הבלוג של אורי הייטנר

* לוי אשכול הצטייר כנלעג בתקופת ההמתנה, ערב מלחמת ששת הימים. ההססנות שלו התפרשה כחולשה. בדיעבד, ברור שתקופת ההמתנה אפשרה לצה"ל להתארגן היטב ושמיצוי כל אפשרות מדינית למנוע את המלחמה, אפשר לארה"ב ולעולם החופשי להזדהות עם ישראל ולהבין שזו מלחמת אין ברירה.

האם כך תיראה בדיעבד גם ההמתנה של ברק אובמה? האם מה שנראה כעת כחולשה ורפיסות, יראה כהתנהלות נבונה וראויה?

יש, כמובן, הבדלים משמעותיים בין המצבים. יש הבדל בין מדינה קטנה וצעירה כמו ישראל ב-1967 לבין מעצמת העל העולמית היחידה. יש הבדל בין מלחמה כוללת לבין מתקפה נקודתית מוגבלת.

אולם בסופו של דבר, אובמה יישפט במבחן התוצאה. וכפי שכתבתי בצרור הקודם, אני משוכנע שארה"ב תפעל בסוריה.

* במבחן תוצאת הביניים, כפי שהדברים נראים עכשיו, אובמה היכה את עצמו במכה תדמיתית קשה. לא רק את עצמו אלא את ארה"ב. זו לא רק מכה תדמיתית, אלא מכה למעמדה של ארה"ב בעולם. אלו חדשות רעות לא רק לארה"ב, אלא לעולם החופשי כולו. ואלו חדשות רעות לישראל, שאינה רק חלק מן העולם החופשי, אלא היא המדינה היחידה השייכת לעולם החופשי, בתוך מרחב עצום של אויבי העולם החופשי, שהם גם אויביה בנפש. היחלשות העולם החופשי היא התחזקות אויבי העולם החופשי, שהם אויבי ישראל. חיזוקם, הוא הדבר הרחוק ביותר שניתן להעלות על הדעת, מקידום השלום בעולם.

* הבעיה אינה עצם הבאת ההחלטה על תקיפה בסוריה להכרעת הקונגרס. ממש לא. הבעיה היא ההתנהלות. אילו הביא אובמה לפני חודשים את הקו האדום שהציב – שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, להכרעת הקונגרס, זה היה צעד ראוי של מנהיג מדינה דמוקרטית. אילו עשה כן כאשר השתמש אסד לראשונה בנשק כימי, אפילו אילו עשה כן מיד למחרת הטבח הכימי, זה היה נראה אחרת. אלא שאובמה הציב קו אדום. הקו נחצה והוא הבליג. ולכן הקו נחצה שוב ושוב, 13 פעמים נוספות, ואובמה הבליג. אסד, שהבין את המסר, שיחרר את המוסרות וביצע את הטבח הכימי ההמוני. או אז, אובמה איים, שלח כוחות למזה"ת, ניסה לגבש קואליציה בינלאומית, העלה את רמת הציפיות בעולם לתגובה – העלה את המדחום הבינלאומי לטמפרטורה לוהטת, שלח את קרי לשאת נאום שאינו משתמע לשני פנים, ו... ואז, לפתע, הוא חזר בו, נזכר שהוא רוצה, אף שהחוקה והתקדימים אינם מחייבים זאת, להיוועץ בקונגרס. אבל הקונגרס בפגרה. הוא לא זימן אותו לדיון חירום (כן, אני יודע, במדינה רחבת ידיים כארה"ב זה לא פשוט. נכון, אבל חירום זה חירום), אלא נמתין עד שתגמר הפגרה ואז נתחיל לדון.

התחושה היא של מנהיג שנתקף פיק ברכים רגע לפני ההכרעה, ומחפש סולם לרדת מן העץ עליו טיפס. איני חושב שהתחושה הזאת נכונה, אך זה מה שאובמה הקרין.

* מעטים המנהיגים שופעי הכריזמה כאובמה. כשחור הראשון שנבחר לנשיאות ארה"ב, הוא גם סמל, ויהיה סמל לדורות. אולם הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים היסטוריים, מהחומר של מנהיג העולם החופשי.

