הבלוג של אורי הייטנר

ככל ילד רמת גני, קיבלתי בכיתה ב' ספרון קטן, בצבע ירוק – "במו ידיו", ובו סיפור חייו של מייסד העיר ומי שעמד בראשה עשרות שנים, עד יומו האחרון, אברהם קריניצי. הכותרת של הספר מבטאת את המסר שלו – כל מה שקיים ברמת גן, הוא יציר כפיו של קריניצי. בעיני רוחי הילדותית, ראיתי בקריניצי מי שממש, פיזית, בנה כל בית ונטע כל גן. והאמת היא שזה היה כמעט נכון.

באותה מידה, ניתן לומר שאת קצרין בנה סמי בר לב במו ידיו. כן, כמעט יהיה נכון לומר שהוא אישית בנה כל בית ונטע כל עץ. כל מה שיש בקצרין, מן המסד ועד הטפחות, נזקף לזכותו של סמי. סמי הבנאי.

במיתולוגיה הרמת גנית נהוג היה לומר: למה הוקמה רמת גן? קריניצי רצה להיות ראש עיר אז הוא הקים עיר. במיתולוגיה הקצרינאית אמירה דומה: רמונה לא הייתה מוכנה להיות קיבוצניקית. היא רצתה לגור בעיר, אז סמי בנה לה עיר.

סמי עלה לגולן אחרי מלחמת ששת הימים והצטרף לחלוצי מרום גולן. הוא עסק בארכיאולוגיה והיה שותף למפעל החשוב של חשיפת עברה היהודי של הגולן. כאשר חברי מרום גולן עברו מקונייטרה לנקודת הקבע שלהם, הוא נשאר בקונייטרה והגה את רעיון הקמת העיר הישראלית בגולן – בקונייטרה. סמי נאלץ להתפנות מקונייטרה במלחמת יום הכיפורים, ואחריה - ישראל נסוגה מן העיר. סמי עבר לראש פינה, המשיך לחפור בגולן, ובמקביל הקים את הגרעין המייסד של קצרין, עיר הגולן, בירת הגולן.

סמי הנהיג את הגרעין והוביל את מאבקו ופעולתו להקמת היישוב ולאחר מכן עמד בראש היישוב מיום הקמתו ועד עתה.

יש הרבה מה להתגאות בקצרין, במוסדות החינוך והתרבות שבה, במפעלי התעשיה המייחדים אותה כעיר המים והיין (והשמן והבירה), את התחברותה לקצרין העתיקה כתשתית הערכית של הקהילה, את המכון לחקר הגולן הפועל בקרבה ועוד. כל אלו ואחרות הן טביעות אצבעותיו של סמי.

תקצר היריעה לתאר את עשייתו, את תרומתו ואת הישגיו של סמי. אני רוצה לציין שני הישגים חשובים.

האחד הוא העלאת מכללת "אוהלו" לקצרין ושדרוגה המשמעותי לעומת מה שהייתה בעמק הירדן. המשימה הזאת נראתה בלתי אפשרית. איך אפשר לנצח את הלובי האדיר של עמק הירדן, שלעולם לא יסכים שהמכללה תעבור למקום אחר. ומי יסכים שהיא תעבור דווקא לגולן, בימים שבהם מתנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן.

הסיפור הבא עשוי להמחיש את גודל ה"חוצפה". משלחת של ועד יישובי הגולן, שכמדומני כללה את יהודה וולמן, יהודה הראל, אלי מלכה, עוזי קרן ואותי, נפגשה עם ראש המועצה האזורית עמק הירדן באותם ימים, ולוולה, כחלק מפעולותינו לרתום את יישובי הצפון לתמיכה במאבק. נכנסנו למשרדו של ולוולה, והוא התנה את קיום הפגישה בכך שאני אסתלק מהמקום, כיוון שימים אחדים קודם לכן פרסמתי מאמר בעד העלאת "אוהלו" לקצרין. כדי שלא תיווצר תקרית והפגישה לא תתפוצץ, הסכמתי ללכת. אבל תגובתו של ולוולה ממחישה עד כמה היה חשוב לו, ומדובר היה בראש מועצה חזק מאוד ובעל קשרים הדוקים מאוד עם הממשלה, שהמכללה תישאר בעמק.

כחלק מן המאבק נגד העלאת המכללה לקצרין, הח"כ באותם ימים חגי מרום הצהיר שזו התגרות בסוריה שעלולה להוביל למלחמה (!), לא פחות (והוא לא התכוון למלחמת האזרחים בסוריה).

מול מכבש הלחצים הזה, העברת "אוהלו" לקצרין נראתה חלום באספמיה. אולם סמי היה ממוקד מטרה ונחוש להעלות את המכללה לקצרין, ויהי מה. הוא ראה בחזונו את התרומה הגדולה לקצרין ולגולן של מכללה כזאת שתקום בתוכה. יש עוד הרבה לאן לקדם את המכללה, אך עצם קיומה בקצרין היא הצלחה גדולה, הנזקפת כולה לזכותו של סמי.

