הבלוג של אורי הייטנר

* היום לפני 75 שנה, ב-29.9.38, נחתם הסכם מינכן. היום, 75 שנים אחרי, שוב נושבת במערב רוח מינכן – רוח של פייסנות, רפיסות, חולשה, כניעות ו"שלום אך שווא". כאז כן עתה, הרוח הזאת משותפת להנהגה ולציבור. אלא שאז היה צ'רצ'יל, מנגד. והיום?

* האם היה זה נכון להחרים את נאומו של רוחאני בעצרת האו"ם?

זו דילמה לגמרי לא פשוטה. מצד אחד, כאשר כל מדינות המערב שהחרימו את נאומי אחמדיניג'אד אינם מחרימים הפעם את נאומו של רוחאני, ההחרמה שלנו מציגה את ישראל כמדינה מבודדת, וזו בהחלט תדמית בעייתית מבחינה מדינית, המשמחת את אויבינו. מצד שני, יש חשיבות רבה לכך שישראל תעמוד בפרץ מול מצג השווא של - הקול קול רוחאני והידיים ידי אחמדיניג'אד, ותצעק שהמלך עירום.

לטווח הקצר, אין ספק שההחרמה הזיקה לתדמיתה של ישראל. אולם הנזק לטווח קצר הוא מחיר ראוי, אם ישרת לטווח קצת יותר ארוך את הסרת המסכה והפשטת בגדי הנשיא החדשים.

מכל מקום, נתניהו יודע היטב שההחרמה פגעה בישראל ובעיקר בו אישית מבחינה תדמיתית לטווח הקצר, והוא ראוי להערכה על שהיה מוכן למחיר הזה, מתוך אמונתו שהדבר משרת את המטרה הלאומית.

* הכחשת השואה אינה עמדה בוויכוח היסטורי אקדמי, אלא תעלול תעמולתי שנועד לפגוע בישראל, בציונות ובעם היהודי. הרעיון הוא להציג את הקמת מדינת ישראל כעוול כלפי הפלשתינאים, שנבע מהשואה, שבעצם אינה אלא המצאה ציונית. כאשר רוחאני אומר שאינו היסטוריון ואינו יודע מה בדיוק היה במלחמת העולם השניה, אך הוא מגנה את כל ההרג במלחמה כלפי נוצרים, יהודים ומוסלמים, אולם מדגיש ההרג הזה אינו מצדיק את העוול כלפי הפלשתינאים – הוא מכחיש שואה מן הזן הנחות ביותר, גם אם הוא עושה זאת במתק שפתיים, ולא בבוטות כמו קודמו.

* העיסוק בציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים דחק לפינה את העיסוק בציון 20 שנה להסכמי אוסלו. המעט שהוקדש לנושא, היה חף מחשבון נפש, ועיקרו – זיכרונות נוסטלגיים של מחוללי המהלך רון פונדק, אורי סביר, יוסי ביילין ואחרים. הללו השתבחו במהלך המחתרתי, החסמב"אי, שרקחו מאחורי גבה של ממשלת ישראל, ושבסופו של דבר גררו אליו, תחילה את שר החוץ פרס ואח"כ את ראש הממשלה רבין. והמעניין הוא שכלל לא עומתו הסיפורים הללו עם שאלות אודות זוטות כמו דמוקרטיה, ממלכתיות, מנהל תקין. האם סגן שר יכול לנהל מדיניות חוץ עצמאית בסוגיה המדינית ביטחונית החשובה ביותר, באמצעות אנשים פרטיים, ללא ידיעת הממונים עליו, ללא הסכמתם וללא אישורם (אגב, ביילין נהג כך גם אחרי הסכם אוסלו, במו"מ פרטי עם אבו מאזן, ללא ידיעתם וללא הסכמתם של רבין ופרס)?

ההתנהלות הזאת, משולה לקצין בצבא היוזם על דעת עצמו מלחמה, מחמם את הגבול בפעילות פרטית וסוחף למערבולת הזאת בדיעבד את הצבא והממשלה.

איך אתה יכול להשוות צעד של מחרחר מלחמה לצעד של שוחר שלום; צעד שנועד לדרדר את המדינה למלחמה לצעד שנועד להביא לשלום? יצקצקו בלשונותיהם צדקנים ומתחסדים. אתעלם מהצדקנות, ואקפוץ היישר למבחן התוצאה.

שלום?! איך נמדד שלום? אני מציע מדד אובייקטיבי – מספר ההרוגים והפצועים משני הצדדים בעקבותיו.

* קהילת "ניגון הלב" היא קהילה אזורית של תושבים מיישובי עמק יזרעאל המערבי, הפועלת כבר 13 שנים בנהלל, מקיימת בדרכה הייחודית תפילות / קבלות שבת מידי שבוע, אירועים בחגים, חוגי לימוד, פעילות חברתית, תרומה לסביבה ועוד ועוד. אני מחובר מאוד לקהילה, מידי פעם משתתף בקבלות השבת שלה ואף כתבתי עליה מחקר אקדמי מקיף לפני שנים אחדות (המעוניינים לקרוא את המחקר מוזמנים לפנות אליי באופן אישי, ואשמח לשלוח להם).

