הבלוג של אורי הייטנר

* בהסכם אוסלו שוחררו מחבלים רבים מהכלא הישראלי. היה זה צעד ראוי והגיוני. אחרי מאה שנות סכסוך עקוב מדם, האויבים בנפש התפייסו. הפלשתינאים חתמו על הסכם מדיני שבו התחייבו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. בסיטואציה הזאת, שחרור המחבלים היה מחווה ראויה של פיוס, של מבט קדימה ולא היתקעות בעבר. כאשר ראש ממשלת ישראל לחץ את ידו של רב המרצחים, מי שעמד בראש מלחמת הטרור נגד ישראל ושהמחבלים האסורים ביצעו את פשעיהם בשליחותו ובהשראתו, היה טעם בשחרור דגי הרקק.

אלא שמאז חלפו עשרים שנה, והמציאות טפחה על פנינו. הסכם אוסלו לא היה פיוס בין העמים, אלא הונאה פלשתינאית. ההסכם לא הביא לסוף המאבק המזוין אלא להתגברות חסרת תקדים של הטרור, שגבה אלפי הרוגים. כל שטח שנסוגונו ממנו היה בסיס לתוקפנות וטרור נגד אזרחי ישראל. כל ויתור ישראלי התפרש כחולשה והזמין תוקפנות. רק באמצעות הכוח הצלחנו לגבור על הטרור, ולא בכל דרך מדינית.

בעשרים השנים הללו, שוב ושוב אנו משחררים מחבלים. שוב ושוב רובם חוזרים לסורם, ועצם השחרור מעודד טרור ומעורר אותו.

לא הגיעה השעה שנתפכח? שנכיר במציאות ונפיק ממנה לקחים? האם נגזר עלינו לחזור שוב ושוב על אותן טעויות, שנכתבו בדם?

רק אחרי שיהיה בין הצדדים חוזה שלום סופי והכרזה הדדית על סיום הסכסוך, יהיה מקום לשחרר את המחבלים. עד אז, על כל המחבלים לרצות את עונשיהם עד תומם. בוודאי שאין לשחרר מחבלים כתנאי מוקדם למו"מ "ללא תנאים מוקדמים".

* חרף התנגדותי לשחרור מחבלים, אני מכבד את הדעה האחרת, המבוססת על אמונה שצעד זה ייטיב עם מדינת ישראל, יקדם את השלום, יחזק את הביטחון. אני משתומם על העיוורון, אך מכבד את העמדה.

אולם איני מכבד את מאמרה בנדון של אסנת פנקס ב-ynet. אסנת פנקס איבדה את אביה בפיגוע, והיא מצדדת בשחרור מחבלים. אילו הייתה כותבת, למשל, שלמרות כאבה האישי, ודווקא בשל הסבל שהיא עברה, למען קידום השלום היא מוכנה לשלם את המחיר, הייתי מכבד מאוד את העמדה, המציבה יעד לאומי (על פי הבנתה ובניגוד מוחלט לעמדתי) על פני הכאב האישי.

אך לא את זה היא כתבה, אלא על כך שהמחבל שרצח את אביה הוא קורבן ומה שהיא רוצה זה לחבק אותו. הגישה הזאת היא גישה חולנית; רק אדם חולה באופן קיצוני, רוצה לחבק את מי שרצח את אביו. אין לי שמץ של כבוד לעמדתה של היתומה הזאת, אך יש לי חמלה כלפיה כאדם חולה.

* אם אנו מקבלים את המחבלים האסורים, אזרחי ישראל, כנתיניו של אבו מאזן, אפשר לשרטט את גבול הפשרה הטריטוריאלית של הסדר הביניים ארוך הטווח כך שואדי ערה יעבור לריבונות פלשתינאית, על תושביו. אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו.

* חקיקת חוק יסוד המחייב משאל עם לאישור נסיגה משטח ריבוני של המדינה, יחזק את הדמוקרטיה הישראלית ויצרף אותה למועדון המכובד של המדינות הדמוקרטיות המתוקנות, כמו למשל מדינות אירופה. מדינות אלו מקיימות דמוקרטיה פרלמנטרית ייצוגית, אולם בנושאים קרדינליים שיש בהם השפעה על הריבונות (כמו אמנת מסטריכט להצטרפות לאיחוד האירופי, אימוץ מטבע האירו וכד'), אין הם מסתפקים בהחלטת הפרלמנט, ומביאים את ההחלטה לאישור הריבון – העם. רק לאחרונה התחייב ראש ממשלת בריטניה – אֵם הפרלמנטריזם, דיוויד קמרון, שאם יבחר בשנית ב-2015 יביא למשאל עם את שאלת המשך החברות באיחוד האירופי. ובעוד כשנה, בהסכמת בריטניה, יכריע העם הסקוטי במשאל עם על המשך השתייכותו לבריטניה הגדולה או קבלת עצמאות.

