הבלוג של אורי הייטנר

לכבוד יום הולדתו ה-90 של יחיאל קדישאי, מזכירו וראש לשכתו של מנחם בגין, אני מביא ראיון שערכתי עמו בדצמבר 1997, במלאת 16 שנה לחוק הגולן, ופרסמתי אותו ב"ארץ הגולן".

****

"מזכירו הנאמן" – זה התואר והתפקיד שנשא במשך שנים רבות יחיאל קדישאי, האיש היה, אולי יותר מכל אדם אחר, במחיצתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל. גם היום, חמש שנים לאחר מותו של בגין, ממשיך קדישאי בן ה-75, בנאמנות ובמסירות לחיות את בגין – האיש ומורשתו. את רוב עתותיו הוא מקדיש להנצחת בגין ולהנחלת משנתו. ישבתי במחיצתו של קדישאי למעלה משעתיים. במשך פרק זמן זה התקשרו אליו סופרים, חוקרים ועיתונאים – כולם בנושא אחד: מנחם בגין. האחד ביקש פרטים על תקופת המחתרת. אחר – על אפיזודה מסוימת כראש המשלה. יום קודם לכן התקבלה פסיקת בית המשפט על פיה שיקר אריאל שרון לבגין במהלך מלחמת לבנון. כל כלי התקשורת, הישראלית והזרה, האלקטרונית והכתובה, פנו אל קדישאי כדי לבקש ראיון. דומה שקדישאי היה לנציגו של מנחם בגין עלי אדמות.

במלאת 16 שנים להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, במהלך פרלמנטרי שיזם והוביל ראש הממשלה אז, מנחם בגין, נפגשתי לשיחה עם קדישאי.

"חזרתי לארץ מחו"ל בבוקר ה-14.12.81", מספר קדישאי, "והופתעתי לשמוע ששעה קלה קודם לכן, ממיטת חוליו בבית החולים, שם שכב לאחר ששבר את רגלו, זימן ראש הממשלה את השרים לישיבת ממשלה דחופה, והעביר בה את ההחלטה להגיש לאלתר את חוק הגולן להצבעה בכנסת. ידעתי שיש כוונה כזו, אך לא שהיא עומדת כבר על הפרק. בו ביום הוכן החוק. בגין השתחרר מבית החולים אחר הצהרים, הישר למשכן הכנסת, כשהוא ישוב על כיסא גלגלים. הוא העביר את החוק בקריאה ראשונה, שניה ושלישית באותו היום. זה דבר מיוחד במינו, הקורה פעם ביובל. אני זוכר את נאומו, המבטא את תמצית מחשבתו המדינית, אותה נשא בכל ימי פעולתו המדינית באופוזיציה וכראש הממשלה. יש בו דברים אקטואליים מאוד עד היום, והסכמי אוסלו הם ניגודם המוחלט.

בגין ניתח את העמדה הסורית השוללת לחלוטין את קיומה של מדינת ישראל ומסרבת להכיר בה, וציטט את דבריהם של ראשי הממשל הסורי והנשיא אסד בראשם, על מגמתם הברורה להביא להחלשתה הצבאית של ישראל, ואז לפעול להשמדתה. לפיכך הוא הגיע למסקנה שצריך להחזיק ברמת הגולן כאמצעי לביטחון ישראל. לבגין הייתה עמדה ברורה – כל עוד מדינות ערב לא יחנכו את ילדיהם להכיר בקיומה של מדינה יהודית במזה"ת ולהפנים הכרתם זו, אין סיכוי לשלום. לכן אין להסכים לכל תנאי שעלול לסכן את ביטחון ישראל ולתת לאלה הרוצים להילחם בנו ולהשמיד אותנו יתרון ביטחוני כלשהו. זה הדבר שעמד בבסיס החוק הזה. בגין נאם את נאומו, והצעתו התקבלה ברוב מרשים ומשמעותי של שני שלישים. הוא היה מאושר מההחלטה הזו וגאה שהצליח להעביר אותה. זה היה מן הימים המאושרים בחייו".

