הבלוג של אורי הייטנר

דרשה בקבלת שבת חגיגית באורטל, במלאת חמש שנים לקבלות השבת, 9.8.13

ספר דברים מקבץ את דבריו של משה אל בני ישראל, ערב היכנסם לארץ ישראל ופרידתו מהם, לקראת מותו הקרֵב.

עם הכניסה לא"י, בני ישראל יהיו לעם ריבוני, היושב בארצו, ומנהל את חייו באופן עצמאי. זו אחריות אדירה, בוודאי לעם שטרם התנסה בכך. בפרשת "שופטים" מקבלים בני ישראל ממשה מערכת של ציוויים והלכות הנוגעים לחיים ממלכתיים: מינוים ותפקידם של שופטים ושוטרים, הלכות מלכים, כוהנים ונביאים, הלכות מלחמה ומצור, פרשת עגלה ערופה, העוסקת באחריות יישוב על מעשה פשע הנעשה בקרבתו, הקמת ערי מקלט להגנה על מי שהרגו בשוגג, מפני נקמת הדם.

בהיותנו עם המעצב את ריבונותו כעם חופשי בארצו, אחרי אלפיים שנות גלות, הפרשה הזו רלוונטית לחיינו, ומדריכה אותנו בסוגיות שאנו מתמודדים עמן. הפרשה עוסקת בשלטון, ומזהירה מפני הנטיה הטבעית של כל שלטון להשחית את דרכו. באותה תקופה, השלטון המוכר היחיד הוא המונרכיה. התורה אינה מעודדת הקמת מלכות, אולם משלימה עם מציאות התקופה. אם העם ידרוש מלכות, "ואמרת אשים עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותַי", יש לקבל זאת. אולם היא מזהירה: "רק לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים ... וכסף וזהב  לא ירבה לו מאוד". המלך, באותה תקופה, בכל העולם, עמד מעל החוק. הוא היה מקור החוק. מעמדו היה כשל אל. המלכות על פי התורה, היא מהפכה פורצת דרך; התורה מדברת על מלך הכפוף לחוק, ועל שוויון המלך בפני החוק כמו כל האזרחים. "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל".

העולם המודרני המציא שיטת ממשל טובה, צודקת ומתקדמת לאין ערוך מהמונרכיה, אף שגם היא רחוקה משלמות – הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מכפיפה את השליט לחוק, מגבילה את אורך כהונתו, מגבילה את כוחו ומחייבת אותו לעמוד לבחירת העם בתום תקופת כהונתו.

ואף על פי כן, גם בדמוקרטיה השלטון משחית, וראינו זאת בעצמנו רק לאחרונה, בפרשיות הנשיא וראש הממשלה לשעבר. עם כל הקלון בכך שעבריינים הנהיגו את המדינה, עצם העובדה שנשיא שסרח יושב בכלא וראש ממשלה שסרח הורשע בדין ועומד לדין על פרשיות נוספות כאחד האדם, היא אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית ונאמנה למורשת ישראל.

חלק ניכר מן הפרשה מוקדש למשפט, וכך גם שֵׁם הפרשה. הפרשה מדברת על החובה במינוי שופטים (לא רק כהיענות לרצון העם, כמו באשר למלכים) ועל החובה לשפוט משפט צדק. הפסוקים העוסקים בכך, הם מן הפסוקים החשובים ביותר במורשתנו, וראוי לצטט אותם בלשון המקור: "ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שוחד כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך".

אם ה' נותן לך את הארץ, מה הקשר ל"צדק צדק תרדוף"? אפשר שפסוק זה הוא התשתית של תורת הנביאים, שיצרו זיקה חד משמעית בין ההתנהגות המוסרית והצודקת של עם ישראל, לבין קיומה של הריבונות הישראלית. הפסוק אומר, למעשה, שההבטחה האלוהית על הארץ אינה בלתי מותנית; מימושה מחייב אותנו לרדיפת צדק.

