזקים הרצים של ynet מבזקון על לפחות חמישים סטודנטים שנרצחו בניגריה בידי הארגון האסלאמיסטי "בוקו חראם". ואז הידיעה התנדפה.
* בעלי הברית הטבעיים של הסוציאל דמוקרטיה הישראלית, הם הקפיטליסטים האמתיים. מה פירוש הקפיטליסטים האמתיים? אלה הדבקים באתיקה המקורית, האידיאליסטית, הפרוטסטנטית של הקפיטליזם, השמה דגש על עבודה וחריצות, על מסחר הגון, על תחרות חופשית ועל שוויון הזדמנויות. אמנם הקפיטליזם הזה מקדש את הקניין ואת צבירת הרכוש, ואילו בסוציאל דמוקרטיה אין שמץ של קדושה בקניין וברכוש, אולם הס"ד בימינו מצדדת בשוק החופשי ובתחרות הוגנת, לצד מדינת רווחה המבטיחה לאזרחיה חינוך, בריאות, שיכון ורווחה ברמה נאותה ומבטיחה את זכויות העובדים.
הסוציאל דמוקרטיה והקפיטליזם ההגון מנוגדים בתכלית הניגוד לטייקוניזם; לקפיטליזם החזירי, שעיקרו אינו תחרות הוגנת, אלא ג'ונגל פרוע שבו קומץ חזקים בולעים את כל השאר; חזירות המקדשת רדיפת בצע בכל האמצעים. הטייקוניזם אינו פוגע רק בערכי השוויון, השותפות, הערבות ההדדית והצדק החברתי, אלא גם בערכי השוק החופשי, התחרות ההוגנת ושוויון ההזדמנויות. היכולת של אדם לפרנס בכבוד את משפחתו מעמלו, והיכולת של עסקים קטנים ובתי מסחר משפחתיים לשרוד בתחרות, הם יסוד מוסד של שוק חופשי. כאשר קומץ טייקונים משתלטים על השוק, כובשים אותו וסוחרים בו, חוסמים את הקטנים ויוצרים מונופולים וקרטלים, תוך שימוש בהונם ככלי להשגת הטבות, פטורים ממס וכד', באמצעות קניית פוליטיקאים (תרומות לפריימריס) והפעלת לחץ בלתי מתון בידי לוביסטים בכנסת – אין שוק חופשי ואין קפיטליזם אמתי.
ולכן, גם אם יש מחלוקת אידיאולוגית, למשל על תקציב המדינה ועל עומק מעורבות המדינה בחברה ובמשק – מן הראוי שמי שבאמת מאמין ברעיונות הקפיטליזם, ישלב ידיים עם הסוציאל דמוקרטים במאבק נגד הטייקוניזם החזירי. שיתוף הפעולה בכנסת הקודמת בין יובל שטייניץ לשלי יחימוביץ' בהעברת רפורמת ששינסקי בנוגע למשאבי הטבע של ישראל, הוא דוגמה לשיתוף פעולה כזה.
* אלון חסן ושכמותו הם הצד השני של הג'ונגליזם – חזירות, תאוות בצע, כוחנות, אני ואפסי עוד, חוסר אחריות. הגיבוי שהוא מקבל מההסתדרות הוא חרפה. העמדה הנחרצת של שלי יחימוביץ' נגדו, היא גילוי של מנהיגות.
מי שמאמין ברעיון העבודה המאורגנת, חייב להוקיע את חסן ואת דרכו.
* לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, עלתה לדיון ציבורי סוגיית הגבלת הקדנציות של ראשי הרשויות. אחדים מראשי הרשויות מכהנים בתפקידם שנים רבות, אפילו עשרות שנים, ויש קריאה להגביל זאת.
אין ספק שיש בעייתיות בכהונה נצחית של אותו אדם בתפקיד ושיש יתרונות לתחלופה, להזרמת דם חדש המאפשר שינוי וריענון. ואף על פי כן, אני סבור שאין זה רעיון טוב. ראש עיר הוא התפקיד השלטוני היחיד במדינת ישראל שנבחר בידי הציבור בבחירות ישירות ואישיות, ויש לכבד את רצונו של הבוחר. ובסה"כ יש לזכור שמדובר במעט מאוד ראשי רשויות, ואם הציבור ממשיך לתת בהם אמון, כנראה שהם ראויים לו (ואם לאו – הציבור מקבל מה שמגיע לו).