* אורן נהרי, בפרשנותו בטלוויזיה, בערוץ הראשון, שאל את הצופים האם הם היו מוכנים לשלוח את בניהם לארץ רחוקה בגלל שימוש בנשק כימי? אני מודה ומתוודה – תשובתי היא שלילית. ישראל, הנמצאת מיום הקמתה במלחמת קיום, אינה צריכה להיות מעורבת ולסכן את חיי חייליה בשום סכסוך בעולם. תרומתה צריכה להיות אך ורק הומניטרית. עליה למצב עצמה כמעצמה הומניטרית.

אבל ישראל אינה ארה"ב. והאינטרס הלאומי של ישראל אינו האינטרס הלאומי האמריקאי. ארה"ב היא מעצמת על, וככזו היא נושאת באחריות עולמית. אם האינטרס הלאומי של ארה"ב הוא להיות מעצמת על, ומעולם לא שמעתי הטלת ספק בכך מצד גורמים בארה"ב, יש לכך משמעות ויש לכך מחיר.

אם טבח המוני בנשק השמדה המוני, באזור שמנהיגיו חפים מכל קווים אדומים מוסריים ואין להם כל עכבות מפני שימוש באמצעי כלשהו למען שלטונם, או במלחמות עם אויביהם, אינה סיבה המצדיקה פעולה צבאית של מעצמת העל – איזה תוקף יש להיותה מעצמת על? באיזה תוקף היא מנסה, למשל, להוביל את תהליך השלום בינינו לבין הפלשתינאים? באיזה תוקף, למשל, היא תובעת מאיראן לא להתחמש בנשק גרעיני? באיזה תוקף היא יוצאת נגד איומיו של נשיא צפון קוריאה להשתמש בנשק גרעיני?

אובמה העביר במוצ"ש לעולם מסר: ארה"ב שוקעת.

* ההתמודדות עם תופעות השחיתות בנוסח "עמותות ש"ס", "הכספים הייחודיים" וכו', הביאו לתופעה קיצונית של מעקב יתר אחרי פעולות של עמותות המקבלות תמיכה מהמדינה, באמצעות דו"חות נוראיים, הגורמים לאנשי חינוך להפוך לפקידים המקדישים חלק ניכר מזמנם לטופסולוגיה, לניירת מיותרת ולדיווחים מפורטים, על חשבון העשיה החינוכית, העניינית.

בסופו של דבר, מושחתים ימצאו דרך לעקוף ולהלבין הכל, אבל הישרים נדפקים והאינטרס הציבורי נפגע.

* אחת התופעות השכיחות של העמותות המושחתות, הייתה "כפל תמיכות". אותה תכנית הייתה מוגשת למשרדי ממשלה שונים, וכל אחד מהם היה מממן אותה (משהו בסגנון מימון הטיסות לחו"ל של אולמרט). וכך, המדינה הייתה מקציבה לעמותה סכום גדול פי ארבעה - חמישה מסך הפרוייקט, סכום שהלך למטרות קדושות כמו משכורות עתק וכו'.

היום יש תוכנה רצינית, שכל בקשות התמיכה לכל משרדי הממשלה עוברות דרכה, והיא אינה מאפשרת כפל תמיכות, והדבר בהחלט ראוי. אלא שגם כאן שפכו את התינוק עם המים.

אם למימון תכנית חינוכית - תרבותית באצבע הגליל, נדרש איגום משאבים, איני יכול להגיש באופן שקוף וגלוי בקשות תמיכה למשרד החינוך, למשרד התרבות ולמשרד לפיתוח הגליל והנגב, גם אם בכל אחד מהם יש תקנה רלוונטית לתכנית. אני יכול להגיש רק למשרד אחד. התמיכה שאקבל מהמשרד האחד, לא תספיק והמיזם כולו ייפול. אז מה הרווחנו?

אני מתאר לעצמי, שמי שידע לעקוף את הבקרות בעבר, ימצא את הדרך לעקוף אותן גם כעת. מי שעובד על פי חוק, ביושר ובהגינות – משלם את המחיר.

* ההסתננות ההמונית של מהגרים ופליטים מאפריקה לישראל בשנים שעברו, שהלכה והתגברה, עלולה הייתה להוות סכנה קשה מאוד למדינת ישראל. היום, אחרי הקמת גדר ההפרדה, התופעה חוסלה.