ולמה הכפילות – צדק צדק תרדוף? הרי אין מילים מיותרות בתורה. ההסבר המקובל על חז"ל, והוא ראוי ויפה מאוד בעיניי, הוא שהדרך לצדק אינה רק במשפט על פי הדין, אלא גם על פי מידת הרחמים, הגמישות וההתחשבות. "לא חרבה  ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, שהעמידו דיניהם רק על דין תורה ולא דנו גם לפנים משורת הדין" אמרו חז"ל. והנה, התורה עצמה אומרת, שמשפט צדק אינו משפט עיוור, על פי הדין בלבד. השופטים אינם רובוטים של הדין היבש, אלא בני אדם, המחויבים בשיקול דעת.

אף שהפסוק הזה עוסק במשפט, אני מציע לפרש את הכפילות באופן נוסף. למה צדק צדק תרדוף? עלינו לרדוף משפט צדק וגם צדק חברתי. חברה שאינה חותרת לצדק חברתי, לצמצום פערים, לחיסול העוני ושאינה מבוססת על ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא חברה חולה. צדק צדק תרדוף – זו המחויבות היהודית לתיקון עולם.

* דבקותו של פוטין במשטר אסד, הטובח בעמו ודומה היה שאו-טו-טו נופל, נראתה הזויה ומנותקת מן המציאות. לעומת זאת, הפניית העורף של אובמה למובארק נראתה כמדיניות מתבקשת ונכונה של תמיכה בדמוקרטיזציה וברצון העם המצרי.

כעת נראה, שהאסטרטגיה של פוטין חכמה יותר. בכל המזה"ת הוא מצטייר כמנהיג יציב ונאמן, שניתן לסמוך עליו. אובמה מצטייר כבוגדן וכמשענת קנה רצוץ. אובמה החל את דרכו ביומרה משיחית להביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב לעולם המוסלמי. בדיעבד, מדיניות הפייסנות שלו (ע"ח ישראל) בראשית הדרך, ומדיניותו ההפכפכה והמבולבלת בהמשך הדרך, רק העצימה את השנאה בעולם המוסלמי למערב בכלל ולארה"ב בפרט.

* גם אילו תמך אובמה במובארק, לא היה בידו למנוע את המהפיכה העממית. העם המצרי התקומם מתוך שנאה יוקדת לדיקטטור. הדבר היחיד שאיחד את כל הגורמים, היה השנאה למובארק. ברגע שהיעד הזה הושג, לא נותר עוד כל מכנה משותף והעימות בין הלאומיות והאסלאמיזם פרץ במלוא עוזו.

מדיניותו של אובמה לא השפיעה ולא יכלה להשפיע על ההתרחשויות במצרים. השפעתה היחידה הייתה על מעמדה של ארה"ב במזה"ת, וזו הייתה השפעה קטלנית.

ארה"ב רצה אחרי המאורעות, ונתנה אישור בדיעבד לכל השינויים שקרו. כאשר העם המצרי התקומם נגד מובארק, בן בריתה המסורתי והוותיק של ארה"ב, הממשל האמריקאי תמך בהתקוממות, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" – זרם אנטי דמוקרטי ואנטי מערבי קיצוני עלה לשלטון, ארה"ב תמכה בו, בשם הדמוקרטיה. כאשר משטר "האחים המוסלמים" הופל בהפיכה צבאית, שוב תמכה ארה"ב בשינוי, בשם הדמוקרטיה.

מה הפלא שא-סיסי מרשה לעצמו להשתלח בארה"ב?

* אדוארד סנודן, מדליף המידע על תכניות המעקב של ארה"ב, מעניין את פוטין כשלג דאשתקד. הסיבה היחידה לכך שהוא העניק לו מקלט מדיני ברוסיה, היא הרצון להתגרות בארה"ב ולהפגין בפני העולם את חולשתה ואת צפצופו עליה.

