הבלוג של אורי הייטנר

את תלכי בשדה / שלומי סרנגה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 13.2.17

בשנה הקרובה יונפקו שני שטרות חדשים, עם דיוקנאות של שתי משוררות דגולות – שתי המשוררות הגדולות ביותר בשירה העברית, רחל המשוררת ולאה גולדברג. דיוקנה של רחל יופיע על שטר של 20 ₪. דיוקנה של לאה גולדברג – על שטר של 100 ₪.

במקום שהחלטה זו תפתח שיח תרבותי על שירתן, הוא פתח שיח עסקני על כך שהשטרות מעוטרות בדיוקנאות של משוררות "אשכנזיות".

זה מה שיש לומר על רחל ועל לאה גולדברג? על שירתן? שהן... "אשכנזיות"?

רחל ולאה גולדברג לא היו משוררות "אשכנזיות". הן היו משוררות עבריות. הן שוררו עברית. הן היו משוררות ארץ ישראליות. שתיהן נולדו בגולה ובלע"ז. לאה גולדברג בליטה ורחל ברוסיה. שתיהן בחרו לעזוב את הגולה ולעלות לארץ ישראל. שתיהן בחרו לעזוב את שפת אמן וליצור בשפה העברית הזרה להן, הקשה, שוברת השיניים. ושתיהן יצרו יצירה עברית יפהפיה, עמוקה, עמוסה אסוציאציות תנ"כיות, מתארת את נופה של ארץ ישראל. "אשכנזיות"?

עזיבת הגולה והבחירה בא"י לא הייתה קלה ללאה גולדברג. את "משירי ארץ אהבתי" היא כתבה על ליטה. "ושבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – את זה היא לא כתבה על ארץ ישראל, ואת הארץ עליה כתבה זאת היא הגדירה "מכורה שלי". ובשיר אחר היא כתבה על "כאב שתי המולדות". אבל היא בחרה. היא בחרה במולדת הלאומית וביכרה אותו על ארץ הולדתה. היא בחרה בשפה העברית ויצרה בה, והעמידה דורות של תלמידים ותלמידי תלמידים ונגעה בלבותיהם של רבבות אוהבי שירה. ובסוף, בעבור עסקני הגלות בשירה ובפוליטיקה, כל זה מכונס לאמירה גלותית ופלגנית, "אשכנזית". איזו עליבות...

על השטר שעליו מופיע דיוקנה של לאה גולדברג, מצוטטות השורות הראשונות של שירה "ימים לבנים": "ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה".

במהלך שנות קיומה של הפינה, השמענו כבר כמה משיריה של לאה גולדברג, ובהם "סליחות" ו"מה יהיה בסופנו". היום נשמיע את "את תלכי בשדה", המוכר גם כ"האמנם".

לשיר לחנים רבים, ואזכיר שניים מהם. האחד, לחן מסולסל להפליא, כיאה למשוררת "אשכנזיה", שכתב הזמר והמלחין "האשכנזי" יוצא תימן בועז שרעבי. אנו נשמיע את הלחן הוותיק יותר, שכתב חיים ברקני לחוה אלברשטיין לתקליט המופת שלה "כמו צמח בר". כאן נשמיע את גרסתו של הזמר ה"אשכנזי" שלומי סרנגה, מתוך מיזם "עבודה עברית".

בניגוד לאריה דרעי ועסקני הגלותיות, בועז שרעבי ושלומי סרנגה יודעים להזדהות עם יצירה עברית נפלאה, שכתבה לאה גולדברג, על רקע שואת העם ה... "אשכנזי".

השיר התפרסם בדיוק לפני 74 שנים, ב-19 בפברואר 1943, בעיתון "דבר". בעיתון וכן בכל ספריה, הוא מופיע ללא שם. השם "את תלכי בשדה", הלקוח מן הפזמון, ניתן לו לראשונה בתקליטה של חוה אלברשטיין.

ניתן לפרש את השיר כשיר אוניברסלי-אישי, אך גם כשיר לאומי.