את ליל שמחת תורה חגגתי בקהילת "ניגון הלב". נהניתי עד מאוד מקריאתם של כלת תורה וכלות וחתני בראשית. נהניתי מהמסורת של הקהילה, לפרוס את ספר התורה על גבי שולחן ארוך, ולקרוא את המשפט הראשון מכל פרשה מפרשות התורה ובסוף כל חומש – הקפה. ולאחר מכן ריקודים ושמחה רבה. קהילת "ניגון הלב" שמה דגש חזק מאוד על הצד המוסיקלי ויש בתוכה מקבץ נדיר של כישרונות מוסיקליים ונגנים על כלים שונים, אולם בשמחת תורה הם חורגים ממנהגם ומביאים נגנים מבחוץ – את להקת הכלייזמרים הצעירים "קליינע מענטעשלעך".

היה מרנין ומלבב לראות קהל רב, אני מעריך בכ-150 לפחות, כולם "חילונים", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (לא מקובלות עליי, אך מקובלות בשיח הישראלי), שמחים בשמחת תורה, ולא כאורחים בשמחתם של ה"דתיים", ככה מבוישים בצד שהילד יראה איך זה אצל "היהודים האוטנטיים" (עם ההפרדה המגדרית והדרת הנשים), אלא כבני בית ובעלי בית בתרבות היהודית, כבני בית ובעלי בית בתורה, שהיא תורת ישראל, התורה של כל עם ישראל, על זרמיו השונים.

* מה עוד עינג לי את שמחת תורה? "שיבולת בשדה": תכנית נפלאה על יצירתו של המשורר והמוסיקאי מתתיהו שלם, איש העליה השלישית, ממעצבי התרבות הציונית הקיבוצית, עמוד התווך של יצירת שירת העם הארצישראלית. התכנית שודרה ברשת ב', וכללה ביצועים חדשים בעיבודים חדשים של יצירותיו, אותם עיבדו ושרו טובי היוצרים הצעירים המובילים במוסיקה הישראלית. ברמת יוחנן, קיבוצו של מתתיהו שלם, מתקיימת עד היום, יותר מבכל קיבוץ אחר, מסורת החג החקלאי – חג המים בסוכות, טקס העומר בפסח, חגיגות הביכורים בשבועות, חג הגֵּז וכו', כפי שעוצבו בידי מתתיהו שלם והכוריאוגרפית, חברת הקיבוץ, לאה ברגשטיין. 

בתקופה האחרונה עסקתי בתרבות היהודית ארצישראלית של העליה השלישית, לקראת מופע שערכתי בכנס "הקהל" על שירתו היהודית של אברהם שלונסקי, כך שהתכנית על שלם, שגם כך אני אוהב את יצירתו ומחובר אליה, באה לי בזמן המתאים. יצירותיהם של שלונסקי ושלם שואבים מן המסורת היהודית לדורותיה, מחברים בין ההוויה של חידוש החיים היהודיים בא"י לתנ"ך – סיפוריו וגיבוריו, ויוצרים יצירה ארצישראלית מקורית וחדשה. השילוב של מסורת וחידוש הוא ליבת יצירתם ומורשתם.

למתתיהו שלם בן, נכדים ונינים בגולן, מעמודי התווך של קהילת הגולן, המגשימים בחייהם את מורשתו הציונית ההתיישבותית.

* במוסף התרבות והספרות של "הארץ", ערב שמחת תורה, התפרסמה כתבה של רוחמה אלבג, על מסע לעיירה רדאוץ בבוקובינה, היום רומניה, בעקבות המשורר דן פגיס, יליד העיירה, ושיריו. רדאוץ היא עיירת הולדתו של אבי, יוסף הייטנר. אבי נולד ב-1930, השנה בה נולד פגיס. הוא הכיר את פגיס, "בן העיר" שלו, שאף היה בן דוד של אחד מחבריו הקרובים ביותר, חיים אוטו ולדמן. סיפורם של פגיס ושל אבי דומה מאוד – ילדות ברדאוץ,  שפת אם גרמנית, לימודים בבית הספר הרומני ברומנית, גירוש בסוכות 1941 בגיל 11 למחנה הריכוז בטרנסיסטריה, חזרה לרדאוץ אחרי המלחמה וחוסר יכולת ורצון להתערות בה מחדש וזמן קצר לאחר מכן עליה לארץ.

לפני שבע שנים, נסעתי עם אבי ועם אחיי למסע ברומניה, שגולת הכותרת שלו הייתה הביקור ברדאוץ, במחוזות ילדותו; הבית שבו גדל (הבית עצמו כבר אינו קיים), בית הכנסת הגדול, בית המלאכה של סבי החייט (היום חנות לכלי עבודה), רציף הרכבת בו בוצע הגירוש, הבית בו גרו עם שובם מהמחנה ובתי חברים ובני משפחה. רק לבית הקברות לא יכולנו להיכנס, כיוון שביקרנו במקום בשבת, ובית הקברות היה סגור. כעבור שנתיים, אבי שב לשם עם בני ואחייניתי, נכדיו הבכורים, לכבוד בר / בת המצווה שלהם. הפעם הם לא חזרו על הטעות, ביקרו במקום ביום חול, פקדו את בית הקברות, ועלו לקברות המשפחה ובהם קבר אחותו של אבי (שמתה לפני השואה. בני המשפחה שנספו בשואה, ובהם אחיו חיים קארל, לא זכו להגיע לקבר ישראל).

