הבלוג של אורי הייטנר

המאמר פורסם לראשונה לפני עשר שנים, בגיליון מיוחד של "על הצפון" לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים

09:00 בבוקר. הטלפון מצלצל בביתנו. היום יום הכיפורים. זו בוודאי טעות. אצלנו לא מטלפנים ולא מקבלים שיחות ביום הכיפורים. אך הטלפון עקשן והצלצול אינו מרפה. אחותי הגדולה מרימה בהיסוס. "מדברים מן הצבא. אפשר לדבר עם יוסף הייטנר?". – "הוא בבית הכנסת". - "אז תקראו לו מיד. עליו להתייצב מיד ביחידה. יש לו מילואים".

זו בטח מתיחה. מה פתאום מילואים, כך, פתאום, באמצע יום הכיפורים? אבל מי יודע, לא ניקח זאת על אחריותנו. שאבא יחליט. אחותי ואני צועדים במהירות לבית הכנסת. אני נכנס פנימה ומספר לאבי. מסתבר שהוא אינו הראשון. אחדים מן המתפללים כבר נשלפו. אנו חוזרים במהירות הביתה, בחצי ריצה. בינתיים חזרה הביתה גם אמי, שהלכה לאזכרת נשמות בבית כנסת קרוב יותר לביתנו. בהגיענו אנו פוגשים את מנחם, השכן הדתי שלנו, לבוש במדי הצנחנים, תרמיל על שכמו והוא נכנס למכונית. "איך זה ייראה?", אני חושב בלבי, "יהודי דתי נוסע ביום כיפור עם כיפה על הראש?".

"זאת מלחמה", פוסק אבא. "סתם כך לא קוראים לנו ביום כיפור". אני פותח את עיתון ערב החג. אני זוכר שאתמול, מתחת לכותרות המרעישות על פרשת מחנה המעבר בשנאו וביקורה של גולדה מאיר אצל ברונו קרייסקי באוסטריה, הופיעה ידיעה קטנה, כמעט חבויה, של "כתבנו הצבאי יעקב ארז", לפיה צה"ל עוקב בערנות אחרי הנעשה מעבר לתעלה. הנה, אני מספר לכולם, הרי זה היה כתוב בעיתון! צה"ל בכוננות.

לפני שאבא נוסע הוא מדבר עם עמיתיו לוועד הבית. "צריך להכין את המקלט". כל הילדים בבית המשותף יורדים למקלט ומתחילים לנקות אותו. כל השכנים, שהשתמשו בו כמחסן, מפנים את חפציהם במהירות. אחרים מורידים כיסאות, שיהיה נוח יותר.

מאזינים לרדיו. הרדיו משדר מדי רבע שעה מבזק שאינו אומר דבר. המבוגרים במתח. אנו, הילדים, בהתרגשות רבה. וב-14:00, באמצע מבזק החדשות, סיסמה מוזרה ברדיו ומיד אזעקה. אחי הקטן עומד דום, כפי שהוא מתורגל בהישמע צפירה. "לא להשתמש במעלית", מצווה אמי. "זה מסוכן! מה אם תהיה הפסקת חשמל?".

מתחילים לרדת במדרגות. אנו מתגוררים בקומה החמישית. בקומה הרביעית, שרון, שכן הצעיר ממני בשלוש שנים, בוכה בהיסטריה. אני מחבק אותו ומוריד אותו למקלט. הרי אני כבר גדול, בן עשר וחצי, ואחראי. יש ימים בחיים שבהם אנו יכולים לזכור כל דקה. ימים משמעותיים בחיים האישיים. ימים משמעותיים בחיים הקולקטיביים. כולנו נזכור עד יומנו האחרון את הערב בו נרצח רבין. איפה היינו  ומה עשינו בכל רגע ומה אמרנו ומה חשבנו. כולנו נזכור כל רגע במתקפת ה-11 בספטמבר. כולנו נזכור את הדרמה של אילן רמון. יום כיפור תשל"ד הוא יום שכל מי שמלאו לו אז יותר מחמש, יזכור כאילו היה אתמול.

ההתרגשות במקלט בשיאה. פותחים את הרדיו שהורד לפני שעה קלה, אך קשה ללמוד ממנו משהו. צפירת הרגעה. ואחר הצהרים – שוב אזעקה. אני שומע את המבוגרים מתלוצצים ביהירות אופיינית – "כבר חלפו ארבע שעות. ב-67' זה לקח לנו שישה ימים, בטח הפעם נסתפק בשש שעות". השעות נוקפות. הימים חולפים. את הזחיחות והיהירות מחליפות השמועות. שמועה מחרידה מחברתה, ואין לדעת למה להאמין, למי להאמין. מתחילים לשמוע על הרוגים. על שבויים.

בלילה הראשון ישנתי עם אחי הקטן במיטת הוריי, לצד אמי. למחרת חזרתי למיטתי. ביום רביעי חזרנו ללימודים בבית הספר. באותו בוקר, השכם עם שחר, שוב הייתה אזעקה. את בית הספר ואת הלימודים לא אהבתי, בלשון המעטה, אך באותו בוקר שמחתי לחזור אליו. שמחתי לפגוש את החברים, להחליף חוויות. הייתי הילד הידען והדעתן, זה שקורא את העיתונים, מאזין לחדשות, בקיא בנעשה, מכיר את ספרי ההיסטוריה ותמיד יש לו דעה מוצקה על כל עניין. פתאום הייתי גיבור היום – אני מסביר ומספר ומפרשן.

ובבית, צמודים לטלוויזיה ולרדיו. חדשות בגל פתוח. ואחר הצהרים – מסיבת עיתונאים עם דדו, בו אני מביט בהערצה. "נשבור להם את העצמות", הוא מבטיח, ואני מתמוגג. ואחר כך הפרשנים. חיים הרצוג הפרשן הצבאי. הפרופסור הצעיר שמעון שמיר – הפרשן לענייני ערבים. ואחר כך "מפגש אמנים" – תכנית הזמר היומית בשידור חי להרמת המוראל, בהנחיית אהוד מנור. שם שרה לראשונה נעמי שמר את "לו יהי" והרטיטה את לבבות העם. ולהבדיל, עליזה קאשי, שהגיעה מחו"ל, צועקת פתאום "קוססוממו על הערבים". "אנו מתנצלים בפני הצופים על ההערה הלא מכובדת שנשמעה במהלך התוכנית", מפטירה קריינית הרצף (פעם היה דבר כזה).