הרובד האוניברסלי-אישי הוא פניה לאישה או לנערה, הקורא לה להעז, לא להסתגר, לצאת אל המרחב, אל השדה, אל החיים. נכון, החיים מלאים קשיים ומכאובים, אך ניתן לראות באלה אתגר. בראיה כזאת, מחשוף כף הרגל יחוש את דקירות שלפי השיבולים כלטיפה, ודקירתם תמתק לה. ואם בלכתה בשדה ישיג אותה המטר, וטיפותיו ידפקו על כתפיה, חזה, צווארה וראשה – הרטיבות אינה צריכה להרתיע אותה. אדרבא, בהלכה בשדה ירחב בה השקט כאור בשולי הענן.

הרובד הלאומי הוא שיר נחמה על רקע מוראות השואה. לאחר פרסומו של השיר ב"דבר", הוא פורסם באסופה שנקראה "בסער", שירי עידוד ונחמה של משוררי ישראל לחיילות ולחיילים שהצטרפו לבריגדה, כדי להילחם באויב הנאצי.

המציאות הנוראה מתוארת כשריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם, ויש בשיר איזו נחמה ביכולת למרות הכל לשמור על צלם האנוש: שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד הדשאים, כאחד האדם. והמסר העיקרי – מותר, מותר לאהוב. אסור לאבד את היכולת לאהוב, כפי שאסור לאבד את התקווה שאמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד.

בשירו "שדות גולדברג" מתכתב מאיר אריאל עם השיר הזה, במסר המזהיר את הנמענת מפני מקסמי השווא של השדה המוזהב, והוא שר לה "אל תלכי לבדך בשדה המוזהב".

לאחרונה יצא ספר חדש של מוקי צור, המספר את סיפורה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. שמו של הספר: "כאחד הדשאים, כאחד האדם". בכך הוא מבטא מסר של תנועה, שבניגוד לתנועות הקיבוציות האחרות לא נשאה את דגל המהפכה, אלא היה בה יותר מסר של פשטות וצניעות, כאחד האדם, וכמובן עם הדשאים כייצוג לקיבוץ.

השיר של מאיר אריאל ושם הספר של מוקי צור, מעידים על החריטה העמוקה של השיר בתרבות הישראלית, שמילותיו משמשות השראה ליוצרים גם כעבור למעלה משבעים שנה.

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים

בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה

וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם

וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף

בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת

אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים

יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ

בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת

עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ

וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב

וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט

כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם

נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ

וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב

וּפְשׁוּטִים וּפְשׁוּטִים

הַדְּבָרִים וְחַיִּים

וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ

וּמֻתָּר לֶאֱהֹב

וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ

לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט

הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ

מֵאֵימָה וּמִדָּם

וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב

תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם

בפרק יב נושא הנביא זכריה נבואה אפוקליפטית, על מלחמת עולם, שבה אומות העולם צרות על ירושלים במטרה להחריבה. והמזעזע מכל – בין הצרים נמצאת גם יהודה, כלומר בתוך המלחמה הכללית נגד ירושלים מתרחשת מלחמת אחים בין היהודים שמחוץ לירושלים לאלה שבתוכה.

מלחמה זו מסתיימת בהתערבות אלוהית המביאה לניצחון מוחץ של ירושלים ותבוסה רבתי של הצרים עליה.

אולם במלחמה הזו שילמו היהודים בירושלים מחיר כבד. המחיר הוא הרוג אחד. אדם אחד שהצרים מצליחים לדקור טרם תבוסתם.

מלחמה חסרת סיכוי, הצופנת בחובה סכנה ודאית של השמדה טוטלית, מסתיימת בניצחון מוחץ ובמחיר הרוג אחד – ואף על פי האבל עליו היה אבל נורא, אבל לאומי כבד. האבל הציבורי על מותו, הוא ברמה של אבל אישי של כל יהודי על בנו בכורו.

וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן. וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד: מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד.  מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת, מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד, וּנְשֵׁיהֶם לְבָד.

איך ניתן להסביר אבל טוטאלי כזה, של עם שלם, כעל מות בן המשפחה, בניצחון גדול כל כך, שמחירו הרוג אחד? כנראה שההרוג היה איש מיוחד במינו. מיהו? אין לכך רמז בפרק.

