לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פרופסור גמור


ש"י עגנון, שהיה איש רוח דגול וגם אדם ריאלי ומפוכח מאוד, נהג להגדיר פרופסורים מן המניין בביטוי "פרופסור גמור". הייתה בביטוי זה נימה של אירוניה, כלפי אינטלקטואל שאי אפשר לפקפק בחכמתו, עד שהיא מגיעה לחיים המעשיים.

 

קראתי את הראיון המרתק עם הפילוסוף הדגול פרופ' ירמיהו יובֵל, שאי אפשר לפקפק בחכמתו, עד ... שמדובר בפוליטיקה. כאן, אפעס, משהו משתבש.

 

ירמיהו יובל מדבר נגד המשיחיות המפא"יניקית של "שלום אמת". לכאורה, אמירה מפוכחת. ניתן לצפות שמסקנתו תהיה, שמאחר והשלום הצפוי לנו אינו "שלום אמת", שהינו שאיפה משיחית, אלא משהו פחות ממנו בהרבה, עלינו לבסס אותו על סידורי ביטחון מוצקים, על גבולות בני הגנה; שאם אין זה שלום אמת משיחי, עלינו "לשלם" תמורתו פחות מכפי שהוא אולי היה ממליץ ש"נשלם" תמורת שלום אמת. לא. אין קשר בין שקע לתקע. פשוט, עלינו להשלים עם כך, שתמורת המחיר הכבד שהוא דורש שנשלם, לא נקבל שלום אמת, אלא שלום שקר. שלום, שבו יירו עלינו רקטות מהגבולות המטורפים שהוא רוצה להסיגנו אליהם. "שיפסיקו להגיד לי שבגבולות כאלה אפשר לזרוק רקטה מפה לשם. רקטה אפשר לזרוק גם היום. צריך ליצור מצב שלא רוצים לזרוק את הרקטה, ואז השאלה של הטווח לא משנה כלום". אם יורים רקטות, ודאי שיש משמעות אדירה לשאלה מהיכן יורים אותן. אולם איך גורמים לכך שלא ירצו לירות אותן? כאן נדרשת מן האינטלקטואל המזהיר, תובנה אדירה. למשל, לראות מה קרה במקום שבו ניסינו ליצור מצב שלא ירצו לזרוק את הרקטה – רצועת עזה, ממנה נסוגונו עד גרגר החול האחרון ועקרנו את כל יישובינו עד היהודי האחרון. האם לדרוש מפרופסור, מפילוסוף, מאינטלקטואל, להתבונן במציאות ולהסיק ממנה מסקנות ברמה של 2+2=4, זו דרישה מוגזמת? כנראה שלצפות שהוא יסיק משהו, לֶקָח כלשהו, מאירועי ה"אביב" הערבי העקוב מדם, זה כבר לגמרי מדע בדיוני.

 

פרופ' יובל מצא פתרון יצירתי לטרור. פשוט, "שטרור לא ייחשב בעיה ביטחונית ... כמו שתאונות הדרכים לא יגמרו, כמו שהגירושים לא ייגמרו, וכמו שסרטן הפרוסטטה לא ייגמר, גם זה לא ייגמר". פתרון נהדר.

 

פרופ' יובל לועג לדרישה מן הפלשתינאים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. "מי צריך את זה?". שמא נושא דגל הרציונליזם אינו רואה חשיבות בסמלים? תלוי איזה סמל. הוא למשל סבור ש"צריך פעולות סמליות של הכרה בעוול" הישראלי כלפי הפלשתינאים. הוא לא אמר זאת בהקשר של 1967, אלא בהקשר של 1948. אם יש משמעות לסמלים, מדוע הזלזול הזה, בדרישה להכרה פלשתינאית בזכות הקיום של המדינה היהודית? הרי הסירוב לקבל זכות זו הוא הגורם האמתי, היחיד, לסכסוך והכרה בזכות זו עשויה להיות סמל לסיומו של הסכסוך. אולי, פשוט, ליובל עצמו יש קושי עם המדינה היהודית הריבונית?