אצל השכנים, שקולטים ירדן, רואים תמונות אחרות – השבויים הישראליים במדים מרופטים, לא מגולחים, יושבים על האדמה וידיהם על ראשם. שומעים את פקחי הג"א, "קומה שלישית, לכבות את האור!". וגאווה – תמונתה של אחותי, במדי תנועת הצופים, מתפרסמת ב"מעריב לנוער", כשהיא צובעת פנסי מכונית במסגרת אכיפת ההאפלה.

כאמור, הייתי ילד ערני ואכפתי. התעניינתי מאוד בפוליטיקה ובאקטואליה. בכל בוקר פתחנו את היום עם אילנה, מחנכת הכיתה, בשעה קלה על "ענייני היום". זו הייתה השעה שלי. אני, בחדווה, תיארתי ופירשתי, הבעתי דעה. הרציתי על בן גוריון למחרת מותו. העניין שלי בתחומים האלה החל הרבה לפני המלחמה, וקשה לי לומר שהמלחמה שינתה משהו בהשקפת עולמי או עיצבה אותה. באותה שנה השתתפתי לראשונה באירוע פוליטי – נסעתי להפגנה של תנועות המחאה, בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, ליד הכנסת, בקריאה להתפטרותה של גולדה, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. ואכן, באותו היום גולדה התפטרה. בזכותי!

בדין התפטרה. כראש הממשלה היא נשאה באחיות מיניסטריאלית ואישית למחדל. אבל היום, אני מתקומם לנוכח רצח האופי שנעשה לה. הטענה כאילו המלחמה פרצה כתוצאה מ"סרבנותה המדינית", טענה פוליטית שקרית, הפכה כמעט למוסכמה. הרי ידוע, ששקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך לאמת... בעיקר, כשכל הרמקולים מחוברים לאלה שצועקים אותו. אפילו אהוד ברק, בזחיחותו ערב קמפ-דיוויד, נהג להזכיר אותה כסמל למה שהוא לא יהיה. הרי הוא עומד להביא לנו שלום. הוא לא ידע שהחוגים שמתוכם יצאה העלילה שהשחירה את דמותה של גולדה, יעמלו להפיל גם עליו את תיק כישלון קמפ-דיוויד ומתקפת הטרור הפלשתינאית.

כמו אז, זה ייקח כמה שנים, אך מכחישי קמפ-דיוויד לא ירפו. וזה ידבק. הרי המצב הנורמלי הוא מלחמה של הערבים בישראל ותפקידה של ישראל הוא לרצות אותם בוויתורים כדי למנוע את המלחמה, או לדחות אותה לפחות בעוד שלושה שבועות של הודנא. ואם היא לא עושה כן – גולדה, ברק, שרון אשמים.

במלחמת יום הכיפורים הייתי ילד רמת-גני בכיתה ה'. במהלך המלחמה ואחריה עקבתי בעניין אחרי מהלכי המלחמה, הפסקת האש, הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים ועם סוריה, הבחירות לכנסת השמינית, ועדת אגרנט, משבר הנפט, המשבר הכלכלי בישראל, ההפגנות הסוערות נגד הפיחות והגזירות, ההתנחלות בחווארה וסבסטיה. יום בשבוע הרֶכֶב הושבת, חיסכון באנרגיה. המדבקה עם האות ב' הודבקה על שמשת מכוניתנו. אבא שלי החליט שיום שבתון הנהיגה שלו הוא יום שני (בתיאום עם השכנים העובדים בסמוך, כדי שיוכלו להסיע זה את זה). חשתי בדיכאון ובדכדוך שמסביב. גם הסטיקרים, "אנו נתגבר", עם הציור של "ישראליק" של דוש זוקר את אגודלו, לא כל כך עזרו. גם לא הכרזות (הנכונות כל כך), "הֱיֵה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר", ואפילו לא המודעות "בכל זאת מערך...".

את עומק המשבר הבנתי רק אחרי עשרים שנה. מלחמת יום הכיפורים גרמה למשבר החמור ביותר בתולדות הציונות, שעד היום טרם נרפאנו ממנו. מבחינה צבאית נטו ההישג הצבאי במלחמת יום הכיפורים היה הגדול שבניצחונות ישראל, לנוכח תנאי הפתיחה. אולם מבחינה מהותית רחבה הייתה זו תבוסה, שנמשכת עד היום. הייתה זו תבוסה, כיוון שהתחושה שהציונות היא תעודת הביטוח של היהודים נסדקה והתערערה, הביטחון הקיומי התערער, מה שגרם לפקפוק בעצם הציונות וצדקתה ולתופעות הנפסדות של הפוסט ציונות, האוכלות עד היום כל חלקה טובה בתוכנו. בעקבות  המלחמה, הוכתה ישראל במכה של נטישה וירידה מהארץ. צדק יצחק רבין, ראש הממשלה, שאמר את האמת שראוי היה שתאמר מפי מנהיג האומה: "היורדים הם נפולת של נמושות".

אולם הנְמוּשִׁיוּת הזו הייתה דרך אחת. הייתה גם דרך חלופית. ראשוני המתיישבים בגולן, שנאלצו להתפנות ביומה הראשון של המלחמה, מייצגים בעבורי את הדרך האחרת. עוד בעיצומם של הקרבות, כאשר יכלו לשוב ליישוביהם, ישבו ראשי המתיישבים במקלט בעין זיוון, ודנו בשאלה, "מה עושים עכשיו?". הם החלו לפעול לחיזוק ההתיישבות בגולן, להקמת יישובים במרכז הגולן, שהיה ריק מיישובים. להקמת עיר בגולן, קצרין. להיאבק למען סיפוח הגולן למדינת ישראל. הם הביעו אמון בציונות. גם היום, שלושים שנה אחרי המלחמה, נותרה אותה ברירה בין שתי החלופות.

