הבלוג של אורי הייטנר

* קלון שאין לו תפוגה - שלילת חירותו של אדם היא עונש נורא. העובדה שהאנושות טרם מצאה ענישה הומאנית יותר, היא תעודת עניות. לכן, אני בעד תנאים טובים ככל הניתן לאסירים וסולד מהקשקושים על "בית הבראה על חשבוננו", שאינם אלא רוע ונקמנות לשמם. ולכן, אני אוהב מאוד את הרעיון של קיצור עונשו של אסיר בשליש. החברה מציבה לאסיר אור בקצה המנהרה, מיום כניסתו לכלא, ליציאה מוקדמת לחופשי, אם יעמוד בקריטריונים של התנהגות טובה.

אני סומך על שיקול הדעת של ועדות השחרורים, כולל ועדת השחרורים שקיצרה את עונשו של אולמרט.

מאוד לא אהבתי את קמפיין גיוס רחמי הציבור שערכה סוללת היחצ"נים של אולמרט, עם הפצת תמונה מעוררת רחמים. אני מרחם עליו, כפי שאני מרחם על כל אסיר. בעצם, אני מרחם עליו פחות מאשר על כל אסיר. אולמרט אינו אדם שגורלו המר עליו, ומצוקת חייו דחפה אותו לפשע. הוא היה האיש החזק ביותר במדינה, היה לו הכל, והוא בחר בחיי פשע ושחיתות.

אולם מרגע שהוא נכלא מאחורי סורג ובריח, הוא חסר ישע, ולכן ראוי לנהוג כלפיו בדיוק כמו כלפי כל אסיר אחר. ואם הוא עומד בקריטריונים, יש לשחררו. את הסיפור של "הדלפת הסודות הביטחוניים" מלכתחילה לא קניתי, ואני שמח שוועדת השחרורים לא פסקה על פי הפרשה. נכון עשתה הפרקליטות שלא ערערה על ההחלטה.

מה שחשוב הוא, שבמקרה של אולמרט לא תחזור חרפת דרעי – חזרתו של העבריין המשוחרר לחיים הציבוריים. אולמרט החזיר את חובו לחברה, ולכן הוא ייצא מכותלי הכלא, אבל לקלונו הציבורי אין תפוגה. את הקלון הזה הוא יישא עמו עד הקבר. חוששני, שעיתון הבית שלו, "ידיעות אחרונות", וסוללות יחצ"ניו יזדרזו להתחיל בקמפיין חזרתו לחיים הפוליטיים.

* הסתה שקרית - ראשי איפא"ק, האנשים הנלחמים את מלחמתה של ישראל בארה"ב, ניצבים תמיד לצדה של כל ממשלה ישראלית ומהווים נכס אסטרטגי אדיר למדינת ישראל, הגיעו ארצה בדחיפות, לנסות להעביר את רוע גזירות הגיור והכותל. הם חשים, בצדק ובאופן מדויק, שממשלת ישראל מתנתקת ממהותה של ישראל כמדינת העם היהודי, משפילה אותם, מבזה אותם, תוקעת סכין בגבם ומסובבת אותו באכזריות.

... ובינתיים, ברשתות החברתיות, נמשכת ההסתה הפרועה והשקרית על "הרפורמים האנטי ציונים תומכי ה-BDS אנשי הקרן החדשה" בלה בלה בלה בלה בלה בלה.

* לשיטתו הוא צודק - בפשקוויל התורן שלו, תחת הכותרת "היהודים זועמים", מגדף גדעון לוי ומחרף את היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב. למה? כי הם תומכים בישראל, נאבקים באויביה. ובלשונו הם תומכים באקיבוש, באפרטהייד, בפשעי המלחמה, בטבח אזרחים במבצע "צוק איתן", ב"הוצאות להורג של ילדות הסכינים" וכו' וכו' וכו'. ופתאום הם מזדעקים על שטויות וקשקושים, כמו "חופש הפולחן למרגלות קיר אבנים שנמצא בשטח כבוש שבגללו הרסו בתים של מאות בני אדם לפני 50 שנה", בעוד הם אינם נלחמים בעד חופש הפולחן של המוסלמים באל אקצה. והחמור מכל – הם סותמים פיות של יהודים שמעיזים לבקר את ישראל. ולכן הם צבועים, שמתחזים לליברלים וכו' וכו' וכו'.