מן הסתם, מדובר במנהיג הלאומי, המצביא הצבאי, המנצח הגדול, המנהיג הנערץ – הוא האיש שנפל. ועליו התאבלה האומה, ועליו נישא הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם.

****

כאשר הטקסט המקראי סתום, כמו במקרה זה, בו דמותו של ההרוג סמויה – את החסר ממלא המדרש, ממלאת הפרשנות, ממלאים הרמז והסוד.

מה פירוש "כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן"? תרגום יונתן מבהיר, שמדובר בצירוף של שני אירועים היסטוריים, שבהם מנהיגי העם נפלו בקרב. הֲדַדְרִמּוֹן – מפלת אחאב ונפילתו בקרב. בִּקְעַת מְגִדּוֹן – קרב מגידו, בו נפל המלך יאשיהו. בכל אחד מהמקרים הללו, התאבל העם אבל כבד, הן על המפלה במלחמה והן על נפילת המנהיג. אומר הפסוק, על פי תרגום יונתן, שהאבל על מותו של אותו אדם בניצחון הגדול של ירושלים, משתווה לאבל על שני מלכים שנפלו במפלות גדולות.

מהו תרגום יונתן? התנא יונתן בן עוזיאל תרגם לארמית גלילית את ספרי הנביאים. בעוד תרגומו לנביאים ראשונים היה מילולי, תרגומו לנביאים אחרונים – חגי, זכריה ומלאכי היה דרשני. ונאמר עליו, שבפרשנותו לנביאים אחרונים, הוא הצליח לפענח את נסתרות הבורא, מה שגרם לסכנה גדולה על הארץ ועל היישוב. "וכך תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל".

"ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" הוא מספר טיפולוגי המופיע במספר מדרשים לביטוי שטחה של ארץ ישראל. הווה אומר – כל ארץ ישראל הזדעזעה, אולי פקד אותה רעש אדמה כבד, בעקבות החומרה שבגילוי סודות האלוהות. יונתן בן עוזיאל עצמו עצר את הרעש, כאשר הבהיר את המוטיבציה שלו: להשכין שלום פנימי בעם ישראל. למנוע פילוג. הסבר זה הניח את דעתו של האלוהים.

אולם במה דבריו של יונתן בן עוזיאל עצרו מחלוקות בישראל?

הרב קוק משייך את המדרש הזה לאותו פסוק מן הפרק שלנו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן". המייחד את אחאב הוא היותו הבנאי הפיסי של ישראל – מי שבנה אותה, חיזק אותה, חיזק את צבאה ואילו יאשיהו היה מנהיג שחיזק את העם מבחינה רוחנית ודתית; חיזק את התורה בעם ישראל.

כל אחד מהם חיזק יסוד אחד בלבד – האחד את הגוף והאחר את הרוח. אי אפשר לקיים את הרוח ללא הגוף. אי אפשר לקיים אומה אך ורק על לימוד תורה, ללא דרך ארץ, ללא שורשים, ללא בניין, ללא מדינה, ללא צבא. אולם אי אפשר לקיים אומה אך ורק על החומר ועל הכוח, ללא רוח, ללא תרבות, ללא מורשת, ללא אמונה. בכך שאיחד יונתן את אחאב ויאשיהו לדמות אחת, הוא נשא את המסר של הצורך לחבר בין קודש וחול, בין רוח וחומר, בין החולמים בהקיץ לקצים בחלומות (כהברקתו של ארי אלון).

****

במלאת שבעה לפטירתו של הרצל, נערך כנס אבל לזכרו ביפו. הרב קוק, שעלה לארץ ישראל חודשיים קודם לכן, הוזמן להספידו.

עצם העובדה שהרב קוק נשא דברים לזכרו של המנהיג החילוני השנוא על החרדים בירושלים, עוררה נגדו חמת זעם ורדיפה קשה.

את תקציר נאומו פרסם הרב קוק כמאמר, שנשא את הכותרת, הלקוחה מתוך הפרק שלנו: "הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם". בעצם הכותרת הזאת, הוא הביע את משמעותו וחומרתו של האבל הלאומי על הרצל, אותו הוא משווה לאבל הלאומי המוזכר בנבואתו האפוקליפטית של זכריה.