מאמרה של אלבג הציף אותי ברגשות והחזיר אותי למסע ההוא. בעקבותיו, אחזור לשירתו של פגיס, שעל פי ניתוחה של אלבג – רדאוץ נוכחת בהם מאוד, גם באלה שלכאורה עוסקים בעולמות אחרים.

המסע המשפחתי היה אירוע חשוב בעבורי, אך הוא לא היה "מסע שורשים". השורשים שלי אינם נמצאים ברדאוץ, אלא בירושלים, בגמלא ובסוסיא. לאורך כל מסעי, התנגן בראשי שירו של אהוד מנור "יליד הארץ": "אבא שר אני לך, על שיום אחד, קמת ותלך".

* הזדהיתי מאוד עם שר החינוך שי פירון, שהציג את משנתו החינוכית בראיון מקיף ב"מעריב" – בנוגע ללימוד לשמו, לעבודת האלילים של המבחנים, למהותה של מצוינות בחינוך, לאמון בתלמיד ועוד. משפט אחד שלו ממש ממש ביטא את גישתי: "הרב עמיטל לימד אותי להפוך לחבר בסיירת שביל הזהב, שאני קורא לה סיירת הגם וגם. לא או אשכנזי או חילוני או דתי או שמאלני או ישראלי או יהודי או דמוקרטי או מרכז או פריפריה. זה גם וגם, וההיפך מסיירת החורבן שמבטלת את האחר וכופרת בלגיטימיות שלו".

* ליאור דיין, עיתונאי "מעריב", שהוא גם "בן של" וגם "נכד של", הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים של ה"שמאל" הישראלי, הקורא לנסיגה ישראלית מכל שטחי יו"ש והקמת מדינה פלשתינאית בהם. וכך כותב דיין על גדעון לוי: "כשגדעון לוי הולך לברר אילו פשעים נערכו בחסות צבא הכיבוש ולהלשין על כך בעיתון שלו – זה לא מעניין אף אחד, וזו לא חוכמה. אין כאן שום סיפור. ברור שלגדעון לוי, שהוא בעצם הפה של הרשות הפלשתינאית בישראל וחיית המחמד החביבה על אל-ג'זירה, יהיה קל ולא מסוכן בעליל להגיע לרמאללה. ... מי שנכנס לשטחA  כדי למדוד את עוולות הכיבוש עם אלכס ליבק ועם אפוד מגן של אלף מילה שמתפרסמות בכל יום שישי בעיתון הכי שמאלני במדינה ... כמו העיתון שהוא כותב בו, גם גדעון לוי סובל ממחלת החשיבות העצמית" ועוד ועוד.

אז מה ההבדל בין ליאור דיין לבין גדעון לוי? ליאור דיין הוא פטריוט ישראלי, שבחיפושו אחרי מה שטוב למדינה, הוא הגיע למסקנה מסוימת. אפשר להסכים אִתה. אפשר לחלוק עליה (כפי שאני חולק עליה). יש לכבד אותה ולכן יש טעם להתווכח אִתה. גדעון לוי, לעומתו, שונא שנאה פתולוגית את מדינת ישראל ואת עם ישראל, מזדהה בכל נימי נפשו עם אויביה ובעיקר עם המרים באויביה ותומך אוטומטית בכל אמירה ומעשה שלהם נגדה. זה הבדל של יום ולילה.

מסכם דיין: "נדמה שכבר שנים כל מה שלוי עושה הוא להגזים ולהמאיס על מדינת ישראל את השמאל הישראלי. וזה חבל לי באופן אישי בתוך מי שמחשיב את עצמו כמי שייך למחנה השמאל, ההולך ונכחד בזכות אנשים כמו גדעון לוי".

* מִרְשימה של ההיסטוריון מרדכי נאור במוסף הספרותי של "הארץ", לציון 70 שנה למותו של שאול טשרניחובסקי, למדתי על פרשה שלא הכרתי – במאורעות 1936 הותקף בידי מחבלים ערבים אוטובוס שבו נסע טשרניחובסקי, וכדור חלף סמוך לאוזנו של טשרניחובסקי וכמעט והרגו. במאמר הראשי של "דבר", למחרת, נכתבו בין השאר השורות הבאות, שהן בעיניי תמצית הציונות, תמצית ה"אף על פי כן" - ההתייחסות הנאותה והראויה לניסיון של הערבים מאז ועד היום למנוע בעדנו את מימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית לבנות את ארצנו ואת מדינתנו: "שניים אלה מסמלים את הפורענות השוררת בארץ: עצי תרבות הנכרתים, שדות תרבות הנשרפים, וכפשׂע היה בין חיי גדול השירה הישראלית ובין כדור הרוצח... ובכל זאת ואף על פי כן! עצי פרי חדשים, יפים יותר, יגדלו בתל יוסף ובמשמר העמק; שדות תבואה חדשים, עשירים יותר, יקומו בעין חרוד ובהרצליה. שאול טשרניחובסקי נשמר לנו, והשירה העברית תתגדל ותתקדש לשריקת הזדון של הכדור המתנקש".