* ביטול ביקורו של ארדואן בעזה, הוא תוצאה ישירה של נפילת "האחים המוסלמים" במצרים. ציר הרשע האסלאמיסטי הסוני ארדואן–מורסי–חמאס נותק. זאת, אחרי שציר הרשע הקודם ארדואן-אחמדינג'אד-קדאפי-אסד התרסק לרסיסים.

* קראתי את החלטת הממשלה בנוגע לאזורי העדיפות הלאומית. ההחלטה מבוססת על קריטריונים ברורים ומוצקים, המבטאים מדיניות לאומית וסדר עדיפויות לאומיים. קביעת מדיניות לאומית היא בסמכותה ובאחריותה של הממשלה. לשם כך היא נבחרה. כמובן שמדיניותה של הממשלה נתונה לביקורת פרלמנטרית וציבורית.

כאשר זהבה גלאון תוקפת את מדיניות הממשלה ואת סדר העדיפויות שלה, היא ממלאת את תפקידה הפרלמנטרי ואת שליחות בוחריה. אולם כאשר היא פונה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לבדוק את חוקיות ההחלטה, היא מועלת בתפקידה ובשליחותה. עצם הפניה הזאת, שאינה אלא סחריר תקשורתי מכוער, מחלישה את הכנסת ופוגעת בדמוקרטיה. המשפטיזציה הזאת חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה והמשטר הפרלמנטרי בישראל.

זהבה גלאון שופכת דמעות תנין מעל דוכן הכנסת, בנאומה נגד "חוק המשילות" בטענה שהוא מכרסם בדמוקרטיה (ובעניין זה אני מסכים אתה), בעוד היא עצמה, במעשיה, פוגעת באופן קשה יותר בדמוקרטיה.

הוא הדין בעתירות בני בריתה החדשים של זהבה גלאון – דרעי וחבריו, לבג"ץ, נגד ההחלטה.

* אבו סנאן, אבו סריחאן, אבו עבדון, אבו עמאר, אבו עמרה, אבו קורינאת, אבו רובייעה, אבו קונייק, אבו חלוט, אום בטין, אכסאל, אסד, אספר, אעבלין, אעצם – רשימה חלקית של היישובים (וזה רק באות א') שבגללם הוציאו את קריית גת וקריית מלאכי ממפת העדיפות הלאומית.

* כמובן שלא התכוונתי, חלילה, ברצינות להערתי הקודמת. בסך הכל הדגמתי כיצד נראית ההסתה הפרועה והדמגוגית נגד הכנסת התנחלויות למפת העדיפויות.

* ביקורתי האמתית (כלומר ביקורת על המדיניות, לא ביקורת משפטפטנית) על מפת העדיפויות, היא על כך שהיא כוללת למעלה מ-700 יישובים. אם כמעט כל המדינה היא בעדיפות לאומית, אין זו עדיפות לאומית. הקריטריונים צריכים להיות הרבה יותר מצומצמים, כך שבאמת תיווצר כאן העדפה ברורה, על פי היעדים הלאומיים.

* המחלה הקולקטיבית של עובדי הרכבת – חזרת.

* בדיון הציבורי על פרשת הנגידים, נשמעה טענה נגד "הטהרנות" בדרישות המוסריות מנבחרי ציבור ומשרתי ציבור. בין השאר, בלבלו המבקרים בין הביקורת הזו לבין הביקורת על המשפטיזציה. מה הקשר בין משפטיזציה לבין דרישה ממנהיגי ציבור לטוהר כפים? לא זו בלבד שאין הלימה בין שני המושגים, אלא במידה רבה הם סותרים זה את זה.

