הבלוג של אורי הייטנר

יכול להיות שזה נגמר / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 20.2.17

מחרתיים יחגוג יהונתן גפן את יום הולדתו השבעים. בערך על אודותיו בוויקיפדיה הוא מתואר: "משורר, מחזאי, סופר, פזמונאי, עיתונאי, סאטיריקן, פובליציסט, מגיש טלוויזיה ומתרגם ישראלי". הכל נכון. הייתי מוסיף בתום השורה הזאת עוד שתי מילים: "שנוי במחלוקת". המחלוקת אינה על כישרונו, אלא על האפיקים בהם הוא מנתב אותו.

הפינה מוקדשת היום ליהונתן גפן, ואפתח אותה בסגנון המוכר כ"הספד של פוליטיקאי", ברוח "אני והמנוח". לגבי המנוח – שיבדל לחיים ארוכים כמובן, ותהיה זו סגולה לאריכות ימים. אך אספר על הרומן שלי עם יהונתן גפן.

היכרותי עם יצירתו של גפן היא מהיותי ילד צעיר, שמאז כיתה ג' הוא קורא עיתונים מושבע ודעתן. העיתון שקראנו בבית היה "מעריב". למגזין השבת קראו "ימים ולילות", ובמגזין זה הופיע מדור שבועי של יהונתן גפן הצעיר, "הצד הרביעי של המטבע". העובדה ש"מעריב", שנחשב לעיתון שמרני וממוסד עם נטיה ימנית, העניק במה שבועית, קבועה ומכובדת, במגזין הנחשב, בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, לצעיר בן 25, איש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי, שבמידה רבה מייצג את ההיפך מדרכו של העיתון, מעידה הן על גפן והן על "מעריב". היא מעידה על האיכות, היצירתיות, המקוריות והכישרון שזוהו בגפן, ועל הפתיחות הרבה של "מעריב". לימים הם הכניסו למגזין, לשם איזון, את הטור "שיפודים" של מאיר עוזיאל, אך לדעתי הוא לא הגיע לאותה רמה.

אני התחלתי לקרוא עיתונים כאשר יהונתן גפן החל לכתוב את הטור שלו. אהבתי אותו מאוד והקפדתי לקרוא אותו בדבקות, מדי שישי בצהרים. וכיוון שכבר אז הייתי דעתן, כבר אז לא הסכמתי כמעט עם אף מילה שהוא כתב. ובכל זאת, אהבתי מאוד לקרוא אותו וקראתי בשקיקה כל מילה. אהבתי את ההומור, את השנינות וגם את האתגר שבהתמודדות עם דעה אחרת. עד היום, אני זוכר היטב כמה מן הקטעים של יהונתן גפן שקראתי בעיתון לפני 40 ואפילו 45 שנים. אני זוכר היטב טור שבו הוא תיאר את ההזדהות המוחלטת של כולנו עם נבחרת הולנד שהתמודדה עם גרמניה בגמר גביע העולם ב-1974 ואיך בסוף הנאצים ניצחו אותנו. אני זוכר טור שבו כתב נגד ירי בגורילה שברחה מגן החיות. אני זוכר טור מבחירות 1977 שבו לעג למפלגה קיקיונית שנקראה "מפלגת הדור החדש" בראשות צבי סער. סער טען שהוא בן גוריון החדש. גפן כתב, שאילו בן גוריון היה עונב עניבה ארוכה כשל סער, הוא היה דורך עליה ונופל. אהבתי את הדרך העוקצנית, הסאטירית, האירוניה המושחזת, שבה הוא תקע סיכה בבלון הזה. ובטור הזה הוא פרסם גם שירים, שבזכותם התאהבתי בו כמשורר ופזמונאי. אני זוכר, למשל, שהוא פרסם בעיתון את "אתם זוכרים את השירים" ואת "גן של שושנים". כבר אז, כילד, גיבשתי עמדה אמביוולנטית כלפיו; עמדה של הערכה לצד דחיה.

כנער רכשתי והכרתי על פה את תקליטיו "מכתבים למערכת" עם דני ליטני ו"שיחות סלון" עם יעל לוי, קלפטר ואחרים. היו אלה קברטים ששילבו מערכונים סאטיריים עם פזמונים שכתב. המערכונים היו קטעי קריאה שאותם הוא קרא בעצמו, בקולו הרדיופוני ובדיקציה החיננית שלו.

