הבלוג של אורי הייטנר

* חוק הגיוס ("חוק פרי") אינו חוק שוויוני, מאחר ואינו קובע חובת גיוס לכל האזרחים היהודיים בני ה-18 לשלוש שנות שירות מלא. אולם ניסיון לחוקק חוק שוויוני היה נוחל כישלון חרוץ וקורע את החברה הישראלית. טוב עשתה הממשלה שקיבלה חוק מתון, שישנה בהדרגה את המצב הנוכחי ויקדם את החברה הישראלית למקום טוב יותר, שבו אחוז החרדים המצטרפים למעגל התרומה למדינה יגדל. בשיטת "הכל או לא כלום" לא היינו משיגים דבר. כעת יש לקדם רפורמות שיקדמו את הצטרפות המגזר החרדי למעגלי התעסוקה וההשכלה.

* חבל שהצעד החשוב של הגדלת מעגל התורמים לביטחון, לווה בפוליטיקת השנאה הפופוליסטית. כך אנשי "ישראל ביתנו" ששוב טפטפו את נושא גיוס הערבים. הרי גם הם מבינים שאין לגייס ערבים לצבא הנמצא במלחמה עם בני עמם. הדרישה הזאת מנוגדת לאינטרס הישראלי והיא בלתי הוגנת כלפי האזרחים הערבים. היא עולה רק כדי להסית, להפגין שנאה ולעורר מדנים.

כך אנשי "התנועה" שטפטפו את סוגיית ישיבות ההסדר, ויצרו מצג שווא המעמיד את מי שמשלבים צבא ותורה, משרתים שירות איכותי ביחידות קרביות בסדיר ובמילואים, נלחמים בכל מלחמות ישראל ומשלמים מחיר דמים יקר, במישור אחד עם משתמטים מחובת הערבות ההדדית והתרומה למדינה ולחברה. למה הם עושים זאת? רק כדי להסית, להפגין שנאה ולעורר מדנים.

* הימנעותו של השר אורי אריאל בהצבעה על החוק מביישת את הציונות הדתית. היא מבטאת רגשי נחיתות של חלקים מתוכה בפני עולם הישיבות החרדי המשתמט.

* תגובות ח"כ פורוש לחוק היא שהינו "רדיפה". אכן, הדרישה מילדיו למלא באופן חלקי מאוד את מה שנדרש מילדינו היא "רדיפה". אין לו בושה לאיש החצוף הזה.

* "חדשות בן עזר"

* מוחמד מורסי צודק בטענת הלגיטימיות שלו. אכן, הוא הנשיא הנבחר, שנבחר בבחירות על ידי העם המצרי, ואין כל בסיס חוקתי להדחתו בידי הצבא. אך גם מתנגדיו צודקים – דמוקרטיה אינה רק בחירות; מאיוריזציה ושימוש ברוב כדי לקדם עריצות ולכפות אורחות חיים על מתנגדיו; ניצול כוח השלטון לא למען העם כולו אלא רק למען החלק התומך בשלטון – כל אלה סותרים את הדמוקרטיה.

האם ניתן לצפות לכך שמצרים תהפוך לדמוקרטיה? אני מתקשה להמר על תהליך כזה (ונדמה לי שבהגדרה זאת שברתי את שיאי האנדרסטייטמנט).

אולם בסך הכל, בהחלט ניתן לראות את ההפיכה במצרים באור אופטימי – כצעד ראשון לבלימת הגל האסלאמיסטי השוטף את המזה"ת.

עם זאת, כפי שצפיתי בצרור הקודם, לא צפויה תקופת שקט במצרים, ואין זה מן הנמנע אפילו שהיא תדרדר למלחמת אזרחים.

* מי שכמעט היה היום לראש הממשלה החדש של מצרים ואחד המועמדים המובילים לתפקיד הנשיא הוא מוחמד אל-בראדעי. אל-בראדעי, בהיותו מזכ"ל סבא"א, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, היה גדול המשת"פים של המשטר האיראני וגדול הטייחים של פרוייקט הגרעין האיראני.

* מי יהיה הבא בתור? ארדואן?

* גם אחרי "האביב הערבי" הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה ומזכויות אדם ואזרח מלאות, הם ערביי ישראל.