 

כנראה. ולכן הוא מציע שישראל תצטרף לאיחוד האירופי, וכך "היהודים יגשימו את זכותם להגדרה עצמית פוליטית כמדינת לאום מוגבלת, כי היא תיכלל בפדרציה אירופית". האמת היא שלאורך ההיסטוריה, יהודים תמיד היו בין המובילים של כל רעיון קוסמופוליטי, ולאחר מכן היו הראשונים לשלם את מחיר הניסיון להגשימו. אולי כדאי, לשם שינוי, שהעם היהודי יהיה האחרון לניסויים של "ריבונות מוגבלת"?

 

לא רעיונות מדיניים תיאורטיים עומדים מאחורי ההצעה הזאת, אלא יש ליובל בעיה עם הריבונות של מדינת ישראל. ויש לו גם פנטזיה בעניין זה: "אם יקרה נס שאירופה, אמריקה ובמידה מסוימת גם רוסיה ואיראן יפעילו כזה לחץ על מדינת ישראל, עד שהיא לא תוכל לחזור למדיניות הקודמת, קיימת אפשרות שהמנהיגות הנוכחית תחליט ללכת בדרך של הסכם". כלומר, במקום קואליציה של ישראל עם ארה"ב ואירופה נגד איראן, הוא עורג לקואליציה של ארה"ב, אירופה, רוסיה ואיראן (!) נגד ישראל. אולי באמת הפתרון ל"סרבנות הישראלית" היא נשק גרעיני בידי איראן?

 

פרופ' יובל, חתן פרס ישראל, ראוי להוקרה על מפעל חייו הפילוסופי. נאחל לו גם רפואה שלמה ואריכות ימים. אך חס וחלילה שלא נתייחס ברצינות לתבונה המדינית שלו.

 

* מוסף "הארץ"

נכתב על ידי הייטנר , 1/9/2013 00:01   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, פוליטיקה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הוועד האורווליאני


תגובה ליובל דניאלי, "גלויות הוועד למען השלום בישראל", "הדף הירוק" 29.8.13

 

ברומן הדיסטופי "1984", מתאר ג'ורג' אורוול מציאות עתידית, לכאורה, של "אוקיאניה" בשלהי המאה ה-20. למעשה, הוא תיאר באופן מדויק את המציאות בברית המועצות ובמדינות הגוש הסובייטי בימיו. אחד המשרדים החשובים במשטר באוקיאניה נקרא "מיניסטריון האמת". תפקידו – הפצת שקרים, שכתוב ההיסטוריה, כיבוס השפה, והחדרת "שִֹיחַדָשׁ" ומעוות לחיי האנשים במדינה.

 

"מלחמה היא שלום" הייתה אחת הסיסמאות של השלטון והמפלגה, בספר. ובמציאות, השלום היה אחת הבשורות הגדולות של משטרו המדכא של סטלין, המשטר שרצח מיליונים מבני עמו, ודיכא את רוח האדם של כל אזרחי בריה"מ והגוש הסובייטי. את בשורת ה"שלום" שלו הפיץ סטלין בכל העולם החופשי, מתוך מגמה ברורה להחלישו ולכרסם בו מבפנים, ומתוך הכרה בחולשות הדמוקרטיה. ואכן, בכל העולם נמצאו לו אידיוטים שימושיים, ובהם הטובים שבאנשי הרוח, היוצרים והסופרים, שנשאו את בשורתו – בשורת "השלום" ו"הדמוקרטיה העממית".