על פי דברים אלה, השיקול שהנחה את בגין היה מדיני וביטחוני. אלה שיקולים פרגמטיים – הרי מצב מדיני וביטחוני עשוי להשתנות. מה היה מקומם של שיקולים עקרוניים, כמו היות הגולן חלק מארץ ישראל או ההתיישבות בגולן בהחלטתו של בגין?

קדישאי: "בגין פתח את נאומו באזכור העובדה שהגולן הינו חלק מארץ ישראל. 'לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני', אמר בגין, ' אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ'. לפיכך הוא קבע ש'מבחינה היסטורית, רמת הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל'. יחד עם זאת, בגין לא התעלם מכך, שעל פי הגבול הבינלאומי שנקבע בתום מלחמת העולם הראשונה, הגולן נשאר מחוץ לגבולות ארץ ישראל המנדטורית, למרות שהיו שם יישובים יהודיים בתקופת העליה הראשונה, בשנות השמונים של המאה הקודמת. השיקול של זכות אבות, שהיה השיקול המכריע בהתייחסותו של בגין ליהודה ושומרון, לא היה השיקול העיקרי בשאלת הגולן. בשאלה זו ביסס בגין את עמדתו על שיקולי ביטחונה של מדינת ישראל. בגין הזכיר שבהחלטת מועצת הביטחון 242, בה מדובר על נסיגה משטחים, קיים מושג – 'גבולות מוכרים ובטוחים'. שתי המילים הלו מבטאות את ההצדקה המדינית לשמירה על הגולן בידי ישראל".

בגין היה ידוע כלגליסט ופורמליסט. הגבול הבינלאומי היה יסוד חשוב בתפיסתו. לא במקרה הסכים לוותר על סיני, שהייתה מחוץ לגבול הבינלאומי ולא היה מוכן לוותר על יהודה ושומרון, שבתוך הגבול הבינלאומי של ארץ ישראל. רמת הגולן הינה מחוץ לגבול הבינלאומי. נאמר על בגין שכפי שוויתר על סיני על מנת להציל את יהודה  ושומרון, הוא היה נכון לעשות כן גם בגולן. ועובדה – בבחירות 77' נאמר במצע הליכוד שהגבול עם סוריה יעבור על רמת הגולן, כרמז לנכונות לפשרה. מצד שני, הוא החיל את החוק על כל הגולן. מה הייתה עמדתו האמתית?

"עמדתו של בגין השתנתה במהלך השנים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה נכון לפשרה, אך בהדרגה הוא הגיע למסקנה שרמת הגולן היא אבן יסוד בביטחונה של ישראל ויש להיאבק על הכללתה בתחומי המדינה. כשהיה בממשלת הליכוד הלאומי ב-67', היה שותף להחלטה על פיה ישראל תציע לסוריה ולמצרים חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי. ההחלטה הזו בוטלה כעבור זמן קצר מאוד. יש להבין את עמדתו של בגין ב-67' לנוכח המציאות הפוליטית והמדינית באותה תקופה. לגח"ל (גוש חירות ליברלים – הליכוד בגלגולו הקודם. א.ה.) היו רק שני שרים בתוך הממשלה, מתוך למעלה מעשרים. הוא לא קבע את המדיניות והשפעתו הייתה מוגבלת. בגין חשש מאוד מפני לחץ בינלאומי שיביא לנסיגה חד צדדית, ולכן הציב את העיקרון 'באין חוזה שלום, שביתת נשק או הסדר ביניים, ימשיכו כוחות צה"ל לעמוד במקומות בהם עמדו בתום הקרבות במלחמת ששת הימים'. תפיסתו זו התקבלה על דעת אשכול ועל דעת הממשלה. היא סייעה לשמירה על הגולן. בגין האמין שמבחינה ביטחונית, יהודית, ארץ ישראלית, הגולן חייב להישאר בידי ישראל. הוא עשה בכל תקופה ככל שיכול היה לעשות. בשלב מסוים הבין שיש לעמוד על כך שכל רמת הגולן תהיה בידינו, והקפיד על צירוף המפה לחוק הגולן. עד יום מותו, בכל פעם שהתעורר דיון על עתיד הגולן, התבטא בבהירות נגד נסיגה".

מה גרם לשינוי בדעתו?