אני זוכר שיזמתי וארגנתי ערב תרבות בשכבה שלי בצופים, ערב "שיחות סלון", שבה קבוצה מתוך השכבה ביצעה את התקליט כולו, מראשיתו ועד סופו, לפי הסדר, עם כל המערכונים והשירים. בעיקר אהבתי לבצע את המערכון "סוף המסיבה", יחד עם טלי, חברתי לשכבה, וכנער בן 16 כל כך נהניתי מה"לגזרים אני אקרע אותה" עם ההתנשפות אחרי המשפט.

ושוב, בגרעין, בשל"ת המוקדם בבית השיטה, ארגנתי ערב יהונתן גפן, ושוב ביצעתי את "סוף המסיבה", הפעם עם פולה, חברתי לגרעין. ובמסיבת הסיום של ההיאחזות, כתבתי וביצעתי פרפרזה על המערכון הזה, שתיארה את חיי ההיאחזות.

הייתי בן 15 כשיצא "הכבש הששה עשר". זה גיל שבו נוער מתנער משירי ילדים, שמצטיירים לו ילדותיים, ומתרחק מהם עד שהוא חוזר אליהם בחלוף שנים, בילדותו השניה כאבא. אבל "הכבש הששה עשר" היה משהו אחר, גם בעיניי וגם בעיני חבריי. אהבנו מאוד את התקליט ואת שיריו וקטעי הקריאה שבו; שרנו אותם. גם אותו אני זוכר על פה, מאז. בכלל, אני חושב שכתיבתו לילדים היא פסגת יצירתו של גפן. זה קצת מוזר, היום, כאשר אנו יודעים, מסיפורי בנו, איזה אבא מחורבן הוא היה. אגב, לפני כשנתיים לקחתי את בתי לראות את יהונתן גפן ב"הכבש הששה עשר". בהופעה הזאת כל ההורים התמוגגו, אך הילדים... לא ממש התחברו.

וכך, קניתי ואהבתי את ספריו, את "בעיקר שירי אהבה" ואת "פחות אבל כואב" וגם את הרומן "שיני חלב". אני זוכר איך העתקתי ושלחתי שיר מתוך "פחות אבל כואב", שיצא זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל, למכתב אהבה לבחורה שניסיתי להתחיל אתה. ללא הצלחה, יש לציין.

אבל עם השנים, הסתייגותי מגפן הלכה וגברה. התרשמתי שככל שהוא התבגר, כך הוא נשאר תקוע במרד הנעורים. חן הנעורים של גיל עשרים הוא קצת פאתטי בגיל 40, 50 ו-70. ומה שנראה לי כסרקזם מושחז בנעוריי, מצטייר היום בעיניי כנרגן ופאתטי. עם השנים, איבדתי סבלנות לכתיבתו, שחזרה על עצמה עד לזרא. את מאמריו ב"מעריב" התחלתי לקרוא ברפרוף, מאוכזב ומשועמם, ובהדרגה כמעט והפסקתי להציץ בהם. והסדרה שלו בחינוכית על תולדות המדינה ממש רדודה ופלקטית במסריה הפוסט ציוניים.

ואף על פי כן, אי אפשר לקחת מיהונתן גפן את "אבא סיפור", "ערב של יום בהיר", "גן של שושנים", "מקום לדאגה", "לוקח ת'זמן", "דון קישוט" (שהוא כתב על אייבי נתן, ובנות הגרעין שלי שרו עליי במסיבת הגיוס שלנו), "הילד הכי קטן בכיתה", שירי התקליט "האישה שאתי", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "עד עולם אחכה",  "כשאת בוכה את לא יפה", "אוריה החתי", "שיר אהבה פוליטי" שהשמענו כאן, "שיר בין ערביים", "יונתן סע הביתה" ועוד רבים וטובים.

באורטל אנו מקדישים מדי שנה ערב חורף ליוצר מסוים – אחד הערבים הוקדש ליהונתן גפן ואני שרתי בו את "שיר לשירה", האהוב עליי במיוחד. השמעתי את השיר גם כאן בפינה, כמו שירים נוספים ובהם "דון קישוט", "גן של שושנים", "אחינועם לא יודעת", "הבלדה על חדוה ושלומיק" ועוד.