 

גם בישראל. את "1984" כתב אורוול ב-1948. הספר יצא לאור ב-1949. ב-1949 קם בישראל "ועד השלום בישראל", בראשותו של מאיר יערי, שנשא את בשורת ה"שלום" הסובייטי. הוועד היה סניף של "תנועת השלום העולמית", שהפיץ את רעיון השלום העולמי, מחה נגד פיתוח הנשק הגרעיני והפצתו ועוד, אולם למעשה לא היה אלא כלי שרת של המדיניות הסובייטית הבינלאומית. הוועד החל את פעולתו במשלחת ישראלית לקונגרס היסוד של "תנועת השלום העולמית" ב-1949. הוא כלל את אנשי מפ"ם ומק"י. אנשי "אחדות העבודה" והקבה"מ במפ"ם, מיהרו לפרוש מן הוועד כבר ב-1951. גם מפ"ם הלכה והתרחקה מן הוועד, ככל שהתפכחה מבריה"מ בשלהי שנות ה-50 וראשית שנות ה-60, ואחרוני חברי הוועד מטעמה פרשו לאחר מלחמת ששת הימים, לנוכח תמיכת בריה"מ במדינות ערב. הגוף נשאר על טהרת הקומוניסטים, אנשי מק"י.

 

בכתבתו "גלויות הוועד למען השלום בישראל", מתאר יובל דניאלי תמונה פסטורלית של תנועת שלום תמימה ושוחרת טוב, ואינו מזכיר במילה את ההקשר הסובייטי הסטליניסטי של פעולתה. הוא מצטט בערגה את סיסמאותיה האורווליאניות, ללא כל פירוש ביקורתי, שיציג לקורא שאינו בקיא את הקשרן, בפרספקטיבה היסטורית. הוא מציין, למשל, את ההתנגדות להתחמשותה של גרמניה, ואינו מזכיר שמדובר בהתנגדות לחימושה של מערב גרמניה בלבד. הוא מזכיר את ההתנגדות לצירוף ישראל ל"ברית האזורית התוקפנית" ואינו מזכיר שהכוונה היא להתנגדות לאוריינטציה המערבית של ישראל. הוא מזכיר את הקריאה להבטיח את זכותה של קובה לקיים את ריבונותה כרצונה, ואינו מזכיר שהכוונה היא למשטר הדיכוי הקומוניסטי הטוטאליטרי של פידל קסטרו, שדיכא ומדכא את העם הקובני. וכמובן שהוא מדבר על מאבק למען שלום ואחווה באזורנו, כאשר ביקורתו היא כמובן כלפי ישראל. כן, ישראל של לפני "הכיבוש".

 

אני אוהב מאוד וקורא בשקיקה את כתבותיו של יובל דניאלי, המתארות את ההיסטוריה התרבותית והאמנותית של התנועה הקיבוצית בכלל, ושל הקיבוץ הארצי בפרט. ובהחלט, מן הראוי היה להציג גם את תופעת גלויות ה"שנה טובה" של "ועד השלום". אלא שראוי להציג את התמונה בצורה אמתית, לא כאילו יצאה תחת ידו של "מיניסטריון האמת". ראוי להציג את פרשת "ועד השלום" באופן ביקורתי, המעורר חשבון נפש, בדיוק כפי שמתייחסים לתליית תמונתו של סטלין בבתי הילדים ולאבל על מותו. הרי מדובר בדיוק באותה תופעה. "ועד השלום", היה ועד של שטיפת מוח סטליניסטית, בדיוק כמו תמונותיו של "שמש העמים". אין לעובדות הללו כל זכר בכתבה של דניאלי.

 

דניאלי מסיים את כתבתו בפסקה הבאה: "היום אין יותר גלויות מטעם הוועד למען השלום. היום כבר אין ועד למען השלום, גם הוא כבר ז"ל. אמצעים אחרים ממלאים את השליחות למאבק על השלום".

 

האלגוריה הזו דווקא נכונה. כן, גם היום קיימת מכבסת מילים המשתמשת ב"שלום" וב"זכויות האדם" ככלי לשטיפת מוח למען מטרות רחוקות, רחוקות מאוד מן הבשורה הנישאת לשווא. הלקח שאני מסיק מהפרשה, הוא הצורך להיות ספקני וביקורתי ולא ללכת שבי אחרי סיסמאות שווא, של כל מי שרוממות השלום בפיו.