נותרו בארץ כמה עשרות אלפי פליטים, שאינם מהווים עוד איום דמוגרפי. ולכן, מן הראוי שנבחן מחדש את מדיניותנו, ונאמץ מדיניות יותר הומאנית ופתוחה כלפי הפליטים שכבר נמצאים כאן (ואני בפירוש מגדיר – פליטים, כיוון שיש לבחון כל מקרה לגופו ולהבחין בין פליטים ומסתננים).

מוטב לאפשר לפליטים כאלה לעבוד בישראל, על חשבון מכסת העובדים הזרים שכניסתם מאושרת.

* בגולן כולו, מהחרמון ועד חמת גדר, יש חנות ספרים אחת, חנות "סטימצקי" בקצרין. הנהלת "סטימצקי" החליטה לסגור את החנות, כי היא מפסידה.

רשת "סטימצקי" היא עסק פרטי – אפשר לבוא אליה בטענות על כך שהיא מקבלת החלטה עסקית רציונלית? מי שמתייחס לעסק אך ורק דרך משקפי הרווח, יצדיק את ההחלטה. אולם מרשת ארצית של ספרים ניתן לצפות לשיקול רחב יותר וערכי יותר. למשל, להבטיח שבכל אזור בארץ ניתן יהיה לרכוש ספרים, גם אם חנות מסוימת תקטין במידת מה את רווחי הרשת. יש לרשת די והותר חנויות מרוויחות במרכז הארץ, שיכולות לכסות את ההפסד. הרי אין סכנה שהחנות בקצרין תפיל את רשת "סטימצקי".

* לפני שנים אחדות, כשהדואר עבר הפרטה חלקית, הוא "התייעל" – בוטל הדואר הנע ליישובים הכפריים בימי ו'. כתוצאה מכך, מנויי עיתונים ביישובים הכפריים, שאין בהם חלוקה, אלא דרך הדואר, הפסיקו לקבל את העיתון, אף שהם משלמים מנוי. מי שרוצה לקרוא את עיתון השבת – ייסע לעיר הקרובה כדי לקנות עיתון. מאז, כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות" ביטלו את קווי החלוקה, והעיתונים מגיעים רק בדואר. ומאחר ואין דואר נע ביום שישי, כל גיליונות השבת, הגיליונות החשובים והמעניינים ביותר, אינם מגיעים למנויים.

אני נאלץ לנסוע בכל יום ו' לקצרין, כדי לקנות עיתונים ב"סטימצקי". ועכשיו, גם את החנות הזאת סוגרים בפניי.

רווח אינו מילה גסה, אך רווח גם אינו חזות הכל. רשת ספרים ארצית חזקה, המקבלת את החלטותיה רק על פי שיקולי רווח, ופוגעת במודע בתושבי הפריפריה, היא רשת בלתי מוסרית.

* על פי עסקת הטיעון, השופט לשעבר דן כהן ישב שש שנים על עבירות שוחד. האם בתום התקופה, הוא יוכל לחזור לכס השיפוט, בטענה שהוא "החזיר את חובו לחברה"?

* בראיון ל"ידיעות אחרונות", התנער נפתלי בנט, ובצדק רב, מנימת העוינות שמפגין יאיר לפיד כלפי ריבוי ילדים. בנט הוסיף, שאחד השירים האהובים עליו ביותר הוא "ילדים זה שמחה". אם השיר כל כך אהוב עליו, כדאי שיקרא את מילותיו. זהו שיר אירוני, סאטירי, השולח חצים נגד ההטפה לריבוי ילדים.

* השתתפתי השבוע בהלוויה בבית העלמין ברחובות. באולם טקסי האשכבה, הופיע השלט עם ההנחיה המכוערת, הרעה, שהחלה לצוץ בשנים האחרונות בבתי קברות: הגברים – ימינה, הנשים - שמאלה (לפחות, בניגוד לבית העלמין בדימונה, ואולי גם במקומות אחרים, לא נקבעה מחיצה). הלכתי יחד עם אשתי ל"אזור הנשים". לשמחתי, לא הייתי הגבר היחיד שעשה זאת. והיו נשים שעמדו ב"אזור הגברים".