אני מזהה לעתים שני יהונתן גפן סותרים. יהונתן גפן אוהב להיות ציניקן ופרובוקטור, מנוכר וניהיליסט ואף נרגן וממורמר, אך בין שיריו מבצבצת לעתים תמימות פטריוטית, נוסטלגיה לנעוריו בנהלל ושאריות של החינוך הטוב שקיבל שם, ושהוביל אותו להיות קצין בצנחנים. דיברנו על כך כשהשמענו לאחרונה שניים משיריו - שירו "אהרון דוד" על א.ד. גורדון ושירו "אתם זוכרים את השירים - שיר נוסטלגי תמים וחף מציניות, שיר געגוע לנעורים ארצישראליים בהתיישבות העובדת.

וכך במידה מסוימת גם בשיר שאותו אשמיע היום, "יכול להיות שזה נגמר". למה במידה מסוימת? כי כאן הנוסטלגיה היא גם ביקורת על ההווה, ההווה של תחילת שנות ה-70, כאמירה: איפה אנחנו ואיפה הם? אך ה"הם" אליהם הוא מתגעגע השיר הזה, הם אותם "הם" בהם הוא סונט, להם הוא לועג ביצירות אחרות שלו.

אני רואה בשיר ביטוי למיאוס שלו מן הריקנות של חיי הבוהמה התל-אביבית של שנות ה-70 אליה השתייך, או לפחות ניסה להשתייך, ולימים התנכר אליה בספרו "חומר טוב" – ספר השיימינג לחבורת "לול". מה שהוא בשום אופן לא הצליח למצוא בחיי ההוללות הבוהמיים, הוא שמחה. והוא פותח את השיר במילים "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". אומרים, לא בטוח שזה נכון. ולכן הוא מוסיף באירוניה "והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי".

השיר מלא בגעגוע נוסטלגי לייצוגים ולדימויים של ארץ ישראל הישנה והטובה, כשם התקליט שבו מופיע השיר. רשימת המלאי האסוציאטיבית מרשימה מאוד: שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור, על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור, תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד, שני עצים שיקמים, אנשים יפים מלאים חלומות, אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות, פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים, אנגלים, מחתרת ו"ילקוט הכזבים", שפם ובלורית, כאפיה על צוואר, ירון זהבי, אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים.

והוא שואל: "יכול להיות שזה נגמר?"

שאלה מצוינת. השפם והכפיה הם אופנות, זה לא באמת חשוב. השאלה היא האם הרוח שבנתה את הארץ והקימה את המדינה עדין קיימת. מהי אותה הרוח, שבזכותה היה פה שמח? הייתה לאנשים הללו משמעות; הייתה משמעות לחייהם, היה להם בשביל מה לקום בבוקר. מהו המשהו הזה? "כי לנו, לנו, לנו ארץ זו".

יהונתן גפן, אחד הדוברים הבוטים נגד האמונה הזאת, הוא אחד הסמלים של האליטה המנוונת שוויתרה על המסר הזה, שלעגה לרעיון הזה, שהציגה אותו כ"לאומנות" ו"כיבוש". ולכן, ליהונתן גפן המנוכר אין בשביל מה לקום בבוקר, וכשאין בשביל מה לקום בבוקר, נדמה שהשמחה היא משהו שנגמר לפני שהוא נולד. הוא אומר שהיה לדור החלוצים חלום נהדר, אבל כשהוא בא לראות, הוא לא מוצא שום דבר.

מה שהוא אולי אינו יודע, הוא שזה לא נגמר, כי יש עוד הרבה הרבה אנשים, בעיקר צעירים, שמאמינים כי לנו לנו לנו ארץ זו, ולכן יש להם בשביל מה לקום בבוקר, ויש להם חלום נהדר להגשים.

את השיר הלחין שם טוב לוי ושר אריק איינשטיין. הוא הופיע בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה", שרובו גרסאות כיסוי יפהפיות לשירים מהתקופה עליה כתב גפן את השיר. אריק איינשטיין שר רבים משיריו של יהונתן גפן, אך לאחר צאת הספר "חומר טוב" הוא טען שהספר רצוף שקרים והוקיע את גפן.