משפטיזציה היא התערבות המערכת המשפטית בסוגיות מדיניות, פוליטיות, ביטחוניות, ערכיות, שאינן משפטיות, אינן שפיטות, והן ביטוי לערכים הנתונים להכרעת הציבור ונבחריו. משפטיזציה היא הפרעה למהלך התקין של המנהל הציבורי ויצירת תרבות של כסת"ח ובריחה מאחריות. משפטיזציה היא משטר ועדות החקירה, המתייחסות למחדלים ושגיאות של גורמי הביצוע במונחים משפטיים ופליליים ובמקום להפיק לקחים, מחפשות אשמים לעריפת ראשים.

הדרישה להנהגה נקיה משחיתות, אינה משפטית, אלא ציבורית, ערכית ומוסרית. המשפטיזציה פוגעת במאבק בשחיתות, בכך שהיא מורידה את רף הדרישות שלנו ממנהיגי הציבור לסף הפלילי. במערכת המשפטית, מה שאינו אסור על פי חוק – מותר. מה שאינו פלילי – כשר. עבירה פלילית שאין די עדויות להרשעה בה, משמעותה זיכוי.

הרף המוסרי שעלינו להציב למנהיגים, הרבה יותר גבוה מהסף המשפטי. הציפיה מהם אינה רק לא לעבור עבירות פליליות, אלא גם לאתיקה, למוסר, ליושרה ולדוגמה אישית.

* יש לקוות שחקירת פרשת אשכנזי תחשוף גם את תופעת עיתונאי החצר שלו.

* כשאני שומע את ההורים המסרבים לחסן את ילדיהם, אני מבין לשם מה המציאו את ד"ר יצחק קדמן.

* אם יורשה לי לומר כמה דברי כפירה... יורשה לי? סלחו לי כולכם, במטותא ובדחילו ורחימו, אך ... איני מתפעל מפולחן מֶסִי. אילו "בארסה" (ברצלונה) הייתה מגיעה לישראל למשחק כדורגל, הייתה זו חגיגה ספורטיבית יפה וראויה. אך הם לא באו לשחק כדורגל, כי אם לככב כסלבריטאים. וממש לא התלהבתי מהנשיא וראש הממשלה שעלו לרגל לחלות פניהם ומכל מסע החנופה והסגידה, כפי שלא התלהבתי מההישג המדיני האדיר שבביקורם של שרון סטון ורוברט דה-נירו ביומולדת של פרס (להבדיל מברברה סטרייסנד, שהופיעה בארץ, כלומר באה קודם כל כאמנית ולא כסלבריטאית).

* "חדשות בן עזר"

* כאשר ארה"ב ומדינות אירופה סוגרות שגרירויות ומבטלות טיסות מפחד הטרור האסלאמיסטי – האם הם מודעים לכך שהאויב של המערב הוא האויב של ישראל, הוא האויב הנלחם נגד קיומה של ישראל וישראל נאבקת נגדו על קיומה? האם האיחוד האירופי אינו מבין שהחלטותיו הצבועות, כמו החרם על תוצרת ההתנחלויות, היא פעולה למען הצד הרע בסכסוך המזרח תיכוני; אותו צד שבעטיו נסגרות שגרירויות ומבוטלות טיסות? האם ארה"ב מבינה שבלחצה על ישראל לשחרר מחבלים, היא מחזקת ומעודדת את הטרור, אותו טרור הגורם לה לסגור שגרירויות ולבטל טיסות? 

* הצהרתו של רוחאני על כך שישראל היא פצע שיש להסירו, היא הפתעה גדולה. ... למי שבחר לרמות את עצמו.

* לקורא שהתערב אתי ביום בחירתו של רוחאני שאני טועה באבחנותיי – אני מוחל על ההתערבות. הרי באמת ובתמים רציתי להפסיד בה (וידעתי שאנצח בה).