עורך "דבר" באותם ימים היה ברל כצנלסון, מנהיגה של תנועת העבודה הציונית לצד ב"ג, וסביר להניח שהוא כתב את מאמר המערכת הזה, שביטא את רוחה של הציונות הסוציאליסטית, ושל ההסתדרות הכללית, ש"דבר" היה ביטאונה.

* אני פעיל מאוד בפייסבוק. בדף הפייסבוק שלי אני מעלה כמעט את כל מאמריי, נאומיי, דרשות פרשת השבוע שלי, פינתי השבועית ברדיו אורנים ועוד הרבה תגובות, התייחסויות ואמירות אקטואליות. לעתים גם קישורים למאמרים של אחרים, שאני מזדהה אתם. כמעט כל פוסט כזה מעורר דיון. יש לי 5,000 חברים, אולם הרוב הגדול דומם. המגיבים רובם קבועים, המייצגים מגוון דעות רחב מאוד, מ"שמאל" קיצוני ועד "ימין" קיצוני. ולעתים, דווקא הקיצונים נותנים את הטון. לא אחת אני מוצא את עצמי בקרב סימולטני נגד הקיצונים מכאן ומכאן. ולעתים אני פורש ומניח להם להתכתש בינם לבין עצמם. גישתי פתוחה מאוד, אני מאפשר הייד פארק רחב מאוד, כולל עמדות ששערותיי סומרות כשאני קורא אותן. לעתים נדירות ביותר אני מוחק תגובה. יש חבר אחד, שהשתלח בי אישית באופן קיצוני ביותר ומאז אני מוחק את כל תגובותיו. פעמיים חסמתי אנשים: מנוול אחד שהריע להיטלר ש"שיפד את האשכנזים" ובהמה ימננית פנאטית שאינה בוחלת בהשמצות קשות ובוטות כלפי כל מה ש"שמאלני" מידי בשבילה (ואני מתרשם שגם כהנא "שמאלני" מידי בשבילה).

לצד הפתיחות להשמעת עמדות קיצוניות ומקוממות, יש לי קו אדום: אני מוחק כל מי שמנסה להפוך את הדף שלי במה לשני השקרים הנתעבים – הכחשת שואה ותיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. את הללו אני מוחק מיד.

* "חדשות בן עזר"

* מוסי רז הצליח להפתיע אותי. לפוסט בדף הפייסבוק שלו, בו גינה בשצף קצף את החלטתו של נתניהו לאכלס את בית המכפלה בחברון, השתרבב, אולי בטעות, המשפט הבא: "כל הרג ראוי להתנגדות, גם הרג של חייל חמוש בשטח כבוש". ואו!!! מוסי?! ראוי להתנגדות?! ואללה?! (הבּוֹסִים באיחוד האירופי יודעים?).

* מחבל יורה על קבוצה של אנשים. רובם מצליחים לברוח. אחד האנשים הוא נכה שאינו מצליח לברוח. הוא מועד. המחבל מכוון אליו את נשקו, יורה בראשו ופוגע בו. האם אפשר לומר במקרה כזה שהמוות הוא "על קו התפר בין הלאומני לרפואי"?

ב"הארץ", כנראה שכן. מיד בהיוודע דבר רצח החייל תומר חזן ז"ל, הכותרת ב"הארץ" (בגרסת האינטרנט, לפחות) הייתה ש"הרצח הוא על קו התפר בין הלאומני לפלילי".

אלה דברי הבל ורעות רוח. אין ספק שהרצח הוא לאומני נטו. רצח מתוכנן של יהודי, בשל היותו יהודי, של ישראלי בשל היותו ישראלי, של חייל בשל היותו חייל, וככלי לשחרור מחבלים, במסגרת ניצול הצלחה של עסקת שליט. יכול להיות שהיה מרכיב פלילי בפיתוי ובמציאת הטרף. אז מה? אין בכך כדי להעלות או להוריד כהוא זה מהמשמעות האמתית של הרצח.

"הארץ" מתעקש לטשטש בכל דרך את תמונת המציאות בה אנו חיים, מטעמים פוליטיים.

* לאחר רצח תומר חזן דווח שרק בשנה האחרונה סוכלו 30 התארגנויות לחטיפת חיילים. איך הם סוכלו? איך הושג ההישג הזה?

כאשר תקראו את גדעון לוי מגנה את "החיילים השולפים פלשתינאים ממיטותיהם", או את מודעות "גוש שלום" המגנות את הממשלה ש"לכאורה מנהלת מו"מ ובחסות המו"מ מבצעת מעצרים" וכו' וכו' וכו' – שם נמצאת התשובה.

* מי שמעסיק שב"חים אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.

* איפה כל המתחסדים הצבועים שתקפו את השימוש באקדח "טייזר" נגד החוליגן בועז אלברט מיצהר, המפר שוב ושוב את צו ההרחקה נגדו? הנה, אתמול המשטרה המסורסת, נתקלה בביתו באספסוף של עשרות פראי אדם, שהשליכו לעברה חפצים וביצים והפעילו אלימות קשה, בבואה להשליט את החוק והסדר. והוא עצמו קשר את עצמו לאיזה מתקן על מנת להפריע לכוחות הביטחון במילוי תפקידם.

