הבלוג של אורי הייטנר

* פעמים אחדות בשנתיים האחרונות, כתבתי שלא תתכן במצרים מלחמת אזרחים כמו בסוריה, בלבנון, בעיראק ובלוב, כיוון שבניגוד לאותן מדינות, קיים עם מצרי.

כנראה שיש להטיל ספק באקסיומה הזאת.

* הפרדוקס המצרי: הגורמים הנלחמים זה בזה במצרים – הלאומנים והאסלאמיסטים, הם אלה ששילבו ידיים כדי להפיל את מובארק. הם הפילו את מובארק כי מאסו בדיקטטורה המושחתת שהוא גילם.

אולם במקום הדיקטטורה הם לא קיבלו דמוקרטיה ואין סיכוי שיקבלו דמוקרטיה. מדוע?

דמוקרטיה היא רצון הרוב, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות חופשיות, ושמירה על זכויות המיעוט והפרט. רצון הרוב הוא שלטון אסלאמיסטי ולכן "האחים המוסלמים" ניצחו בבחירות לנשיאות ולפרלמנט. אולם שלטון אסלאמיסטי הוא בהכרח שלטון דיקטטורי, המדכא את המיעוט ואת זכויות הפרט.

החלופה לשלטון האחים המוסלמים היא שלטון המיעוט. שלטון מיעוט הוא בהכרח דיקטטורי, כיוון שאין הוא תוצאה של בחירות חופשיות, אין הוא מאפשר בחירות חופשיות ובהכרח הוא מדכא את הרוב ואת זכויות הפרט.

מאחר ושלטון משחית ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט, אין דיקטטורה שאינה מושחתת. לכן, נגזר על מצרים שתהיה עוד שנים רבות תחת שלטון דיקטטורה מושחתת.

החלופה לדיקטטורה המושחתת של מובארק תהיה דיקטטורה עריצה ומושחתת יותר.

* כחלק ממסע הסתה ודה-לגיטימציה נגד א-סיסי, מופצת במצרים שמועה שאמו יהודיה. כשהכתב (המצוין) לענייני ערבים ערן זינגר דיווח על כך ברשת ב', הגיבה המראיינת (כמדומני, ענת דוידוב), "זה כמו אצלנו, האמא הערביה של פרס". והגיע הזמן לשים קץ להפצת המיתוס הזה. אף אחד לא ראה ואף אחד לא שמע מישהו שאמר או כתב שאמו של פרס ערביה. פרס עצמו המציא זאת כהברקה: "הם גם אמרו שאמא שלי ערביה". אחרי כמה פעמים שחזר על ההתבכיינות הזאת, הוא החל להאמין בה והבדותה הזאת הפכה ל"אמת".

* פרס: "הופתעתי שלבנון האשימה את ישראל בפיגוע בדאחיה". ואילו אני הופתעתי שהשמש זרחה הבוקר במזרח.

* הציבור הערבי היחיד במזה"ת, כמעט, שאינו שטוף בטבח הדדי, הוא הפלשתינאי. בזכות אקיבוש.

* במשרדי תלוי מאמר אחד, מעיתון "הארץ". המאמר "חשבון נפש" של ארי שביט, מי שהטיף במשך שנים לנסיגה מהגולן, בו הוא מודה בטעותו ומכה על חטא.

במוסף "הארץ" האחרון שביט ראיין את צבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר. ראיון מרתק, אני ממליץ עליו מאוד. האוזר התייחס בראיון למאמרו של שביט. להלן דבריו הנכוחים של האוזר בנדון: "אני עדיין ישבתי בישיבות סגורות שבהן בחורינו הטובים דיברו על כך שבשאר אל-אסד הוא פרטנר אמין ואפשר לסגור אתו הסכם ואפשר לתת לו את רמת הגולן ולהביא אותו עד הכנרת. זה לא היה לפני 30 שנה, זה היה לפני פחות משלוש שנים. והנה, באותה מהירות שבה מתחלפים סרטים בקולנוע גת, התחלפה לנו סוריה. אם היינו נותנים לה את הגולן ב-2010, ב-2013 היינו מקבלים את אל-קאעידה בעין גב. ושום דבר. שתיקה. אף אחד לא טעה, אף אחד לא עשה חשבון נפש. חוץ ממאמר אחד שלך, אף אחד ממצדדי השלום המופרך עם אסד לא אומר אופס, טעיתי".