נכתב על ידי הייטנר , 29/8/2013 10:54   בקטגוריות אמנות, היסטוריה, התנועה הקיבוצית, חוץ וביטחון, חינוך, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, תרבות  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איש השנה תשעג


"אסתרא בלגינא קיש קיש קריא". זו הייתה תגובתי המיידית, בדף הפייסבוק שלי, על הודעתו של יאיר לפיד שהוא מצטרף לחיים הפוליטיים ומקים מפלגה בראשותו.

 

זהו פתגם ארמי המופיע בתלמוד, ופירושו המילולי הוא "מטבע בכד קורא קיש קיש". משמעותו היא, שקופסה שיש בה מטבע אחד, מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאת מטבעות. בתגובה הזו הבעתי את זלזולי בלפיד, והצגתי אותו ככלי ריק, נטול ערך.

 

הזלזול שהפגנתי, נבע מהאופן בו הצטיירה בעיניי דמותו מכתיבתו כבעל טור בעיתונים ומהופעתו כמגיש "אולפן שישי" בערוץ השני. הוא הצטייר בעיניי כאדם רדוד, פסבדו אינטלקטואל, נוטה לסיסמאות שחוקות ולקלישאות, נעדר אמירה משמעותית מקורית, נרקיסיסט, שחצן, יהיר, מטפח דימוי כריזמטי המבוסס בעיקר על מראהו החיצוני. הוא האיש שבא למלוך עלינו?

 

האם כך אני רואה את הדברים גם היום? האם עמדתי אודות יאיר לפיד השתנתה?

 

התשובה לשאלה זו מורכבת. אני מודה ומתוודה שלפיד הפתיע אותי מאוד לטובה כמנהיג וכפוליטיקאי. יש בו הרבה יותר מכפי שייחסתי לו בעבר. מצד שני, לא אחת, כאשר אני קורא את דבריו ושומע אותו, הוא מחזק את דעתי הקדומה אודותיו.

 

מה גרם לתמורה בעמדתי?

 

מבחן התוצאה בבחירות, הוא הסיבה המרכזית לכך שלפיד הוא איש השנה תשע"ג. אל מול הניצחון הגדול שכל הסקרים וכל הפרשנים נבאו לנתניהו, לפיד טרף את הקלפים, בהישג מרשים מאוד של 19 מנדטים, למפלגה חדשה, שבראשה עומד אדם חסר ניסיון פוליטי וביצועי. זה בהחלט הישג גדול.

 

אולם מבחן התוצאה אינו מעיד בהכרח שטעיתי בהערכתי המוקדמת. אדרבא, פוליטיקאי יכול לנסוק ולהצליח בשל כריזמה מזויפת, זריקת קלישאות וכד', בעוד הוא עצמו ריקא ופוחז. דמגוגים ופופוליסטים יכולים להצליח ואף לנצח בבחירות, אך ניצחונם אינו מעיד על טיבם. ואנו למודי ניסיון של "עלייתו ונפילתו" של מנהיג זה או אחר או מפלגה זו או אחרת, שכמו עץ הקיקיון - בן לילה היו ובן לילה ירדו. נדמה לי שאחד מהם אף נשא את שם משפחתו של יאיר.

 

אולם מעבר לכישרון להיבחר, לפיד הוכיח את עצמו גם במבחנים אחרים. הראשון שבהם היה הרכב רשימתו. איני חסיד של שיטת הפריימריז, שלא היטיבה עם החיים הציבוריים בישראל, בלשון המעטה. אני מבכר סוג של ועדה מסדרת, שתבנה את הרשימה המתאימה ביותר ותציג אותה למשפט הציבור. לא, איני מצדד בשיטת לפיד-ליברמן-לבני-הרב עובדיה, של מנהיג שעל פיו תישק רשימה. אך יש למצוא דרך ביניים.