ההישג הנוסף הוא קליטת העליה מבריה"מ. כשהחלה העליה הגדולה, סמי זיהה את הפוטנציאל הגדול שבה לקידומה של קצרין, לצד התרומה הציונית הגדולה של קליטת עליה. גם כאן, היה צורך בהרבה אמונה, תעוזה וחזון כדי להאמין שהעולים יסכימו לעלות לקצה המדינה, סמוך לגבול עם סוריה, רחוק ממרכזי האוכלוסיה, באזור הנתון תחת איום של נסיגה. סמי סימן את היעד, השקיע את כל מאודו בשכנוע עולים – כבר בנתב"ג, לעלות לקצרין. ולאחר שבאו הראשונים, התקבלו בחום ואהבה שהורעפה עליהם מן הקהילה וקיבלו כל סיוע אפשרי מהמועצה, השמועה פרשָׂה כנפיים. קצרין הייתה ליעד מועדף לעולים רבים, שתרמו וממשיכים לתרום תרומה אדירה לקצרין, בתחומים רבים.

העליה הזאת קידמה את החינוך, את התרבות, את המחקר המדעי ועוד ועוד. ציבור העולים בקצרין הוציא מתוכו כוחות משמעותיים כולל כאלו שפעלו ברמה הלאומית, עד רמה של מנכ"ל משרד ממשלתי. ודומה שהגיעה השעה שגם ההנהגה החדשה של קצרין תבוא מקרב הציבור הזה.

****

עיקר העבודה המשותפת שלי עם סמי, הייתה בתקופת המאבק על הגולן, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אף שסמי לא אהב, בלשון המעטה, את הלבוש הקיבוצניקי שלי, שלדעתו לא הלם את תפקידי כדובר (בחתונה שלי הוא ראה אותי לראשונה עם חולצת כפתורים ואמר לי: "ככה אתה צריך ללכת לעבודה"), אך יצרנו בינינו קשרי עבודה וחברות טובים וחמים.

המאבק על הגולן היה קשה מאוד לסמי והשפיע עליו לרעה. סמי לא יכול היה לעכל את עצם העובדה שממשלה ישראלית מנסה להחריב את מפעל חיינו ולקח זאת כעלבון קשה, ברמה האישית ביותר. סמי השתתף בשביתת הרעב בת 19 הימים בגמלא, ואף התמוטט לקראת סופה אולם לאחר טיפול רפואי חזר בו ביום והמשיך לשבות.

לא אחת, סמי חלק על הקו של המאבק, אותו התוותה הנהלת הוועד, שלא היה מספיק לוחמני, בעיניו. באחד המקרים, סמי הפר את החלטתנו (העקרונית וגם הנקודתית לאותו אירוע) ובתום הפגנה בצומת גולני חסם את הכביש הראשי ואף נעצר למספר שעות.

האמת היא שמאבק סוער יותר, די מתאים לצד הבלתי ממוסד, הקונדסי משהו, באישיותו. צד, שהיה לו חלק בקידום הקמתה של קצרין, בין השאר בסיפור הבא, להלן – סיפור "אשרי הגפרור". אחרי תקופה ארוכה של חיפוש המקום המדויק להקמת קצרין, נבחר המקום. אלא... שאי אפשר היה לגשת למדידות בשל שדות הקוצים. במשרד השיכון נאמר שאי אפשר למדוד בלי לשרוף את הקוצים, אך כל הגורמים אינם מאשרים שריפה: קק"ל, רשות שמורות הטבע ומשרד החקלאות. וכך, המדידות נדחו ונדחו.

כך, עד שבאורח פלא, בבוקר בהיר אחד נגמרו התירוצים. שריפה מסתורית פרצה, וכעבור שעה קלה לא היו עוד קוצים בשטח וניתן היה לגשת למדידות. עד היום לא ידוע איך קרה הנס. מה שכן ידוע, הוא שמקופסת הגפרורים של סמי (שעוד עישן באותה תקופה) נפקד באורח מסתורי גפרור אחד, לא לפני שבעל הקופסה בדק היטב את כיוון הרוח.

בתקופת המאבק, כאשר יהודה הראל נדרש לפגישות רבות בכנסת, הנפיק לו סמי תעודה כנהג ראש המועצה, עם תמונה ומספר הרכב, מה שאִפְשֵׁר לו לחנות בחניית הח"כים...

****

כשאנו רואים יישוב חדש בא"י, שאנו מבקרים בו לראשונה, אנו מברכים "מציב גבול אלמנה". העם היהודי שהתנתק מאדמתו, מארצו, מיישובו, היה כאלמנה, במצב של אובדן, של אבל. הקמת יישובים חדשים, הם הביטוי לשינוי המהותי במצבו של העם היהודי, העובר מגולה לגאולה.