האם מלחמת יום הכיפורים השפיעה עליי, ועד כמה? איני יודע. אבל בבחירה האישית שלי בין שתי החלופות, אותה עשיתי בשחר נעוריי, אני דבק ובה אדבוק כל חיי.

* "חדשות בן עזר"

* איש המפתח הוא פוטין. השאלה האם מדובר במהלך רציני של נטרול כוחה הבלתי קונבנציונלי של סוריה או תרגיל למריחת זמן, תלויה במידה רבו בו. עד כה, הוא דבק לחלוטין באינטרס של בן בריתו, אסד. אבל הוא לא עשה זאת למען אסד, כי אם מתוך הבנה שהדבר יחזק את מעמדו הבינלאומי, כמנהיג מעצמה שבני חסותו יכולים לסמוך עליו, להבדיל מאובמה שהפנה עורף לבני בריתו ובראשם מובארק. יתכן שכעת האינטרס של פוטין הוא להיות מזוהה עם הצלחת המהלך שיזם, כהזדמנות למיצובו כשחקן הראשי במגרש הבינלאומי, והוא יהיה מחויב לו.

* ללא איום מוחשי של פעולה צבאית אמריקאית המהלך לבטח יתמסמס. לכן, דווקא עכשיו על אובמה להביא את ההחלטה על תקיפה בסוריה להצבעה בקונגרס. יש להעביר מהלך כזה במהירות, בתקווה שחברי בתי הנבחרים יגלו אחריות ויתמכו בו, כצעד שילווה את הפתרון הדיפלומטי.

* איני מתלהב, בלשון המעטה, מהתפקיד שמובילה השדולה הפרו ישראלית איפא"ק במסע הלחץ בקונגרס למען הפעולה בסוריה. אפשר לתמוך בפעולה, אבל להיות הגורם המרכזי הדוחף לה – אין בכך שום אינטרס ישראלי, ובעיניי זו אף פגיעה באינטרס הישראלי.

אני מקווה, לפחות, שאובמה יגמול לישראל על הפעולה הזו למענו ובשירותו. "מקווה", אמרתי. לא "מאמין".

* האם ההשוואה שעשה קרי בין המשבר בסוריה לבין הסכם מינכן מוצדקת?

מצד אחד, התשובה חיובית. אסד הוא רודן אכזר וצמא דם, דיקטטור שמטרותיו מקדשות את כל האמצעים ואינו בוחל בפשעים נגד האנושות ובשימוש בנשק השמדה המוני נגד אזרחים וילדים.

אולם יש הבדל גדול. מה שעמד על הפרק ב-1938 היה מלחמה לחיים ולמוות בין טוב ורע, בין בני אור ובני חושך. מה שעומד על הפרק היום, בסוריה, זו מלחמה לחיים ולמוות בין רע ורע, בין בני חושך ובני חושך.

ראוי שהעולם הנאור יציב קווים אדומים בנוגע לשימוש בנשק השמדה המונית, אך אין כל סיבה לתמיכה וסיוע לאחד הצדדים במלחמה הזאת.

* לעומת זאת, השוואה מוצדקת באמת בין ימינו לבין 1938, היא האיום האיראני. כאן בהחלט מדובר במלחמה טוטאלית בין טוב ורע, בין בני אור ובני חושך.

* ג'ון קרי, הדוחף בכל כוחו לפעולה נגד סוריה, היה עד לאחרונה הסוריסט מספר 1 בארה"ב, ידידו ומעריצו של בשאר אסד. לכן, מן הראוי שנתייחס לאיש הזה בזהירות ובביקורתיות, ונפקפק ביכולת האבחנה שלו, בתבונתו המדינית ובהבנתו את המזה"ת.

* אגב, אם יש למישהו ספק, אז אין ספק. שיהיה ברור – כל מה שקורה בסוריה הוא בגלל אקיבוש, כמובן.

* כל אימת שאני קורא את רשימותיו ההזויות של רון וייס ב"חדשות בן עזר", אני תמה מחדש עד כמה האיש הזה חי בסרט. הוא יצר לעצמו בועה של מציאות מדומיינת, מנותקת לחלוטין מן החיים האמתיים, וכל כולה נועדה לא לאפשר לעובדות לקלקל לו את הפנטזיה הפוליטית שלו, שעל פיה הוא מסדר את תמונת המציאות. וכך, כמעט בכל גיליון הוא מוצא סיבה אחרת ללמד סניגוריה על הפלשתינאים ולהאשים את ישראל בטרור הפלשתינאי, בכישלון אוסלו, בקיפאון המדיני ובהתחממות כדור הארץ.

בגיליון האחרון הוא הסביר מדוע הפלשתינאים יורים מעזה טילים על אזרחי ישראל. מהלכו העקום מבוסס על מספר מהלכים: 1. הבעיה נוצרה כי ישראל נסוגה חד צדדית, ללא הסכם. 2. עובדה זו החלישה את הרש"פ וחיזקה את חמאס, שהשתלט על הרצועה בהפיכה צבאית. 3. ובעקבות זאת חמאס החל לירות טילים על אזרחי ישראל.