איני יכול לומר בדיוק. להערכתי, הוא חשש ממצב בו הסורים יקבלו חלק מהגולן וישתמשו בו להמשך התוקפנות שלהם. בגין הבין היטב את תורת השלבים של הערבים, במיוחד של הפלשתינאים, על פיה עליהם לקבל מישראל מה שניתן בדרכי שלום, ולאחר מכן להמשיך בתוקפנות. יתכן שהתוקפנות תבוא אחרי 30 או 40 שנה. ההבדל בין מדינאי לפוליטיקאי, הוא שהפוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות והמדינאי על הדורות הבאים. לצערי, הערבים מצטיינים יותר מאתנו בסבלנות ובראיה קדימה, לדורות הבאים. בגין נהג לראות למרחוק ורצה למנוע את הסכנה.

על פי אותה תפיסה, למה הוא לא ראה במסירת סיני למצרים ובעקירת היישובים חלק מאותה תכנית שלבים של הערבים?

בגין ראה במצרים את אבן היסוד של הכוח הערבי ורצה לנטרל אותה. לשם כך הוא היה מוכן לוותר על שטח שאינו חלק מארץ ישראל ושיש בו מרחבים המאפשרים להתגבר על בעיות ביטחוניות גם מבלי לשלוט עליו. המרחבים והפירוז מונעים סכנה של התקפת פתע. אני מכיר את הטיעון שההסכם עם מצרים הוא תקדים ושאסד לא יסתפק בפחות מסאדאת. אין להשוות בין חשיבותה של סיני לחשיבות הגולן ואין כל מקום להשוואה בין מצרים וסוריה ובין השלטון המצרי לשלטון הסורי.

בקמפ-דיוויד בגין הציע הצעה, שהתקבלה על דעת הנשיא קרטר, לקיים בכנסת שתי הצבעות נפרדות – אחת על הסכם השלום והשניה על פינוי היישובים. היה לו ברור שהסכם השלום יתקבל ברוב גדול והוא העריך שהכנסת לא תקבל את פינוי היישובים. הוא האמין שבמקרה כזה סאדאת יכבד את החלטות הכנסת ויחתום על הסכם שלום על פי התביעה של בגין מאז ראשית המו"מ, להשאיר את היישובים על מכונם, עם כוח הגנה ישראלי, תחת ריבונות מצרית. למרבה הצער, המערך טרפד את המהלך הזה. הוא סירב לקבל את ההפרדה בין ההצבעות, בטענה שבגין רוצה שהשלום ייזקף לזכותו והורדת היישובים לחובת המערך".

בנאום התשובה שלו לדיון על החוק, אמר בגין שהחוק לא יהווה מכשול למו"מ עם סוריה. מה היה קורה אילו אסד הגיע לירושלים כמו סאדאת? האם בגין היה מוכן לוויתורים?

איני יכול לומר לך מה היה קורה. זו שאלה היפותטית. אני חושב שהחלת החוק על הגולן נתנה את הבסיס לשמירה על הגולן גם בתרחיש זה. אני למד מהחלת החוק את רצינות כוונתו של בגין בנושא הגולן. הוא הגיע למסקנה שצריך לעשות זאת, כדי לקבע במסמרות את הגולן כחלק ממדינת ישראל. איני יכול לדעת בבטחה 'מה היה קורה אילו'".

עד היום יש הטוענים שהחלת החוק אינה סיפוח ולא החלת ריבונות. האם גם בגין סבר כך?

"אין לדברים אלה כל שחר. המושג, 'החוק השיפוט והמנהל' של ישראל, הוא הביטוי המובהק לריבונות ישראל. זה בדיוק הנוסח של החלת הריבונות הישראלית על מזרח ירושלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוויכוח הזה מלאכותי, פילוסופי וערטילאי. המשמעות של החוק היא החלת ריבונות ישראל על הגולן".

שאלת העיתוי של החוק מעניינת. ארבע שנים וחצי קודם לכן נבחר בגין לראשות הממשלה ולא עשה את הצעד הזה. ופתאום, ביום אחד, בבהילות, העביר את המהלך כולו.