 קל וחומר שכך ראוי במקרה כה קיצוני, כמו ויתור על שטחים ריבוניים של המדינה.

הטענה המגוחכת על פיה משאל עם סותר את הדמוקרטיה, מוציאה שם רע לאורוויליאניות.

* אחד הביטויים הפחות מוצלחים במקורותינו הוא ש"אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם יש קופת שרצים מאחוריו". אגב, זו לא מצווה ולא הלכה אלא הצגת מציאות. לצערי, יש בתוכנו מי שמאוקיינוס היהדות דולים דווקא את האמירה האומללה הזאת ומאמצים אותה כתמרור לחיים. אחרת איך ניתן להסביר את האמירה האומללה של נתניהו ולפיד, לאחר הודעתו של פרנקל שהוא מושך את מועמדותו מתפקיד נגיד בנק ישראל, שלא רחוק היום שבו איש לא ירצה להתקרב לחיים הציבוריים? מה כוונת דבריהם? שיש להשלים עם שחיתות ומוסר ירוד של אישי הציבור? או שמא הם בטוחים שכל האנשים נגועים בשחיתות, ולכן אם נקפיד על טוהר הכפיים של אישי הציבור, לא יישאר "אף אחד"?

* "חדשות בן עזר"

* ניצחון הנפוטיזם החרדי הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של הרבנות הראשית לישראל; גוף שאיבד את הרלוונטיות שלו לעם היהודי ולחברה הישראלית.

* האשמים בניצחון הנפוטיזם החרדי הם החרד"לים השמרנים, שנבהלו מהמהפכה החיונית והכשילו אותה.

* משנכזבה התקווה לשינוי כלשהו ברבנות - השינוי יהיה מחוצה לה. יש לאמץ את הצעת "נאמני תורה ועבודה", שאותה הגה ד"ר הרב הדר ליפשיץ: דמוקרטיזציה של חיי הדת בישראל, דמוקרטיזציה של מימון הדת בישראל, קהילתיזציה של חיי הדת, ברוח "עשה לך רב". כל קהילה תתוקצב ותפעל על פי דרכה ובחירת חבריה. דרך זו תאפשר גם חיי דת מתוקצבים בידי המדינה, של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ושל ההתחדשות היהודית. נפתלי בנט, שר הדתות, הודיע שהוא מאמץ את המודל, ויש להבטיח, באמצעות לחץ ציבורי, שכך יהיה. ואת הרבנות הראשית, הנשלטת בידי הנפוטיזם החרדי, יש לייבש. בלאו הכי היא איבדה כל רלוונטיות לחיים היהודיים בימינו.

* שחרור המחבלים הוא התנאי המוקדם של הפלשתינאים לקיום מו"מ בלי תנאים מוקדמים.

* הדרישה של הפלשתינאים לשחרר מהכלא הישראלי מחבלים אזרחי ישראל, נועדה להתריס נגד העמדה הישראלית, הרואה בהענשת אזרחיה עניין ישראלי פנימי. דרישתם נועדה להפגין, שמבחינתם מדובר בבני עמם ולא באזרחי ישראל, מדינה שאין הם מכירים בזכותה להתקיים.

* לקח ה"אביב" הערבי, הוא שיציבות של מדינה מחייבת רמה גבוהה של אחידות אתנית ותרבותית ומכאן – שהסכנה הכרוכה במדינה דו-לאומית, מחייבת את התייצבות ישראל בגבולות שיבטיחו רוב יהודי מוצק וחד משמעי.

לקח ה"אביב" הערבי, הוא שבמזה"ת הבלתי יציב, אין מקום לסיכונים ביטחוניים, אין לסמוך על הסכמי שלום וישראל חייבת להבטיח לעצמה גבולות בני הגנה יציבים לאורך זמן, ואסור לה להתפשר על ריבונותה המלאה על הגולן ועל בקעת הירדן ואזורים אסטרטגיים משמעותיים ביהודה ושומרון. נסיגה לקווי 4.6.67 היא הרת אסון, תבטיח מלחמת נצח בינינו לבין הערבים, תבטא חולשה הקוראת לתוקפנות, ותהפוך את החיים כאן לבלתי נסבלים.