 

מאחר וב"יש עתיד", לעת עתה המנהיג בוחר את הרשימה, כל האחריות על הרכבה – עליו. במבחן הזה הוא עמד בצורה מעוררת כבוד. הוא הרכיב רשימה מצוינת. איני מתכוון לרשימת כוכבים נוסח ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה" (וכמו חברי רשימתו עופר שלח ויעקב פרי), אלא לרשימה של אנשי אמת, אנשי חברה, חינוך, תרבות ורוח מן המעלה הראשונה. הוא הרכיב רשימה שמבחינת המסר לחברה הישראלית, היא היפוכה של "שינוי" בראשות אביו. שינוי הייתה מפלגת החילונים והחילוניות הקיצונית, והמסר שלה היה שנאה, לעג ובוז אובססיביים לדת, לדתיים ובעיקר לחרדים. טומי לפיד מעולם לא היה מעמיד במקום השני ברשימתו רב אורתודוכסי, ראש ישיבה.

 

בבחירתו של יאיר לפיד ברב שי פירון למס' 2 ומועמדו לתפקיד שר החינוך, היה מסר חברתי שמשמעותו חורגת בהרבה מכך שמדובר במועמד מצוין. וכך גם בבחירת המנהיגה הדתיה ד"ר עליזה לביא, וכך בבחירת הרב החרדי דב ליפמן, וכך בבחירת ד"ר רות קלדרון – אשת רוח משמעותית ביותר בחברה הישראלית ומן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בכלל ובתי המדרש הפלורליסטיים בפרט, בדור האחרון. כך גם בבחירתו של מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, מנהיג חברתי וחינוכי אוטנטי שצמח כמורה ומחנך, מנהל בית ספר וראש העיר. המסר שבהרכב הזה, הוא מסר של אחדות לאומית, של גשר בין שסעים ובין חלקי החברה.

 

לכך מצטרפת הברית המפתיעה בין לפיד ובנט, "יש עתיד" ו"הבית היהודי". יתכן שנכון היה לבחור בשניהם כצמד השנה. החיבור ביניהם היה, בעיניי, מסר השנה. בנט מציג ציונות דתית מתונה, מתחדשת, פתוחה – היפוכה של החרד"לות. ככזה, הוא מעניק ביטוי פוליטי להתרחשות עומק בחברה ובתרבות הדתית לאומית בשנים האחרונות, בניגוד לתדמית המקצינה והמתחרדת של מגזר זה. נאומו החם, המקבל והאוהד של בנט בוועידת הרבנים הקונסרבטיביים, שבו הוא התייחס באותם אהדה, קבלה וחום גם לרפורמים, הוא בעיניי ציון דרך משמעותי בחברה הישראלית. איש מקודמיו לא עשה זאת, איש שמקודמיו לא היה מעז לעשות זאת. הוא עשה זאת, כאשר הציבור שאותו הוא מייצג היה בשל לכך.

 

אחד הרגעים היפים והמרגשים השנה, היה נאום הבכורה של רות קלדרון בכנסת, שהיה בעצם שיעור במדרש. רבע מיליון כניסות לצפיה בנאום ביוטיוב בתוך ימים ספורים, העידו על כך שהחברה הישראלית כמהה מזה שנים רבות, לקול שרות הביאה לכנסת. אני נחשפתי לנאום הזה, לראשונה, דרך סטטוס בפייסבוק של נפתלי בנט, שיצא מגדרו כדי לשבח אותה על הנאום, תחת הכותרת "משהו חדש מתחיל". זו הייתה גם תחושתי.

 

בתיקון ליל שבועות שהנחיתי בקריית שמונה, אירחתי שני ח"כים – חילונית וחרדי. בכך אין כל חדש. אבל כאשר הח"כ החרדי הוא ממפלגה שלעומד בראשה קוראים לפיד, והח"כית החילונית היא מ"הבית היהודי", כלומר מהמפד"ל – משהו חדש מתחיל, באמת. האמת היא שהרב שיח היה קצת משעמם, חסר אקשן. השנים הסכימו ביניהם כמעט על הכל. בהפסקה יצאתי לחניה, לבדוק אם במקרה החמור של המשיח קשור שם.