"למה הוא העביר את החוק ביום אחד – זה ברור. הוא רצה למנוע התערבות ולחץ. הוא ידע שאם יחלו דיונים ממושכים בנושא, תהיה זו הזמנה ללחץ בינלאומי, בעיקר אמריקאי, שעלול לטרפד את המהלך. באשר לעיתוי – איני יודע. כנראה שבגין הבין שהגיע הזמן לעשות את הצעד".

למה בגין החיל את הריבונות על הגולן ולא על יהודה ושומרון, שהיו דבר חשוב יותר בהשקפת עולמו?

"היו לכך סיבות שונות. האחת – בעיית האוכלוסיה. בעיה נוספת – הוא התחייב למשה דיין, עם הצטרפותו לממשלה, שלא להחיל את הריבונות על יהודה ושומרון. אך הסיבה המשמעותית ביותר, היא שלא היה ביכולתו לגבש רוב סביב הצעה כזו. לא היה לכך רוב בממשלתו ובקואליציה שלו, ולא כל שכן בכנסת. בנושא הגולן התגבש רוב בציבור ובכנסת ובגין ניצל את ההזדמנות.

איך נערך בגין לתגובת סוריה על ההחלטה ולתגובת העולם? הסורים איימו במלחמה בעקבות ההחלטה.

"בגין האמין בהרתעה הישראלית. הוא לקח בחשבון שהצד השני יודע איזו ממשלה עומדת מולו. הוא ראה בהרכב ממשלתו את אחד ממרכיבי ההרתעה של ישראל. האמריקאים כעסו מאוד על ההחלטה והשעו את מזכר ההבנה ביחס לשיתוף האסטרטגי. בגין זימן אליו את השגריר האמריקאי סם לואיס, וגער בו על התגובה האמריקאית. הוא הטיל על מזכיר הממשלה, אריה נאור, לפרסם את הדברים שאמר ללואיס. בין השאר אמר בגין: 'איזה מין דיבור הוא הענשת ישראל? האם אנו רפובליקת בננות? האם אנו וסלים שלכם?' בגין הבהיר שבהשעיית מזכר ההבנה הוא רואה את ביטולו – 'עם ישראל חי 3,700 שנה בלי מזכר ההבנה עם אמריקה ויוסיף לחיות בלעדיו עוד 3,700 שנה'. באשר לחוק הגולן הבהיר בגין: 'חוק הגולן יישאר בתוקפו. אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו'".

* "שישי בגולן"

* הַצָדיק עמרי פדן, מנכ"ל "מקדונלד", מחרים את אריאל ולא יפתח שם סניף. אבל איננו צריכים להיות מאריאל, כדי שההמבורגר יתקע לנו בגרון, בזכרנו שהמנכ"ל הצדיק מנצל נערים ובניגוד לחוק מונע מהם לממש את זכותם להתאגד.

* זכותו של עמרי מקדונלדס פדן להחרים את אריאל. וזכותם של הישראלים להחרים את עמרי מקדונלדס פדן. הוא איש רע העומרי מקדונלדס הזה. איש מאוד מאוד רע. אני מקווה שכמה שיותר ישראלים יממשו את זכותם להחרים את מקדונלדס.

* המתפרעים בכביש 65 צודקים: באיזו חוצפה מנסה המדינה למנוע מהם לממש את זכותם הבלתי ניתנת לערעור לבנות בניה בלתי חוקית?

* הפגנות הן כלי חשוב ביותר בדמוקרטיה. ההפגנות צריכות להיעשות במרחב הציבורי. כיכר העיר נועדה לתת ביטוי לכל הקולות בציבור, לכל המחאות, לקול הצעקה. בתיהם הפרטיים של שרים אינם המרחב הציבורי, ואינם אתר לגיטימי להפגנות. נבחרי הציבור, כולל אלה שאנו מתנגדים להם, כולל אלה שאנו סולדים מהם, כולל אלה שאנו נאבקים נגדם – הם גם בני אדם פרטיים ומן הראוי שנכבד את פרטיותם. בוודאי שבני משפחותיהם הנם אנשים פרטיים. בוודאי ובוודאי – שכניהם.

כיבוד פרטיותם של אנשים – גם זה צדק חברתי. במאבק על הגולן הקפדנו על הכלל הזה ולא הפגנו לידי בתי המנהיגים שנאבקנו נגדם. גם לא חסמנו צמתים ורחובות. ולא זו בלבד שה"כבלים" הללו לא פגעו במאבקנו – הם סייעו לניצחוננו.