הבה נבחן את ה"תיאוריה": 1. מי שמטיף כל חייו לנסיגה מוחלטת לקווי 49', צריך למצוא סיפור שיסביר מדוע נסיגה כזו הביאה לתוצאה הפוכה מזו שהבטיח. הסיפור המוזר של וייס, הוא שהפלשתינאים נורא נורא רצו שלום עם ישראל. הם כל כך רצו שלום, עד שבמסגרתו הם אפילו היו מוכנים לקבל שטחים. אבל הם ממש נעלבו שישראל נסוגה מרצועת עזה בלי לחתום אתם על הסכם שלום, עד שפשוט לא נותרה להם כל ברירה, אלא לירות טילים על אזרחיה. יש רק בעיה קטנה בתיאוריה הזאת – איך רון מסביר את מתקפות הטרור ופיגועי המתאבדים מן השטחים שישראל נסוגה מהם בהסכם? 2. חמאס ניצחו בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי. מדוע הם ניצחו דווקא בבחירות הללו? כי אלו הבחירות היחידות שהם לא החרימו. הם ניצחו כי הציבור תומך בהם. אח"כ הם גם השתלטו באלימות על רצועת עזה. בין פת"ח לחמאס יש הבדלים רבים, מחלוקות עמוקות ושנאה עזה. רק בנושא אחד אין ביניהם כל הבדל – בשלילתם את זכות קיומה של ישראל. 3. בניגוד לסיפור המדומיין של רון, ירי הטילים לא החל אחרי שחמאס השתלט על עזה. הנסיגה עצמה הייתה תחת אש ומיד – השטחים שמהם נסוגונו הפכו לבסיס תוקפנות וירי טילים על יישובינו. אחרי הנסיגה הרש"פ המשיך לשלוט ברצועת עזה עוד כשנתיים (מאוגוסט 2005 עד יוני 2007), שהתאפיינו בירי טילים מאסיבי על אזרחי ישראל, מצד חמאס ופת"ח כאחד. הירי נמשך גם אחרי שחמאס השתלטו על עזה.

* בשום אופן אסור היה לסא"ל אייזנר לחתום על עסקת טיעון. היה עליו לעמוד על צדקתו, גם במחיר שהיה עומד לדין ולא זוכה למשפט צדק. אוי לצבא שנוטש את מפקדי השטח אותם הוא שולח לפעילות מבצעית. הדחתו של אייזנר היא חרפה, גם אם הוא איבד את שלוותו לשניה בתוך אירוע שנערך שעות רבות, ועשה מעשה שאולי הצדיק הערה בתיקו האישי.

* השתתפתי באסיפת הורים, בכיתה של אחד מילדיי. שאלה אחת האימהות: "איזה מהמקצועות אינם לבגרות?" וכלל לא התביישה להבהיר את השאלה: "אני רוצה לדעת איפה אפשר להרפות, שהבת שלי לא תתאמץ סתם". 

אפשר להגיע מהסיפור הזה לשתי מסקנות הפוכות. האחת, הנה הוכחה עד כמה חשובות בחינות הבגרות. בלעדיהן אין שום מוטיבציה ללימודים. עובדה. אבל המסקנה שלי שונה – הנה הוכחה לנזק התרבותי של פֶּטִישׁ המדידה. את הילדים והוריהם לא מעניינת הלמידה לחיים, אלא רק הלמידה לבחינת הבגרות (דחיסת חומר שרובו ישכח למחרת). ראוי ליצור תרבות חלופית.

* איני שותף לביקורת על יציאתו לחופשה קצרה של האנס הסדרתי משה קצב (למשל, של הפרשן המשפטי משה נגבי ב"קול ישראל"). כאזרח ישראלי, אני גאה על כך שהנשיא לשעבר נשפט ככל אזרח ובשל מעשיו הוא הורשע ויושב בכלא. אולם כאסיר, הוא ראוי לזכויות המוקנות לכל אסיר, ללא אפליה לטובה, אך גם ללא אפליה לרעה. קצב שוחרר על פי הנהלים המקובלים, כולל בדיקה פסיכיאטרית שקבעה שאינו מסוכן לציבור. כמובן שבדיקה כזו עלולה לטעות, אך טעות עלולה ליפול בבדיקה של כל אסיר. בסופו של דבר, זו סוגיה מקצועית, הנתונה לסמכות מקצועית. חברה נבחנת גם ביחסה לאסיריה. ויחס אנושי לאסירים, כולל את הזכות לחופשות.

* ראיתם פעם בחורה במכנסים קצרצרים וגופיה סורגת כיפה? ובכן, אני ראיתי כמה בחורות כאלו, בשיעור שלי במדרשת השילוב בגולן. מדרשת השילוב היא מעין ישיבת שילוב – ישיבת הסדר הכוללת במסלולה שירות צבאי משמעותי באורך מלא, המשותפת לחילונים ודתיים, בנות ובנים (יחד, כמובן). אני חבר בהנהלת המדרשה ומלמד בה בהתנדבות. ולמה אני נטפל לעניין החיצוני הזה? כיוון שהוא סמל לשבירת הסטיגמות ולשבירת המחיצות הדיכוטומיות בין חילונים ודתיים, לשבירת הגדרות העבר הראויות להישבר. ומן השברים האלה נבנה חברה יהודית ישראלית בריאה יותר היוצרת תרבות יהודית ישראלית למופת.

* "קטיף ישראלי" הוא ארגון סטודנטים שחבריו עובדים בחופשת הקיץ בקטיף התפוחים בגולן ובגליל ובשעות הערב מקבלים הרצאות בנושאי יהדות, ציונות, התיישבות והחברה הישראלית. השבוע הרציתי בפני חברי "קטיף ישראלי" בעין זיוון ובאלוני הבשן. חבר'ה רציניים מאוד, צמאי דעת, דעתנים ואכפתניקים. ישראלים יפים.

* במשך ארבעים שנה נעשה ניסיון להכחיש את האמירה של משה דיין אודות חורבן בית שלישי, שנאמרה בפגישה עם ועדת העורכים. והנה, בהקלטות שפורסמו השבוע מן המלחמה, מפקד חיל האוויר אלוף בני פלד מצטט באוזני מפקדת חיל האוויר את דיין באותן מילים. הדבר מוכיח שלא הייתה זו פליטת פה חד פעמית, אלא הלך הרוח של דיין בימי המלחמה הראשונים. הוא התבטא ברוח זו באוזני מפקדי צה"ל, אותם היה עליו לעודד ולחזק; בהם היה עליו לנסוך ביטחון. בהקלטה נשמע פלד מדרבן את פיקודיו לפעילות שתעודד את הצמרת, תחזק אותה ותנסוך בה ביטחון.