 

הברית בין לפיד ובנט מבטא את שבירת הדיכוטומיה בין "דתיים" ו"חילונים" ובין "ימין" ו"שמאל". ובעיקר, זאת שבירת המיתוס של "גוש מרכז שמאל", שלכאורה לפיד היה אמור להיות שייך אליו, לצד דב חנין זועבי. לפיד הבהיר שאינו שייך לאותו מחנה עם הזועבי'ז, ולמרות התעמולה שהציגה את דבריו כ"גזעניים" ושוללי זכויות הערבים, כביכול, הציבור הרחב הבין היטב את כוונתו – יש לאזרחים הערבים מלוא הזכויות הפוליטיות, אולם עמדתם השוללת את קיומה של המדינה היהודית, מוציאה אותם מחוץ לכל משחק קואליציוני ומכל גוש פוליטי סביר במדינת ישראל. לפיד הגדיר את עצמו כמפלגת מרכז, ולא היה מוכן לשחק את משחק "קדימה", נוסח חיים רמון – מתן כותרת "מרכז" לעמדות מר"צ. לפיד הציב את עצמו ואת מפלגתו באמת במרכז. לא בכדי, את מצעו המדיני, שהוא מתון ופשרני במידה, הוא בחר להציג באריאל, והייתה בו התנגדות לנסיגה לקווי 49' ולחלוקת ירושלים.

 

 

את המו"מ הקואליציוני הוא ניהל, בשיתוף פעולה עם בנט, בהצלחה רבה שהניבה הישגים רבים. הוא עמד על התמודדות אמתית עם סוגיית השתמטות החרדים משירות בצה"ל וזה רק אחד מהישגיו. כמו בהקמת הרשימה, כך גם במו"מ הקואליציוני, יאיר לפיד הרשים אותי בעיקר בדרישתו העיקשת לקבל את התיקים החברתיים בממשלה – תיקי החינוך, הרווחה והבריאות. תיק החינוך הוא אמנם תיק נחשק, אולם משרדי הרווחה והבריאות נחשבו כארץ גזירה, ולכל היותר כפרס ניחומים. באמצעות תיקים אלו, ניתן להשפיע מאוד על החברה הישראלית. הרב פירון מוביל רפורמות חשובות מאוד, ובהן התמודדות עם עבודת האלילים של המדידה - הפטישיזם של הסרגל שקם על יוצרו, והעלאת החינוך האמתי, החינוך לערכים, החיבור האנושי בין מורה ותלמיד על ראש שמחתנו. הוא החליט על הקמת אגף להתחדשות יהודית, ובכך הוא ישים קץ לעוול המתמשך של אי הכרת המדינה ביהדות המתחדשת, הפלורליסטית ואפס תמיכה בה. העובדה שדווקא שר חינוך דתי, רב וראש ישיבה, מתקן את העוול הזה, היא בעבורי התגלמות הפוליטיקה החדשה. שר הרווחה בונה תכנית לאומית לחיסול העוני. נשמע יומרני, אך מזמן לא הוצבה מטרה כה צודקת ומוסרית בפני משרד ממשלתי. שרת הבריאות בוחנת את כל נושא השר"פ והרפואה הפרטית, ואולי תצמצם את הפער הבלתי נסבל ברמת הבריאות ותוחלת החיים בין עשירים ועניים.

 

בתור מי שהציב בראש מאבקו בבחירות את הסוגיות הכלכליות חברתיות, לפיד טעה ואכזב כאשר דרש לעצמו את תיק החוץ. אך הוא התעשת במהרה, ולקח על עצמו את תיק האוצר.

 