כמו כל פשקיווליו – קשקוש, הבל ורעות רוח. אבל הרבה יותר נכון ומדויק מגל ההסתה והשטנה הימננית ברשתות נגד יהדות ארה"ב. במסע הזה, המבוסס כולו על שקר ובורות, מוצגים הרפורמים והקונסרבטיבים, אלה שעומדים בראש המאבק נגד ה-BDS, כתומכי הפלשתינאים, אנטי ציונים שנאבקים נגד מדינת ישראל ושאר שקרים. נכון, יש גם כאלה. להציג כך את הרפורמים, זה כמו לומר שהחילונים בישראל הם גדעון לוי ורוגל אלפר.

לשיטתו, גדעון לוי צודק במתקפתו. להבדיל מהמתקפות הימנניות, המבוססות על בדיות, על שנאת חינם ועל בורות.

* הפרוטוקולים של זקני הרפורמה - גל ההסתה והשקרים נגד הרפורמים, הוא הפרק החדש בפרוטוקולים של זקני ציון. אוטואנטישמיות מן הזן הנחות ביותר.

* אהבת ישראל – בעקבות ביקורת שמתחתי על המתקפה האנטי ציונית של המפלגות החרדיות, הואשמתי בשנאת חרדים.

אין לכך שחר. אהבת ישראל שלי כוללת גם את החרדים. ישראל שחטא – ישראל הוא. והרי רובם המוחלט אינם אלא תינוקות שנשבו. אני מאמין שהם יחזרו בתשובה.

אבל אין להשלים עם המתקפה שלהם נגד צביונה של ישראל כמדינת העם היהודי. מדינת ישראל אינה סתם עוד מדינה שתפקידה לספק ביטחון ורווחה לאזרחיה. מדינת ישראל היא מדינה עם יעוד – הגשמת הציונות. היא מדינתו של העם היהודי כולו, שנועדה להוות בית לעם היהודי כולו ולכל יהודי ויהודי. ליהודי ישראל וליהודי הגלויות. ליהודים חילונים ודתיים. לחרדים, חרד"לים, דתיים לאומיים, רפורמים, קונסרבטיבים, רה-קונסטרוקציוניסטים. אם מדינת ישראל לא תהיה כזאת, היא תבגוד במהותה. ושם שיקולי עסקנות פוליטית אינם מצדיקים כניעה לניסיון להוריד אותה ממסלולה.

* החוק נגד גיור - ליהודיה אמריקאית היה חבר, בן כיתתה, שאינו יהודי. כשהחלו לדבר על חתונה, היא הבהירה לו, שהיא יהודיה ורוצה להקים בית יהודי בישראל. באהבתו אליה הוא החליט להתגייר, להצטרף למשפחתה, לקהילתה ולעמה.

הגיור נעשה בקהילה שלה, שאליה היא נולדה, שהיא הקהילה של הוריה ושל סביה. זו הקהילה שבה היא ביטאה את יהדותה.

הזוג התחתן, הקים משפחה, וכיהודים וציונים החליטו לעלות לישראל. ובישראל, הרבנות החרדית לא הכירה ביהדותו. מבחינת הממסד החרדי הוא צריך... להתגייר. וכדי להתגייר, הוא צריך להתחייב לקבל את אורח חייהם של החרדים, המנוגד לאורח חייהם של הרוב הגדול של היהודים בישראל ובגולה. והם בולשים, ועוקבים ובודקים.

הזוועה הזאת היא החוק נגד גיור, שקרוי בלשון מכובסת "חוק הגיור".