אין ערוך לתרומה הגדולה של כל מעשה המחזק את ההתיישבות הציונית בארץ – כל בית שנבנה, כל תלם שנחרש, כל מפעל שנחנך, כל מוסד חינוכי שמוקם. לכל אחד מאתנו, מיישבי הגולן, סיבה לגאווה על תרומתו לאחד המפעלים הציוניים החשובים והמוצלחים בדורות האחרונים.

ומה ייאמר על מי שבמו ידיו הקים עיר ואם בישראל? קצרין היא מפעל חייו של סמי בר לב. יש מעט אנשים היכולים להציג רקורד כזה, תרומה גדולה כל כך לא רק לגולן, אלא למדינת ישראל.

36 שנים לאחר הקמת קצרין, החליט סמי לסיים את תפקידו ולא להתמודד על קדנציה נוספת בראשות המועצה.

סיום תפקידו של סמי, הוא סופו של עידן בקצרין. לא רק סמי פורש, אלא דור המייסדים מפנה את מקומו בהנהגה לדור ממשיכי הדרך.

יש עוד הרבה מה לעשות ועוד הרבה לאן לקדם את קצרין. יש להגדיל באופן משמעותי את קצרין, שעשויה להיות האבן השואבת העיקרית למסה גדולה של קליטה בגולן. יש למצוא את הדרך למשוך אוכלוסיה חזקה ואיכותית שתחזק את קצרין בכל תחומי החיים. יש לחזק את היחסים בין קצרין למועצה האזורית, שהתרופפו לאחרונה, כדי למצב את קצרין כבירת הגולן. אני בטוח שהדבר יעשה וקצרין תפרח ותשגשג.

וכפי שכל מה שקיים היום בקצרין הוא יציר כפיו של סמי, יחד עם תושבי קצרין שאותם הוא הנהיג ביד רמה למעלה משלושה עשורים וחצי, כך – כל מה שייעשה מעתה, יתבסס על התשתית הבריאה שסמי יצר וישאב את כוחותיו מהשורשים שסמי הכה בקצרין, במרכז הגולן.

* "שישי בגולן"

* איני חסיד של בחינות הבגרות ומעולם (מאז שהייתי תלמיד ועד היום, כשילדיי תלמידים) לא האמנתי בהן. הן מבטאות תרבות של דחיסת חומר לצורך הבחינה בלבד, כלומר לצורך הקאתו, ולאחר מכן מחיקתו מן הזיכרון, בחינת "שגר ושכח". יש צורך בשינוי מהותי, והמרת הבחינות במטלת גמר מאתגרת, מלמדת, הנותנת ביטוי הן ליכולת הלמידה והן ליצירתיות ולחשיבה של התלמיד. זו משימה תובענית יותר, אך גם מעניינת יותר ולכן עשויה להיות חוויה חיובית. ובעיקר – היא אפקטיבית יותר לחינוכו של התלמיד ולהשכלתו.

עצם העובדה ששר החינוך מטלטל את מערכת החינוך, מערער על מוסכמות מוצקות בנושא בחינות הבגרות ומוביל בדיקה אמתית מוכוונת­-שינוי בתחום, היא בעיניי חיובית וחיונית. עם זאת, לפחות בשיח התקשורתי (ואני מקווה שלא כך בשיח המקצועי במשרד החינוך עצמו), הדיון מתמקד ב"מה לא" ולא ב"מה כן". כלומר הדיון הוא על הפחתת בחינות הבגרות ולא על החלופה לאותן בחינות.

צמצום מספר הבחינות, במקום חתירה להמרת הבחינות במטלה חלופית, יוצר מסר בעייתי, על פיו רק האנגלית, המתמטיקה וההבעה הם מקצועות חשובים באמת, ולכן יש לקיים בהם בחינות בגרות. משמעות הדבר היא הפחתה בערכם וביוקרתם של מקצועות חשובים לא פחות, בעיניי יותר, כמו מקצועות ההומניסטיקה והיהדות (תנ"ך, תלמוד, ספרות, היסטוריה, אזרחות). לכל מקצועות הליבה האלה יש להתייחס כאל מקשה אחת, כמקצועות חובה לחינוך ולהשכלה של התלמיד, ולגבי כל המקצועות האלה, ליצור חלופה ראויה לבחינות הבגרות (גם אם הביצוע בפועל יעשה בשלבים).

* הקפאת מבחני המיצ"ב (בדרך לביטולן?) היא צעד בדרך הנכונה. אובססיית המדידה הביאה למצב שבו הסרגל קם על יוצרו. חוזרים לפרופורציות.

* את בתנו הקטנה נחסן נגד הפוליו, ללא כל היסוס. כל תיאוריות הקונספירציה בנדון (שכל סיפור הפוליו הוא המצאה של חברות התרופות כדי להרוויח על חשבון בריאותנו וכו' וכו') הן עלבון לאינטליגנציה.