נברך את יהונתן גפן בן השבעים ונזכור שיש לנו בשביל מה לקום בבוקר, כי לנו לנו לנו ארץ זו.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,

והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי

שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור

על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור

תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד

שני עצים שיקמים, אנשים יפים מלאים חלומות

ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,

כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא

היו פעם רק יתושים וביצות

אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר

אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר

יכול להיות שזה נגמר.

יכול להיות שזה נגמר.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי

פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים

אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים

שפם ובלורית, כאפיה על צוואר, ירון זהבי

אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים

והיה להם בשביל מה לקום בבוקר

כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא...

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי.

* משפט המפתח – האווירה במסיבת העיתונאים המשותפת של טראמפ ונתניהו הייתה חמה וידידותית, כמו הביקור כולו. זה טוב, זה חשוב, אין לזלזל במחוות הללו. אולם אין זה העיקר. העיקר הוא המסרים המדיניים.

מה היה המסר של טראמפ?

מיד עם תום מסיבת העיתונאים התראיינו ברדיו בזה אחר זה ח"כ עומר ברלב וראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן.

ברלב ציין שטראמפ קרא לוויתורים ישראלים ולהפסקת ההתנחלויות, וחגג ניצחון. יוסי דגן חגג ניצחון מכך שלראשונה קופל דגל שתי המדינות.

מי צודק? שניהם צודקים וטועים. שניהם צודקים בכך שהם אכן ציינו דברים שנאמרו והבליטו אותם. שניהם טועים בכך שהם "גיירו" את טראמפ למסר שלהם ולא הציגו תמונה אמתית.

מהי התמונה האמתית? האמת היא שבנושא הפלשתינאי לא השמיע טראמפ מסר של ממש. דבריו היו מסך של ערפל.

משפט המפתח בנאומו היה שאין זה משנה לו אם הפתרון יהיה שתי מדינות או מדינה אחת – הוא יקבל את מה שהצדדים ירצו.

המשפט הזה ניתן לפרשנויות שונות:

1. עוד טרם גיבשתי מדיניות ולכן אני נמנע מלקבוע מסמרות ולהתחייב לעמדה מסוימת. מבחינתי עדיין הכל פתוח.

2. כבר גיבשתי מדיניות (או אני בדרך לגיבוש מדיניות) אך כיוון שאני רוצה בהידוק היחסים עם ישראל, אשתדל להגיע להבנות ואולי אף להסכמות עם נתניהו, ולכן לא אביע בשלב זה עמדה פומבית, בוודאי לא לפני הפגישה.

3. אין בכוונתי להפעיל לחץ על ישראל ועל נתניהו, ולכן אני מבהיר מראש שאגבה את המדיניות שישראל תבחר.

4. לא אחליט בעבורכם, אבל דעו שהאלטרנטיבה היחידה לפתרון שתי המדינות היא פתרון "המדינה האחת", כלומר מדינה דו-לאומית על כל השטח. רק אתם תבחרו בין שתי החלופות.

אני נוטה לפרשנות הראשונה. מבחינת טראמפ, בשלב זה הכל פתוח.

* אוטוסוגסטיה – מעריציו המושבעים של טראמפ בימין הישראלי משדרים לאחרונה אותות הזויים כמו: העברת השגרירות לירושלים היא לא צעד כל כך חשוב... זה בסך הכל עניין הצהרתי, חסר חשיבות מעשית.

כלומר, פתאום אין בעיניהם משמעות לאי הכרה בירושלים, בחלק כלשהו של העיר, כבירת ישראל. פתאום, לא כל כך חשוב בעיניהם הזלזול בריבונותה של ישראל להחליט מהי בירתה.

מישהו אמר אתרוג ולא קיבל?

* מחוץ לקופסה – ציטוטים משני מאמרים צמודים ב"ידיעות אחרונות", מעידים על משב רוח רענן, המנסה לנער את הדוגמות העבשות שבהן תקוע השיח הישראלי.

יועז הנדל: "מדינת ישראל בעשור האחרון פרגמטית יותר מהפוליטיקאים שלה. מאז אוסלו אנו בתהליך הפרדה מהפלשתינאים. לא הפרדה ביטחונית. גם הקווים הגיאוגרפיים מלמדים על הפרדה. כך מרצועת עזה. ממרכזי הערים. מחמש שכונות ערביות מעבר לחומה בירושלים בלי שהכרזנו.