השתתפתי בהלוויות רבות ביישובים דתיים לאומיים, ומעולם לא נתקלתי שם בהפרדה. ודווקא בערים המעורבות, מנסים לכפות על הציבור מנהגים של הקיצונים שבחרדים. אין כל סיבה לשתף פעולה עם הגחמה הזאת.

* בדומה לאהוד בן עזר, גם אני התכוונתי לכתוב על חתימתו של יורם קניוק ז"ל על העצומה, ועל כך שהוא החל לאחרונה להוסיף, משום מה, את התואר ז"ל לחתימתו... זה מזכיר לי, שלפני אחת ממערכות הבחירות הקודמות, בעמוד הראשון של "הארץ", פורסמה עצומת אנשי רוח הקוראת לתמוך במר"צ. בע' 3 פורסמה עצומה הקוראת לתמוך בחד"ש. נתן זך היה חתום על שתי העצומות. ותהיתי, האם למשוררים יש שני קולות בבחירות?

* זה מזכיר לי גם את מאמרי המערכת בספר הסאטירי הנפלא משנות ה-70 "zoo ארץ zoo", שעליהן היה חתום ד"ר מלכיאל זוארץ ז"ל.

* ונסיים בספירה היומית. כבר 29 יום שגלעד שליט יוצא עם החברה החדשה שלו. יהודה ונינט אאוט.

* "חדשות בן עזר"

בחג סוכות אנו יוצאים מביתנו אל משכן ארעי – סוכה, המצוי סמוך לבית. בחג סוכות תשנ"ה 1994, הרחקתי למשכן ארעי, אך לא סמוך לביתי, כי אם במרחק חצי שעת נסיעה, ולא רק לשבעת ימי החג, אלא ל-19 ימים, שלושה ימים אחרי ראש השנה ועד איסרו חג של סוכות. 19 יום מחוץ לבית, בשמורת גמלא, יחד עם חברים לדרך – 19 יום של שביתת רעב, שנועדה לעורר את דעת הקהל, נגד נסיגה מהגולן.

היו אלה 19 יום, בהם יצאתי מן הבית, כדי להיאבק על הבית. מהו הבית עליו נאבקנו? קודם כל הבית הלאומי – ראינו במאבקנו בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי, הציוני, של הצלת מדינת ישראל מאסון הנסיגה מהגולן והבטחת המשך מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן. אך נאבקנו גם על קיומו של הבית הפרטי, שבנינו בגולן. ואין כל סתירה בין השניים. מהי הגשמה? רתימת החיים הפרטיים שלי לקידום האידאל שבו אני מאמין. העם עם הגולן, נכון, אך רק מעט מן העם הגשים זאת בפועל, בנטיעת שורשים ובניית בית בגולן.

בעבורי, אותם ימים היו באמת ובתמים ימי בניית ביתי. אמנם חייתי כבר קרוב לאחת עשרה שנים באורטל, אך את משפחתי בניתי בדיוק באותם ימים. למלחמת מצווה יוצא אפילו חתן מחופתו. אני התחתנתי בדיוק חודש ימים לפני תחילת שביתת הרעב. ובמהלך שביתת הרעב התבשרתי בבשורה הגדולה של חיי – שאשתי בהריון, שאני בדרך להיות אבא.

הבשורה הזאת, לא רק גרמה לי לאושר רב, אלא גם הכניסה לשביתת הרעב מימד עמוק יותר; הכרה עמוקה יותר בצדקת המאבק. אני מקים משפחה, בונה בית, מגשים דרך. הם מנסים להרוס. במאבק בין בניין והרס, הבניין חייב לנצח. ואם לשם כך עליי להסתפק שבועות אחדים בשתיית מים, אעשה זאת בשמחה. ולא ידעתי מים מתוקים מאלה לפני שביתת הרעב ואחריה.