אך החוק הזה הוא גם נגד הגיורים האורתודוכסים שנעשו בצה"ל. והוא גם נגד הגיורים האורתודוכסים שנעשו בידי הרב דרוקמן, שגם הוא אינו מקובל עליהם.

והחוק הזה אינו רק נגד הגרים. כאשר מדינת ישראל שוללת את הגיורים שנעשו בידי הזרמים היהודיים שאינם אורתודוכסים, היא מעבירה מסר שהיא שוללת את עצם יהדותם של הזרמים. כלומר, כבודדים, היא נאלצת לקבל את יהדותו של מי שאמו יהודיה, אך לא את היהדות שלהם. כי אם הם אינם יכולים לגייר את מי שרוצה להיות יהודי כמותם, פירוש הדבר שהם אינם מספיק יהודים.

החוק נגד גיור הוא גם חוק המכוון נגד יהדות חבר העמים, ששרדה 70 שנות רדיפות והתנכלות, עלתה לישראל והיא אחד ההישגים הגדולים של הציונות. משמעות החוק הוא מסר ליהודים הללו שישראל לעולם לא תכיר ביהדותם וגם לא תאפשר להם להתגייר.

החרדים שמשתמטים משירות בצה"ל, שעורקים ממלחמת מצווה, שאינם נוטלים חלק בהגנת העם והמולדת, הם יקבעו היהדות של מי כשרה ושל מי לא? זאת המשמעות של החוק האנטי ציוני, שחותר תחת זהותה וצביונה של מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי.

שום שיקול עסקני של פוליטיקה קטנה אינו מצדיק כניעה לחוק האנטי ציוני הזה.

* ללא עמוד שדרה - יש צד חיובי בחוסר המנהיגות של נתניהו. כפי שהוא נכנע לחרדים, כעת אין זה מן הנמנע שהוא ייכנע לאייפא"ק, ל-JCC ולהנהגת יהדות ארה"ב.

* מה חדש בבידוד המדיני? -  במסגרת הבידוד המדיני של ישראל, ייערך השבוע ביקור ראשון בישראל של ראש ממשלת הודו. הביקור יכלול עסקאות ענק, שתחזקנה את הכלכלה הישראלית, את מערכת הביטחון ואת מערך יחסי החוץ של ישראל.

שוב ושוב אנו נוכחים בהתבדות נבואות הזעם על בידודה המדיני של ישראל.

ישראל הייתה פעם מבודדת. בימים שקדמו לאקיבוש, ישראל הייתה מדינה קטנה, עם גבה לים, עם כלכלה חלשה, נתונה למצור כלכלי (החרם הערבי הצליח לאין ערוך יותר מה-BDS) ובבידוד מדיני. היום המצב אחר לגמרי.

את היחסים עם הודו כוננה ממשלת שמיר, כמו גם עם סין, בריה"מ ועוד כשלושים מדינות. כזכור, גם ממשלת שמיר הואשמה ביצירת בידוד מדיני (ובניגוד לממשלה הנוכחית, היא גם בנתה בניה רבתי ביו"ש והקימה יישובים לרוב).

הממשלה הנוכחית מצליחה מאוד בקידום יחסי החוץ של ישראל, והיא ראויה על כך לשבח ופרגון.

אין זה אומר שמדינות העולם מסכימות עם עמדותיה המדיניות של ישראל. מבחינה זו, למרבה הצער, אנו עדיין מבודדים. גם הודו, שהיא היום אחת הידידות הקרובות של ישראל, מצביעה נגדנו באו"ם. אך מדינות יכולות לקיים יחסים טובים והדוקים, גם כאשר עמדותיהן חלוקות.

 * קן צרעות – ביישוב יצהר פועל קן צרעות של עוכרי ישראל; בוגדים הלוחמים בצה"ל ובכוחות הביטחון, ופוגרומיסטים המתנכלים לערבים.

הממשלה (וקודמותיה), צה"ל והמשטרה מגלים אוזלת יד נגד התופעה הזאת. הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולהיכנס בהם בכל הכוח, כדי לדכא אחת ולתמיד את התופעה.