ההשוואה הזאת לא הייתה רק בכותרת המאמר. הרב קוק פתח את נאומו בפסוק: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן".

המסר המרכזי בנאומו ובמאמרו של הרב קוק, הוא שאין כל סתירה בין החזון הלאומי של הציונות, שהרצל הוא נושאו, לבין התורה והקודש, ואסור שתהיה סתירה כזו. אלו שני חלקים של שלם, שהאחד אינו יכול בלעדי השני.

יש בדבריו ביקורת על החרדים ששללו את הציונות. הוא הציג אותם כרוח ללא חומר, כנשמה ללא גוף, ולכן כדבר שאין לו קיום ממשי. אולם יש בדבריו גם ביקורת על הציונות, על כך שהיא מתמקדת אך ורק בחומר ובגוף, וזונחת את התורה ואת הקודש, ולכן היא עלולה ליצור דמות של גוף ללא נשמה, חומר ללא רוח, שאף לו אין קיום ממשי.

הרצל הוא בעיני הרב קוק כמשיח בן יוסף – האמון על תחיית הגוף הלאומי, אך יש צורך גם במשיח בן דוד, שיהיה אמון על תחייתה של נשמת האומה.

הגולה מתאפיינת בנתק בין הגוף והנשמה. הציונות נועדה להחזיר את העם היהודי לארצו, לשורשיו, לקיום לאומי אמתי, מעשי על אדמתו. זהו שלב הכרחי בתקומת האומה, אך אסור להיעצר בו. ובסופו של דבר, את האומה צריכה להנהיג התורה, הרוח, כלומר משיח בן דוד. אם הציונות תיעצר בשלב של משיח בן יוסף, ימשך הנתק בין הגוף והנשמה, שהוא הוא הגלות.

****

את "הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם" ניתן לקחת למקומות שונים. אפשר לקחת אותו למקום של הערצת האומץ של הרב קוק, שחודשיים בלבד לאחר שעלה לארץ ועוד טרם ביסס את מעמדו, העז לצאת נגד הרוח של היישוב הישן, ולהכתיר את המנהיג הציוני החילוני כמשיח בן יוסף. זו תעוזה ציבורית, אינטלקטואלית ואמונית ממדרגה ראשונה, וגם אומץ לב אישי.

אפשר לקחת אותו לניגוח הרב קוק, ולהציג את משנתו כהתנשאות דתית על החילונים, כאילו הם מבטאים רק את החומר, והחומר הוא החמור, והחילונים הם "חמורו של משיח" שעליו ירכבו הדתיים, ולאחר שהחמור יעשה במקומם ובעבורם את העבודה השחורה, יבואו הדתיים וישתלטו על המדינה וישליטו בה את דרכה. מין פרשנות צינית ורוויית שנאה, ברוח "פרשנותו" המופרכת של המסית והמדיח ספי רכלבסקי.

ואפשר לקחת אותו למקום של אחדות ישראל. הרב קוק רואה בנאומו ובכל מפעל חייו את מה שראה יונתן בן עוזיאל בפרשנותו: "שלא ירבו מחלוקת בישראל", במובן שהמחלוקת לא תחלק את ישראל, לבל תהיה חלוקה של עם ישראל לשני עמים; עם של חול ועם של קודש. במאמרו "מסע המחנות" הוא יצא נגד החלוקה הזאת ל"חופשים" ו"חרדים".

אני רואה בכך את גדולתו. ברור שבחזונו הוא ציפה לראות בעתיד את כל העם חוזר לאורח חיים של תורה ומצוות, אורח חיים דתי. אבל תהיה זו טעות לצמצם את החזון הזה לכוונה הזו, אלא יש להרחיב אותו ולתת לו פרשנות חדשה, המתאימה לנו.

אכן, אין טעם לרוח יהודית נטולת קיום לאומי חומרי של עם ישראל. אכן, אין טעם לקיום לאומי חומרי, ללא הקומה הרוחנית, התרבותית, היהודית.