* בנוסף לתיאוריות הקונספירציה ההזויות, טענה נוספת נגד החיסון, היא שהוא מיותר, כיוון שהילדים עצמם כבר מחוסנים, והחיסון נועד רק למנוע מהם להדביק אחרים, בתור נשאי הנגיף. האמירה הזאת היא האגואיזם החזירי בהתגלמותו. אם אנחנו יכולים לתרום לבריאות הציבור ולמנוע מאחרים להידבק במחלה הנוראה הזאת, לא נעשה זאת, כיוון שהילדה שלנו כבר מחוסנת? האם לא צריך להיות אכפת לנו שבתנו לא תהיה נשאית שתדביק אחרים?

שמחתי כששרת הבריאות יעל גרמן (שבאופן כללי אני מתרשם ממנה מאוד לטובה) הגדירה את מבצע החיסון כמבצע של ערבות הדדית. ביהדות הערבות ההדדית היא ערך עליון ומן הראוי שערך זה יהיה התשתית הערכית של החברה הישראלית.

* יש לציין, שבזכות מבצע החיסון, חוסנו ילדים שלא קיבלו את החיסון הבסיסי נגד פוליו (בעיקר מן המגזר הבדואי) והם חוסנו עכשיו.

* בנקודה אחת יש לי ביקורת על פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות. בראיון ל"קול ישראל" הוא הבטיח אפס אחוזי סיכון בחיסון. האמירה הזאת אינה אחראית, בעיניי. איני מאמין שיש דבר כזה "אפס סיכון". יש לומר שהסיכון קלוש, ובוודאי שהוא בטל בששים לעומת הסיכון שבפוליו.

* חרדים הפגינו והתפרעו בירושלים ובבית שמש נגד מיזם בניה, בטענה שהוא נבנה על עצמות עלומות, שאיש אינו יודע של מי הן. מה להעדפת המתים על החיים וליהדות? מה לנקרופיליה הזאת ולתורת חיים? ובחרת בחיים!

* הרב דרוקמן הזמין את הרב מוטי אלון להמשיך להעביר שיעור שבועי בישיבה שלו, חרף העובדה שאלון הורשע במעשה מגונה בתלמידו, ואף שבפורום "תקנה" הוכח שמדובר במקרים רבים, בהתנהגות סדרתית. ומעניין, האם הרב דרוקמן היה מזמין את אלון, גם אילו התגלה נוהג בשבת, חס ושלום, או אוכל במסעדה בלתי כשרה, רחמנא לצלן?

* ניתוחו בהרדמה של ראש הממשלה, הציף בעיה שעלולה להיות בעייתית ביותר – העובדה שאין ממלא מקום לראש הממשלה. הפארסה של ריבוי סגני ראש הממשלה, מִשְׁנִים לראש הממשלה וכו', שהגיעה לשיאה בקדנציה הקודמת, הביאה את נתניהו להחלטה נכונה לשים לכך קץ. אולם הוא הלך צעד אחד רחוק מידי, כשלא מינה מ"מ, כנראה כדי שלא לקומם עליו את השרים שלא ימונו לתפקיד. העובדה שהיו ממלאי מקום ראש הממשלה ברצח רבין (פרס)ובהתמוטטות של אריק שרון (אולמרט), הוכיחה עד כמה התפקיד חיוני, ועשוי למנוע משבר חוקתי ופוליטי דווקא ברגע משברי מן הסוג הזה.

בארה"ב אין כמעט סמכויות לסגן הנשיא, אולם תפקידו המשמעותי הוא עובדת היותו הנשיא בפועל ברגע שבו הנשיא יוצא מכלל פעולה. ברצח קנדי, עברו מיד כל סמכויות הנשיא לג'ונסון, ולא היה רגע של ואקום שלטוני. בארה"ב קיימת שרשרת היררכיה מדויקת של ממלאי מקום של ממלאי המקום. יתכן ששרשרת כזו אינה מתאימה למשטר פרלמנטרי כשל ישראל, אולם יש לעגן בחוק את הצורך במינוי ממלא מקום קבוע לראש הממשלה.

* דינמיקה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים במזה"ת: התנאי המוקדם של הפלשתינאים לקיומו של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, הוא שחרור למעלה ממאה מחבלים, רבים מהם רוצחים. בתמורה לכך שהיא משחררת מחבלים, על ישראל גם להפסיק לבנות בבירתה ובגושי ההתיישבות, כיוון שאם היא תבנה, היא מסכנת את קיומו של המו"מ ללא תנאים מוקדמים, ואז שחרור המחבלים היה לשווא.

* דינמיקת אוסלו: אנחנו משחררים מחבלים לעזה. מעזה יורים עלינו רקטות.

* כן, אני יודע. תגידו – "אבל אנחנו שחררנו לאבו מאזן ומי שירו הם חמאס המתנגדים לאבו מאזן ורוצים לטרפד" וכו'. הוא שאמרנו, דינמיקת אוסלו. כך יהיה גם למחרת ההסכם, אם ייחתם. אז מה הטעם?