על צה"ל לנהוג בפורעים בדיוק כפי שהוא נוהג בפורעים ערבים הפועלים כמותם.

איני טוען שכל התושבים, כבודדים, הם כאלה. אולי רובם אינם כאלה. אולם היישוב כקהילה אינו נלחם בתופעה ומאפשר את קיומה, אינו מסגיר את הגיס החמישי ואת הפורעים לשב"כ, אינו פועל בנחרצות כדי לדכא את המורדים, מאפשר את קיומה של ישיבתו של הרב גינצבורג המסית למרד – ולכן היישוב אינו יכול להתחמק מאחריות לתופעה החמורה שקורית בו.

* קומפקטי וסימפטי – אני מבלה בחופשה משפחתית ברודוס. לראשונה, טסנו משדה התעופה בחיפה. קטן, צנוע, קומפקטי והרבה יותר סימפטי.

            * ביד הלשון

אד הומינם - טיעון אַד הוֹמִינֶם, הוא טיעון לגופו של אדם, במקום לגופו של עניין.

הביטוי נטבע במסתו של הפילוסוף בן המאה ה-17 ג'ון לוק "מסה על שכל האדם". טיעון אד הומינם מסב את הדיון מרציונליות, לכשל שאינו מאפשר בחינה אמתית של הרעיון. במקום להתמודד עם הרעיון, מוכיחים שהדובר לא רציני, לא קוהרנטי, הוא בעצמו נוהג כך וכך.

בקהילה קטנה כמו קיבוץ, טיעונים אד הומינם נפוצים. "לי אל תספרו מי זה גלעד, אני מכיר אותו עוד מהסיר", או "גם אבא שלו היה כזה".

טיעונים אד-הומינם נפוצים למדיי בשיח הישראלי, אך דומני שכל השיאים נשברו במתקפת אד הומינם פרועה על פרופ' אסא כשר, בעקבות הקוד האתי שהציע לאקדמיה, כשניכר בעליל שכמעט כל המסתערים עליו כלל לא קראו את הקוד, או קראו והתעלמו. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* נגד ייעודה של מדינת ישראל - החרדים הכופים על הממשלה את חוק הגיור האנטי ציוני, מוכיחים בעליל שאין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. החוק שלהם מנוגד הן לאופיה הדמוקרטי של ישראל ובעיקר לצביונה היהודי ולייעודה כמדינת העם היהודי.

אני חוזר בי. הם לא כופים את החוק. נתניהו, מנהיג המחנה ה"לאומי" מתמסר להם בקלות, בגילוי מנהיגות של רכיכה.

* המחנה האנטי לאומי - ביטול מתווה הכותל הוא ניצחון החרדות על הציונות. נתניהו התגאה בצדק על הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל, שההחלטה עליו הייתה הישג חשוב שלו ושל ממשלתו. והנה, הוא נכנע לסחטנות החרדית האנטי ציונית, ההורסת כל חלקה טובה בחברה הישראלית והופכת את הכותל המערבי מנכס לאומי לשטעטל חרדי.

על פי המתווה, רחבת הכותל כפי שהיא תישאר בנהלי תפילה אורתודוכסיים ובמרחק מה ממנה תוקם רחבה חדשה, פלורליסטית, במקום שבו כלל לא התפללו עד כה, כך שאיש אינו יכול להתבכיין שנוגסים לו במשהו. אבל שנאת האחים, החמדנות, הגרידיות, הרשעות והאנטי ציונות ובעיקר שכרון הכוח והכרת רפיסותו של נתניהו, גרמו לחרדים להוביל בהצלחה את המהלך להפרת ההסכם. זאת ממשלת המחנה האנטי לאומי.

* 2:0 – חוג הגיור וביטול מתווה הכותל: החרדות ניצחה את הציונות 2:0.