אך הקומה הזו חייבת לבטא את שבעים הפנים של התורה, ואת הדרכים השונות ואף הרחוקות של יהודים שיהדותם חשובה להם – לפרש את התורה, לדרוש אותה ולקיים אותה בדרכם. ולכל הזרמים הללו יש מקום אלה לצד אלה, בשיג ושיח מכבד, תוך שיתוף פעולה בכל המשותף, לצד כיבוד המחלוקת.

חילוניות חלולה ועקרה מצד אחד, ודתיות מעופפת הממיתה עצמה באוהלה של תורה תוך השתמטות מאחריות לאומית, הם שני צדדים של מטבע הגלות.

חילוניות חלולה ועקרה מביאה לאובדן אמונה בצדקת הציונות ובזכותנו על ארץ ישראל, ומביאה לייאוש, לירידה, לתבוסתנות. חרדות משתמטת ומסתגרת, מנציחה את הגלות על אדמת ארץ ישראל. שתי הדרכים הללו סותרות את הייעוד הלאומי של תקומת ישראל. 

* 929

* תקציר החדשות – רקטה נורתה מרצועת עזה לעבר ישראל. שורת התקפות של צה"ל ברצועה. פגז סורי נפל בגולן. צה"ל הגיב בסוריה. ירי רקטות מסיני לעבר אילת. פיגוע טרור בשוק בפתח תקווה. תקיפת חיילות וחיילי צה"ל בידי פורעים חרדים. חוליגנים חרדים משתוללים בהפגנות נגד גיוס לצה"ל.

* הרהורים בשבת שירה – ב"שבת שירה" אנו קוראים בפרשת השבוע את שירת הים ובהפטרה – את שירת דבורה.

על רקע הפגנות החרדים נגד השירות בצה"ל ובעד ההשתמטות והעריקה בחסות בנינו המחרפים נפשם כדי שהפרזיטים האלה ימשיכו להשתמט, לערוק ולהתפרע, כדאי להיזכר באירוע המונצח בשירת דבורה.

יש בתוכנו מי שטרם יצאו מהגלות, טרם השתחררו מן העבדות. ההשתמטות משירות בצה"ל היא ביטוי מובהק לכך. וגם ככאלה הם אינם הראשונים. היו תקדימים להשתמטות, כבר בתקופת המקרא.

ההפטרה מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה הוא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על מי מדובר? יש פרשנות מיסטית המדברת על חוצנים וגורמים שמימיים שלא התגייסו לסייע לאלוהים, אך בעיניי היא סותרת את רוח היהדות. וכיוון שאיננו יכולים להפיק כל לקח מהפרשנות הזאת, היא חסרת משמעות. לעומת זאת, גרסה אחרת היא בעלת משמעות רבה.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים.

* עבדים נרצעים - בשבת שעברה, שבת פרשת "בא", קראנו על יציאת מצרים. לא חלף שבוע מהתרוממות הרוח של היציאה מבית עבדים, מעבדות לחירות, וכבר השבת, פרשת "בשלח", קראנו את הפסוקים הבאים: "הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם, לֵאמֹר: חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם. כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".

אנו קוראים זאת, ואותם בני ישראל נראים כל כך עלובים ובזויים בעינינו, עבדים נרצעים בנשמתם.

והיום? כתבה ב-ynet מלמדת על העובדה המצמררת, שמאז שנת 2000 יותר מ-33 אלף ישראלים ביקשו דרכון של גרמניה, ארץ המרצחים, וחלקם אף ויתרו לשם כך על הדרכון הישראלי. איזו עליבות! עבדים נרצעים בנשמתם.

* שיימינג לדרעי – כל מי שקרא דברים שכתבתי ב-27 השנים האחרונות, מאז החלו להתפרסם מעללי השחיתות של דרעי (הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה זולת אולמרט), לא יחשוד בי באהדה לאיש הזה, אם לנקוט לשון המעטה. אולם הפעם, אני רחוק מלהתפעל מהשיימינג שעשה לו בני אלבז, ואיני שותף לחגיגת השמחה לאיד.