* "חדשות בן עזר"

* חששותיי בנוגע למחויבותו ונחישותו של אובמה לתקוף בסוריה התפוגגו לנוכח הופעתם המשכנעת והנחושה של קרי, הייגל ודמפסי בפני ו' החוץ של הסנאט, שהביאה לאישור הצעת ההחלטה שתוגש למליאות בתי הקונגרס.

אולם התנהלותו הדחיינית, ההססנית והזגזגנית של אובמה, יצרה מצב הגורר את ארה"ב  לפעולה רחבה יותר מהפעולה הממוקדת נגד הנשק הכימי שבידי סוריה (אם עצם הפעולה תאושר בקונגרס).

הפעולה הראויה היא דווקא הפעולה הממוקדת. כאשר מתחילים לדבר על סיוע לאופוזיציה בסוריה, זה נשמע בעייתי, כיוון שהאופוזיציה האפקטיבית לאסד – כוחות הג'יהאד העולמי ובראשם אל-קאעידה, אינם טובים מאסד ואולי אף גרועים ממנו. במלחמת בני חושך בבני חושך, אין סיבה להתערב לטובת אחד הצדדים.

* בכל מלחמה, מומנט ההפתעה הוא מרכיב משמעותי בדרך לניצחון. מערכת הדיונים האינסופיים בבתי הנבחרים, עם הגדרות של אורך המלחמה, כן או לא פעולה קרקעית וכו', פוגעת במומנט ההפתעה ולכן גם בכושרו של הצבא האמריקאי.

* נכון לעכשיו, אין בבתי הנבחרים רוב לפעולה בסוריה. התמיכה וההתנגדות בפעולה חוצות את החלוקה המפלגתית. אין כאן תמיכה דמוקרטית בנשיא מול התנגדות לנשיא של האופוזיציה הרפובליקאית. ואין כאן תמיכה בפעולה צבאית מצד הרפובליקאים ה"ניצים" לעומת התנגדות של הדמוקרטים ה"יונים".

מעבר לכך שההצבעה היא אישית ולא סיעתית, וההרכב של הסיעות מגוון מבחינה אידיאולוגית – בשתי המפלגות יש התנגדות אידיאולוגית למהלכים מעין אלה. במפלגה הרפובליקאית יש זרם בדלני קיצוני, הרוצה לצמצם למינימום את המעורבות האמריקאית בנעשה בעולם. אגב, בוש הבן, בראשית דרכו כנשיא, היה בדלן מובהק. המציאות אליה נחשף במתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 פקחה את עיניו וגרמה לו לשנות את דרכו. לעומת זאת, במפלגה הדמוקרטית קיים זרם פציפיסטי המתנגד עקרונית להפעלת כוח צבאי.

אף על פי כן, אני מקווה שבסופו של דבר הפעולה תאושר. להערכתי, גם חלק מן המתנגדים יבינו את המשמעות, מבחינת מעמדה של ארה"ב כמעצמת על, אם ארה"ב לא תכבד את הקו האדום המוסרי שהציבה בפני שימוש בנשק השמדה המוני. חלק ממי שמלכתחילה אולי לא היו תומכים בטיפוס על עץ הקו האדום, מבינים שמשהקו האדום הוצב, הוא מחייב.

* דיון מוזר מתקיים סביב השאלה – מה יעשה אובמה אם הקונגרס יחליט לא לתקוף. נכון, יש לנשיא ארה"ב סמכות לתקוף בלי הקונגרס, אולם משהעביר את ההחלטה, מיוזמתו, להכרעת הקונגרס, הוא מחויב לכבד כל החלטה שתתקבל. מה, הוא אריק שרון?

* לתשומת לבם של מעריצי מיתוס ה"משילות" בארה"ב – ראו מה קורה שם, ותבינו שהמשילות בישראל הרבה יותר איתנה מבארה"ב.

* המחלה הקשה של שנאה עצמית צבועה ומתחסדת בעיתון "הארץ", ניבטת מכל גיליון. לפני שבועות אחדים הסית גדעון לוי את ערביי ישראל להתקומם נגד ישראל, כי היא גרועה יותר מהמשטרים של אסד וקדאפי. בערב ראש השנה תמה צבי בראל איך ישראל מרשה לעצמה להלין על רצח 110,000 סורים ועל טבח המוני באמצעות גז מרעיל, כאשר היא בעצמה בונה בהתנחלויות... והוא מסיים את מאמרו הנלוז באמירה התימהונית הבאה: "איש אינו קורא לישראל להשתתף בהתקפה. היא נדרשת להתבונן מרחוק כדי לא לטמא את מוסריות הפעולה האמריקאית בשותפות ישראל. ישראל הכובשת, הבועטת בהסכמי המוסר הבינלאומיים אינה מוזמנת להיות שותפה אפילו במערכה להצלת חיים".

במלחמת המפרץ הראשונה, הקים בוש האב קואליציה נגד הרודן סדאם חוסיין. אחת החוליות המרכזיות בקואליציה הייתה סוריה של אסד האב, מי ששמונה שנים קודם לכן טבח ב-30,000 סורים בעיר חמה והשליט את הדיקטטורה הרצחנית על ארצו, אותה ממשיך בדבקות בנו ותלמידו הנאמן בשאר. ישראל – לא זו בלבד שלא התבקשה להיות חלק מן הקואליציה, אלא אף נדרשה להבליג על ירי עשרות טילים לעברה.

למה? לא בגלל "אקיבוש" ולא בגלל ההבלים שעליהם כותב צבי בראל. הסיבה היא אחרת. הסיבה היא שבפינה החשוכה של העולם, שבה נלחמים ביניהם רוצחי המונים חסרי מעצורים, ישראל – האנטיתזה של אותו מרחב, היא האויב האולטימטיבי. כאשר אסד וחיזבאללה נלחמים באל-קאעידה והג'יהאד העולמי, ושני הצדדים רואים בישראל את האויב המוחלט, כל מה שעלול להתפרש כתמיכה ישראלית בצד מסוים, יועיל לצד השני. לכן, שני הצדדים במלחמה מאשימים את הצד השני בשיתוף פעולה עם ישראל. ארה"ב ואירופה המבינים זאת, מעדיפים ובצדק, שישראל תשב מנגד.