* כתבה ברדיו לקראת הבחירות המוניציפליות בקריית שמונה, התמקדה בבעיה המרכזית של העיר - נטישת הצעירים להרחבות הקיבוצים בגליל העליון. פרנסי העיר שהתראיינו, האשימו את המועצה האזורית גליל עליון, שאינה מוכנה להעביר קרקעות לק"ש, וכתוצאה מכך העיר אינה יכולה לתת מענה לצעיריה.
את עמדתי בסוגיית הקרקעות הבעתי לא פעם – אני בעד חלוקה צודקת יותר של הקרקעות, וסימון מחדש של הגבולות המוניציפליים בין הערים והמועצות האזוריות, ובעיקר שינוי שיטת גביית הארנונה על מפעלים ועסקים שעובדיהם באים מן העיר והם נמצאים על קרקע המועצה האזורית.
אולם אין כל קשר בין הסוגיה הזאת לבין סוגיית מעבר הצעירים להרחבות הקיבוצים. אף צעיר לא עבר להרחבה בשל בעיית שיכון. להיפך, המעבר הוא על אף הפער הגדול בעלויות הדיור. המעבר להרחבות הקיבוצים נובע בעיקר מרצון לשפר את רמת החינוך של הילדים ואת רמת השירותים הקהילתיים.
מאחר ונטישת הצעירים היא באמת הבעיה המרכזית של קריית שמונה, על הנהגת העיר לחשוב על הדרכים להיות אבן שואבת לבניה ובנותיה, ולתת מענה אמתי בתחומי החינוך והקהילה, ולא להאשים את הקיבוצים ואת המועצה האזורית. אי נטילת האחריות והפניית אצבע מאשימה כלפי חוץ – לא זו בלבד שאינה חלק מן הפתרון, היא היא לב הבעיה.
* משבר התקציב בארה"ב, ובכלל – בית הנבחרים הלעומתי לנשיא, הם עדות לכך שבמשטר נשיאותי כבארה"ב בעיית המשילות הרבה יותר גדולה מאשר בישראל. יש בעיות אלו ואחרות במשילות בישראל, אבל אין בישראל "בעיית משילות", בטח לא "משבר משילות", והגיע הזמן לחדול מן הבדותה הזאת.
* ביום שלישי חולקו פרסי היצירה הציונית. אך טבעי, שמדינת ישראל; שהורתה – הציונות, שייעודה – הגשמת הציונות, תעודד יצירה ציונית ותשקיע בכך משאבים.
מבין כלות וחתני הפרס, שמחתי במיוחד על הזוכים בפרס היצירה הציונית בתחום השירה – כתב העת "משיב הרוח". זהו כתב עת ספרותי משובח מאוד, כתב עת לשירה יהודית ישראלית, של קבוצת משוררים צעירים מן הציונות הדתית, אם כי מפעם לפעם מתפרסמים בו גם חומרים של יוצרים חילונים. הפריצה האמנותית של יוצרים מן הציונות הדתית, בכל תחומי האמנות, היא סימן דרך משמעותי ביותר בתרבות הישראלית ובחברה הישראלית. חבורת "משיב הרוח" היא הדבר המעניין, המרתק והחשוב ביותר בשירה העברית בשני העשורים האחרונים.
* את הפרס בתחום התיאטרון קיבל הסופר א.ב. יהושע בזכות מחזהו "הילכו שנים יחדיו?", העוסק במערכת המפגשים בין בן גוריון וז'בוטינסקי בשנות ה-30. המיליֶה הפוליטי תרבותי שא.ב. יהושע הוא מראשיו, סנט בפרס היצירה, לעג לו, הציג אותו כ"ז'דנוביזם", רחמנא לצלן, כשעל התזמורת הצורמנית הזאת ניצח יוסי שריד, בטורו ב"הארץ". שמחתי שדווקא א.ב. יהושע זכה בפרס. מעניין האם וכיצד עובדה זו תשפיע על הלגיטימיות הציבורית של הפרס.
* את הסרט "בית לחם" – הזוכה בפרס אופיר והנציג הישראלי לתחרות על פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, טרם ראיתי ואיני יכול להביע עליו דעה.