אפשר לחשוב. מה קרה? הוא מרח קצת בצל על העיניים כדי לזייף בכי? מדובר בתשדיר בחירות. עם במאי ומשחק, כמו כל תשדיר בחירות. וכי מישהו חושד בצערו הכן על מותו של הרב עובדיה? אז נכון, זה לא סימפטי. אבל האמת היא שמה שאינו סימפטי הוא שהדבר נחשף בצורה מביכה כל כך. אני בטוח שבאותה מידה יכלו להיחשף קטעים מביכים מסוג זה אצל כל המועמדים בכל המפלגות.

הדבר המכוער באמת הוא השיימינג שעשה אלבז. זכרו מיהו אלבז. אלבז הוא "זמר הבית" שהדהד את "הוא זכאי" בקרב רבבות מעריצי דרעי. דרעי גנב ולקח שוחד? מה אכפת לאלבז. כל בתי המשפט בכל הערכאות פסקו פה אחד להרשעתו, על פי ראיות? אז מה? הוא זכאי! למה? ככה.

אבל כאשר יש ביניהם סכסוך כספי – אין זכאי. אין חברות. אין אלוהים. זה זמן השיימינג, והשיימינג הכי מכוער והכי מבייש שיש.

ועל מה הסכסוך? אלבז קיבל מאות אלפים, אבל טוען שהובטחה לו גם משרה ציבורית וההבטחה הופרה. לכן הוא ירד מהארץ ומשם מכפיש את דרעי.

בא לי להקיא. אבל לשם כך אני צריך לדחוף אצבע ללוע, ואז יאמרו שזייפתי הקאה.

* מדע בדיוני - מועצת הנוער של הגולן נפגשה עם מועצת הנוער של הכפר הדרוזי מסעדה, והם בנו תכנית של מפגשים ושיתופי פעולה בין בני הנוער משני המגזרים.

מי היה מאמין? עד לפני שנים ספורות עצם המחשבה שנמצא פרטנר למפגש כזה הייתה מדע בדיוני.

* מחוות סרק מפוקפקות - ככל שממשל טראמפ מרעיף עלינו מחוות סרק מפוקפקות, כמו סיכול מינויו של סלאם פיאד כשליח האו"ם ללוב, "למען ישראל", גדל חשדי שזהו תחליף למימוש הצהרות הבחירות הפרו ישראליות האמתיות שלו, כמו הכרה בריבונות ישראל על בירתה והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

* סניף "בצלאל" בטהרן – בהפגנות האספסוף האיראני בטהרן, בראשות המנהיג ה"מתון" רוחאני, הוצגו תמונות של טראמפ ועל צווארו כרוך חבל תליה, במסגרת חופש הביטוי.

* תסמונת אלפר - עיתון "הארץ" מקפיד בעקביות לתמוך בהשבת גופות מחבלים למשפחותיהם. ומה באשר להשבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, המצויים בידי חמאס? זה כבר משהו אחר.

רוגל אלפר, מהגרועים בדבוקת שוקן, שואב את ההנאות הגדולות של חייו, משמחה לאידן של משפחות שכולות ישראליות, מגילוי בוז לאבלן ומהתגוללות גסה עליהן. בפשקוויל שפרסם השבוע הוא בז למשפחת גולדין על מאבקה לקבורת בנה בקבר ישראל, ובעיקר לעג לאחיו של הדר, חמי. "חמי מפגין תסמינים מתקדמים של מצב שאפשר לכנות 'תסמונת גולדין', על שם אחיו... מדובר בדיסוננס קוגניטיבי שמתאפיין בכך שהדובר חדל להבחין בין המתים לחיים ומתרעם על כך שאין המת זוכה ליחס של חי... היבט נוסף ב'תסמונת גודלין' הוא שיגעון גדלות, שמאפיין הרבה משיח 'משפחת השכול' הישראלית. מעמד השכול מעניק לו בעיניו סמכות ופריבילגיה לקבוע סדר יום וסדרי עדיפויות לאומיים".

בעקבות פשקוויל הנאצה, כתבו הוריו של הדר למו"ל שוקן שאלה קצרה: "האם לדעתך לרצות בקבורה ראויה לבננו זו ההגדרה ל'שגעון גדלות'?"