* מיעוטנו - בבחירות האחרונות בחרתי בכחלון. המסר של "כולנו" היה משב רוח מרענן במערכת בחירות איומה ונוראה, שכל כולה שנאת חינם והסתה דו צדדית; היה זה מסר של אחדות לאומית, של יחד. והנה, גם כחלון ומפלגתו תמכו ביוזמות שנאת האחים והקרע של החרדים. מפלגה התומכת בהפניית עורף של מדינת היהודים לרוב העם היהודי, אינה ראויה לשם "כולנו".

* הגורם האחראי – בעקבות התרגיל המכוער של הדחת יעלון והכנסתו לממשלה בתפקיד שר הביטחון של ליברמן, האיש שהוביל את מסע ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו בפרשת אלאור אזריה – תקפתי בחריפות את המהלך. דעתי בנדון נותרה כשהייתה. עם זאת, אני חייב לציין שליברמן הוא הגורם האחראי ביותר היום בממשלה. אני מאחל לעם ישראל שליברמן יעמוד איתן מול המתקפה האנטי ציונית של החרדים, ויצליח לסכל אותה.

* שלא יתערבו - ח"כ גפני אמר בראיון לישראל אייכלר ב"כאן": "מה יהודי ארה"ב מתערבים? הם לא חיים כאן והם לא יחליטו בעניינים שלנו". וכמעט אמר: "הם לא משרתים בצה"ל, שלא יתערבו".

* גרועים מהיטלר – הפשקוויל האנטישמי התורן של רוגל אלפר, הוא נגד המכביה, שאותה הוא מכנה אירוע גזעני ולאומני הסותר את רוח האולימפיאדה, כתם על מדינת ישראל ויש להחרים אותו.

כידוע, אלפר אובססיבי לנושא השואה והנאצים, הוא יוצא שוב ושוב נגד זכר השואה בישראל ומשווה בין ישראל לנאצים. בהשוואה הפעם, ישראל גרועה מהנאצים. בעוד היטלר עזב את האיצטדיון באולימפיאדת ברלין, כדי שלא ללחוץ את ידו של האצן השחור המנצח ג'סי אוונס, אצלנו ג'סי אוונס כלל לא היה מוזמן, כי הוא לא יהודי.

ונשאלת השאלה, האם אין לשוקניה קווים אדומים? הרי אם נאסוף את כל הפרובוקציות שכתב בני ציפר בחייו הן אינן מתקרבות לכל משפט אקראי בפשקוויל ממוצע של אלפר. מציפר נלקח הטור שלו, ואילו אלפר ממשיך להכות מדי יום.

דברי הבלע של אלפר ממחישים את חשיבותה של המכביה – אירוע שנועד לחזק את הזיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, לקרב את היהודים למולדתם ולמדינת הלאום שלהם, להדק את הסולידריות הלאומית היהודית. אלפר מבין זאת, ולכן הוא נלחם נגד המכביה. לשיטתו הוא צודק – מי שסולד מן הערכים האלה, יתנגד למכביה.

* מזדהה עם נתניהו - אני מזדהה בכל לבי עם כל מילה שראש האופוזיציה בנימין נתניהו היה אומר על ראש הממשלה הרצוג, אילו הוא היה מתנצל בפני טורקיה על תוקפנותה כלפי ישראל ומשלם עשרות מיליוני דולר פיצויים למשפחות המחבלים.

* לחידוש ההתיישבות בגולן – אירועי היובל להתיישבות בגולן נקראים בהקפדה יובל לחידוש ההתיישבות בגולן. אנו רואים לנכון להדגיש בענווה, שלא המצאנו את הגלגל, ובסך הכל חידשנו את ההתיישבות היהודית הגדולה והענפה, לאורך דורות, בימי המקרא ובעיקר בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד.  

ובפרשת השבוע, פרשת "חוקת" נקרא על כיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן, עוד בימי משה: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: אַל-תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ".