19 יום הייתי מחוץ לבית. 19 יום ללא אוכל, והרי האוכל הוא אחד המאפיינים המשמעותיים של אווירת בית. 19 יום ללא טיפת פרטיות, והרי ביתי הוא מבצרי, הוא מפלט הפרטיות שלי, כאיש ציבור. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו בסוכות לרגל לגמלא, להביע הזדהות עמנו ועם שביתתנו, ומבוקר עד ערב צבאו על האתר שלנו, גהרו עלינו, דיברו אתנו, נגעו בנו. ואני, באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן, צמוד לפלאפון הענק והכבד של אותם ימים – כל היום מול התקשורת. ובתוך הדוחק, הצפיפות, חוסר הפרטיות והרעב, הרגשתי בעיקר ... בית.

הרגשתי בית, מעצם המאבק על הבית, הלאומי והפרטי. הרגשתי בית מעצם הישיבה בצוותא במשך 19 יום עם חבריי לדרך. מידי ערב, אחרי שהקהל הרחב התפזר, החלה המשמרת של תושבי הגולן שישבו אתנו, תמכו בנו ויצרו תחושה של משפחה ושל בית. אין צורך בדמיון מפותח מידי, כדי לנחש את הבדיחות המקאבריות שלנו, לנוכח הנשרים החגים מעלינו. אולם הנשרים בגמלא, החוזרים לקנן במקום, הם פיסת נוף ביתנו, המעניקה לנו את תחושת הבית. והנוף עוצר הנשימה ... והשקיעות הקסומות ... והחיבור העז עם אבותינו, תושבי גמלא העתיקה, עיר ואם בישראל במשך 200 שנה, עיר לוחמת ומורדת מול צבא של אימפריה אדירה, ונוחלת ניצחונות מפתיעים, עד שלבסוף היא נופלת. חשתי זיקה משפחתית ממש אל אותם אנשי גמלא, שלא רק על עירם נאבקו, אלא על הארץ כולה, כפי שכתוב במטבע שנמצא בגמלא: "לגאולת ירושלים הקדושה". והרי זו בדיוק הייתה תחושתי. אולם להבדיל מלוחמי גמלא, אנו הצלחנו לממש את הסיסמה אותה תלינו בגאון בפתח האתר: "שנית גמלא לא תיפול".

גמלא לא נפלה שנית, כאן ביתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן אחיה את שארית חיי. והרי כל התכניות החלופיות, כבר נמצאות במקום הראוי להן – בפח האשפה של ההיסטוריה.

* "ידיעות הקיבוץ"

* היום מלאו 74 שנים לפרוץ מלחמת העולם השניה. האם העולם למד מהו מחירה של מדיניות פייסנית כלפי דיקטטורים המאיימים על שלום העולם?

* למרות הססנותו, נרפותו, חולשתו, חוסר המנהיגות שלו ונאומו הפאתטי, ואף שנראה כאילו הוא מזמין כישלון בקונגרס, אין לי ספק שבסוף אובמה יתקוף בסוריה. אין לו ברירה.

* שאלה הנשאלת בימים האחרונים, היא מדוע טבח של 1,500 איש בנשק כימי מצדיק תקיפה, בעוד טבח של 110,000 איש בנשק קונבנציונלי לא הצדיק תקיפה?

יש כאן בהחלט דילמה מוסרית. ובכל זאת, יש בעיניי הבדלים משמעותיים בין ההרג הכימי וההרג באמצעים קונבנציונליים.

ראשית, בסוריה אין טבח של האזרחים בידי השלטון, אלא מלחמת אזרחים, הכוללת טבח הדדי בידי שני הצדדים. בטבח של השלטון באזרחים, מן הסוג של הטבח שביצע אסד האב בחמה ב-1981, בו הוא טבח עשרות אלפי אזרחים וילדים חסרי ישע, אולי הייתה ראויה התערבות. היום מדובר במלחמה בין צבאות, שבה המטוטלת נעה מצד לצד, ולא אחת יד המורדים על העליונה. פעמים אחדות במהלך השנתיים האחרונות דומה היה שאסד עומד ליפול. 60% משטחה של סוריה נשלט בידי המורדים. ולכן, ההשוואה אינה נכונה. שנית, מספר ההרוגים מירי של טילים אחדים עם ראשי נפץ כימיים רעילים בפאתי דמשק, מעיד על גודל הסכנה. אם העולם לא יתערב, השימוש בנשק הזה יהיה בלתי מוגבל, ויטבחו באמצעותו מאות אלפים. שלישית, מאחר והעולם הגדיר את הנשק הכימי כנשק השמדה המוני, הבלגה על השימוש בו עלולה להתפרש כלגיטימציה לשימוש בנשק השמדה המונית, כולל נשק גרעיני. ויש מדינות מטורפות עם נשק גרעיני (צפון קוריאה) או נשק גרעיני בדרך (איראן). ואלמלא פעולת צה"ל לפני שש שנים, יתכן שהיום גם בידי אסד הייתה פצצה גרעינית. לפי מקורות זרים, כמובן.