* פיצוצים עזים היו בליל שבת במחסני נשק גדולים ליד נמל לטקיה בסוריה. מי אחראי להם? המורדים לקחו אחריות. המשטר האשים את המורדים. כידוע, לא אחת קיימת נטיה להאשים את ישראל גם כאשר אינה מעורבת.

והנה, במהדורה הדיגיטלית של "הארץ", לידיעה על הפיצוצים צורפו שני קישורים. האחד, לידיעה מלפני כשבוע על הצבת סוללת "כיפת ברזל" בחיפה והשניה – למאמר של עמוס הראל מלפני כחודש, המציג תרחיש של תקיפה ישראלית נוספת בסוריה, כשהפעם סוריה לא תוכל עוד להבליג.

אין לי מושג מי אחראי לפיצוצים בלטקיה, אבל אופן הפרסום ב"הארץ" חף מאחריות.

* התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי מאוכזב. הוא מאוכזב מן הפלשתינאים. הוא כועס עליהם. הוא גוער בהם. במאמרו ב"הארץ" - "מחכה להתקוממות פלשתינאית" הוא נוזף בהם, שבעוד העם במצרים ובסוריה מתקומם נגד השלטון, הם אינם עושים זאת, אינם מתקוממים נגד ... לא נגד השלטון הפלשתינאי, הרש"פ ביו"ש או חמאס בעזה, אלא נגד ישראל, כמובן. "המשטרים שנגדם קמו עמי ערב היו ברובם אכזריים פחות ממשטר הכיבוש הישראלי. הם גם היו מושחתים פחות". כמובן. הוא מציע להם מתווה: "ההמונים יעלו על ההתנחלויות ועל המחסומים, על מחנות הצבא ועל בתי הכלא". או במילים אחרות – הסתה לרצח המוני וללינץ', כולל באוכלוסיה אזרחית. ואם מישהו חושד שכוונתו של התועמלן היא רק לשלטון הישראלי ביו"ש, וששלטון אקיבוש אינו גם בתוך ישראל הריבונית, הוא ממהר להבהיר: "אז גם ערביי ישראל לא יוכלו עוד לעמוד מנגד. גם הם צופים בתחריר וגם הם מבינים שמגיע להם משטר אחר ומדינה אחרת". כן, גם לערביי ישראל מגיעה מדינה אחרת, לא מדינת ישראל. מגיעה להם המדינה שתקום על חורבות ישראל, אם יוגשם חלומו הרטוב.

"מוטב שהיום הזה יבוא במהרה, חבל שטרם הגיע", מאיץ לוי באויב הפלשתינאי. אגב, למי ששכח, היום הזה כבר הגיע. הנה, קומץ דוגמיות, תזכורת לימים היפים שבהם חזונו של התועמלן הזה התממש: סבארו, מסעדת מצא, קו 405, מעלות, קריית שמונה, צומת גלילות, מינכן, קו 5, מלון פארק בנתניה, הדולפינריום בת"א, אוטובוס ילדי אביבים.

* רון וייס ("הפערים היו קטנים מאוד", חב"ע 853) חי בלה-לה לנד. הוא לעולם אינו נלאה מלהכחיש את המציאות ולהשתמש ברסיסי עובדות כדי לבנות את ה"מציאות" המדומיינת שאותה הוא מנסה למכור (קודם כל לעצמו). הכחשת העובדה שאבו מאזן דחה על הסף את הצעותיו המופקרות של אולמרט – אפילו כבדיחה כבר אינה מצחיקה. הרי אבו מאזן עצמו התגאה בעובדה זו. וייס נתלה אמנם בדבריו של אולמרט כ"הוכחה". להסתמך על אולמרט כמקור מהימן למשהו... זה כשלעצמו... איך להתבטא בעדינות? קצת מוזר. אך בעניין זה, אולמרט פשוט בדה נראטיב שלם, על פיו הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות חברו יחדיו לתפור לו תיק כדי להדיח אותו, ובכך הצליחו לסכל את השלום הקוסמי שהיה בהישג יד. אם רק נחזיר אותו לשלטון, מיד ישררו אהבה, אחווה, שלום ורעות במזרח התיכון. כל כך מגוחך שיש כמה אנשים מוזרים, הקונים את הסחורה הזאת.