לעומת זאת, כאשר מדובר במערכות בינלאומיות של הצלת חיים נטו, כמו אחרי רעידת האדמה בטאהיטי, כמו אחרי הצונאמי, כמו אחרי רעידת האדמה בתורכיה וכו', ישראל היא אחת המעצמות ההומאניטריות המובילות בעולם.

* תנועת "אם תרצו" עשתה שגיאה ציבורית חמורה, כאשר הגישה תביעת דיבה נגד קבוצת הפייסבוק שקמה כדי להיאבק בה – "אם תרצו תנועה פשיסטית – אז יש". למה שגיאה? א. כי מקומו של השיח הציבורי אינו בבית המשפט אלא בבמות הציבוריות. ב. אכן אותה קבוצה בפייסבוק חצתה את כל גבולות הטעם הטוב, אך לא חרגה מן המקובל, לצערנו, בשיח הציבורי. בית המשפט אינו המקום הראוי לחנך את הציבור. ג. גם "אם תרצו" אינה תנועה חלבית ואינה עדינה במיוחד בהצגת מסריה, בלשון המעטה, ולכן אין מקום לסוג זה של תגובה קורבנית מצדה. ד. למרבה הצער, לאורך שנות הציונות והמדינה, השימוש במושג "פשיסטים", כסוג של גידוף יריבים, נפוץ למדיי. כשבן גוריון, דיין ופרס מרדו בהנהגת מפא"י, ערב הקמת רפ"י, מפלגתם כינתה אותם "נאו פשיסטים". ב"ג עצמו כינה כך את ז'בוטינסקי ובגין, שהיום הכל רואים בהם התגלמות הליברליזם. ראוי לגנות את התופעה הזאת, אך תביעת דיבה נגד מי שהשתמש בביטוי מקובל בשיח הישראלי, אינה פתרון ראוי ולכן גם חסרת סיכוי. ה. חופש הביטוי, שהוא ערך מרכזי בדמוקרטיה, מוחזק כערך העליון, באופן קיצוני, בבית המשפט הישראלי. הגורמים הנהנים מכך הם בעיקר הגורמים הקיצוניים, משמאל ומימין – גורמים אנטי ישראליים, כהניסטים למיניהם וכו'. לכן, הסיכוי שהעתירה תתקבל - אפסי, וההפסד הצפוי בעתירה רק ישחק ליריבי "אם תרצו".

לתדהמתי, בית המשפט הפתיע וקיבל שליש מן העתירה (סעיף אחד מתוך שלושה), אך דחה את שני הסעיפים האחרים. קבלת העתירה, באופן חלקי, היא לא פחות מסנסציה משפטית.

ומה כותרת הידיעה ב"הארץ"? "בית המשפט דחה את מרבית תביעת הדיבה של 'אם תרצו'". המשך הכותרת: "יש קווי דמיון בין התנועה לפשיזם". קראתי את פסק הדין במלואו, ואין ספק שהמשך הכותרת אינה מביאה דברים כהווייתם. בית המשפט, כדרכו, בוחן בפינצטה התבטאות שהייתה עילה לתביעה, כדי למצות כל דרך להגן על חופש הביטוי. וכך, שוב ושוב הוא מבהיר, שהשימוש במושג "פשיסט" – אין כוונתו בהכרח לפשיזם במלוא מובן המילה, משטר טרור פשיסטי וכו'. והוא מנסה להבהיר, שבעיניים הסובייקטיביות של הנתבעים, אותם הוא מגדיר במילים: "גלוי וברור שהנתבעים הם בני פלוגתא קיצוניים של התובעת, שברצונם להציג נקודות תורפה וסכנות בעמדות שמביעה התובעת ובהתנהלותה", השימוש בביטוי הוא בגדר הסביר.

ומנקודת מוצא זו הוא מסביר, בהקשר של אותו רצון של בני הפלוגתא הקיצוניים, ש"ניתן לומר שהתובעת מעלה על נס את הפן הלאומי ואת מעמד הכלל והציבור הישראלי ואילו הנתבעים דוגלים בפן האוניברסלי. מכך נגרמות מחלוקות... לנוכח המחלוקות יש לראות את הפרסומים כאומרים ומזהירים כי ניסיון העבר מלמד שדגילה בעמדות דומות לאלה שבהן דוגלת התובעת, תוך הקצנה של מה שקשור בהם, הביאו לתוצאות רעות וקשות".

האמירה הזאת של בית המשפט הגיונית, אולי, כעילה לדחות תביעת דיבה, אך בפני עצמה זו אמירה אומללה, שעלולה לצייר כל לאומיות כפשיזם בפוטנציה, ומוטב היה שלא תיאמר משנאמרה.

הדגשת הצד הלאומי והעדפתו על פני האוניברסלי, מקובלת על רוב מוחלט בציבוריות הישראלית. לא בכדי, השמאל הציוני מתקומם בצדק, לנוכח ניכוס המושג "המחנה הלאומי" בידי הימין. אני מניח, שאילו תבעתי כל מי שמגנה את השקפת עולמי הסוציאליסטית בהשוואה מטופשת לקומוניזם של סטלין או לצפון קוריאה – תביעתי הייתה נדחית בנימוקים דומים.

הכותרת ב"הארץ" בפירוש מטעה. הכותרת הראויה היתה צריכה להיות הסנסציה האמתית – קבלת שליש מתביעת הדיבה, המעידה על חריגה קיצונית מגבולות חופש הביטוי במתקפה על "אם תרצו".

ובכל מקרה – מן הראוי להשאיר את המחלוקות הפוליטיות מחוץ לבית המשפט (איך שאני מכיר את אנשי "אם תרצו" – הם יערערו בעליון על כך שלא זכו בתביעה כולה).