יש לציין, למען ההגינות, שמאמר דומה של הכאה על חטא פרסם גם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות".

* בניגוד להתנגדותי לשחרור מחבלים, אני בעד החזרת גופות מחבלים. מה אנחנו צריכים את הגופות הללו? אם רוצים לעשות מחווה לפלשתינאים - החזרת גופות היא מחווה ראויה, שאין בה כל נזק לישראל.

* אם כבר משחררים מחבלים, מוטב היה לשחרר את כל ה-104 יחד, ולא לאפשר ארבע חגיגות ניצחון כאלה, שכה פוגעות ברגשות הישראלים בכלל, והמשפחות השכולות בפרט. ולמה משחררים אותם בארבע פעימות? כדי להמשיך ולהחזיק את אבו מאזן במו"מ שאין הוא מעוניין בו.

* רולטת הפנסיה – הפקרת הפנסיות שהציבור חסך כל חייו כדי להבטיח זקנה מכובדת, זקנה ברווחה, למהמרים בקזינו, תחת כותרות אורווליאניות כמו "רפורמה", "שוק חופשי" וכו', היא אחת העוולות החמורות ביותר בתולדות המדינה, שעלולה להביא בעתיד למצוקה רבתי. על מדינת ישראל להיערך לכך כבר עתה, ולמצוא פתרונות ממלכתיים ותקציביים שימנעו את האסון החברתי הזה. עליית תוחלת החיים מעמיקה עוד יותר את ההכרח במענה לבעיה. על הממשלה לקבוע זאת כיעד לאומי, אחד היעדים המרכזיים בשנים הקרובות.

* לתשומת לבם של מתנגדי החיסון נגד הפוליו (בשם תירוצים שונים, כמו "חופש הבחירה", "שהמדינה לא תכנס לפה שלי" ושאר סיסמאות, לצד תיאוריות קונספירציה הזויות) – בסומליה חלו השנה 151 איש בפוליו. רוב ילדי סומליה אינם מתחסנים. הקמפיין נגד החיסון הוא חוסר אחריות משווע. זהו קמפיין למען ישראל כמדינת עולם שלישי. החלטת משרד הבריאות על מבצע החיסון מבטאת שיקול דעת אחריות לאומית.

* אביתר בנאי בן ארבעים. בראיון ל"7 לילות" שאל אותו יהודה נוריאל: "הזמן שחולף מתחיל להלחיץ? המוות שנמצא שם בסוף?" בן ארבעים, רבאק! שאל אותו על הבר מצוה, מה אתה שואל על הזקנה (מזכיר לי שכשאבא שלי היה בן 40, הכרזתי שהוא זקן. אבל אני הייתי ילד בן 7).

* חג בגולן. יקב רמת הגולן חגג שלושים שנות מצוינות.
מאות אנשים השתתפו באירוע היפה ביקב – עובדי היקב, מנהלי היקב לדורותיהם, כורמים ואנו חברי היישובים הבעלים.
מה ששבה את לבי באירוע, היה העובדה שהמצגת על היקב לא התמקדה, כפי שניתן היה לצפות, בבחירת יקב רמת הגולן ליקב הטוב בעולם ולא לעשרות ומאות הפרסים והגביעים של יינות הגולן, אלא לעשיה החברתית הקהילתית, לתרומה וההתנדבות של עובדי היקב והנהלתו למען הקהילה, למען החלשים בחברה. זו הרוח הגולנית, ואין לי ספק שיש בה חלק משמעותי ומכריע בהצלחה הגדולה של היקב.

* האירוע הסתיים בהופעה של ישראל קטורזה. איני אוהב סטנד-אפ וחשבתי שאטעם חמש דקות ואלך. נשארתי עד הסוף ולא הפסקתי לצחוק. אז אולי בעצם לא ידעתי, ואני דווקא כן אוהב סטנד-אפ?

* "חדשות בן עזר"

עמוס בני יצא השבוע לשנת שירות. אילו יצא לשנת שירות בתנועת הנוער, הייתי גאה ומאושר. אני גאה ומאושר בדיוק באותה מידה, עם יציאתו לשנת שירות בפנימיה; בנווה עמיאל.