* מייקל אורן הודיע על סיום תפקידו כשגריר ישראל בארה"ב. מה הוא יעשה עכשיו? אורן הוא היסטוריון רציני. הוא כתב את הספר הטוב והחשוב ביותר על מלחמת ששת הימים: "ששה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזה"ת". אני מייחל לכך, שאורן יכתוב ספר דומה, מקיף, עמוק ויסודי, על מלחמת יום הכיפורים. כאשר התקשורת הופכת שרלטן למעין "ההיסטוריון הרשמי" של מלחמת יום הכיפורים, צו השעה הוא כתיבת ספר עומק אמתי, שייתן את התמונה האמתית, המלאה, כמו ספרו של אורן על מלחמת ששת הימים.

* התמיכה המסתמנת של "הבית היהודי" במועמדותו של שמואל אליהו, הקנאי החשוך, לתפקיד הרב הראשי הספרדי, היא אות קלון. התמיכה הזו מבטאת את הקונפליקט הפנימי בין "משהו חדש מתחיל" לבין "משהו ישן ורע מתעקש להישאר". כתבתי לא פעם על התהליכים המהפכניים בציונות הדתית, של התמתנות והיפתחות לחברה הישראלית ולעם היהודי, בתחומים רבים. הייצוג הפוליטי של המהפכה הזו מתבטאת בדמותו של נפתלי בנט. אולם בתוך הציונות הדתית נאבקת נגד המגמה הזו השמרנות החרד"לית, שלעתים – כמו במקרה של אליהו, מקצינה לידי קנאות חשוכה. ההצלחה הגדולה של "הבית היהודי" בבחירות, מבטאת את רוח הציונות הדתית העכשווית, הרוצה בשינוי. התמיכה ברב סתיו לתפקיד הרב הראשי האשכנזי היא ביטוי לרוח הזו. התמיכה באליהו היא היפוכה של אותה רוח.

מזמן הגיעה השעה להיפרד מהנוהג הגלותי של הפרדה בין "אשכנזים" ו"ספרדים". ואם כבר נהוגה הפרדה כזו, מצער להיווכח שדווקא אצל הספרדים, שתמיד אפיינה אותם מתינות, הבחירה היא בין אליהו הגזען, לבין נציגי הנפוטיזם של משפחת עובדיה יוסף, המבטאים קנאות חשוכה לא פחות. חבל מאוד, שהציונות הדתית אינה משכילה להעמיד רבנים ראויים כמו הרב חיים אמסלם או הרב חיים סבתו לתפקיד הזה.

* ח"כ רות קלדרון פותחת את יומה, מידי בוקר, בהעלאת משנה יומית בדף הפייסבוק שלה, הפותח בית מדרש וירטואלי מרתק. היא המשיכה בכך גם אחרי כניסתה לפוליטיקה ובחירתה לכנסת. אלא שיותר ויותר טוקבקיסטים, ביריוני מקלדת, החלו לתפוס טרמפ על בית המדרש, ולהכניס לתוכו גידופים נגדה, נגד מפלגתה, נגד יאיר לפיד, נגד הפוליטיקאים באשר הם.

השבוע רות פתחה "קבוצה סודית" לבית המדרש הזה. והנה, שוב תענוג ללמוד ללא הרעשים המכוערים הללו. אלא שזה גם עצוב מאוד. כיוון שפתיחת בית המדרש לקהל הרחב היא ערך גדול והשימוש במדיה החברתית לדמוקרטיזציה של לימוד התורה הוא נפלא. טרם גיבשתי ביני לביני עמדה על הצעד הזה, אבל כואב לי שהגענו לסיטואציה שהביאה לכך.

* "חדשות בן עזר"

* יש דמיון רב בין ההתקוממות נגד מורסי וההתקוממות נגד מובארק ויתכן שמורסי יגמור כמו מובארק. אך יש גם הבדל משמעותי – נגד מובארק התאחד כל העם המצרי, חילונים ודתיים, אסלאמיסטים ולאומיים. למורסי יש תמיכה אדירה מצד חלק ניכר מן העם המצרי והמפלגה הגדולה והמאורגנת ביותר, "האחים המוסלמים" עומדת מאחוריו. וזאת מתכונת מסוכנת שעלולה להתדרדר למלחמת אזרחים.

* לא היה נשיא שקידם את מצרים, מכל בחינה שהיא, כמו סאדאת. אבל המפגינים נגד מורסי לא נשאו את תמונותיו של אנואר ("לא עוד מלחמה") סאדאת, אלא של גמאל ("נזרוק את היהודים לים") עבד-אל נאצר.