ומכאן, שהלקח המרכזי מה"אביב" הערבי, הוא שיש לשים קץ לגישה האינפנטילית הדיכוטומית, כאילו יש רק שתי דרכים – אף שעל. לא להשאיר אף שעל בידינו או לא לסגת מאף שעל. יש לאמץ דרך שלישית; גישה בוגרת ואחראית, המודעת לכך שמצבים מורכבים מחייבים פתרונות מורכבים. פתרונות מורכבים מחייבים מחשבה, יצירתיות ומקוריות ואינם סקסיים כמו פתרונות השחור / לבן. קשה לגייס תמיכה בהם בחצוצרות וקול שופר ובסיסמאות קצובות. אולם אנו עוסקים בקיומה של המדינה היהודית, שהיא תנאי הכרחי לקיומו של העם היהודי, ולכך נדרשת גישה אחראית.

* הגישה הילדותית של "או שלום או מלחמה" פירושה מלחמה. התבונה מחייבת אסטרטגיה מושכלת של ניהול הסכסוך, שאינו פתיר בעתיד הנראה לעין, בתבונה ובאחריות.

* על מגלומניה ויחסיות. חצי יום חרשתי, יחד עם משפחתי, את ארמון ורסאי וגניו. הגעתי למסקנה, שבהשוואה למגה מגלומן לואי ה-14, אפילו שמעון פרס (!) ייחשב מנהיג צנוע.

* "חדשות בן עזר"

* מועמדותו של הרב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי לישראל, מילאה אותי באופטימיות, שהנה צפוי שינוי משמעותי, גם אם לא מהפכני דיו, בגוף המסואב הזה, שהיה לסמל חילול השם במדינת ישראל. ככל שהזמן נקף, מערכת הבחירות התכערה, מועמדויות של מושחתים וחשודים בעבריינות, של גזענים קנאים ושל נציגי נפוטיזם צצו מיום ליום, התמלאתי קבס ותחושה שספק אם יש מי שיכול לחולל שינוי בגוף הזה. איבדתי עניין בבחירות הללו.

* המכללה האקדמית תל-חי אירחה את "לא בשמים" – חגיגת לימוד יהודית-ישראלית בגליל העליון. 10,000 ישראלים, חובשי כיפות וגלויי ראש, נשים גלויות או מכוסות ראש, נהרו לחגיגה הזאת ושילמו במיטב כספם. נפלה בחלקי הזכות להיות בצוות ההיגוי של האירוע המפעים הזה, שכלל 65 הרצאות, שיעורים, רבי שיח, סיורים ומופעים מרתקים.

פגשתי בכנס את הרב יואל בן נון, שאותו אני מעריך ומכבד מאוד. הרב יואל, שהתפעל אף הוא מן הכנס, שאל אותי: "אתה מאמין שהאירוע הזה והבחירות לרבנות הראשית מתקיימים על אותה פלנטה?"

באמת, קשה להאמין.

* אחת ההרצאות בכנס הייתה של אבי רט, עורך האוטוביוגרפיה של הרב שלמה גורן "בעוז ובתעצומות". לצד הדברים הגדולים – עיצוב צביונו היהודי של צה"ל, התרת עגונות צוללת "דקר" ואלמנות מלחמת יום הכיפורים, איסוף חללים מעבר לקווי האויב וכמובן שחרור הכותל, סיפר אבי רט, שבכל חופה שהעמיד הרב גורן, הוא השאיר צ'ק מכובד אצל הכלה והחתן. כשהתברר לו שלעתים הצ'קים אינם נפדים, אם כיוון ש"לא נעים" או כדי לשמור את ההמחאה למזכרת, הוא קנה מכספו (שכר איש קבע או עובד מדינה) לכל זוג גביע לקידוש, עליו חרוט שם החתן והכלה וברכה של הרב. באחד המקרים, בהגיעו הביתה אחרי חתונה, גילה שהורי הכלה תחבו לכיסו בסתר מעטפה עם צ'ק לפקודתו. הוא הזעיק אחר חצות את נהגו מביתו והורה לו לנסוע מיד לבית ההורים ולהחזיר להם את הצ'ק, כדי שלא ישכב אצלו אפילו לילה אחד.

הייתי אחד מגלויי הראש היחידים בהרצאה זו. הכל סביבי צקצקו בלשונם ונאנחו – אנחה שאי אפשר היה לטעות במסר שלה. איפה הרב גורן ואיפה הרבנות של היום? איזו התדרדרות! היה זה ביטוי של קבס ממערכת הבחירות הנוכחית לרבנות.