הכנופיה הפנאטית הזאת, הנלחמת בצה"ל, היא גיס חמישי.

* בסוכות נערך כנס "הקהֵל", כנס השיא השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, בהובלת עמותת "פנים", עמותת הגג של הארגונים. למעלה מאלפיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, נשים וגברים ובעיקר – הרבה מאוד צעירים, בשנות העשרים לחייהם ואף בני נוער, גדשו את סמינר אפעל.

האירוע הורכב מארבעה מקבצים, שבכל אחד מהם נערכו במקביל 13 אירועים ברחבי סמינר אפעל: הרצאות, פאנלים, בתי מדרש, מופעים, סדנאות ועוד. הבחירה בכל מקבץ הייתה כמעט בלתי אפשרית.

באחד המקבצים לא הייתה לי בעיה, כי לא הייתה לי בחירה – זה היה מופע בהנחייתי: "גם לתפילות תפרחת ושלכת" – שירתו היהודית של אברהם שלונסקי. מופע של מרכז "יובלים" (שאותו אני מנהל); אני לימדתי, עופר גביש ניגן והוביל את המוסיקה והזמרת אסתי כץ שרה. לא אעיד על עיסתי (אומר רק שאני נהניתי מאוד).

בשאר המקבצים בחרתי באירועים הבאים: * "נא להתנהג בהתאם" – יצירת תרבות פנאי חלופית לתרבות הריאליטי וה"בת מִצְווּשׁ". השתתפו העיתונאים אברי גלעד, יאיר שלג ואריאנה מלמד. הנחה מנכ"ל פנים ירון קנר. נושא חשוב מאוד, שראוי שהחברה הישראלית בכלל, וארגוני ההתחדשות היהודית בפרט, יקדמו אותו. * "באנו להיות מושפעים" – מאה שנים למסע המושבות של הרב קוק. בהנחיית הרב יוחנן פריד, ובהשתתפות ד"ר תומר פרסיקו, ח"כ ד"ר רות קלדרון וד"ר יוסי אבנרי. * "סוד קסמו של ספר האגדה", עם פרופ' אביגדור שנאן וד"ר מיכה גודמן.          

מופע הסיום של הכנס היה "שיר חדש" – לימוד בית מדרשי של שירים ישראליים על פי מקורות התלמוד והאגדה. הנחה ג'קי לוי, בשיח עם ד"ר רוני שוויקה ובהשתתפות המוסיקאים דניאלה ספקטור ודוד לביא, ששרו משיריהם וגם משירי אחרים. השיא היה ביצוע נפלא בעיבוד נפלא של "הכניסיני תחת כנפך", מפי דוד לביא. אגב, לא חל כל דילול באחוז הכיפות במופע של דניאלה ספקטור. הֱבְלֵי "קול בערווה אישה" או להיפך, הם מחוץ לתחום בעולם ההתחדשות היהודית.

עיקר עבודת ההתחדשות היהודית אינה בפסטיבלים, אלא בעבודת השטח היומיומית לאורך השנה, אולם כנס כזה טוען את המצברים ונותן הרבה כוח להמשך העבודה.   

* הגשם בסוכות אולי לא ממש ידידותי לקישוטים של הסוכה, אבל אצלנו לא מתווכחים עם הגשם.

* לבנות סוכה תחת גג, זה כמו להתקלח תחת מטריה.

* רשות החברות הממשלתיות החליטה לקבוע תנאי סף להשתתפות במכרז על תפקיד מנכ"ל החברה למתנ"סים – ניסיון בניהול ארגון שתקציבו מעל 100,000 ₪. משמעות הדבר, היא שעל ניהול הארגון החברתי, הקהילתי, החינוכי החשוב בישראל, לא יוכל להתמודד איש חברה, קהילה וחינוך. משמעות הדבר, שאדם שהיה מנהל מתנ"ס ולאורך השנים התקדם בתפקידים בתוך החברה למתנ"סים, ומכיר את הוויית המתנ"ס, הוויית החברה למתנ"סים והרעיון הקהילתי לפניי ולפנים, לא יוכל לנהל את החברה. מן הראוי לאפשר מכרז פתוח ולסמוך על שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות, שייקחו בחשבון גם את הניסיון הניהולי ואת הניהול הכספי, אך לא פחות מכך את ההתאמה, הניסיון והמחויבות לתוכן התפקיד.

שני מנכ"לים מיתולוגיים היו לחברה למתנ"סים. חיים ציפורי הוא האיש שהקים את החברה, עיצב את דרכה, גיבש את חזונה וניהל אותה במשך 15 שנה, עד יומו האחרון. פרופ' דב גולדברגר שהוביל את החברה במשך 12 שנים, הביא לצמיחתה הגדולה, לפריסתה בכל רחבי הארץ ולהעמקת שורשיה בחברה הישראלית. שני אישים משכמם ומעלה. שניהם לא היו עוברים את תנאי הסף של המכרז לתפקיד המנכ"ל. 