* חשבתם על ריח הגז בפאתי טבריה, אילו נסוגונו חלילה מהגולן, כפי שהטיפו לנו אנשי ה"שלום"?

* בליל שבת האחרון, כל קהילת קיבוץ אורטל רקדה אל תוך הלילה במסיבת רחוב, לציון חג ה-35 ליישוב. זה היה 5 ק"מ מהגבול עם סוריה.

יום קודם לכן, נערך בבוסתן הגולן שבמטע קיבוץ עין זיוון חג התפוח, חגיגות הקטיף השנתיות של יישובי צפון הגולן. האירוע הסתיים בהופעה של קרן פלס. השתתפו באירוע מאות אנשים, משפחות, מבוגרים וילדים. בוסתן הגולן גובל בגדר הגבול עם סוריה. אירוע כזה, במקום כזה, בעיתוי כזה, לא היה מתקיים ללא אישור גורמי הביטחון.

הנחיות מערכת הביטחון הן חג משמעיות – חיי שגרה. ואכן, גם הצימרים בגולן מלאים עד אפס מקום.

ובאותו יום, ראיתי כותרת מעצבנת ב-ynet של אריאנה מלמד: "בפעם הבאה שמישהו יגיד לי 'תרגיעי' אני אזרוק עליו עגבניה בפרצוף". הכנתי עגבניה כדי לזרוק עליה בחזרה, אבל בסוף ממש לא היה לי חשק לפתוח את המאמר. הספיקה לי הכותרת.

* רונן ברגמן הוא אחד העיתונאים הטובים והמקצועיים בישראל. הקשרים והידע שלו בנושאים ביטחוניים ובעיקר מודיעיניים מעולים, האמינות שלו גבוהה וכתבותיו מרתקות.

כתבתו "זהות כפולה" ב"7 ימים" הייתה מרתקת במיוחד. הוא חשף את אחד הסודות הכמוסים בתולדות המודיעין הישראלי – מיזם "יוליסס", בימיה הראשונים של המדינה, שבו הושתלו תשעה לוחמי מוסד יהודים בתוך ריכוזים פלשתינאיים תוך נטילת זהות פלשתינאית מלאה. שניים מהם התמידו במשך כמעט 15 שנים ואף נישאו לנשים ערביות והולידו ילדים. סיפור מדהים וגם מעורר דילמות מוסריות לא פשוטות לגבי הקווים האדומים של המודיעין.

הכתבה חשפה גם כמה סיפורים שיש להם השלכות אקטואליות משמעותיות. באמצעות הסוכנים הללו המוסד הגיע אל לב ההנהגה הצעירה בראשות ערפאת בתקופת ההקמה של פת"ח (בשגיאה בלתי אופיינית לו, ברגמן הגדיר זאת כהקמת אש"ף). המוסד היה מודע להתארגנות הטרוריסטית ולאידיאולוגיה של מאבק לחיסולה של ישראל. רפי איתן הציע ביוני 1964 למאיר עמית ראש המוסד, לאשר פעולה של לוחמי "קיסריה", שיפרצו לדירה בגרמניה, שלמעשה נשכרה בידי אחד הסוכנים עבור ההתארגנות, ויהרגו את כל ראשיה – ערפאת, אבו ג'יהאד, האני אל חסן וכל ההנהגה ההיסטורית של הארגון. "יש לנו נגישות בלתי חוזרת ליעד", כתב איתן, "אפשר לבצע בקלות. צריך להרוג את הקומקום הזה כשהוא קטן". עמית דחה את ההצעה. כעבור חצי שנה בוצע הפיגוע הראשון של פת"ח.