בבטן, מרבית הישראלים מבינים שאי אפשר כבר לממש את נאום בר-אילן. בראש ובראשונה כי מדינה פלשתינאית לא יציבה בקווי 67' מסוכנת לישראל. אחרי זה בגלל שהפלשתינאים לא מסוגלים. אין חיבור פוליטי בין עזה לרמאללה, אין הנהגה שיכולה להתפשר. בסוף בגלל שהירדנים לא רוצים מדינה כזאת על הגבול שלהם.

מה שנותר הוא הרשות הפלשתינאית, שישראל מטפחת בכסף ובביטחון למרות שהצהרות הפוכות. על הבסיס הזה יצמח משהו וזה לא מדינה אחת דו-לאומית. אין בישראל כאלה שמבקשים תוספת של שני מיליון אזרחים פלשתינאים. מדינה מינוס כמו שנתניהו הגדיר, אוטונומיה מורחבת לפי בנט או כל דבר אחר".

בן דרור ימיני: "המסקנה איננה שצריך להגשים את החזון הפלשתינאי של מדינה אחת גדולה, שאומץ גם עם ידי חישוקאי הליכוד. רחוק מכך. גם הפתרון של שתי מדינות לא נמצא על המדף. הרי הפלשתינאים [...] לא רוצים מדינה לצד ישראל. זה מחייב כל אדם שהעובדות עדין יקרות ללבו לצאת מהקופסה. אולי לא שתי מדינות. בוודאי לא מדינה אחת. יש צורך במשהו חדש".

* כוונה לפגוע בביטחון המדינה - הניסיונות להגיע ל"הבנות" ואולי לעסקת טיעון עם ח"כ גטאס מגונים. עקרונית, אין מקום לעסקאות טיעון והסדרים שונים עם אישי ציבור. כאשר מדובר באיש ציבור, יש עניין לציבור להגיע לחקר האמת, לדעת מה באמת קרה, ללא הנחות וללא טיוח. קל וחומר, כאשר מדובר בעבירות ביטחוניות, בפגיעה בביטחון המדינה.

גטאס אינו מכחיש את העובדות; אין מחלוקת על כך שהוא הבריח טלפונים ניידים למחבלים כלואים. אין כל אפשרות להאשים אותו בפחות מסיוע לטרור ובכוונה לפגוע בביטחון המדינה. מדובר בפשעים שעליהם עליו לשבת שנים רבות מאחורי סורג ובריח.

* פשע שנאה - המשטרה סגרה, מחוסר אשמה, את תיק החקירה של הסטודנטית מ"בצלאל", שיצרה פוסטר של נתניהו ולידו חבל תליה.

חן ליברמן וענבל גזית תהו בגל"צ – למה כל אלה שיצאו נגדה השתתקו פתאום?

אז אני לא שותק. החלטת המשטרה ממש לא מעניינת אותי. המשטרה חקרה את המישור הפלילי – האם הייתה מסוכנות בכרזה. אולי החלטת המשטרה מוצדקת, אולי לא.

אותי לא מעניין המישור הפלילי אלא המוסרי, הערכי. העובדה שהמוסד המכשיר את אליטת האמנות הישראלית רואה בתועבה הזאת, המביעה כמיהה לתלייתו של ראש הממשלה, "יצירת אמנות" לגיטימית שחל עליה חופש הביטוי, היא התופעה החמורה; חמורה יותר מכרזת התועבה, החמורה בפני עצמה.

* ובינתיים במשרד החינוך – שעה שביקום המקביל של הפוסט אמת, פייק ניוז והעובדות האלטרנטיביות, קוראי "הארץ" מקבלים "מידע" על "ההשתלטות והאינדוקטרינציה הלאומנית במערכת החינוך" תחת בנט, וזה נשמע כמו "אוי אוי אוי", במשרד החינוך הריאלי, מפמ"רית מקצוע האזרחות יעל גוראון, המובילה קו בעייתי ביותר, הנוטה לפוסט ציונות, קיבלה קביעות. משמעות המינוי הוא הנצחת החולי המהותי במקצוע החשוב הזה.

אין לחשוד בבנט שזה הקו שלו, ואיני מקבל את הטיעון הפופולרי לפיו בנט מפחד מהתקשורת ומתחנף לשמאל הקיצוני.