* אלה שכל חייהם תמכו בשחרור מחבלים, והקפידו לכנות זאת שחרור אסירים, כי לא יפה לומר מחבלים; אלה שתמיד הסבירו שבעבור הפלשתינאים מדובר בלוחמי חירות, וגם לנו היו, וגם לחיילים צה"ל וקציניו יש דם על הידיים וכו' וכו'; לפתע הם יוצאים בקמפיין שכל כולו שקר והסתה, על פיו שחרור המחבלים הוא למען הבניה בשטחים וכו' וכו'. בין השאר, מופצת בפייסבוק מודעת הסתה – תמונת תקריב של שתי ידי מחבלים מסמנות וי עם הסבר שמי שאשם בכך הוא ... בנט. ונכתב – "לא סתם אח. קין". על כך יש לי לומר מספר דברים: א. מדבר שקר תרחק. ב. מי שמכנה את בנט קין, כלומר רוצח אחיו, הוא מסית מן הרמה הנמוכה ביותר. כבר למדנו שמילים יכולות להרוג, ואו-טו-טו תגולגלנה העיניים של מסיתים ומדיחים ביום השנה לרצח רבין. ג. בקרוב על מסכנו – תמונה של בנט במדי SS. ד. ברגע שמציגים את מי שכביכול אשם, על פי הספין שקרי, בשחרור המחבלים, כ"קין", בעצם מודים ששחרור מחבלים עלול לגרום לרצח אחים.

* אני מתנגד לשחרור המחבלים. אני תומך במחאה ובהפגנות נגד הצעד הזה. אני מזדהה עם כאבן של המשפחות השכולות, אם כי ההתנגדות שלי היא פחות בשל אותו כאב, אלא בעיקר בשל ההשלכות הביטחוניות והמוסריות של השחרור.

אולם אני שולל את הפניה לבית המשפט נגד השחרור, כמו נגד השחרורים בעבר. אין זה נושא משפטי. אלו החלטות מדיניות, בסמכות הדרג המדיני. אלו החלטות לגיטימיות, אף שאני מתנגד להן. הביקורת עליהן והמאבק נגדן צריכים להתבצע בכנסת, בעיתונות ובמרחב הציבורי, לא בבית המשפט.

אסור לבית המשפט למנוע את השחרור, ואין לו כל מנדט לאשר את השחרור. עליו לדחות את העתירות על הסף, מחמת חוסר סמכות. בדיוק כפי שאין לו סמכות לאשר או למנוע פעולה צבאית ולהתערב בהחלטות על מדיניות ההתיישבות או על מפת אזורי העדיפות הלאומית.

* כאשר ערביי א"י הכריזו, במאורעות 1936-1939 חרם טוטאלי על המשק היהודי המתפתח בא"י, במגמה לשבור את עמוד השדרה הכלכלי של היישוב היהודי ובכך לנצח את הציונות, התגובה הציונית הייתה – אף על פי כן. היישוב גילה יצירתיות מדהימה, התבדל מהמשק הערבי, יצר את התשתית הכלכלית למדינת ישראל, כבש ענפי כלכלה שהיו במונופול ערבי והתקדם באופן משמעותי. התוצאה הייתה, שהצד המחרים נפגע מהחרם הרבה יותר מאשר הצד שהוחרם. כך נהגה הציונות וכך נהגה מדינת ישראל כל השנים, גם מול החרם הערבי אחרי קום המדינה, מול האמברגו הצרפתי על נשק בשנות הששים ועוד. לא נבהלנו, היינו חכמים יותר ויצירתיים יותר וניצחנו.

גם היום, אל לנו להיבהל מהחרם האירופי על העשיה הכלכלית מחוץ ל"קו הירוק"; אותה החלטה צבועה ומתחסדת שזכתה למחיאות כפיים בזויות של גורמים עלובי נפש בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית. אדרבא, גם את החרם הזה נמנף ליתר יצירתיות ולהצלחה כלכלית של ישראל בכלל ושל ההתיישבות מעבר ל"קו הירוק" בפרט.

צירופנו למיזם המדעי אקדמי היוקרתי "הורייזן 2020" - המדינה היחידה מחוץ לאירופה שהוזמנה למיזם, היא עדות לחיוניות המדעית של ישראל, שאירופה מודעת לה. אירופה צירפה את ישראל לתכנית, מתוך הבנה שהדבר ישרת את האינטרס המדעי והכלכלי של התכנית. הדרישה להכפיף את השתתפות האקדמיה הישראלית במיזם לתנאי החרם, היא דרישה בלתי נסבלת ובלתי מוסרית, פגיעה קשה ומשפילה בריבונות הישראלית והתערבות חמורה בענייניה הפנימיים של ישראל. על ישראל לדחות זאת על הסף. עם כל החשיבות של המיזם, הנזק של ביטול השתתפות ישראל בו הוא זניח לעומת נזק של כניעה לחרם. מדינה המזלזלת בריבונותה – אינה ראויה לריבונות.