* כל הסכם שלום כולל בתוכו חילופי שבויים. אמנם המחבלים האסורים בישראל אינם שבויי מלחמה, אולם אם וכאשר יהיה חוזה שלום בין ישראל לפלשתינאים, כולם ישוחררו, כאילו היו שבויי מלחמה. שחרורם יהיה הצעד האחרון של הפיוס בין העמים. אולם אין לשחררם רגע אחד קודם לכן, בוודאי לא כמחווה לפתיחת מו"מ ובוודאי לא ככניעה לדרישה לשחררם כתנאי (אחד מרבים) לעצם קיום מו"מ. המו"מ חייב להיות ללא תנאים מוקדמים.

* במערכון של "הגשש החיוור" – "שירים, שערים וטכנאים", אוהדי בית"ר דרשו לקבוע "מה תהיה התוצאה, מי יהיה השופט ומי יהיה מזג אוויר". מו"מ נוסח אבו מאזן.

* במו"מ עם הפלשתינאים אולמרט הציע להם הצעה מופקרת ומטורפת – נסיגה לקווי 49' (עם אי אלו "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים, ריבונות על הר הבית, נסיגה מבקעת הירדן וקליטת אלפי פלשתינאים בתוך מה שיישאר מישראל (כלומר הסכמה עקרונית ל"זכות" השיבה). אבו מאזן זרק את ההצעה הזאת לכל הרוחות. עכשיו אחמד טיבי מציע שנקודת הפתיחה למו"מ תהיה הצעת אולמרט. לא, אין הוא מתכוון שזאת תהיה עמדת הפתיחה של הפלשתינאים...

* רק חמש (!) שנים חלפו, מאז שאולמרט ניסה למסור לסורים את הגולן, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן. אילו הצליח בזממו, השאלה היום הייתה מי ישלוט בחוף הכינרת - חיזבאללה או אל-קאעדה.

* אתם זוכרים את אלה שהטיפו לסגת מהגולן כדי שנוכל לנגב חומוס בחומס?

* אתם מכירים את אלה שאומרים שאילו ישראל רק הסכימה לסגת מהגולן וצפון הכינרת, היה שלום עם סוריה, סוריה הייתה נפתחת למערב והופכת דמוקרטיה ליברלית ואז לבטח לא הייתה מלחמה אזרחים וכו'? מכירים אותם?

אתם מכירים את אלה שבמשבר הקפיטליזם של 2008 הסבירו שהמשבר נובע מכך שזה לא היה קפיטליזם אמתי, אלא הקפיטליזם התפשר. אם העולם רק ינסה קפיטליזם "טהור", מוחלט, נוסח "מסיבת התה" - או אז הכלכלה תפרח לטובת כל בני האדם ולא יהיו עוד משברים. אתם מכירים אותם?

אתם מכירים את אלה שמסבירים שלא יכול להיות שאדם דתי יגנוב, כי כתוב "לא תגנוב", ואם הוא גנב הרי הוא לא דתי. ומאחר ודרעי (לדוגמה) דתי, ברור שהוא זכאי! מכירים אותם?

מכירים את הלוגיקה הפתלתלה הזאת?

* ההתקוממות העממית נגד מורסי ו"האחים המוסלמים", מעוררת תקווה. והנה, אנו רואים את המתקוממים רומסים על דגל ישראל, כרומזים מה צריך לעשות למדינה שהדגל הזה מסמל אותה. ללמדך, שכמו בין חמאס לפת"ח, כנראה שגם במצרים יש מחלוקות רבות בין האסלאמיסטים לבין הלאומנים, אך בנושא ישראל אין ביניהם הבדל מהותי.

* בערים שבהן יש כבר רחוב פרס, מומלץ להעניק לרחוב נוסף את השם רח' ב' באוגוסט, לציון יומולדתו של המנהיג.