* לא היה מנהיג בתולדות ישראל שדמותו הושחרה כמו דמותה של גולדה מאיר, במערכה שיטתית ומובנית של רצח אופי ודה-לגיטימציה, הממוקדת סביב "אשמתה", כביכול, במלחמת יום הכיפורים בשל "סרבנות השלום" שלה. במאמר שפרסמתי בשבוע שעבר, תחת הכותרת "היכונו למתקפת יום הכיפורים 1973", צפיתי מתקפת האשמות כזאת, לקראת מלאת 40 שנה למלחמה. אני חייב לציין, שלפחות בנוגע לעיתוני ראש השנה, לא צדקתי בהערכתי, אף שמוקדם לסכם את העיסוק במלחמה, שימשך לאורך כל תקופת החגים ובעיקר בעיתוני יום הכיפורים. בגיליונות ראש השנה, עיקר העיסוק היה בסיפורי הקרבות, המחדל המודיעיני והשאננות בחברה הישראלית לפני המלחמה.

העיסוק בדמותה של גולדה, היה בעיקר בשתי כתבות. המוסף "שישבת" של "ישראל היום" ראיין את בנה, מנחם מאיר. כמובן שזה ראיון אפולוגטי, שאינו יכול להיות חשוד באובייקטיביות, אולם הוא נותן פתחון פה לגרסה המושתקת, היוצאת נגד רצח האופי. העיתון "סוף השבוע" פרסם כתבה רחבת היקף של טל בשן על דמותה של גולדה – כתבה מאוזנת למדיי, שלצד גירסת הדה-לגיטימציה הדומיננטית בשיח התקשורתי, נותנת ביטוי נרחב לעמדה ההפוכה.

אני מקווה שזה תחילתו של עיסוק אובייקטיבי יותר במלחמה בכלל, ובדמותה של גולדה בפרט. אין לי ספק, שכאשר ההיסטוריה תכתב בידי היסטוריונים מקצועיים ולא בידי פוליטיקאים, יעשה צדק היסטורי עם דמותה של גולדה וההיסטוריה תשפוט אותה לכף זכות.

* ההפגנה הראשונה בה השתתפתי בחיי, הייתה בגיל אחת עשרה. הייתי ילד מעורה, מעורב ודעתן, קורא עיתונים מושבע ואכפתי מאוד. ההפגנה הייתה בגן הוורדים, מול הכנסת – הפגנה של תנועות המחאה למען התפטרותה של גולדה וממשלתה, אחרי פרסום מסקנות ו' אגרנט. ההפגנה התקיימה ב-10.4.74. בו ביום גולדה התפטרה, ואני הרגשתי, שאני עצמי הבאתי לכך.

גם היום, במבט בוגר, כמעט ארבעים שנה לאחור, אני חושב שההפגנה הייתה מוצדקת. המחדל המודיעיני הביטחוני שקדם למלחמה היה חמור מאוד, תוצאותיו היו קשות ביותר, ומי שעומד בראש המערכת הוא הנושא באחריות, לטוב ולרע. וכאשר ו' אגרנט החליטה ("המליצה") על פיטורי הרמטכ"ל דדו – היה זה עוול משווע, שהממשלה והעומדת בראשה ישארו בתפקידם.

אבל במבט בוגר, כמעט ארבעים שנה לאחור, ברור לי שהעומדת בראש המערכת נושאת באחריות לניצחון הצבאי הגדול ביותר בתולדות המדינה, מתוך תנאי פתיחה נוראיים של פלישת שני צבאות ערב, בו זמנית, לתוך מדינת ישראל, כאשר צה"ל מופתע, המילואים אינם מגויסים וכל הכרוך במחדל שקדם למלחמה. גולדה הנהיגה את הממשלה ואת האומה ביד רמה, בקור רוח ובכושר מנהיגות ראויים להערצה. מחדלה הגדול ערב המלחמה, היה שלא פעלה על פי האינטואיציות שלה ושמעה למומחים הצבאיים שהרגיעו אותה. במלחמה, היא הייתה המצביאה העליונה. ואי אפשר לקחת ממנה את הידוק הברית עם ארה"ב, שאפשרה את התרומה האמריקאית הגדולה לניצחוננו במערכה.

לאחר המלחמה היא ניהלה בכישרון רב מו"מ קשוח, אך פרגמטי במידה, על הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה, שהסתיימו בהישגים משמעותיים.

וזאת, עוד בלי להזכיר את תרומתה הגדולה במשך עשרות שנים, כמנהיגה ציונית לפני הקמת המדינה, את תרומתה הגדולה בתחום הרכש במלחמת העצמאות ואת תרומתה כשרה מוצלחת מאוד בממשלות ישראל. גולדה מאיר, שרת העבודה, עמדה בראש מפעל האדירים הציוני הכביר של קליטת העליה הגדולה אחרי הקמת המדינה; היא עיצבה את מדינת הרווחה הישראלית וחוקקה את החוקים הסוציאליים המתקדמים ביותר והקימה את הביטוח הלאומי חרף המצב הכלכלי הקשה מאוד בשנות החמישים. היא כיהנה כשרת חוץ מצוינת במשך עשר שנים.  

שולמית אלון ויוסי שריד היו הראשונים שהובילו את רצח האופי, והחרו החזיקו אחריהם רבים באליטה התרבותית, התקשורתית והאקדמית בישראל, ובעקבותיהם – בפוליטיקה הישראלית (כאשר ברק ניסה באובססיה על סף טירוף למסור לאסד את כל הגולן, הוא חזר עד לזרא על הקלישאה החבוטה, שכאשר הוא עובר בבוקר בלשכתו ורואה את תמונה של גולדה, הוא נזכר מה המחיר של אי הפיכת כל אבן למען השלום בלה בלה בלה. זה לא עזר לו, כשה"שמאל" הקיצוני הפך אותו לשק החבטות התורן שלו).