* מצרים שוב בוערת ומתדרדרת לאנרכיה, שעוד עלולה לגרום להתגעגע למורסי. מספר ההרוגים בטבח ההדדי בסוריה הוא כבר בן שש ספרות והוא הולך ומתעצם. המזרח התיכון בוער.

המחשבה שבמצב כזה ניתן להגיע להסדר עם הפלשתינאים ואם ניתן – שמישהו יכבד אותו, היא חלום באספמיה. מזכיר המדינה קרי מגוחך בניסיונו הפאתטי ליצור מראית עין של מו"מ, כדי להפגין איזושהי רלוונטיות אמריקאית במזה"ת. נתניהו ואבו מאזן משחקים את המשחק, כשהמטרה של כל אחד היא לבעוט את הכדור למגרשו של השני ולהימנע מהתדמית של מכשיל המהלך.

אין כל סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין. יש לאפסן את חלום השלום ולהמירו באסטרטגיה לניהול חכם של הסכסוך לאורך זמן.

* עומר בר לב בראיון לרדיו: "שחררנו אלף מחבלים כדי להחזיר חייל אחד ואנו מתעקשים על כמה אסירים כשמדובר בהצלת מדינת ישראל? ... מה זאת ההתעקשות הזאת של נתניהו, אם כמה אסירים ישוחררו לפני או אחרי התחלת השיחות" וכו' וכו' וכו'.

אל מול הסרבנות והעקשנות הפלשתינאית, בר לב רוצה שישראל תלך למו"מ כאשר המסר שהיא מעבירה הוא שהצלחת המו"מ היא הצלת קיומה של מדינת ישראל. במו"מ שזו גישתו של צד אחד, לעולם הצד השני לא יתפשר על מאומה, אלא רק יקצין את עמדותיו.

איני יודע האם אכן עומדת על הפרק מחלוקת על השאלה האם לשחרר אסירים לפני או אחרי תחילת המו"מ. אני סבור שאין מקום כלל לשחרור מחבלים, אלא כאקט של פיוס, בשלב האחרון של הסכם שלום כולל שיש בו סיום רשמי של הסכסוך. אבל עצם הלעג לכל התעקשות שלנו בכל ויכוח, וההתייצבות האוטומטית לצד ההתעקשות של הצד השני באותו ויכוח, מכעיסה.

נניח שההתעקשות היא על מראית עין ישראלית של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, לעומת התעקשות של אבו מאזן להוכיח שהוא כופף את ישראל וכפה עליה תשלום מחיר מראש על עצם המו"מ – למה האופוזיציה צריכה לתמוך בעמדת הצד השני?

האם מהאופוזיציה לא נדרשת אחריות?

* בנימין נתניהו יתנצל בפני תורכיה, על ההסתה האנטישמית של סגנו של ארדואן.

* מוסטפה ברגותי, מחבל המרצה 67 מאסרי עולם, ממנהיגי חמאס (והיום בקרע עם תנועתו), במכתב לראש המפלגה חאלד משעל: "היית צריך לנשק את הנעליים שלי, כי הם נוטפים דם של יהודים". זו תורת הלאומיות הפלשתינאית על רגל אחת.

* בתום משפטו הקודם של אולמרט, תשלובת נוני מוזס – תקשורת הבית של אהוד אולמרט, הובילה מתקפה קשה וחריפה נגד פרקליטות המדינה. הדרישות מפרקליט המדינה נעו בין התפטרות להתאבדות.

כזכור, אולמרט הורשע בפלילים. אולם על חלק מסעיפי האשמה הוא זוכה מחמת הספק, אך בגוף פסק הדין אוששו העובדות שהציגה הפרקליטות. ועל הסעיף בו הורשע, הוא יצא בעונש מגוחך, ואף השופטים טענו שאזרח מן השורה היה נכנס בעטיו לכלא.

המתקפה שלוחת הרסן נגד פרקליטות המדינה נועדה להלך עליה אימים. יש לציין לשבח את הפרקליטות, שחרף המתקפה, לקחה סיכון וערערה הן על הזיכוי התמוה מחלק מסעיפי האשמה והן על העונש הקל. היא לקחה את הסיכון, למרות שבית המשפט אינו נוטה לקבל ערעורים על זיכויים, וברור שאם הערעור ידחה – המתקפה והדה-לגיטימציה יתעצמו בצורה משמעותית.