* קראתי השבוע את ספרו של מוטי זעירא "כמו קול של הלב", הביוגרפיה המרתקת, הכתובה ביד אמן, של המלחין הדגול דוד זהבי. דוד היה, בראש ובראשונה, הקיבוצניק האולטימטיבי, המוחלט - שהקיבוץ והעבודה הפיסית לאורך שנים כרצף ובשנותיו האחרונות בחשמליה, עמדו בראש סדר העדיפויות שלו, אפילו יותר מהמוסיקה. הספר הוא במידה רבה ביוגרפיה של קיבוצו, נען, מהקמתו ועד מותו של זהבי, 1977. ממליץ בחום!

* תיקון אחד לכתוב בספר. דוד זהבי היה מקורב מאוד לפלמ"ח והלחין את המנונו ("מסביב יהום הסער... אנו אנו הפלמ"ח") למילותיו של זרובבל גלעד. בפרק על הפלמ"ח סופר על הפעולה הראשונה של הארגון – "כ"ג יורדי הסירה"; היציאה לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שהייתה תחת שלטון וישי, השלטון הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית; פעולה שהסתיימה בהיעלמות מסתורית של הסירה. נאמר בספר שבין עשרים ושלושת הלוחמים שנהרגו היה קצין בריטי שהתלווה אליהם. האמת היא שהקצין הבריטי, פאלמר, לא היה אחד מה-23 אלא החלל ה-24. בעצם מדובר בכ"ד יורדי הסירה, והגיעה השעה לתקן את העוול ההיסטורי, של אי ספירתו של פאלמר בין ההרוגים. לדעתי, יש לשנות את כל הרחובות והאתרים לזכרם, לשם המשקף את האמת ההיסטורית – כ"ד יורדי הסירה.

* "חדשות בן עזר"

* הגדרת עסקים ועבודה בשבת כביטוי לערכי ה"חופש" היא האורווליאניות בהתגלמותה.

* "ידיעות אחרונות" הגדיר את פסיקת בג"ץ כ"מכה לחילונים" שהתרגלו ללכת ב"יום השביעי" לקניות. בכך הוא הגדיר את הנכות התרבותית שאותה העיתון מייצג. מבחינתו, אחרי יום שישי בא יום שביעי. עוד יום חול. אני משוכנע שרוב החילונים לא חשו אפילו מכה קלה בכנף.

* בעקבות פסיקת בג"ץ בנוגע לפתיחת עסקים בשבת בת"א, קרא ח"כ ניצן הורביץ לשנות את החוק, והמקהלה האוטומטית לא צווחה "חוק עוקף בג"ץ". מבלי להתייחס לגופו של החוק, אני דווקא תומך עקרונית בחקיקה עוקפת בג"ץ. תפקידה של הכנסת לחוקק. תפקידו של בית המשפט לשפוט על פי החוקים שהכנסת חוקקה. כל חקיקה הנה שינוי המצב המשפטי הקיים, והעובדה שבית המשפט פסק על פי החקיקה הקיימת, אינה הופכת חוק לקדוש, שאסור לשנותו. כך שעקרונית, ח"כ הורביץ צודק. אלא שאני שונא צביעות.

* בקרוב על מסכינו – אודישנים לעונה החדשה של ראש שב"כ נולד.

* האם מבצע "עמוד ענן" הצליח? הצלחה חלקית – ירידה משמעותית בירי הטילים על אזרחי ישראל, אך לא הפסקה מוחלטת. מהי הצלחה? תוצאות מלחמת לבנון השניה: שבע שנות שקט בגבול שדימם ארבעים שנה. בלי "טיפטוף". עם פחות מכך, אסור לנו להשלים.

* זה הזמן לפעולה חשאית מול ההנהגה הדתית של הדרוזים בגולן, שתוביל להכרזה פומבית על שינוי האוריינטציה – קבלת האזרחות הישראלית, התגייסות לצה"ל, בדיוק כמו אחיהם בגליל ובכרמל. זה יקרה שניה אחרי שישתכנעו סופית, שישראל לעולם לא תפקיר את הגולן לשלטון זר.

ללא הסכם מן הסוג זה, אין להיענות לבקשת הדרוזים בגולן לקליטת דרוזים מסוריה.