מה לדעתכם הייתה תשובתו הבזויה של שוקן? "בהחלט".

נכון, מאוחר יותר הוא מחק את התשובה וחזר בו. אך במקרה זה איני אומר "עוזב ומודה ירוחם". את האמת שלו הוא כתב בתגובה הספונטנית, האותנטית, לפני שהתייעץ עם יועציו המשפטיים.

על סמך מה אני כותב זאת? על סמך העובדה שבמקום לרמוז לרוגל אלפר שרצוי היה שיתייעץ עם גורמים מקצועיים שיכולים לסייע לו, הוא הפך אותו לחלון הראווה של עיתונו.

לא תהיה זו הגזמה להגדיר את השוקניזם כ"תסמונת אלפר".

* פקה פקה - מה ההבדל בין אוטו ויינינגר לרוגל אלפר? ויינינגר הגשים את האוטו-אנטישמיות שלו. אלפר סתם פקה-פקה.

* איזה צהוב - בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו מכתב וגלויה ששלחתי להוריי ממוצב צה"ל ליד אגם קרעון בלבנון, בראשית 1984.

מתוך המכתב, למחרת יום הולדתי ה-21: "ב-19.1 אחה"צ יתקיים טקס סיום בכותל. אני מבקש שכבר תשריינו לעצמכם את התאריך, ושתגיעו כולכם.

לאחר הטקס יש לנו מסיבת סיום. קבעו אותי לצוות המכין את המסיבה, ורצו שאכתוב לה את הטקסט.

הייתי אמור להישאר עם כל הצוות בארץ, בקיבוץ משמר דוד, כל היום להסתובב על בגדים אזרחיים, ולצאת כל לילה הביתה. צ'ופר מאוד רציני ומאוד קורץ, אך לא רציתי להישאר שם, כשכל החבר'ה נמצאים פה. פשוט לא הייתי מרגיש בנוח. אני מקווה שהמסיבה תהיה מוצלחת ושלא ארגיש שהייתי חסר בצוות".

ועל כך הגיבו הבנים שלי: "איזה צהוב!"

צהוב?! מתוך "שירת הפזמניק" של רוביק רוזנטל: "חייל צייתן וממושמע, בעל סממני התנהגות המוגדרים 'אשכנזיים'... הגדרה במילון פזמוזואורוס:  'צבע מהגוון הבהיר, כצבעה של השמש. משמש בסלנג החפ"ש בתור מילת גנאי לקצינים וחיילים בעלי ראש גדול ואחריות'. על פי ההגדרות המקובלות, חטיבת הצנחנים וכן חטיבת הנח"ל נחשבות חטיבות צהובות'...". טוב, הייתי נח"לאי בגדוד 50 – הנח"ל המוצנח, שהיה אז חלק מחטיבת הצנחנים. שילוב צהוב קטלני.

אגב, השהות שלנו בלבנון הוארכה, הטקס בכותל בוטל ומה שאני זוכר ממסיבת הסיום זו את ההופעה הבלתי נשכחת (עובדה!) של דני סנדרסון בליווי של חיים רומנו.

            * ביד הלשון

אחר כבוד – הודעה שנשלחה לכל חברי אורטל: "ליד הספריה מונחים ספרים רבים, שאינם מתאימים או מיועדים לספריה... אני מזמינה את כל מי שרוצה לקחת משם ספרים... מחר בבוקר הם יפונו אחר כבוד למקום אחר".

מה פירוש "אחר כבוד"? בצורה מכובדת. תוך שמירת כבודו ומעמדו של פלוני. אולם פעמים רבות הדבר נאמר באירוניה – "סולק אחר כבוד מ..." וכד'.

המקור לצירוף המילים הוא מקראי. הוא מופיע בשני מקומות. בזכריה ב: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל-הַגּוֹיִם, הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם, כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ".

ובתהילים עג: "בַּעֲצָתְךָ תַּנְחֵנִי, וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי".

ובאשר לספרים... באותו ערב שכחתי, ולמחרת כשנזכרתי כבר היה מאוחר מדי.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"