ארזי הלבנון - אורנה שמעוני, חברתי היקרה, היא אישה מדהימה - שילוב יוצא דופן של חזון ומעש, מעוף וביצועיזם, כושר ארגון, יכולת הובלה ודחיפה ובעיקר אכפתיות ומסירות אין קץ. מתוך אסונה הכבד, נפילת בנה סגן איל שמעוני, היא יצאה לעשיה למען הכלל, הן בפעילות ציבורית ובעיקר בהקמת "בית איל" בקיבוצה, אשדות יעקב. היא הקימה מרכז אזורי נפלא העוסק בשילוב נכים ובעלי צרכים מיוחדים בקהילה, בפעילות ספורטיבית, תרבותית וחברתית משותפת עם אנשים מתוך הקהילה.

בנוסף לכך, פועל המקום להנצחת חללי מלחמות צה"ל בלבנון, החל בכ"ד יוצאי הסירה (מה שקרוי בטעות כ"ג) עוד טרם הקמת המדינה ועד מלחמת לבנון השניה, בתקווה שהגבול לא יגבה עוד מחיר ואובדן. ההנצחה היא בקיר ארזי הלבנון, המתאר את תולדות הסכסוך עם לבנון ומנציח כל אחד ואחד מחלליו. גילוי נאות, הייתי שותף בייעוץ היסטורי (בהתנדבות) בתכנון ההנצחה.

אורנה הצליחה באופן מרשים לגייס משאבים רבים ל"בית איל", וכעת היא יוצאת בגיוס המונים למיזוג אזור ההנצחה, שכעת אינו ממוזג, וכיוון שמדובר בעמק הירדן הלוהט, ברור לכל מה משמעות הדברים.

אני ממליץ בחום על התגייסות למימון.

איך תורמים?

קישור לאתר:

https://www.giveback.co.il/project.aspx?id=656&isactive=true

           * ביד הלשון

אמנות – אוּמנות היא מלאכה, מקצוע. אָמנות היא (על פי מילון אבן שושן) "יצירה ששוקעו בה כישרון רב וטעם מעולה. יצירה שיש בה כדי להנות את הרואה או את השומע ולגרום להם חוויה אסתטית". הקמץ באות הראשונה של המילה הוא קמץ קטן, הנקרא כחולם, כלומר המילה נשמעת כאוֹמנות.

אוּמנות ואָמנות הן שתי מילים שונות. כאשר אני קורא את המילה אומנות, ברור לי במה המדובר וכך גם כשאני קורא את המילה אמנות.

על פי כללי הכתיב החדשים שפסקה האקדמיה ללשון עברית, שתי המילים תכתבנה בכתיב מלא – אומנות. אם כן, איך אדע אם מדובר באומנות או באומנות? כלומר, באוּמנות או באוֹמנות?

השינויים שהציעה האקדמיה נועדו להקל על הקריאה וההבנה, אולם הדוגמה שנתתי היא אחת מני רבות, שבהן השינויים יקשו דווקא על הקריאה וההבנה. הרצון להקל רצוי, אך הבעיה בפסיקת האקדמיה היא היותה גורפת.

מן הראוי להפעיל שיקול דעת. שיקול הדעת שאני אפעיל – במקומות שבהם השינוי אכן מקל על הקריאה וההבנה, אפעל על פיו. במקומות שבהם השינוי יקשה על הקריאה וההבנה, אתעלם ממנו.

ויש מקרים שבהם הכתיב המלא פשוט צורם לי, ולכן אני נאמן לכתיב החסר. כך למשל במילה אמא, שכבר שנים מקובל לאיית אותה אימא, אך בעיניי זו אם חורגת. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

כל היסטוריון מתחיל יודע שמסמכים היסטוריים אותנטיים עדיפים על עדות אישית מאוחרת. ראשית, כי בעל העדות סובייקטיבי, ונטייתו הטבעית היא להציג את הדברים כך שיתאימו לאג'נדה שלו. אך בעיקר, כי הזיכרון האנושי מתעתע בנו.