אז למה הוא נהג כך? כי הראש שלו נמצא בתפקידים שלדעתו הוא ראוי להם, ראשות הממשלה או לפחות משרד הביטחון, ולא נותר לו קשב למשרד עליו הוא מופקד.

* דיכוטומיה מעוותת - בוועידת החינוך של "ידיעות אחרונות" ו"וויינט" שתתקיים בחודש הבא, ייערך עימות תחת הכותרת "חינוך לערכים בעולם של מחלוקות". נושא חשוב ורציני. ומהי כותרת המשנה? "חינוך לפלורליזם וביקורתיות או חינוך לאהבת ישראל ופטריוטיות". מבחינה שיווקית זו אולי כותרת סקסית, אבל כל כולה שקר וכזב; התגלמות עולם ה"פוסט אמת" וה"עובדות האלטרנטיביות". אין ולו שמץ של סתירה בין פלורליזם וביקורתיות לבין אהבת ישראל ופטריוטיות.

מנסחי הכותרת יצאו מנקודת מבט אנטי פטריוטית הבזה לערך אהבת ישראל, וכביכול מתוך פלורליזם וביקורתיות הציגו את הדיכוטומיה הזאת. אולם למעשה הם גילו גישה אנטי פלורליסטית בעליל, כיוון שהם הוציאו מכלל הפלורליזם את הפטריוטיות. למעשה, ה"הפלורליזם" שלהם כולל אך ורק את מי שהנו "פלורליסט" בדיוק כמוהו. פלורליסט כמוהו, הוא מי שאינו פטריוט. וכיוון שהפטריוטיות היא רחבה מאוד ומכילה מגוון דעות רחב ביותר, מי שאינם פטריוטים הם קבוצה קטנה וקיצונית ביותר. מכאן שאותם "פלורליסטים", מוכנים לסבול ולקבל גוון אחד, מצומצם מאוד, מן הספקטרום האינסופי של הצבעים והגוונים.

אהבת ישראל חייבת להיות פלורליסטית, כיוון שעם ישראל הוא מגוון ותרבות ישראל היא מגוונת. כך שהדיכוטומיה השקרית הזאת סותרת את עצמה מיניה וביה.

ביקורתיות? קודם כל יש מקום לגישה ביקורתית על האקסיומה כאילו יש סתירה בין ביקורתיות לפטריוטיות ואהבת ישראל.

* לצבי יש בעיה – צפיתי בתכניתו החדשה של צביקה הדר "מחר שבת". הסתמיות בהתגלמותה.

            * ביד הלשון

קלע אלון – בפינות קודמות הזכרנו שמות יישובים המנציחים את זכרו של יגאל אלון – היישוב אלון במדבר יהודה וקיבוץ יפתח, הקרוי בשמו המחתרתי של אלון.

יישוב נוסף על שמו של אלון הוא בצפון הגולן, ממערב לצומת אמיר (צומת ווסט) ומעל נחל עורבים. בדומה לאלון שבמדבר יהודה, כך גם קלע אלון, בעצם ישיבתו בגולן, מגשים את מורשתו המדינית וההתיישבותית של אלון.

למה קלע? כי הוא באזור הכפר הסורי הנטוש קַלַע. ואלון, כאמור, על שמו של יגאל אלון.

תחילה הוקם במקום קיבוץ, הקיבוץ החמישי בגוש קיבוצי צפון הגולן, אולם הוא לא שרד, והפך להיאחזות נח"ל. היום קלע אלון הוא יישוב קהילתי. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* משיח שקר - אנשי הימין שהאמינו במשיח השקר טראמפ, ופנטזו שהוא עומד להגשים את חזון ארץ ישראל השלמה, מתחילים להתפכח. מהי תגובתם? הם מאשימים את ... נתניהו. כביכול, נתניהו שיבש לטראמפ את התוכנה. למה הם מאשימים את נתניהו? וכי מה יעשו? יודו בטעותם? זה הרבה יותר קשה.

וכך נתניהו, שמזה שנתיים עושה הכל כדי לרצות אותם, מועלה בידיהם על השיפוד.