אני גאה בו, על שטרם צאתו לשירות משמעותי בצה"ל, הוא בחר לתת מעצמו שנה נוספת למען החברה הישראלית. אני גאה בו, על כך שכמי שחי והתחנך בחממה האורטלית והגולנית, אין הוא חי בבועה, והוא לוקח על עצמו לתרום למען מי שלא שפר עליהם גורלם, שאינם יכולים לחיות בבתיהם, במשפחתם, אם בשל מצוקה כלכלית או בשל מצוקה משפחתית. אני גאה בו על כך שבטרם יתרום למדינה בתחום הביטחון, הוא תורם בתחום החינוך, הרווחה וקליטת העליה.

והנה, אני קורא שתנועות הנוער אינן מרוצות מכך שבני הקיבוצים יוצאים לשנת שירות מן הסוג הזה. היא לא מספיק רצינית בעבורם. "שנת השירות", הם נוזפים, "איננה כל סוג של התנדבות, אלא יש לה ייעוד מוסכם; עיצוב דמותה של החברה הישראלית כחברה דמוקרטית וציונית, וקידומן של תנועות בלתי פורמאליות השומרות על צביונה זה".

איזו התנשאות. איזו שחצנות. אנחנו מעצבים את דמותה של החברה, לא סתם מתנדבים... אנחנו הסיירת, לא דודות של הוועד למען החייל. אנחנו עוסקים בצדק, לא בצדקה.

אלו הבלים.

אין תרומה גדולה יותר לעיצוב דמותה של החברה הישראלית, מאשר התנדבותם של בני נוער להתמודד באופן אמתי עם המצוקות בחברה הישראלית. ההתנדבות היא ערך נעלה ודומני שחובתנו לחנך את ילדינו לאורח חיים של התנדבות. ההתנדבות היא הנכונות של אנשים לתת מעצמם למען הכלל, למען הזולת, למען החלש והמוחלש, למען האחר, שלא על מנת לקבל פרס. ההתנדבות היא התגלמות ערך הערבות ההדדית, שאין ערך אנושי ויהודי גדול ממנו.

ריח רע נודף ממאבקן של תנועות הנוער לשינוי אופיה וצביונה של שנת השירות. ריח של מי שצובע בצבעים אידיאולוגיים שיקולים של חברת כו"א. אין זה ראוי, אין זה מכובד, אין זה חינוכי, אין זה ערכי. והנוער יודע לקרוא את הזיוף הזה.

במקום מאבקי סרק מכוערים, על תנועות הנוער והתנועות הקיבוציות להיאבק יחד להגדלת מכסות שנת השירות, כדי לאפשר ליותר בני נוער אידיאליסטיים, הרוצים לתרום לחברה בשנת שירות והתנדבות, לממש את רצונם. שנת השירות צריכה לאפשר לרוצים להתנדב מגוון רחב של אפשרויות, כדי שנערות ונערים רבים ככל הניתן יוכלו לתרום מכישוריהם למען החברה.

נברך את כל בוגרי י"ב שבחרו להתנדב לשנת שירות, בשנה משמעותית, שתהווה פתח לחיים בעלי משמעות; חיים של עשיה ונתינה. ו... כן, של התנדבות, רחמנא לצלן.

* "ידיעות הקיבוץ"

לקראת הוועידה הרעיונית של מפלגת העבודה, שתוקדש לנושא המדיני-ביטחוני, עורכת המפלגה שורה של סיורים לימודיים באזורי הגולן, עוטף ירושלים ויהודה ושומרון. לבקשתה של יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', הופעתי בפני אורחי הגולן. בנאום שנשאתי בפניהם, סקרתי את ההיסטוריה של תנועת העבודה והגולן – התנועה שיישבה את הגולן והובילה קו חד משמעי הרואה בגולן חלק בלתי נפרד מישראל ולאחר מכן שינתה את טעמה וניסתה להביא לנסיגה מהגולן. היום, כאשר ההתיישבות בגולן מבוססת כל כך ומתקרבת לשנת היובל שלה, וסוריה מתפוררת וברור שאילו הייתה נסיגה, חלילה, היום חיזבאללה ואל קאעידה היו נאבקות על השליטה בכינרת, הגיעה השעה שמפלגת העבודה תחזור לעקרונותיה ולדרכה המדינית המסורתית ותחדש את תמיכתה בגולן. זו הייתה קריאתי למפלגת העבודה, בדבריי בפני נציגיה.