כעבור 3 שנים, לאחר מלחמת ששת הימים, מאיר עמית העביר באמצעות האני אל חסן מסר לערפאת ואבו ג'יהאד, והציע להם לפתוח במשא ומתן מדיני חשאי. כעבור ימים אחדים הגיע מברק תשובה מאל חאסן: "תקבל תשובה בבוא הזמן". התשובה הייתה מיידית וברורה – גל רצחני של פיגועים.

ונשאלת השאלה – בפרספקטיבה של 50 שנה, גישתו של מי הייתה חכמה, ריאליסטית, הגיונית ואחראית יותר, של רפי איתן או של מאיר עמית?

* שר החינוך החליט להקים מועצה לאומית לחינוך, שתכלול את טובי המומחים ובעלי הניסיון בתחום החינוך, מן השטח ומן האקדמיה, שתעצב את פני החינוך העתידי ותדון במדיניות החינוך לטווח הרחוק. זו החלטה מצוינת והאנשים שנבחרו למועצה הם אנשים מצוינים. אולם אין במועצה ולו נציג אחד של החינוך החברתי קהילתי (בלתי פורמלי) – לא אנשי תנועות הנוער בעבר או בהווה, לא אנשי החברה למתנ"סים, לא אנשי אקדמיה שזו מומחיותם. החינוך החברתי – קהילתי לא פחות חשוב מהחינוך הפורמלי. דווקא משר השם את הדגש על החינוך האמתי, החינוך הערכי ולא על עבודת האלילים של סרגל המדידה, מצופה שייתן לחינוך החברתי – קהילתי את המקום הראוי לו.

* אני קורא שכמה מנהיגים חברתיים ירדו מן הארץ, וקובע חד משמעית – זה שקר וכזב. מנין לי? מכך שמי שיורד מן הארץ, אינו מנהיג חברתי. מנהיג חברתי ישראלי, אינו יכול להיות ישראלי על תנאי. תנאי למנהיגות חברתית בישראל, היא ישראליות בלתי מותנית.

* אם הרצוג ינצח בפריימריז במפלגת העבודה, מה יקרה למחרת? כבל ומרגלית, שותפיו להתמודדות, יצאו נגדו, יחתרו תחתיו וינסו להדיח אותו (וכמובן, גם עמיר פרץ, המפעיל מבחוץ את סוכניו לתמוך בהרצוג). ובהזדמנות הראשונה הם יתמודדו נגדו. למה? כי מפלגת העבודה נותרה מפלגת העבודה – מפלגה אוכלת מנהיגיה.

* אגב – "ארץ אוכלת יושביה", אינה ארץ הסועדת את היושבים בה, אלא הורגת אותם. אוכלת = הורגת. כנ"ל – "הלנצח תאכל חרב"? השאלה אינה האם תמשיך לאכול חרבות לארוחת בוקר, אלא אם החרב תהרוג לנצח. מאכלת = סכין גדולה לשחיטה.

* 15 שנים מלאו לתכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, אחת התכניות האהובות עליי. בתוך שיח הקצוות המתלהם בתקשורת הישראלית, התכנית היא שמורת טבע של שיח אינטליגנטי, חברי, בלתי לעומתי, המוכיח שיש במרחב הציבורי הישראלי משהו בין ביילין ופייגלין, והוא הרבה יותר מעניין מהקצוות הצפויים והמשמימים. זיכרון אישי - אורי אורבך ראיין אותי, בתקופת שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, בבוקר "אם כל ההפגנות" - הפגנת הענק בכיכר רבין נגד נסיגה מהגולן, בינואר 2000. בראיון הקצר, הכנסתי לכל משפט בערך את התזכורת ש"ההפגנה תהיה הערב ב-18:00 בכיכר רבין", בעידודו הבולט של אורבך. בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, מתי ואיפה מתקיימת ההפגנה"? (עירית לינור מאוד לא אהבה את זה, אבל לזכותה יאמר שמאז היא התפכחה).

* אהוד בן עזר קובע בפסקנות, שארוחה טובה בפחות מ-50 ₪ היא בלוף. האמנם? מאחר והספר המתפורר 50/50 מצוי במכוניתי, בכוונתי לבדוק את המלצותיו ואני מבטיח לדווח על הממצאים.

* "חדשות בן עזר"