בצעד זה, הוכיחה הפרקליטות אומץ רב ודבקות בתפקידה להגן על מדינת ישראל מפני השחיתות.

* מבחן השחיתות אינו רק המבחן הפלילי. אמר הבוקר ברדיו עו"ד נבות תל צור, מסוללת פרקליטיו של אולמרט, שמעולם לא הכחשנו את העובדה שטלנסקי העביר כספים רבים לאולמרט, שיכן אותו במלונות וכו'. אלא שהדבר נעשה מתוך חברות. אולי זה לא אתי, אולי זו עבירה על תקנות ועדת אשר, אבל זה לא פלילי, ואילו אנו – במשפט פלילי עסקינן.

ושאלתי אליך, הקורא – האם גם לך יש חברים שסתם, מתוך חברות, מעבירים לך מעטפות של כסף ומשכנים אותך במלונות פאר? מה יש בו, באולמרט, שמושך אליו חברי נפש נפלאים כמו טלנסקי ושמואל דכנר, שסתם, מתוך חברות, נותנים לו כאלו מתנות, אח"כ הופכים לעדים נגדו ומושמצים בידי סוללות היחצ"נים של אולמרט ותשלובת מוזס – תקשורת הבית של אולמרט, כהתגלמות הרוע?

פלילי? לא פלילי? מושחת! רקוב!

* השופט המחוזי צבי גורפינקל דחה את הדיונים במשפטו של ראש עיריית ר"ג צבי בר לאחרי הבחירות, בטענה שהבחירות הן עניין לציבור. הבחירות הן אכן עניין לציבור, אך עניינו של הציבור הוא לדעת לפני הבחירות האם ראש העיר והמועמד לקדנציה נוספת הוא עבריין.

* בציונות הדתית מתחולל שינוי מהפכני, של התמתנות והתחברות חזקה יותר לחברה הישראלית על כל גווניה ולעם היהודי על כל גווניו. נפתלי בנט הוא ייצוגו של אותו שינוי בפוליטיקה, שכדרכה, הולכת צעד אחד אחרי התהליכים החברתיים. הופעתו של בנט בפני ועידת הרבנים של הזרם הקונסרבטיבי, דבריו החמים מאוד כלפיהם, הפרגון הגדול אליהם, לא היו אפשריים בשום אופן, בימיהם של שפירא, בורג והמר, הנחשבים מתונים. זה לא היה קורה, אלמלא ידע בנט שיקבל גיבוי מהציבור הדתי לאומי. מי שמדברים על הקצנה בציונות הדתית, אינם מעודכנים. הם רואים את המיעוט המקצין, שהקצנתו היא במידה רבה ריאקציה לתהליכים בזרם המרכזי, אך זו אינה התמונה הנכונה. זהו שינוי מבורך מאוד, לא רק לציונות הדתית אלא למדינת ישראל ולעם היהודי. אפשר להיטפל לביטוי בלתי מוצלח זה או אחר של בנט, אך אני מלא הערכה לתפקיד החשוב שהוא ממלא בציבוריות הישראלית.

* מלחמה ביוקר המחיה היא משימה לאומית. אך אני תומך בהעלאת המס על משקאות אלכוהוליים, מאחר ומלחמה בתרבות השתיינות ההרסנית, הינה משימה לאומית לא פחות חשובה.

* בראיון ל"סדר יום" ב"קול ישראל" הביעה זהבה גלאון תמיכה בהתבטאויותיו הפוליטיות של הנשיא. שאל אותה המראיין, אם כך הייתה אומרת גם אילו נשיא אחר היה מתבטא בניגוד לעמדותיה. גלאון לא התבלבלה ואמרה שיש הבדל בין כל נשיא אחר לבין הנשיא שמעון פרס. פרס הוא קטגוריה אחרת, הבהירה גלאון בלי להתבלבל. וכך, סוף סוף, הבנתי מהי דמוקרטיה. אני רץ להסביר זאת לבני, שמחר תהיה לו בחינת בגרות באזרחות.

* חגיגות יום הולדתו ה-89 ו-11 חודשים של פרס, עברו בצניעות יחסית.

* "חדשות בן עזר"