למרבה הצער, בתור שר האוצר, הוא התגלה, לפחות עד כה, כאכזבה. לפיד נישא בבחירות על כנפי רוחות המחאה החברתית של 2011. רבים ממשתתפי המחאה לא היו בשלים לתמוך במסרים הסוציאל-דמוקרטיים של שלי יחימוביץ', שנראו להם מרחיקי לכת (גילוי נאות – אני הצבעתי בעבורה, חרף התנגדותי לדרכה המדינית, דווקא בזכות דרכה החברתית). בלפיד הם ראו מנהיג המחויב לכלכלה הקפיטליסטית, אולם באורח מרוכך, אנושי, חברתי;  – הם ראו בו דרך שלישית בכלכלה. הם לא חיפשו אלטרנטיבה סוציאליסטית, אולם הם רצו קפיטליזם נאור, שמציב במרכז ערכים של תחרות הוגנת, שוויון הזדמנויות ודמוקרטיה, להבדיל מהקפיטליזם החזירי המבוסס על רדיפת בצע חסרת גבולות ויוצר ג'ונגל פרוע של חטוף ככל יכולתך; שבו קומץ גדולים בולעים את כל השאר, בכלכלה של "כל דאלים גבר",  כלכלת מקורבים ומחוברים (שלמעשה מנוגדת לא רק לסוציאליזם אלא גם לקפיטליזם האמתי).

 

בשיאה של המחאה החברתית, פרסם לפיד מאמר שהוצב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "מרד העבדים". וכך הוא כתב, בין השאר: "הכבלים על ידיכם שקופים, השלשלאות על רגליכם בלתי נראות, אבל הן עדיין פוצעות אתכם. אתם עבדים למשכנתא, עבדים לשכר הדירה, עבדים למחירי המזון, עבדים למחירי הדלק.

 

אתם עבדים לבירוקרטיה המשעבדת אתכם ולפקידות האדישה לגורלכם. עבדים לטייקונים המעבירים זה לזה מיליארדי שקלים, שחלקם הגדול נלקחו מכספי הפנסיה שלכם, מבלי שיטרחו לשאול אתכם או לתת לכם על כך דין וחשבון. עבדים לשלטון שהפך למועדון חברים סגור שבו לנצח אותם אנשים מתחלפים שוב ושוב באותם תפקידים, סוגרים עניינים בקריצת עין, ויודעים שלעולם לא יתבקשו לשלם את מחיר הכישלון.

 

אתם עבדים מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח. אם הקוטג' עולה יותר, הדלק עולה יותר, שכר הדירה עולה יותר, התשלומים לבריאות עולים יותר, אבל אתם מרוויחים אותו דבר או פחות – אז מישהו אחר מרוויח. מישהו מקושר, מסודר, שחוקי המשחק נכתבו בשבילו.

 

כי אם רוב מוחלט של מוצרי יסוד הוא יקר בהרבה מאשר באירופה או באמריקה, ובאותו זמן אתם מרוויחים הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה, אז זוהי עבדות מודרנית. איש אינו מצליף בנו בשוטים בשדות הכותנה, אבל גם לא צריך, אנחנו כבולים אל האדמה הזו לא פחות.

 

פעם לפחות ידעו העבדים אצל מי הם עובדים. אם קראו לעבד 'ג'פרסון', סימן שהוא עבד בשדה של ג'פרסון. העבדים המודרניים אינם יודעים אפילו מי מחזיק בקצה השני של הכבל. רשת סבוכה של קשרים סובבת את חייהם, מנהלת אותם מבלי שיידעו איך היא פועלת.

 

אנחנו לא סוציאליסטים, אחי העבדים, אבל אנו יודעים לזהות אי-צדק כשאנו רואים אותו. מעמד הביניים הישראלי משלם על מי שמתחתיו, וזה בסדר, ועל מי שמעליו וזה מאוד לא בסדר".

 

וכן הלאה וכן הלאה. האם מישהו מהקוראים מזהה את האיש שכתב את הדברים הללו עם שר האוצר בממשלת ישראל? לפיד נכנס לתפקידו, והפך שפוט של פקידי האוצר והאידיאולוגיה שלהם יותר מקודמיו. זו אכזבה גדולה. עם כניסתו לתפקיד, הוא רתם את כשרון הניסוח שהיה מגויס למאבק נגד העבדות, כלשונו, להסברת המדיניות שנגדה נאבק טרם כניסתו לתפקיד. זו אכזבה גדולה. הוא מלווה צעדים אנטי חברתיים בדמגוגיה אנטי סוציאלית פופוליסטית, כמו "תפקיד ההורים לפרנס את ילדיהם" להצדקת הקיצוץ בקצבאות הילדים, כאילו מישהו התייחס לקצבאות כאל הגורם המפרנס ולא כאל כלי המסייע לאזרח ומקל על העובדים לקיים את משפחותיהם בכבוד.