אולם הספקתי כבר לקרוא ביקורת על הסרט, של שמוליק דובדבני ב-ynet. על פי המאמר, הסרט בעייתי מבחינה מוסרית כיוון שהוא "אובייקטיבי". מה הבעיה? "ה'אובייקטיביות' הזו היא בעוכריו של הסרט, שנדרש אליה למעשה כדי לא לומר דבר על המנגנון של הכיבוש - ובכך כמו מתהדר ביכולתו לחמוק מאמירה פוליטית במקום שבו נדרשת אחת". ובעברית תקנית – דובדבני גוער ביוצר הסרט, על שלא יצר יצירה אנטי ישראלית המציגה את עוולות אקיבוש בלה בלה בלה. הרי מהי "אמירה פוליטית", אם לא אמירה שישראל היא מדינת קיבוש קולוניאליסטית מדכאת?
אולם מאחר והסרט (כנראה, לא ראיתי, אולם זאת חוות דעתו של דובדבני) אינו סרט תעמולה אנטי ישראלי, אלא סרט אובייקטיבי, רחמנא לצלן, אויה – המחבלים אינם מוצגים בו, כנראה, כלוחמי חירות וצדק והפלשתינאים אינם נרמסים תחת מגפי הקלגסים הישראליים הנוראים. וכתוצאה מכך, נוצרת תוצאה איומה ונוראה: "כשבאים לחשוב על זה, 'בית לחם' בכל זאת נוקט עמדה. שכן דמויות המשנה הפלסטיניות נחלקות לטרוריסטים אכזרים (איברהים), פוליטיקאים נכלוליים, אנשי גדודי אל-אקצא המתעמתים עם יריביהם מהחמאס (והסרט מסתפק בכך שמיליציות פלסטיניות הן אלימות ושבטיות מיסודן, מבלי להתעכב על מורכבות היריבות הזאת), ודו-פרצופיוֹת מסוכנות". איך קרה המחדל הנורא הזה? שמא הסרט הוא סרט תעמולה של ממשלת ישראל, שנועד להשחיר את פני הפלשתינאים? דובדבני הגון דיו כדי לא לטעון זאת. להיפך, "מובן מאליו שכוונת הסרט היתה להציג תמונה אנושית ופוליטית מדוקדקת יותר של הדינמיקה הפנים-פלסטינית". כלומר, כפי שדובדבני ציין מלכתחילה, הבעיה של הסרט אינה הטיה פרו ישראלית או אנטי פלשתינאית, אלא הניסיון שלו להיות אובייקטיבי, פשוט לספר סיפור המעוגן בקרקע המציאות. וכאשר מציגים, באובייקטיביות, לשם שינוי, רקע מציאותי, תמונה אנושית ופוליטית מדוקדקת של הדינמיקה הפנים פלשתינאית, כנראה שהתוצאה לא כל כך משרתת את התעמולה הפרו פלשתינאית והאנטי ישראלית. ולכן, גוער המבקר הישראלי ביוצרי הסרט, שלא ביצעו את המצופה מהם.
אך זה עוד לא הכל. אחת הסצנות, רוטן דובדבני, "רק מטפחת את הדימוי של היהודי-ישראלי כקורבן, ואת הפן הרצחני הטמון בפלסטיני". זה כבר יותר מידי, ולכן "סופו של הסרט מעורר בעיקר אי נוחות".
חרף כל הביקורת האידיאולוגית, רומז דובדבני שהסרט מעניין ויש בו כמה סצנות מרתקות. אותי הוא שכנע שכדאי לראות את הסרט.
* כשאני שומע על פריצי החיות היוצאים מקרבנו, המנתצים מצבות בבית קברות נוצרי, אני תמה – האם הורינו עלו מאירופה ומארצות ערב לארץ, כדי שמתוכנו ייצאו פוגרומניקים מן הסוג שמהם הם ברחו?
* אלמלא החוליגנים הללו נתפסו על חם, שוב היינו שומעים שזאת הייתה פרובוקציה שמובוקציה של ערבים או שמאלנים או גרוע יותר – של המשטרה / שב"כ.
* החיילים ב"גולני" שהתעללו בעציר פלשתינאי כפות, צריכים להיענש בחומרה רבה, הן בשל חומרת המעשה והן למען ירְאו ויִרָאו.