* הרוויזיוניסט האחרון – רובי ריבלין הוא המוהיקני האחרון של הציונות הרוויזיוניסטית, שמשמעותה: דבקות חסרת פשרות בארץ ישראל השלמה ודבקות חסרת פשרות בשוויון זכויות מלא לכל תושבי הארץ. לכן, לא הופתעתי כאשר הוא הציג את משנתו בכנס ירושלים, וקרא להחיל את ריבונות ישראל על כל יהודה ושומרון, ולהעניק אזרחות מלאה לפלשתינאים החיים שם.

אם יהדות ארה"ב תעלה לארץ בהמוניה, גם אני אתמוך בכך. אולם כיוון שהחזון הזה אינו נראה בר מימוש, משמעות הצעתו של ריבלין היא איום משמעותי על היותנו מדינה יהודית, בעלת רוב יהודי ברור לדורות. הצעתו של ריבלין היא הדרך להפיכתנו למדינה דו-לאומית.

כריבלין, גם אני מאמין בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה, אולם אני מבין שאין מנוס מפשרה טריטוריאלית, כדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית.

* מוכי שנאה - ספק אם יש אמת בידיעות על מינויה של ציפי לבני לתפקיד בכיר באו"ם, אולם הרשת רועשת, ומלאה בפוסטים ימננים דוחים, המציגים את מינויה כמינוי אנטי ישראלי, מינוי של אויב. איזה אנשים עלובים, מוכי שנאה.

ציפי לבני היא מבחינתי יריבה פוליטית ואידיאולוגית, אולם היא פטריוטית ישראלית לעילא ולעילא, ואם תהיה הישראלית הראשונה שתמונה לתפקיד בכיר באו"ם, אהיה גאה בה, בהיותי ישראלי.

טוב, אני לא דוגמה, אני פטריוט של מדינת ישראל, לא של "מחנה הימין".

* אין כלום – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", מוגדרות התכונות הנדרשות מן השרים ונושאי משרות ציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע".

* יש כלום – מסתמן: התיק נגד שמעון בטאט, מקורבו של הרצוג, בנושא הקמפיין הנגטיבי נגד שלי יחימוביץ' במימון בלתי חוקי ובתרומה אסורה בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, יבשיל לכתב אישום (בכפוף לשימוע). כזכור, לפני ימים אחדים הודיע היועץ המשפט לממשלה מנדלבליט על החלטתו שלא להעמיד לדין את הרצוג, באותה פרשה, בשל העדר ראיות מספיקות.

מהודעת מנדלבליט ברור ששחיתות הייתה גם הייתה. וכנראה שהיא אף תניב בקרוב כתבי אישום.

ישראל היא מדינת חוק, ואם אין תשתית ראייתית להעמיד אדם לדין, אין להגיש נגדו כתב אישום. אולם מן הבחינה הציבורית, איש ציבור בכיר ומועמד לראשות הממשלה אינו יכול לתפוס מחסה מאחורי היעדר ראיות מספיקות בפרשת שחיתות ועבירות על החוק שנעשו למענו, בקמפיין שלו, והעמרי שרון או השולה זקן שלו יעמדו לדין, מבלי שהוא יינזק. קל וחומר, כאשר מדובר במי שהגיע למנהיגות בזכות השתיקה. הוא לא יוכל להישאר טפלון לנצח.

* קומיסר התקשורת - אם אכן המובן מאליו יקרה, ונתניהו ייאלץ להיפרד סוף סוף מתפקידו כשר התקשורת, הוא ימנה לתפקיד שליח שישרת אותו ללא עכבות, בלי לשאול שאלות; את מי שהכי קל לגנוב אתו סוסים. להערכתי, המועמד המוביל הוא צחי הנגבי. אין מתאים ממנו לתנאי המכרז. מבין כל המועמדים האפשריים, בעלת הסיכוי הנמוך ביותר היא גילה גמליאל, שאם תהיה בתפקיד, היא עוד עלולה לראות עצמה מחויבת לטובת הציבור.

* עיר מקלט – הידיעות על כך שאלחנדרו טולדו, נשיאה לשעבר של פרו, המבוקש בחשד לשוחד, עשה דרכו לישראל, שלה אין הסכם הסגרה עם פרו, התבררו כשגויות, או לפחות מוקדמות. אני שמח על תגובתה המהירה והנחרצת של ישראל, על פיה לא יורשה טולדו להיכנס לישראל ויוחזר לארצו. אסור שישראל תהפוך לעיר מקלט לפוליטיקאים מושחתים מן העולם, וטוב שהמסר הזה הובהר לעולם כולו מיד, ללא כל היסוס. אם לא ננהג כך, עוד תפתח רכבת אווירית של פוליטיקאים מושחתים בדרך לישראל.