 

לפיד תולה את הקולר למדיניותו הכלכלית בגרעון שהותירה הממשלה הקודמת, ומבטיח שבתוך שנתיים יהיה טוב והוא ימלא את הבטחותיו לבוחר. איני יודע מה יהיה בעוד שנתיים, ותמיד נשמח להיות מופתעים לטובה. נכון לעכשיו, שר האוצר הוא אכזבה.

 

רבים יורדים על לפיד, על כך שהוא כותב סטטוסים בפייסבוק במקום לנהל את האוצר. זו טענה מרושעת. הרי כל השרים כותבים סטטוסים בפייסבוק, לא פחות ממנו. הפייסבוק הוא כלי חשוב לקשר עם הציבור ולהשפעה עליו. הבעיה אינה בכך שלפיד כותב בפייסבוק, אלא שבתוכן ובסגנון כתיבתו בפייסבוק, הוא מצדיק בדיעבד את ה"קיש קיש קריא...", או אולי כאן מתאימה יותר ההגדרה "פחז כמים". האם הוא קרא שנית את שכתב; האם עשה איזושהי הגהה, בטרם שחרר את התגובה לאזרח, בוחר "יש עתיד", שהביע בפניו את אכזבתו ותסכולו: "נכון ארנון, כולנו אידיוטים והיינו שרויים בתרדמת הבורות העצובה שלנו, עד שקרה לנו נס גדול והגעת אתה – שלא היית מימיך בכנסת, לא ניהלת מפלגה, לא העלית הצעת חוק ולא ישבת בוועדה – גאלת אותנו מייסורי טיפשותנו הקולקטיבית, ונשאת אותנו על כפיך הצחורות אל פסגת התבונה"? הרי הסגנון הזה והתוכן הזה גורמים לנו להסמיק מבושה. הזה שר האוצר שלנו?

 

אז מה היה לנו שם? לפיד הפתיע בהישגים גדולים והצלחות מרשימות ובהכרעות ערכיות משמעותיות ביותר. אך לעתים הוא גם שב ומתגלה כאותו כלי ריק, יהיר ושחצן.

 

אז מיהו ומהו יאיר לפיד האמתי? מבחינתי הוא עדין חידה.

 

מעבר לכף הזכות וכף החובה במאזנו של לפיד, יש לגנות ולהוקיע את התופעה מעוררת הסלידה של שנאת לפיד – שנאה שיש המטפחים אותה באובססיביות. לפיד היה למושא להסתה שלוחת רסן ומסוכנת, בעיקר ברשתות החברתיות. חובתה של החברה הישראלית להגן על לפיד ובעצם על עצמה מפני אותה הסתה ואותה שנאה. שיאה של התופעה הוא המיצג ה"אמנותי" במוזיאון עין הוד – מתקן נעלים להשלכה על דיוקנו של יאיר לפיד. אם היה מוענק אות קלון להסתה ולשנאה על שם יגאל עמיר, אין ספק שהזוכה המאושר לשנת תשעג היה דרור קרטה, יוצר המיצג.

 

יאיר לפיד היה האיש שהשפיע על חיינו השנה יותר מכל אחד אחר, ולכן בחרתי בו כאיש השנה תשע"ג.

 

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר", "שווים"

איש השנה תשעב - בשאר אסד

אשת השנה תשעא - דפני ליף

איש השנה תשע - ארדואן

איש השנה תשסט - אובמה

איש השנה תשסח - אולמרט

איש השנה תשסז - דניאל פרידמן

איש השנה תשסו - נסראללה

נכתב על ידי הייטנר , 29/8/2013 00:41   בקטגוריות איש השנה, אנשים, דת ומדינה, המאבק החברתי, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, רצח רבין, תקשורת  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)