* סחריר (ספין) חדש בתקשורת וברשתות החברתיות, מציג ברירה, כביכול, שעמדה בפני הממשלה, בין שחרור מחבלים להפסקת הבניה, כתנאי לחידוש המו"מ. כמובן שהמטרה של הספין הזה, הוא הסתה פרועה כנגד המתנחלים, והאשמתם בשחרור המחבלים לחופשי. יש לדחות ולהוקיע את הספין, וכן את עצם הברירה, כביכול, בין דבר וכולירע, כאשר הברירה הראויה היא פשוט מו"מ ללא תנאים מוקדמים.

* אחת הטענות המוזרות והצבועות נגד משאל העם, היא שהמשאל הוא... "בריחה ממנהיגות". זו שטות מוחלטת, שכמוה כאמירה שדמוקרטיה היא בריחה ממנהיגות. למה בכלל להביא הסכם לאישור הכנסת? גם זו בריחה ממנהיגות. למה להביאו למליאת הממשלה? גם זו בריחה ממנהיגות. הבה נבחר מנהיג חזק שיראה לכולם מה זאת מנהיגות; מנהיג גיבור, לא פחדן, כזה שיודע להחליט לבד, שאינו צריך להתייעץ עם אף אחד, שאינו זקוק לאישור מאף אחד, שאינו זקוק לחטוטרת הזאת של דמוקרטיה-שממוקרטיה. על פיו יישק דבר.

* אני מתנגד ל"חוק המשילות", אך איני מתרשם מדמעותיה של זהבה גלאון בדיון על החוק. מי שמתנגדת למשאל עם וטוענת שזאת "בריחה ממנהיגות" ו"מנהיגות פחדנית" – הדמעות שהיא שופכת על הפגיעה בדמוקרטיה בחוק המשילות הן דמעות תנין.

* אין בישראל כל בעיית משילות. בעיית המשילות נפתרה לפני שנים אחדות, כאשר הונהגה שיטת "אי אמון קונסטרוקטיבי", כלומר שממשלה נופלת בהצבעת אי אמון רק אם יש רוב של 61 ח"כים למועמד חלופי. כל הסיפורים על הצורך בחיזוק המשילות, הם סיפורי בדים של ממשלה הרוצה להחליש את הדמוקרטיה, את הביקורת הפרלמנטרית ואת הייצוגיות. יוזמי המהלך שוכחים, שהפוליטיקה היא גלגל מסתובב. פעם הם למעלה ופעם הם למטה. יבוא יום שבו הם יפגעו מהחוקים שהיום, ברוב זחיחותם, הם מחוקקים.

* אני רחוק מאוד מלהיות חסיד של ברק, מכל בחינה שהיא. בראש ובראשונה מהסיבה שהוא ניפץ את כל יסודות הקונצנזוס הלאומי, את כל יסודות המדיניות הישראלית והאסטרטגיה הישראלית, עקף מ"שמאל" את "שלום עכשיו" ומרצ, אימץ את גישת אורי אבנרי וחד"ש, בהצעתו בקמפ דיוויד, ובכך גרם נזק מדיני וביטחוני בלתי הפיך חמור ביותר למדינת ישראל. אני גם סולד מדרכי התנהלותו הפוליטית בכל הקריירה שלו. וגם מה"שדה בוקר" שלו - רדיפת בצע לשמו. אבל בעימות שאין בו צדיקים, בינו לבין אשכנזי - אף שהוא נושא במידה רבה של אחריות, עיקר האשמה היא באשכנזי, שהתגלה כיותר נוכל, כיותר רב תעלולים ויותר מושחת אפילו מברק (וזה שיא שקשה לשבור אותו). אין כל דרך לתאר את התנהלותו והתנהלות לשכתו, מלבד פוטש של חונטת קצינים נגד הדרג המדיני הנבחר, וחתרנות לסיכול בחירת רמטכ"ל שאינו מהחונטה.

* לא עוד "פרשת הרפז" – פרשת אשכנזי.

* אז אולי גבי אשכנזי יהיה נגיד בנק ישראל?