* מופרעות נפשית - סוגיית האלוהות – קיומו של אלוהים, מהותו ומשמעותו, מלווה את האנושות מתחילתה ותלווה אותה כל עוד היא קיימת. גדולי הפילוסופים ואנשי הרוח בכל הדורות עסקו בכך. תשובה לשאלה זו לא תהיה לעולם, כיוון שאמונה, מעצם מהותה, אינה אמפירית. האלוהים, אם קיים או איננו – עצם מהותו היא כזו, שהוא בלתי ניתן להוכחה ולא להפרכה.

רוגל אלפר: "האמונה באל כזה היא משגה כה נבער, עד שיש בו מן הטמטום ומן המופרעות הנפשית".

כל הוגי הדעות בכל הדורות מטומטמים ומופרעים נפשית, על פי אלפר.

ובכלל, בכל הקשור ליציבות נפשית, אי אפשר לחשוד באלפר ולו בקורטוב של מודעות עצמית.

* טמטום - הפשקוויל של אלפר הוא תגובה לסדרת מאמרים של חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, שבהם יצא נגד חילוניות חלולה (ובין השאר הדגים זאת באזכור הפשקווילים של אלפר). ועל כך הגיב אלפר: "עם הדת האורתודוקסית צריך להתעמת בנחרצות ובנחישות, בלי הפוליטיקלי קורקט המתייפייף, שנודף מגישתו של אבינרי... אין אלוהים ולהאמין בו זה טמטום".

מאמריו של פרופ' אבינרי ב"הארץ", כולל אלה שאיני מסכים כמעט עם אף מילה בהם, הם קרן אור באפילה. בכל פסקה מכל מאמר של אבינרי יש יותר עומק ויותר תוכן מבכל הפשקווילים המטומטמים, המופרעים והנבערים שכתב אלפר מימיו.

* חג האהבה - איזו קפיצת הדרך. רק בשבת חגגנו את טו בשבט וכבר ביום שלישי - את טו באב.

            * ביד הלשון

יפתח - בפינה שהוקדשה לשם משפחתו של יגאל אלון, סיפרתי שיש יישוב וחצי המנציחים את שמו. קודם כל – טעיתי, משום מה שכחתי דווקא יישוב שהייתי חייב לזכור, אך עליו אכתוב את הפינה הבאה.

על היישוב אלון שבמדבר יהודה כבר כתבתי, ומהו החצי? אולי אפילו רבע. קיבוץ יפתח משמר בעקיפין את שמו של יגאל אלון, אך דווקא את שמו המקורי, פייקוביץ'.

איך הגעתי מיפתח לפייקוביץ'?

קיבוץ יפתח יושב בגליל העליון, ברכס נפתלי, ליד מצודת ישע, בקרבת גבול לבנון. הקיבוץ עלה לקרקע כיישוב משלט ב-1948 בעיצומה של מלחמת השחרור, בידי לוחמי הפלמ"ח שלחמו בקרבות הקשים לשחרור הגליל, אבדו בהם רבים מחבריהם, וראו לנכון להיאחז באדמה ששחררו, להכות בה שורשים ולהקים בה את ביתם.

הפלמ"חניקים, שייסדו את הקיבוץ, נתנו לו את שם חטיבתם – חטיבת יפתח. החטיבה נקראה כך, כיוון שהוקמה מאיחוד שלושה גדודי פלמ"ח לצורך מבצע יפתח – המבצע לשחרור הגליל העליון ובתוכו העיר צפת, בחודשים אפריל – מאי 1948.

על המבצע פיקד יגאל אלון. על פי החלטת ראש אג"ם יגאל ידין, נקרא המבצע "מבצע יפתח", כשמו המחתרתי של המפקד – יפתח. אלון קיבל את שמו המחתרתי, מראשי התיבות: יגאל פייקוביץ' תל חי.

ובמיתולוגיה הפלמ"חניקית ראשי התיבות קצת שונים: יגאל פייקוביץ' תן חופש.

ויגאל אלון היה משיב: פלמ"ח! פה לא מקבלים חופש!

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"