* בעקבות המאבק נגד סגירת חנות "סטימצקי" שואלים אותי אנשים מדוע, לדעתי, הרשת צריכה להחזיק חנות מפסידה. הבעתי לא מכבר את עמדתי העקרונית, על פיה רשת ספרים גדולה, רווחית ומצליחה כ"סטימצקי", צריכה לראות לנגד עיניה מעבר לחור של הגרוש, וניתן לצפות ממנה גם לשיקול חברתי של מכירת ספרים בכל מקום בארץ. אך אני רוצה להציב סימן שאלה נוסף – האם החנות באמת מפסידה? אני בספק. אין זה מן הנמנע, שהשיקול של הרשת, הוא שמשתלם לה יותר לסגור את החנות, לא לשלם שכר דירה, לצמצם את קו הנסיעה של האספקה ולפטר שלוש עובדות, כיוון שמרבית הצרכנים ישארו נאמנים לרשת, וייסעו לקנות בקריית שמונה, ראש פינה וצמח.

עצומה של בעלי כרטיס זהב ב"סטימצקי", המודיעים שלא יקנו עוד ברשת אם החנות תיסגר, תשפיע מאוד על החלטת הרשת. הנהלת הרשת מודעת לכך שמתארגנת עצומה כזו.

ובכלל, בימים האחרונים מגיעים מהרשת מסרים חיוביים, ואני חש שקרובה החלטה לביטול סגירת החנות. בסופו של דבר, גם יחסי ציבור עולים כסף והרשת משלמת הרבה מאוד על יחסי הציבור שלה. הרעש התקשורתי סביב סגירת החנות פוגע ברשת, ולהערכתי הוא עושה את שלו.    

* כתבתי בפייסבוק בזכות הספריות הציבוריות. מיד קיבלתי תגובה ברוח של "מה פתאום ספריות ציבוריות... גוזלים כסף מהחנווני והעצמאי כדי לממן מערכת של פקידים שיקבעו לנו מה לקרוא ומה לא לקרוא... בלה בלה בלה... סטלין". או... הרי אי אפשר בלי סטלין. הרי זו תמצית הדמגוגיה ה"ליברטנית" של אבירי מסיבת התה הישראלית. כל מה שציבורי, כל מה שמריח מדינת רווחה, כל מה שמייצג ערכים של אכפתיות חברתית, של ערבות הדדית הוא מיד ... סטלין... צ'אושסקו... קובה... צפון קוריאה.

כמובן שזו דמגוגיה פלקטית ופשטנית להחריד, שמעידה בעיקר על המשתמשים בה – אנשים שאינם מסוגלים לחשיבה מורכבת ועולמם הצר אינו מכיל אלא שחור ולבן. וכך, כל מה שאינו מסיבת התה – מבחינתם הוא צפון קוריאה. או לפחות יש לו קווים מקבילים לצפון קוריאה.

אך מה נלין עליהם, כאשר שופט בישראל כתב את אחד המשפטים התמוהים והתימהוניים בתולדות המשפט הישראלי, לפיו יש קווים מקבילים בין "אם תרצו" לפשיזם, כי שניהם מעדיפים לאומיות על אוניברסליות? הרי זהו בדיוק אותו היגיון עקום.

* "חדשות בן עזר"

* לחטיפתו ורציחתו של תומר חזן, לצורך סחר בגופתו, קדמו עשרות ניסיונות חטיפה של חיילים רק בשנה האחרונה. כך דווח בכתבה ב-YNET. ועל כך אנחנו ממש לא נוכל לטעון שלא הבאנו זאת על עצמנו. ונשאלת השאלה – מדוע המלצות ועדת שמגר בנוגע להתמודדות עם מקרי חטיפה טרם אומצו ופורסמו? לא רצו לפרסמם כל עוד גלעד שליט בשבי, אולם מאז כבר חלפו שנתיים.

* הזוועה של רצח ילדים בידי הוריהם, מותירה אותנו ללא יכולת להבין ולפרש את הרוע חסר הגבולות. אבל יש אנשים שיש להם תשובות מן המוכן, וכל זוועה כזאת היא הזדמנות תעמולתית לשירות דעותיהם הפוליטיות. כותב ד.י. בפייסבוק, שהאשם הוא בעיתון "הארץ". העיתון כל כך משחיר את פני המדינה שהורים רוצחים את ילדיהם כדי להציל אותם מהחיים בה. ונ.ב. מסבירה בפייסבוק שהורים רוצחים את ילדיהם בגלל "אקיבוש". בגלל "אקיבוש" אין לנו גבולות והנורמות של "אקיבוש" נכנסות גם לחיים שלנו בלה בלה בלה. בא לי להקיא מהציניות הדוחה הזאת, מהיציאה של אנשים במחול צ'רקסיה כפולה על דמם של ילדים חסרי ישע שנרצחו בידי הוריהם, העיקר שבהזדמנות חגיגית זו יוסיפו עוד קיסם למדורת השנאה וההסתה.