לאחר סיפוח הגולן לריבונות ישראל, הודיע הנשיא רייגן על סנקציות נגד ישראל – השעיית הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות. בגין הזמין את השגריר האמריקאי סם לואיס לפגישה דחופה, והזכיר לו שישראל אינה רפובליקת בננות ואינה ילד שמענישים אותו, ובתגובה על השעיית ההסכם, ישראל מבטלת אותו לחלוטין.

מה קרה? היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב התהדקו במשך השנים הרבה הרבה מעבר לכתוב באותו הסכם.

על ישראל לפעול בדרכים דיפלומטיות שקטות למציאת דרך להשתתף בתכנית, ללא התניות החרם, ולספק לאירופים סולם מכובד לרדת מן העץ עליו טיפסו. ואם הדבר לא יצליח, יש לוותר על ההשתתפות במיזם, ולנהוג כמדינה ריבונית נורמלית המכבדת את עצמה.

* מרכז נשיא מדינת היהודים לשלום, סרב לאשר את העלאת ההצגה "כדור השלג", המספרת על ילד, מעריץ של מסי,  שעלה מארגנטינה לישראל, במהלך ביקורה של "בארסה" בישראל, כיוון שמופיע בו המשפט: "ישראל היא מדינתם של כל היהודים בעולם". מרכז נשיא מדינת היהודים לשלום לא אוהב את הביטוי הפרובינציאלי והפרובוקטיבי הזה, "מדינת היהודים". לשכת נשיא מדינת היהודים הקפידה שהמנון מדינת היהודים לא יושר, חלילה, באירוע הפומבי של "בארסה", מאותה סיבה.

ונכון, שמעון פרס הוא כידוע גוליבר בארץ הגמדים, ובניגוד אלינו, אנשי האתמול, הוא איש המחר, בעיניו מדינות הלאום הן פאסה, הוא מאמין בפלוטוקרטיה הגלובלית – תאגידי ההון הבינלאומיים הענקיים שמנהלים וינהלו את העולם. והרי, כפי שהוא מתהדר בכל הזדמנות, הוא הסביר זאת גם לתלמידיו הדרדקים אובמה ופוטין.

אבל משום מה, זה לא מפריע לו ליהנות מכל הכבוד והיוקרה המוענקים לו בתוקף היותו נשיא מדינת היהודים.

* בעקבות דבריי על הפיגוע המתוכנן של הארגון העוין "זוכרות" במוזיאון א"י, העיר לי אחד מחבריי בפייסבוק, על כך שנסחפתי בהגדרה. איך אפשר להשוות את הפעילות הבלתי אלימה של "זוכרות" לפיגוע טרור?

חשבתי על דבריו, ואכן, הוא צודק. ההשוואה הזו אינה ראויה ואני חוזר בי. אני חושב שהפעילות של "זוכרות" הרבה יותר חמורה וגרועה מפיגועי הטרור. את פיגועי הטרור מבצע האויב. אין לי כל ציפיות מן האויב. הוא נלחם בנו ואנו נלחמים בו. לעומת זאת, את הפעילות העוינת של "זוכרות" מבצעים יהודים.

ההשוואה ל"זוכרות" עושה עוול למחבלים הפלשתינאים, ואני מתנצל עליה.

עם זאת, טרם מצאתי הגדרה מדויקת יותר מפיגוע. אז נקרא לכך בינתיים: פיגוע (שם זמני).

* את המידע על הפיגוע (שם זמני) המתוכנן ועל התגובה ההזויה של הנהלת המוזיאון קראתי בבלוג של ישי פרידמן. הוא ראוי לקרדיט על החשיפה.

* "חדשות בן עזר"

* ארגון "זוכרות" הוא אחד הגרועים בארגוני ההסתה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה. ארגון שאחת מפעילותיו המרכזיות, נועה שיינדלינגר, יוצאת בצהלולי שמחה ברשתות החברתיות כאשר חיילים ישראלים נהרגים. והנה, מוזיאון א"י (!) משכיר לארגון הזה אולם לכנס אנטי ישראלי בינלאומי, תחת הכותרת: "מאמת לתיקון: שיבת הפליטים הפלסטינים" [בד"כ אני מקפיד לאיית "פלשתינאים", אבל כאן ציטטתי את הפרסום של הארגון האנטי ישראלי כפי שהוא נוהג לאיית]. בהזמנה עצמה נאמר שהכנס יתקיים במוזיאון ארץ ישראל בשייך מוניס והמארגנים הסבירו שלא בכדי שכרו את המקום דווקא שם. ליאת רוזנברג, מנכ"לית הארגון הנתעב, אמרה שיש בקיום הכנס דווקא בשייך מוניס צעד סמלי של "ניכוס מחודש של האדמה לבעליה המקוריים".