הגיעה העת שהאמת על גולדה תצא לאור.

* אני חסיד של השידור הציבורי. אמנם אני דוגל בריבוי ערוצים, וריבוי ערוצים מבוסס בעיקרו על שידור פרטי, אולם ריבוי הערוצים חייב לכלול במקום מרכזי שידור שבראש מעייניו טובת הציבור ולא שיקולי רייטינג ובצע כסף. יש מקום לשידור ציבורי, שגם אם שיקולי רייטינג מצדיקים את תועבת הריאליטי, הוא לא יירד לשפל המדרגה הזה. יש מקום לשידור ציבורי, המרשה לעצמו לשדר איכות ולהעמיק, גם אם העומק פחות סקסי ושואב רייטינג מחרפת "האח הגדול". יש מקום לשידור חדשות החף מהאינטרס הפרטי של קומץ המשפחות השולטות בכלכלה הישראלית ונותן מקום לגישה ביקורתית כלפיהן וכלפי השיטה (אם כי הנחלת השיטה וערכי הג'ונגל החזירי הם פחות בחדשות, ויותר בשטיפת מוח נוסח "הישרדות").

כאשר הממשלה עומדת לסגור את רשות השידור, אף שהיא מתחייבת להקים שידור ציבורי חלופי תחתיו – ברור שהסיכוי שתקום חלופה ציבורית נמוך בהרבה מהסיכוי שהרשות הקיימת תיסגר. הרי להרוס תמיד קל יותר מאשר לבנות.

ולכן, אני חש אהדה רבה למאבק על קיום רשות השידור.

ביומן השנה ברשת ב', אריה גולן הביא את כאבם של אנשי רשות השידור ואת הקול הקורא לקיים את השידור הציבורי, במונולוג מרגש. הזדהיתי עם תוכן הדברים, אבל אני מודה ומתוודה שהאזנתי לגולן ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מסכים עם רוב דבריו. מצד שני, כרגיל אצל הצדקן הזה – שמעתי בכיינות נטולת כל חשבון נפש ונטילת אחריות. אריה גולן הוא בעיניי אחד הסמלים למחלת השידור הציבורי - אנשים שהפכו שידור ממלכתי לבמת פובליציסטיקה אישית. אין שמץ ממלכתיות ביומן שאותו הוא עורך (כן, אני יודע, רשמית הוא רק המגיש), במגמתיות שלו, בחד צדדיות שלו, בגישה הצינית והמתנשאת שלו כלפי דעות אחרות ואנשים שחושבים אחרת ממנו. מי שמדבר על שידור ציבורי, צריך להבין ולהפנים את המשמעות של שידור ממלכתי. יומן הבוקר של רשות שידור ממלכתית, אמור להיות נכס של הציבור ולא נחלתו הפרטית של אריה גולן. דבריו של אריה גולן נכונים, אבל מאריה גולן קשה לקבל הטפה כזו.

* הסופרת יוכי ברנדס חזרה נסערת מסיור באוקראינה. היא נסעה לשם, בלוויית הסופר חיים באר, ההיסטוריון דוד אסף ואחרים, כחלק ממסע אל דמותו של הבעל שם טוב, עליו היא רוקמת את הרומן הבא שלה. ושם, באוקראינה, כשראתה את בתי הכנסת המפוארים על האדמה הרועדת תדיר תחת רגלי יהודיה – הכתה בה תובנת הבחירה בגולה, של יהודים שבחרו לדבוק בה ולא לעלות לא"י. במאמר שכתבה בעקבות הסיור לגיליון ראש השנה של "ישראל היום", היא העלתה על נס את דמותו של הרב אלקלעי, ממבשרי הציונות, שלפני 200 שנה קרא ליהודים למהר ולעזוב את הגלות ולעלות לא"י, אך קריאתו נפלה על אוזניים ערלות. "ככה זה עם נביאינו", כתבה ברנדס, "הם תמיד נכשלים. אנחנו לא יודעים לזהות את האמת בזמן שהיא נאמרת".

"הגלות היא חטא" הכתירה ברנדס את מאמרה. וברוח משנתו של הרב אלקלעי הרחיבה: "הגלות אינה עונש. היא חטא. ולא סתם חטא, אלא החטא החמור מכל. בכל פעם שאפשר היה לשוב לארץ ולבנות אותה, ולא שבנו, העצמנו את החטא. בכל פעם שנענשנו בפרעות על חטא נטישת הארץ, ובכל זאת התמדנו בגלותנו, הלך החטא והעמיק".

אני מודה ומתוודה, שממש התרגשתי כשקראתי את המאמר. הרי בזמננו עצם כתיבת המילה "גלות" אינה פוליטיקלי קורקט. מקובל יותר לכתוב "תפוצות" כשא"י היא עוד "תפוצה". גלות?! והנה, באומץ רב, ברנדס לא רק משתמשת במושג האסור, אלא אומרת בפירוש שהגלות היא חטא. כתיבה ציונית כזאת נדירה במקומותינו והיא ראויה לכל שבח.

מה שחסר לי במאמרה, הוא האמירה שהגלות היא חטא לא רק בשל הרדיפות, הסבל ולבסוף השואה, אלא כיוון שמקומו של היהודי הוא במולדתו, בארץ ישראל, במדינה יהודית ריבונית.

* אלא שגלות עלולה להיות גם במולדת. יש מי שהנצחת הגלות – אומנותם; אלה שמנציחים את המגזריות העדתית. תכלה שנה ושֵׁדיה.

* תמה תשע"ג וסיכומיה, והחלה תשע"ד ותחזיותיה. מי יהיה איש השנה תשע"ד? אין לי יומרה לחזות את העתיד ולא עניין לנחש אותו. אני רוצה רק להביע משאלה. אני רוצה לראות את אובמה כאיש השנה. אני מייחל לכך שאובמה יפתיע, ויהיה צ'רצ'יל של המאה ה-21. לא, איני מתכוון לסוריה. אני מתכוון לאיראן.

* "חדשות בן עזר"