* ברב שיח בהשתתפותו, בכנס "לא בשמים", סיפר הפילוסוף הדגול, פרופ' אסא כשר, שמעט הצבאות בעולם שיש להם עניין במוסר לחימה ובאתיקה של לוחמה בטרור, מזמינים אותו להרצות בפניהם על האתיקה של צה"ל. הם רואים בצה"ל מופת של צבא אתי ומוסרי, בעיקר במלחמה בטרור, על כל הקושי הכרוך בה. כנראה שמפקדי הצבאות הללו אינם קוראים "הארץ".

אגב, פרופ' כשר לא בחל במילים להבעת סלידתו העמוקה מ"הארץ" ומה שהוא מייצג.

* אם חשבו הח"כים החרדים שההצגה סרת הטעם שלהם בכנסת, בדיון על חוק השוויון בנטל, תעורר אמפתיה, תגרום למישהו להבין אותם; להבין שחוק מינימליסטי שבו קצת, קצת גם הם ידרשו לתת למען הכלל, להפגין איזושהי ערבות הדדית לעם ישראל, הוא אסון גדול המצדיק קריעה, הם רק הוכיחו שאינם מבינים היכן הם חיים. זאת הייתה הצגה פאתטית, מבישה, שביזתה את הכנסת אבל בראש ובראשונה אותם. אח"כ מתפלאים כאשר אספסוף עושה ניסיונות לינץ' בקסבה של מאה שערים.

* בראיון ל"קול ישראל" אמר ח"כ יצחק הרצוג משפט שכלל את המילים: "כשנצטרך להגיע להכרעות הקשות, על הגבולות, על ירושלים, על 'זכות' השיבה...". אופס... זכות השיבה?! הכרעות קשות?! פליטת פה? מוכנות נפשית של הדובר? רע, רע מאוד.

* השרים לבני וליברמן מתנגדים למשאל עם. לבני, כיוון שהיא פוחדת מהתוצאות. ליברמן כיוון שהוא לא כל כך אוהב דמוקרטיה.

* גם שלי יחימוביץ' מתנגדת למשאל. בדף הפייסבוק שלה, הביעה שלי תמיהה, מדוע לקיים משאל עם על הסדר מדיני, אך לא על תקציב המדינה והמדיניות הכלכלית?

זוהי אמירה אבסורדית. באף דמוקרטיה בעולם אין חיה כזאת משאל עם על תקציב. לעומת זאת, בכל הדמוקרטיות המתוקנות, סוגיות הנוגעות לריבונות המדינה, מובאות להכרעת העם במשאל עם. כך, למשל, בכל מדינות האיחוד האירופי, קבלת אמנת מסטריכט וההצטרפות לאיחוד, חייבה משאל עם (כי יש בה כרסום בריבונות המדינה). קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר במסירת שטח ריבוני למדינה אחרת. הבדל נוסף - מדיניות כלכלית ניתן לתקן. נסיגה היא בלתי הפיכה. אם ישראל תיסוג לקווי 49' ותותקף מהם, שחרורם מחדש יעלה באלפי הרוגים.

* החלטת האיחוד האירופי להחרים את מוצרי ההתנחלויות וההחלטה להכיר בחיזבאללה כארגון טרור סותרות זו את זו. בעוד יד ימין נלחמת בטרור הערבי, יד שמאל מעודדת אותו.

* "מעריב" "מתייעל" – הפסיק את קווי החלוקה לנמעניו ביישובים הכפריים. אוי לה לאותה "התייעלות". ככה זה כשעיתון רואה עצמו כעסק לכל דבר, ללא תחושת שליחות. מן הסתם, עובדה זו לא תפריע לעיתון להאשים (בהתחסדות אופיינית) את הממשלה שהיא מפנה עורף לגליל ולנגב. מדינת תל-אביב כבר אמרנו?

נכון לעכשיו, "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד המופץ (עדַיִן?) ביישובים.

* להבדיל מאהוד בן עזר, אני נותן קרדיט לפטריוטיות של "טבע" ואחיותיה, שתמשכנה להשקיע בישראל גם אם תידרשנה לשאת בהגינות בנטל המס. אני גם מאמין, שהכדאיות שלהן בהשקעות במשק הישראלי איתנה דיה, ואין להן כל סיבה לנטוש, בפרט לנוכח העובדה שגם במדינות אחרות הן תידרשנה לשלם מס.

* חגיגות "נסיך נולד" בבריטניה, מתחרות עם יום ההולדת ה-90 של פרס, על התואר: שיא הביזאריות.

* "חדשות בן עזר"