מן המוזיאון נמסר שאינו עומד מאחורי הכנס, אלא רק השכיר את האולם, והזכיר את "חופש הביטוי" הנהוג במדינת ישראל.

"חופש הביטוי"... איזה תירוץ עלוב של רודפי בצע, שבאקט מובהק של זנות משכירים אולם לארגון העוין הזה תמורת אתנן. מוסד תרבותי משכיר את נשמתו תמורת בצע כסף. חופש הביטוי אינו חובה לתת במות למי שאינם ראויים למצוא מנוח לכף רגלם.

האם בשם "חופש הביטוי" ותמורת אתנן הולם הם ישכירו אולם גם לכנס של מכחישי השואה?

* אני גאה על כך שבהתערבותי נמנע קיומן של סדנאות של הארגון הנקלה הזה במכללת תל-חי, בבית הספר "עינות ירדן" ובקיבוצים בעמק החולה. מסתבר, שבכל המקומות הללו המשכירים לא ידעו במה המדובר. שמעו עמותת "זוכרות" ומן הסתם חשבו שמדובר באיזה כנס בנושא "אלצהיימר ומגדר" או משהו בסגנון. אולם לזכותם יאמר, שברגע שהבינו במה המדובר, מיהרו וביטלו. מן הראוי שכך ינהג מוזיאון ארץ ישראל. יש להפעיל על המוזיאון לחץ כבד, לביטול הפיגוע הזה. לא מאוחר למנוע את החרפה.

* בעיתונים התפרסם קול קורא, הנוגע להחלטת ממשלת ליטא לשלם פיצויים לניצולי השואה יוצאי ליטא. בראש רשימת הקריטריונים נאמר שהמבקש צריך להיות "בן ללאום היהודי". אופס... העתירות לבג"ץ על אפליה גזענית יצאו לדרך. עדאללה? ארגוני "זכויות אדם"?

* נשק השביתה נועד לאפשר לעובדים מנוצלים לא להיות מרמס בידי בעל הבית, אלא להשתמש בכוחם – היכולת לפגוע בכיסו, כדי להתגונן. בכך נוצר מאזן אימה, שמנע הפיכת שכירים לעבדים. אני מאמין בקדושת השביתה, במובנה המקורי, הטהור.

כאשר מדובר בשירותים ציבוריים, זה כבר בעייתי יותר. בעל הבית אינו נפגע בכיסו. מיהו בעל הבית? המנכ"ל? הוא עצמו שכיר. בעל הבית הוא הציבור, והוא הנפגע העיקרי מהשביתה. ולרוב, מי שנפגע משביתות בשירותים הציבוריים הם בעיקר החלשים בחברה. כאשר שובתים עובדי התברואה בת"א, השכונות בהן נערם הזבל הן שכונות המצוקה. באזורים החזקים תמיד נמצא איזשהו פתרון; קבלן פרטי או סידור אחר. כאשר מתנהלת שביתה בתחבורה הציבורית, הנפגעים הם משתמשי התחבורה הציבורית, ואלה בעיקר השכבות החלשות, מי שאינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב פרטי או לקחת מונית.

חשוב שכוח השביתה ישמר גם בשירותים הציבוריים, כדי לתת לעובדים יכולת להתגונן מניצול ופגיעה, אולם עליהם לראות בשביתה נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא רק כשכלו כל הקצין. לצערי, דווקא בשירותים הציבוריים יד העובדים קלה מידי על ההדק.

* עלינו להשתית את החברה הישראלית על ערך הערבות ההדדית, שהוא ערך עליון ביהדות, להבדיל מן הג'ונגל.

עסק בחברת ג'ונגל – לבעל הבית אכפת רק מרווחיו, למנהלים אכפת רק מיכולתם להתקדם ולקבל שכר גבוה, לעתים אסטרונומי, אופציות וכו', לעובדים אכפת רק משכרם, מעמדם ותנאי עבודתם, לצרכנים רק מאיכות התוצר ומחירו וכו'. לכאורה, מלחמת הכל בכל הזאת מביאה לאיזון בין הצרכים השונים, לטובת הכלל. למעשה, זו מלחמה הרסנית, הפוגעת בכל הגורמים ובסופו של דבר יוצרת חברה של כל דאלים גבר.

עסק בחברה סולידרית – קיים אינטרס משותף לבעלים, להנהלה, לעובדים, לצרכנים, לספקים ולקהילה, להצליח ולהיטיב עם הכל, וכך נוצרת סינרגיה המביאה לא רק לאיזון אלא להתפתחות ולהתקדמות של כל הגורמים.

איזה משני הקטבים הללו מאפיין יותר את החברה הישראלית?

* החַזֶּרֶת הקולקטיבית של עובדי הרכבות, היא התגלמות חברת הג'ונגל. העובדים נוקטים בכוחנות, בשיטות של ג'ונגל. אבל כך נוהגים עובדים כאשר סביבתם היא סביבת ג'ונגל והיחס אליהם הוא יחס כוחני של חברת ג'ונגל.