* באפריל 2013 ביקר שר ההגנה האמריקני הייגל בישראל. במסגרת הביקור הוא נלקח על ידי שר הביטחון בוגי יעלון לסיור מוטס מעל הגולן וצפון הארץ. במהלך הסיור יעלון סיפר לו על השנים הקשות בהן מיררו הסורים את חייהם של תושבי הצפון והמחיש לו את החשיבות הגאוגרפית של הגולן. בעקבות הסיור אמר הייגל במסיבת עיתונאים משותפת עם יעלון: "במשך שעתיים היום טסתי מעל הצפון עם שר הביטחון, ולאורך הגבול. ראיתי את האזור מספר פעמים בעבר אך מעולם לא ראיתי אותו בדרך בה ראיתי אותו היום. חוויה זו שיקפה לי בצורה ברורה את האתגרים עימם ישראל מתמודדת והמציאות בה אתם חיים. זה מדהים לראות מה העם בישראל השיג מאז 1948". תודה לד"ר דניאל ראם שהאיר את עיניי בציטוט הזה.

* החוק להסדרת התיישבות הבדואים הוא חוק בעייתי, מאחר והוא מכשיר בדיעבד התיישבות פיראטית ושוד קרקעות ומלבין בניה בלתי חוקית המונית של הבדואים בנגב. ואף על פי כן, בעקבות ועדת גולדברג והעבודה הנמרצת של השר לשעבר בני בגין, החליטה הממשלה וכעת גם הכנסת בקריאה ראשונה, שלא ייקוב הדין את ההר, ולמרות הבעייתיות מבחינת שלטון החוק, יש למצוא פתרון ולהסדיר אחת ולתמיד את התיישבות הבדואים.

אולם אין זה מספק את הח"כים הערבים. ההתפרעות המתוקשרת שלהם במליאת הכנסת ואיומיהם באינתיפאדה, חשפו את פרצופם האמתי – אין להם כל עניין בפתרון, אלא אך ורק בהתרסה נגד המדינה.

* בנושא החוק הזה, מפלגת העבודה הופיעה כ"שמאל" קיצוני, שפניו כפני מרב מיכאלי. בדרך זו, היא לעולם לא תהיה אלטרנטיבה לשלטון.

* במאמר ל"הארץ" גדעון לוי הכחיש את קיומו של קמפיין דה-לגיטימציה למדינת ישראל. הדה-לגיטימציה, טוען לוי, אינה לעצם קיומה של המדינה, אלא למשטר שלה. ומהו המשטר, אליבא דלוי? א. מדינת כיבוש, היחידה בעולם. ב. מדינת "טוהר לאומי", היחידה בעולם, שבו המדינות הן מדינות כל אזרחיהן. נשים רגע בצד את "אקיבוש", אף שגם כאן רב השקר על האמת. בנוגע ל"טוהר הלאומי", שֵׁם שלא במקרה בחר לוי להשתמש דווקא בו, כדי שיצלצל אסוציאטיבית כמו "טוהר הגזע" – ישראל, שהנה מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינת כל אזרחיה. אף שאזרחיה הערביים שייכים ללאום האויב, הנלחם נגד עצם קיום המדינה, הם נהנים ממלוא זכויות האזרח. הערבים היחידים במזרח התיכון הנהנים מזכויות האזרח, הם ערביי ישראל. אלה הקוראים להפוך את ישראל, שכאמור היא מדינת כל אזרחיה, ל"מדינת כל אזרחיה" – בעצם רוצים שהיא תחדל להיות מדינת הלאום של העם היהודי. והרי לכל עם זכות להגדרה עצמית, למדינת לאום ריבונית במולדתו. לכל עם? אליבא דלוי, לכל עם מלבד העם היהודי. ולא אכפת לו שתהיה איזו מדינה שיקראו לה ישראל, ובלבד שלעם היהודי לא תהיה מדינת לאום עצמאית. אז מישהו רוצה לספר לי שהתועמלן גדעון לוי אינו אוטו-אנטישמי?

* ואפרופו גדעון לוי – מי שאומר: "אני אנטישמי? אני רק אנטי ציוני", הוא אנטישמי.

* למה שמעון פרס חגג את יום הולדתו חודשיים לפני הזמן? כי הוא מקווה שעד אוגוסט יגיעו סוף סוף קולות הימאים.

* "חדשות בן עזר"