בסקירה ההיסטורית, הצבתי כמופת לתמיכה החד משמעית בגולן, שני אישים. האחד הוא לוי אשכול והשני, לו אייחד מאמר זה, הוא יגאל אלון. אלון, חבר קיבוץ גינוסר, מפקד הפלמ"ח, גדול מצביאי צה"ל במלחמת השחרור, מראשי הקיבוץ המאוחד, ממנהיגי תנועת העבודה, סגן ראש הממשלה ושר העבודה, הקליטה, החינוך והחוץ, מת מדום לב בעיצומה של התמודדות עם שמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה. אין לי ספק, שאילו הנהיג את מפלגת העבודה, היה מונע את הכרסום בדרכה ואת התדרדרותה האידיאולוגית לעמדות ה"שמאל" הקיצוני.

ליגאל אלון זכויות רבות בתולדות הגולן. כשר בממשלת אשכול במלחמת ששת הימים, הוא עמד בראש הדוחפים לשחרור הגולן, כבר מן היום הראשון למלחמה ועמד מאחורי המשלחת של יישובי הגליל העליון ועמק הירדן לישיבת הממשלה, בניסיון לשכנעהּ לקבל את ההחלטה. הוא סבר שעל צה"ל לכבוש, בנוסף לגולן, גם את ג'בל דרוז ולהעניק לדרוזים עצמאות לאומית בדרום סוריה. הוא היה בין הדוחפים הראשיים והתומכים הגדולים של ההתיישבות בגולן. בספרו של יחיאל אדמוני, ראש החטיבה להתיישבות אותם ימים, "עשור של שיקול דעת - ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1977-1967", הוא מתאר מעורבות גדולה מאוד של אלון עד רמת הבּוֹרֶג, בהקמת יישובי הגולן. כבר ב-1968, פחות משנה לאחר המלחמה, אלון היה הראשון שהציע לספח את הגולן לריבונות ישראל.

בישיבת מועצת הקיבוץ המאוחד, שנערכה בנובמבר 1967 בקונייטרה, אליה הגיעו באותם ימים חלוצי מרום גולן לאחר 3.5 חודשים בעלייקה, אמר אלון: "רמה"ג שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן".

כשאמר יגאל "אנו רוצים ברמת הגולן", הוא לא הסתפק במילים, אלא תרגם אותם למעשה התיישבותי. "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד", אמר במועצת הקבה"מ שהתכנסה בקונייטרה. "יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים".

באותם ימים, פרסם אלון מסה רחבת יריעה, בשני חלקים, בביטאון מפלגתו "אחדות העבודה – פועלי ציון" "למרחב", 24/26.11.67: "השלב האחרון במלחמת השחרור – מושכלות ולקחים ממלחמת ששת הימים". במאמר זה ניתח אלון את תקופת ההמתנה שלפני המלחמה ואת המלחמה עצמה והציג את רעיונותיו בעקבות המלחמה, שהנם הבסיס לתכנית אלון. תכנית אלון, מבוססת בראש ובראשונה על זכותנו המוסרית וההיסטורית על א"י, על זכותנו לגבולות בני הגנה ועל נכונות לפשרה טריטוריאלית כדי להבטיח את צביונה היהודי של מדינת ישראל. מבחינה טריטוריאלית טען אלון שהגולן ובקעת הירדן, גבולותיה הטבעיים של הארץ, צריכים להיות גבולה המדיני והביטחוני של ישראל.

בדבריו על מלחמת ששת הימים, מתח אלון ביקורת על התנהלותה, הן בחזית המצרית והן בחזית הסורית. וכך הוא כתב על החזית הסורית: "בחזית הסורית בוששה היוזמה הישראלית לבוא וכמעט שלא הייתה מתגשמת כלל. אף שהסורים גילו פעילות ארטילרית כבדה נגד יישובי עמק החולה ועמק הירדן ואף ניסו לפתח פלישת שריון בגליל העליון – נקטה ישראל בימים הראשונים למלחמה, באסטרטגיה דפנסיבית [=הגנתית], אף שכוחות צה"ל, שהיו מרוכזים בחזית זאת, היו מסוגלים – כפי שעשו לאחר מכן – לעקור את הסורים מרמת הגולן.

היסוסים תמוהים בדרג המדיני, שנבעו כנראה מהערכה מוגזמת של כוח העמידה של הסורים ומהנחת אפשרות סירובה של מצרים להסכים להפסקת אש, וכן מחשש שמא התנגשות עם סוריה, שמוסקבה רוצה ביקרה, עלולה לגרור לחץ מוגבר מצד בריה"מ – גרמו להשהיה מסוכנת של הפעולה.