* השתלשלות פרשת ביטולה של הופעת אהוד בנאי בסוסיא, וביטול הביטול: עם פרסום ההופעה, החלה המערכת המשומנת היטב של סינדיקאט השנאה, ההסתה והמקארתיזם ה"שמאלני" להפעיל לחץ בלתי מתון בעליל לביטול ההופעה, שהרי אין המדובר בבני אדם כי אם במתנחלים. במקום להבהיר שהוא אינו מחרים אף אחד ולגנות את תרבות השנאה והחרם, בנאי החל להתפתל בדף הפייסבוק שלו, להסביר שהוא כידוע נגד אקיבוש, כלומר הוא דפקא פסדר, אבל הוא גם לא מחרים. ואז, תמונת הראי של המסיתים -  סינדיקאט השנאה, ההסתה והמקארתיזם ה"ימנני" התנפל על בנאי בהתלהמות מכוערת ונפסדת והחלה הסתה מ"ימין" להחרים את בנאי. זה חוק הפנאטים השלובים – הפנאטים המטורפים וצרי האופק מכאן ומכאן מסייעים זה לזה, מזינים זה את זה ויוצרים ברית של שנאה וקנאות. הרוב הציוני, הדמוקרטי השפוי שצריך לעמוד מול הטירוף, נכנע לו. אהוד בנאי העניק לברית הבלתי קדושה הזאת את מבוקשה – אמנם הוא נגד חרמות, אך בפועל הוא העניק ניצחון הן ל"שמאלנים" הפנאטים מחרימי ההתנחלויות והן ל"ימננים" הפנאטים שהסיתו להחרים אותו. הכניעה הזאת של הדמוקרטיה לקנאות, הדיפה ריח רע ועז של ויימאר.

ואז אהוד בנאי התעשת, וביטל את הביטול. ובדיוק על כך נאמר, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* השילוב בין מדיניותו הפייסנית של אובמה והולכת השולל של חמינאי ורוחאני מדיפה ריח רע ועז של מינכן.

* נגד מי אני יותר, אסד או ארדואן?

לא יודע.

מכל מקום, עדיף העימות ביניהם, על פני הברית שהייתה ביניהם.

* במאמר שפרסם יוסי ביילין ב"הארץ", אין שמץ של חשבון נפש על הסכם אוסלו ושל ניתוח כישלונו או אף הודאה בכישלונו. ביילין מעניק הילה מיתית ליגאל עמיר, כאילו הוא באקדחו הצליח לעצור את ההיסטוריה ואלמלא הוא, עד 1999 היה נחתם הסכם קבע עם הפלשתינאים. אין בדבריו התייחסות לכך, שעמדותיו של רבין היו רחוקות מאוד מהעמדות של ברק ושל אולמרט, שאף הן נדחו בידי הפלשתינאים ולא הביאו להסכם. ואין בפיו מילת ביקורת על ערפאת. הוא ממשיך לטעון את הטענה חסרת השחר, לפיה הטרור הפלשתינאי היה של הארגונים הקיצוניים, ובכך הוא מעניק רהביליטציה לאדם שהוביל את מתקפות הטרור הללו, האיש עמו חתמנו על הסכם אוסלו, יאסר ערפאת.

* כידוע, אביגדור ליברמן, בהיותו ח"כ באופוזיציה, איים בהפצצת סכר אסואן. האמירה הזאת לא תסלח לו לעולם. מסתבר, שהוא לא היה הח"כ היחיד ואף לא הח"כ הראשון שהעלה את הרעיון. קדם לו מנהיג מפ"ם (!) מאיר יערי, בדיון בו' החוץ והביטחון של הכנסת, ב-19 באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים, כהרתעה בפני ירי סקאדים מצריים לעבר ישראל. הדברים נחשפו עם פרסום הפרוטוקולים של ו' החוץ והביטחון של הכנסת בתקופת מלחמת יום הכיפורים, ופורסמו בידי אמיר אורן בגיליון ערב סוכות של "הארץ".

* לא אחת אני נשאל מדוע אני ממשיך לקרוא את "הארץ" חרף הביקורת החריפה שלי על דרכו? אמחיש את תשובתי בדוגמה. לאורך החגים, מתפרסמת במוסף הספרותי מסה בהמשכים, מרתקת, מלומדת, מקורית, יצירתית ועמוקה של דן מירון על שירתו של חיים גורי. מידי שנה, בחגים, נותן המוסף לדן מירון במה למסה ספרותית מרתקת בהמשכים. ועם כל הביקורת שלי על "הארץ", אני עדין מעדיף עיתון שגיבוריו התרבותיים הם גורי, עגנון או קפקא, על פני עיתונים שגיבוריהם התרבותיים הם מסעדנים ודוגמניות ומי שסלבריטיותם - אומנותם.

עם זאת, בסופי שבוע וחגים אני קורא את כל העיתונים. ולצערי, בשנים האחרונות חל כרסום באיכות של "הארץ", כולל חדירה של תרבות הסלב.

* דן מירון מאוד מדייק בכתיבתו, בדרך כלל, אך הוא טעה כאשר ציטט את השורה של נעמי שמר (עמה מתכתב גורי באחד משיריו) "ואם לא מחר אז מחרתיים" והגדיר אותה כשורה משירה "בשנה הבאה". הציטוט הוא משירה "מחר" ואת "בשנה הבאה" כתב אהוד מנור.