הפתרון הוא שידוד מערכות אמתי לתיקון החברה הישראלית, והשתתתה על ערכי הערבות ההדדית.

* פורום "תקנה" ראוי לעיטור המופת האזרחי מהחברה הישראלית. הציונות הדתית נטלה על עצמה אחריות להתמודד באומץ וביושר עם תופעת ההטרדות המיניות של בעלי סמכות כלפי תלמידיהם. היציאה נגד מוטי אלון, מי שנחשב לרב החשוב והמשפיע ביותר בציבור הדתי לאומי, כאשר התברר שסרח, היא מופת של מנהיגות.

* דבקותם של חסידי הרב מוטי אלון באדמו"רם והתעקשותם להכחיש את כל העובדות שהתגלו, מאפשרת לנו להבין את התופעה ההיסטורית של השבתאות.

* על דבר אחד ראוי מוטי אלון לשבח – על כך שבניגוד לבכירים אחרים שהורשעו, ובראשם האנס הסדרתי משה קצב, הוא לא יצא במתקפה נגד בית המשפט, לא השתלח בו ולא הסית נגדו.

* אולם מוטי אלון ראוי לגנאי על שלא אמר על קורבנותיו: "צדקו ממני", כפי שאמר יהודה על תמר. שלא אמר "חטאתי לה'", כפי שאמר דוד המלך. שלא נהג כאדם גדול שכשל וחטא – הודה ועזב, התנצל בפני קורבנותיו בחודש הסליחות והרחמים.

* חרדי דרש מאישה לעבור אל המושבים האחרונים באוטובוס. בתגובה הוא חטף אגרוף מנוסע חילוני. כל אלימות היא מגונה, ויש לגנות את שני האלימים. הן את המגיב, אך בראש ובראשונה את זה שהתחיל.

* סגירת נמל התעופה באילת ממחישה מה המשמעות של נסיגה לקו גבול שבו נתב"ג יהיה במרחק יריקה ממוקדי הטרור (כלומר קווי 4 ביוני 67').

* איני שותף ללעג, שיש בו מידה רבה של התנשאות, על סגירת שגרירויות ארה"ב וביטול טיסות, עקב ההתראות מפני פיגועי טרור. נכון, בעצם הסגירה יש ניצחון מסוים לאל-קאעידה. אולם אילו הצליחו לבצע פיגוע, ניצחונם היה גדול לאין ערוך.

ארה"ב ראויה להערכה על הישגה המודיעיני – יירוט שיחת הוועידה של מנהיג אל-קאעידה עם בכירי ארגונו. בעיקר היא ראויה להערכה, על כך שלא הסתפקה בצעדי הגנה, אלא גם במתקפה, בסיכולים ממוקדים שכבר גבו חיי עשרות מחבלים. יש להניח שזו סנונית ראשונה של מתקפה על אל-קאעידה.

רק חבל, שבשעה שארה"ב נלחמת בטרור, היא לוחצת על ישראל לשחרר מחבלים, כאילו אין המדובר באותה המלחמה.

* ביום ה' "ידיעות אחרונות" פרסמו קדימון לקראת הגיליון של יום שישי: "דנה אינטרנשיונל מדברת על החיים בגיל 44". זה לא פייר. איך הם חשבו שאחזיק מעמד במתח ובסקרנות עד יום ו'?

* ביום שישי, ליווינו לדרכו האחרונה את שמוליק מנדל, מעמודי התווך של קיבוץ מרום גולן, של ההתיישבות בגולן ושל התעשיה הקיבוצית.

שמוליק היה איש משק וכלכלה ובה בעת איש חברה ותרבות ואיש רעים להתרועע.

איש חכם, בעל מעוף וחזון. אדם עתיר מעשים, שתרומתו לקיבוצו, לגולן ולתנועה הייתה רבה. מילא תפקידים רבים, חברתיים וכלכליים, בקיבוצו, תפקידים מרכזיים בוועדת המשק של התק"ם ובאיגוד התעשיה הקיבוצית, אך גולת הכותרת של עשייתו היא מפעל "בנטל" שיזם, הקים וניהל בקיבוץ מרום גולן.

אני עבדתי אתו בוועד יישובי הגולן, בימי המאבק על הגולן של שנות ה-90, שהוא היה מפעיליו המרכזיים והמובילים.

שמוליק נפטר ממחלת הסרטן בגיל 62 בלבד.

מאות אנשים, חברי מרום גולן, תושבי הגולן, חברי קיבוצים שליווה והיה יו"ר הנהלתם ופעילי התנועה הקיבוצית, הלכו אחרי ארונו, אל בית העלמין של מרום גולן, וחלקו לו כבוד אחרון.

יהי זכרו ברוך!

* "חדשות בן עזר"