אם זאת עמדתי, מדוע התנגדתי לענישה החמורה של סא"ל אייזנר? כיוון שמדובר במקרים שונים בתכלית. שאול אייזנר פעל במשך שעות מול פרובוקציה וכנגד חסימה חוזרת ונשנית של הכביש הראשי, תוך קללות ונאצות ואף נפצע מאלימות המפגינים. בשלב מסוים איבד את עשתונותיו וחבט ברובהו באחד הפרובוקטורים. מתוך אירוע של שעות, שצולם כולו, הופץ צילום של חלקיק שניה, מחוץ לכל הקשר. התנהגותו של אייזנר לא הייתה ראויה. מן המפקד בשטח מצופה לשמור על קור רוח. אך גם המפקד בשטח הוא רק בנאדם, וקורה שהוא טועה. הוא עצמו מודה שטעה בהתנהגותו. הוא ראוי, לכל היותר, להערה פיקודית.
לא כן במקרה של חיילי "גולני". כאן מדובר בהתעללות ממושכת של ארבעה חיילים בעציר כפות שעיניו מכוסות. לא בעיצומו של אירוע מבצעי, אלא בבסיס. מדובר באירוע מתוכנן שתועד בידי המתעללים. כאן מדובר בסדיזם ורוע, ואנו מחויבים לבער את הרע מקרבנו. אותם חיילים ביזו את יחידתם, את צה"ל ואת המדינה, והם ראויים לעונש כבד ומרתיע.
* כשרבין נרצח שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. לצד האבל, ההלם והזעזוע הנוראיים מהרצח, הייתה בתוכנו גם חרדה שכעת פרס יוביל במהירות תהליך שיוביל לנסיגה, תוך דה-לגיטימציה למאבקנו (מה שבאמת קרה, אך ללא הצלחה). בתוך הסיטואציה הקשה הזאת, שלושה ימים (!) אחרי הרצח, מישהו ביקש להיפגש אתי. כאשר חיוך ממזרי מרצד בזוויות פיו, הוא הגיש לי נייר. "תקרא". הכותרת הייתה: "סימני השאלה". ומתחתיה שני עמודים עם שאלות, שבהן מצויה כל תיאוריית הקונספירציה כפי שהיא מעוצבת עד היום, כשהיא מנוסחת כ"שאלות", שנועדו לזרוע ספק. על כגון אלו מזהירה הקבלה שבגימטריה עמלק = ספק. "אתה מאמין בשטויות האלה?" שאלתי את בן שיחי. והוא השיב: "אני רק מציג שאלות". שלושה ימים! שלושה ימים אחרי הרצח, התיאוריה הזאת כבר הייתה מנוסחת. כמובן שלא נפלתי למלכודת הזאת אז, לא נפלתי אליה מאז ולא אפול אליה גם בעתיד.
* לפני 30 שנה, החליט שר המדע הראשון פרופ' יובל נאמן ז"ל על הקמת המכון לחקר הגולן, השייך למועצה האזורית גולן ולמועצה המקומית קצרין, תחת המטריה האקדמית של אוניברסיטת חיפה. המכון לחקר הגולן הוא מוסד מדעי ואקדמי מן המובילים בארץ, בתחומים רבים במדעי הטבע (חקלאות, ביולוגיה, אגרונומיה, זואולגיה, חקר האקלים ועוד), החברה (מחקרים סוציולוגיים, חקר ההתיישבות והפריפריה) והרוח (חינוך, ארכיאולוגיה). במכון פועלים גם ארכיון הגולן, שספק אם יש עוד ארכיונים אזוריים ברמתו, היחידה האסטרטגית של הגולן והיחידה למדידה והערכה של מערכת החינוך. מנהל המכון הוא פרופ' משה ראובני מקצרין.
בכל שנותיו, שכן המכון בבניין דירות ישן בקצרין, בצניעות סגפנית, ואף על פי כן הגיע להישגים מדעיים משמעותיים. השבוע נחנך היכל המכון החדש, הדור ונאה, במתחם מכללת "אוהלו" (ואני מקווה שהדבר יביא לשיתוף פעולה פורה בין המכללה והמכון), בטקס במעמד שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי, והשר לענייני מודיעין ויחב"ל יובל שטייניץ (שבתפקידו הקודם כשר האוצר סייע רבות למכון ולמיזם הבניה). ההיכל החדש מכבד את 40 חוקרי המכון ואת עבודתם המחקרית, ואין לי ספק שהם יכבדו אותו. זוהי אחת ממתנות הפרידה לקצרין שמשאיר אחריו אבי העיר ומייסדה וראש המועצה מיום הקמתה ועד הבחירות הקרובות, סמי בר לב.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