חובה היה לפתח מתקפה בחזית הסורית מיד לאחר שחיל האוויר הישראלי הדביר את חילות האוויר הערביים, לרבות הסורי, מתוך מאמץ לעקור את הסורים מההר, לרסק את כוחותיה ככל שאך ניתן, לאלץ את שארית כוחותיהם להתארגן בהגנה על דמשק, לכבוש את כל דרום סוריה, להתחבר עם העם הדרוזי המדוכא על ידי דמשק ולתת יד להגשמת שאיפתו ארוכת השנים לביסוס ריבונותו.

ברם, כאמור, מחמת היסוסים שלא היו במקומם, התאחרה המתקפה הישראלית עד שדמשק נענתה לקריאת מועצת הביטחון והסכימה להפסקת אש. למרבה המזל, אם כי דמשק השיבה בחיוב לאו"ם, לא חדלה האש הסורית על היישובים הישראליים ובכך ניתנה לישראל ההזדמנות המדינית האחרונה – אם כי לא בלתי מוגבלת בזמן, לעקור את הפגע הסורי ממוצביו הטורדניים החולשים על יישובי עמק החולה, עמק הירדן וטבריה. אכן, את מלחמת ששת הימים ניתן היה לקצר ביומיים ולהגיע להישגים גדולים ויציבים יותר".

נקודה מעניינת נוספת, היא שכמעט בכל התבטאויותיו בנושא הגולן, הקפיד אלון לציין שחזרתנו לגולן אינה מבטאת רק צורך ביטחוני, אלא מממשת את זכותנו על חבל זה של ארץ ישראל: "...מלחמת ששת הימים הביאה אותנו אל גבולות של ביטחון. על ישראל לעשות כל שידה משגת, פרט לסיכון ביטחונה, כדי לעצב גבולות של שלום שיש עמם ביטחון. צה"ל חונה לאורכו של קו הפסקת אש אשר החזיר לארץ ישראל המערבית את שלמותה הטריטוריאלית ואת ירושלים המאוחדת במרכזה; הוא החזיר את רמת הגולן לבעליה ההיסטוריים ...

ניצחונה של ישראל במלחמת המגן שנכפתה עליה העניק לה אפשרויות אולי בלתי חוזרות לעצב את גבולותיה לפי האינטרסים הביטחוניים שלה, והמעוגנים גם בזכות ההיסטורית. היטיב לבטא זאת יצחק טבנקין, באומרו לא מכבר, כי 'אין זה מקרה שהגבולות ההיסטוריים של א"י חופפים את גבולותיה הטבעיים, שהרי בזכות היותם טבעיים נעשו גם היסטוריים'. דין הוא, כי נעשה כל שלאל ידנו, שישראל תהיה ארץ שלמה מבחינה אסטרטגית ומדינה יהודית עם מיעוט ערבי – מבחינה דמוגרפית.

מעל לכל זקוקה ישראל ליהודים נוספים בארץ ולהיאחזותם של יהודים באזורים התת-מאוכלסים, בשטחי ספר שוממים. הארץ סובלת ממחסור ביהודים וממחסור במתיישבים. שומה על המדינה, על התנועה הציונית – ובראשם על תנועת הפועלים – לעשות למען תחיית הרעיון הציוני שההגשמה האישית והקולקטיבית בצדו. יהודים עצמאיים, המאורגנים בחברה צודקת ונאורה, השואפים לשלום וחמושים להגנה עצמית, המושרשים בארצם, בכל אתר ואתר, והיודעים את סוד האחדות הלאומית, למרות חילוקים רעיוניים וחברתיים – יבטיחו את התמדת קיומה של מדינת ישראל".

ממרחק השנים, ניתן לראות עד כמה היטיב אלון לנתח את המציאות ועד כמה הרחיק לכת בראייתו את העתיד ובתפיסתו האסטרטגית. מפלגת העבודה רחקה מדרכו, ודרכה החדשה גרמה נזק פוליטי עצום לעצמה וחמור יותר – נזק מדיני, ביטחוני וחברתי למדינת ישראל.

מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לדרכה הציונית המקורית, בהתאמה לאתגרי ימינו, ותלך בתוואי שהתווה יגאל אלון.

* ביטאון חוג אלון במפלגת העבודה