אם פלוני זוכר בוודאות שאלמוני לא נכח בישיבה לפני למעלה מארבעה עשורים, אך בפרוטוקול הישיבה מופיע נאומו של הנ"ל, ברור על מה ראוי להסתמך.

ולכן, על ניסיונו הפאתטי של גדעון שפירא ("הזמן הירוק" 22.6.17) לקעקע את אמינות העובדות שהבאתי במאמרי על הקיבוץ הארצי והגולן, בהסתמך על זכרונו כרכז השוה"צ בשנות השבעים, אגיב בשתי מילים, בעברית צחה: נוּ שׁוֹין.

לעומת זאת, אתייחס לאופן שבו הציג שפירא את עמדתו של בן גוריון אחרי מלחמת ששת הימים, כיוון שכאן הולך ונוצר נרטיב שאינו מתיישב עם העובדות.

לטענתו של גדעון שפירא, עמדתו של בן גוריון בסוגיית השטחים אחרי מלחמת ששת הימים הייתה "לחזור עד לקו היציאה". האמנם?

נכון שבן גוריון הזהיר מפני האיום הדמוגרפי הכרוך בהישארות בשטחים, ותבע נסיגה מהם. אולם בשום אופן לא לקו היציאה. הוא הקפיד תמיד לומר: "חוץ מירושלים והגולן". הוא האיש שיזם את הרס הבתים ברחבת הכותל והוא זה שקרא ודחף להתיישבות יהודית מהירה ברחבי מזרח ירושלים. הוא קרא ליהודי העולם וישראל ליישב לאלתר את ירושלים, כדי למנוע את חלוקתה. הוא קרא לממשלה ליישב מיד את מזרח ירושלים ברבבות יהודים, אפילו בצריפים, כדי לעגן את איחודה של העיר.

אך כאשר הוא דיבר על ירושלים, הוא לא התכוון לגבולותיה המוניציפליים, אלא לירושלים רבתי, שכללה אזורים נוספים ובראשם בית לחם, חברון וגוש עציון. במאמר שפרסם ב-1970, סקר בן גוריון סקירה מקיפה על הקשר התנ"כי בין "עיר האבות וערש המלכות" לעיר הבנים העכשווית. "בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית... אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאימהות של עמנו. בחברון קמה המלכות הגדולה ביותר שהייתה לישראל עד היום הזה. ... אין לשכוח: ראשיתו של גדול מלכי ישראל הייתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך, ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון ביישוב יהודי גדל והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים".

בן גוריון כתב את הדברים במבוא ל"ספר חברון" שיצא לאור ביולי 1970. אך הוא לא הסתפק בכתיבה. הוא גם היה הראשון שתרם כסף לישיבה שהקימו המתנחלים בחברון.

כמעט שלוש שנים קודם לכן, ערך בן גוריון ביקור הזדהות בכפר עציון, חודשיים לאחר עלייתו להתיישבות. בביקור שנערך ב-29 בנובמבר 1967, הביע ב"ג הזדהות עם המתיישבים, ובדבריו הוא הצביע על מרחביו של הר חברון החשוף ואמר: "חברון צריכה להיות מיושבת יהודים, הרבה יהודים. זאת הייתה עיר יהודית. צריך להקים בה יישוב יהודי גדול".

לדעתי, בן גוריון טעה. סיפוח העיר חברון מהווה איום דמוגרפי, ולכן ראוי לוותר על מימוש זכותנו ההיסטורית על חברון, כדי להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אך זו הייתה עמדתו של בן גוריון, וראוי שלא לסלפה.

כמובן, שעם עמדתו של בן גוריון באשר לגולן אני מזדהה בכל לבי. אסיים במכתב שכתב בן גוריון בהתרגשות לטבנקין, יריבו ההיסטורי, לאחר שפגש את תלמידיו בביקורו השני אצל חלוצי מרום גולן, שישבו בנקודה הזמנית בקוניטרה (18.12.67):

"הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו".

 * "הזמן הירוק"