* צר לי על קלות הראש שבה מתייחסים רבים לגניבת רכוש מחנות בידי מי שהיה, וכמעט היה שוב, נגיד בנק ישראל. הטענה ש"אף אחד אינו מושלם" נכונה. אני רחוק מלהיות מושלם, אך מעולם לא עלה על דעתי לגנוב מחנות. וגם אתה הקורא, לבטח אינך מושלם. האם אי פעם גנבת מחנות? אני משוכנע שגם אהוד בן עזר, שלימד סנגוריה על פרנקל, מעולם לא היה מעלה על דעתו לעשות כן. אין אנשים מושלמים וגם נגיד בנק ישראל, יהיה אשר יהיה, לא יהיה מושלם. אבל יש קווים אדומים שאסור לחצותם. הדרישה ממשרתי הציבור לטוהר מידות, אינה נוקדנות ואינה קטנוניות, אלא רצון לחיות בחברה מתוקנת.

* ובשולי פרשת פרנקל – מי זכאי לדרכון דיפלומטי? האם יש על כך בקרה ופיקוח? האם יש כללים? זו סוגיה הראויה לטיפולו של מבקר המדינה.

* ידו הגסה של אלון חסן וידו הארוכה של עמיר פרץ הם העומדים מאחורי המרד נגד שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה. יצר ההרס העצמי של מפלגת העבודה – מפלגה אוכלת מנהיגיה, ממשיך להכות בה.

* אחד, לא חשוב מאיזה לאום, ירה לכל עבר בקרב ציבור של בני לאום אחר, רצח ארבעה ופצע עשרות. איך יוגדר אותו אדם? מחבל, כמובן.

לא על פי הפרקליטות. הפרקליטות, משום מה, מסרבת להגדיר את המחבל נתן זאדה, שם רשעים יירקב, כמחבל. אבל  מי שחושב כמו מחבל, פועל כמו מחבל ורוצח כמו מחבל, הוא מחבל.

מותו של מחבל היא תוצאה מבורכת של פיגוע, הן כאשר המחבל יהודי והן כאשר הוא ערבי. אבל לינץ' במחבל ראוי לגינוי ולענישה הולמת, הן כאשר המחבל ערבי ומבצעי הלינץ' הם יהודים והן כאשר המחבל הוא יהודי ומבצעי הלינץ' הם ערבים. לא אכנס לשאלה המשפטית המורכבת האם במקרים הללו נכון להעמיד לדין על רצח או על הריגה, כיוון שהנסיבות של האירוע וסערת הרגשות בתוך האירוע אינן דומות לרצח מתוכנן, בדם קר. כך או כך, יש להקפיד על דין אחד למחבל יהודי ולמחבל ערבי.

* באשר למחבל הבודד – מחבל הוא מחבל הוא מחבל. אולם בראיה הכוללת ראוי לזכור ולהזכיר, שאצל הפלשתינאים המחבלים הם המיינסטרים, הם הגיבורים הלאומיים. אצלנו הם חריגים, שהעם כולו, זולת קומץ אוהדי החיה הכהניסטית, סולדים מהם ומגנים אותם.

* מי הגדיר את מאמר המערכת של "הארץ" בהגדרה הנחרצת – "אנטי יהודי"? מי הגדיר את כותב המאמר כ"בעל דעה קדומה אנטי יהודית"? לא פחות ולא יותר - עורך "הארץ" בשנים 2004-2008 (לא כל כך מזמן) דוד לנדאו. ראו – מאמרו ב"הארץ": "הכפשה של היהדות" 2.8.13. זוהי עדות מובהקת להתדרדרות האנטי יהודית והאנטי ציונית של "הארץ" בשנים האחרונות. לנדאו סיפר שחש צורך לקרוע את העיתון עם מאמר המערכת שהציג את היהדות כגזענות, כפי שחיים הרצוג קרע את ההחלטה שגינתה את הציונות כגזענות.

* "חדשות בן עזר"