* החילוניות מזוהה בדרך כלל עם ערכים של ליברליזם, נאורות, סובלנות, פלורליזם, קבלת האחר וכד', נכון? אז זהו ש... קראתם את הראיון ב"מעריב" עם גברי בנאי, שבו התייחס (ולא בפעם הראשונה) לחזרתם בתשובה של כמה מאחייניו? לי הוא הזכיר דווקא את הסיפורים על חרדים היושבים שבעה על ילדיהם ש"יצאו לתרבות רעה". ציטוט: "הם מיסיונרים... הם באים ואומרים לך, 'בוא תעשה אצלנו שבת, תביא את הילדים', אבל אני אומר בוא אליי, תעשה אצלי שבת. אני רוצה לקחת אותך לים לאכול שרימפס. אבל זה? לא...". ואו. איזה עומק. שששששרימפססססס. וחשבתי, הלו, גם אני רוצה להיות ליברל נאור ומתקדם. אז הנה, יש לי אח טבעוני. אני אזמין אותו אל ביתי ואכריח אותו לאכול בשר. אה, זה לא נחשב, טבעוני זה לא דוס.

* בשל הגשר בין יום הכיפורים לסוכות, ילדי ישראל אינם לומדים על סוכות ולכן לא יידעו דבר על מהות החג הזה. יש לבטל את הגשר הזה, ולהחזיר את הימים לחופשת הקיץ, שתחזור להיות חודשיים תמימים. על משרד החינוך לצקת בחופשת הקיץ תוכן של חינוך קהילתי חברתי, באמצעות תנועות הנוער והמתנ"סים.

* בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, סיעת "יש עתיד" חילקה את אזורי הארץ בין הח"כים, וכל ח"כ נדרש להכיר את האזור ולייצג בפני הסיעה, הכנסת והממשלה את המטרות, האינטרסים והבעיות שלו. ח"כ רות קלדרון בחרה כאזור שלה את הגולן. היא לקחה מאוד ברצינות את המשימה. אחת לחודש היא מבקרת בגולן, במועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין ובמועצות הדרוזיות בגולן. היא לומדת את האזור, מכירה את פרנסיו, את מוסדותיו ואת אנשיו ומקדמת את הנושאים הקשורים לגולן שיש לה עניין בהם. איני יודע האם כל הח"כים לקחו את האזור שבאחריותם ברצינות כזאת. איני יודע האם הסיעה מכסה את כל אזורי הארץ. אבל אני רואה באופן שבו פועלת קלדרון מודל שראוי לאמץ אותו בכל הסיעות ולהפוך אותו חלק מן ההתנהלות הפרלמנטרית השגרתית. מודל כזה מקרב את הציבור לנבחריו, וחשוב יותר – הוא מקרב את נבחרי הציבור לשטח ולצרכים של האזורים השונים, בעיקר אזורי הפריפריה שהייצוג שלהם במערכת הפוליטית לוקה בחסר.

* בביקוריה בגולן רות קלדרון משלבת גם את מה שהיא אוהבת ויודעת לעשות יותר מכל – ללמד תורה. עד כה נערכו כבר שלושה ערבי לימוד בהנחייתה, במושב נטור, במושב נאות גולן ובקיבוץ אורטל.

הלימוד באורטל, במוצ"ש של סוכות, נדד מהסוכה הקיבוצית למועדון בשל הגשם. הוא משך קהל רב של חברים, צמאים ללמוד תורה בהנחייתה, בדומה לסיטואציה שהייתה ביישובים האחרים. ואכן, הלימוד היה מלמד ומענג.

* עדכון בנושא סגירת חנות "סטימצקי" בגולן. מיד אחרי החג, ראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב ייפגש עם מנכ"לית רשת "סטימצקי", בניסיון למנוע את סגירת החנות. גם אני הוזמנתי לפגישה, אך נבצר ממני להשתתף בה, במועד שבו היא תתקיים. ח"כ רות קלדרון לקחה על עצמה לפעול בנושא ולנסות לשכנע את הרשת לחזור בה מהחלטתה. מתארגנת עצומה נגד סגירת החנות. אלכס אנסקי דיבר על הנושא בתכנית השבת שלו בגל"צ, וציטט קטעים נרחבים ממאמרי "חנות קטנה ומטריפה". "מעריב" פרסם כתבה בנושא. אולם בינתיים אין שינוי בהחלטה. עובדות החנות קיבלו הודעה שעליהן לפנות את המקום עד 15 באוקטובר.

* אני קורא את הספר "זאב ז'בוטינסקי – לאומיות ליברלית", כרך א' של קבצי מאמריו של ז'בוטינסקי, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. זהו קובץ ממאמריו בשנות ה-20 המוקדמות של חייו, במפנה המאה שעברה. בקובץ באה לידי ביטוי גישתו הליברלית מאוד של ז'בוטינסקי. בין השאר, מופיעים מספר מאמרים העוסקים בעונשי כליאה ומאסר, ויש בהם גישה ליברלית מאוד, כמו דרישה לביטול עונש הצינוק ומאסרים בבידוד. וח"כים במפלגה של המתיימרים להיות תלמידיו, מתלהמים במאבק למען כליאתם של אלפי בני אדם לשלוש שנים ומעלה, ללא משפט. ואם שמעתם רעשים מוזרים בהר הרצל, אין זה מן הנמנע שאלו העצמות המתהפכות בקברו של ז'בוטינסקי.

* "חדשות בן עזר"