הבלוג של אורי הייטנר

החלטת בית המשפט העליון בנושא פתיחת המכולות בת"א בשבת, אינה עוסקת בשבת, בערכי השבת, בצביונה התרבותי של תל אביב ובדמות הפרהסיה הציבורית במדינה יהודית דמוקרטית. בית המשפט עסק בחובת הרשות המקומית לפעול על פי חוק ובאיסור על אכיפה סלקטיבית של החוק. אלו בהחלט סוגיות חשובות. אולם כפי שמשתמעת ממנה החובה לפעול על פי החוק האוסר פתיחת עסקים בשבת, כך עלולה להשתמע ממנה באותה המידה חקיקת חוק המתיר עסקים בשבת.

אולם ראוי למנף את הפסיקה הזאת לשיח אמתי אודות צביונה של השבת בחברה הישראלית. שיח אמתי, הוא היפוכו של שיח הטוקבקים הדתי-חילוני הנדוש, שיח השנאה (ההדדית) במסווה שיח זכויות (של שני הצדדים). טוקבקים אמרתי? לא רק טוקבקים. גם כותרות העיתונים זעקו "מכה לחילונים" שהתרגלו לעשות שופינג "ביום השביעי".

זהו שיח רדוד, שנקודת המוצא שלו היא שהשבת ובעצם היהדות כולה, היא נחלתם של "הדתיים". לחילונים אין שבת, אלא יום ז' בשבוע, עוד יום חול שבו רובם פשוט אינם הולכים לעבודה. מתוך נקודת מוצא זו, שני הצדדים רבים על מקומה של השבת במרחב הציבורי – אלה מנסים למזער אותה ככל הניתן ואלה מנסים להרחיב אותה ככל שכוחם הפוליטי מאפשר זאת. השיח הזה מעוות.

השבת היא אולי התרומה הגדולה ביותר של היהדות לאנושות – הקדשת יום בשבוע למנוחה, יום שאיננו עובדים בו, איננו מתפרנסים בו, איננו עושים בו עסקים, איננו מתעשרים בו, איננו מנצלים בו ולא מנוצלים בו, איננו מרחיבים בו את הפערים. יום המוקדש למשפחה, לקהילה, לפנאי, לתרבות, ללימוד, לרוח. השבת אינה נכס של "הדתיים", אלא של היהודים. לכל היהודים עניין שהשבת לא תהיה חול. מה יהיה צביונה הייחודי של השבת, כיום שאינו ככל הימים, כיום של קדושה? על כך ישיבו יהודים שונים בהתאם לאמונותיהם ולאורחות חייהם, ומן הראוי שהמרחב הציבורי יהיה פתוח לביטוי הדרכים הללו, אלו לצד אלו.

בירושלים מתקיים אחת לחודשים מיזם "עונג של שבת" – עשרות ארגונים "דתיים" ו"חילונים" חברו יחד לקיים בבירה שבת של תרבות רבת גוונים, באתרים רבים הנפתחים בשבת לרווחת הציבור כולו. בעשרות אם לא מאות קהילות במרחב ה"חילוני" נערכת קבלת שבת מידי שבוע, המרוממת את הנפש, מחברת את משתתפיה למקורותיהם, ומעניקה תוכן לשבת שלהם ובעצם לחיים שלהם. כך גם בקיבוצי, קיבוץ אורטל, שמזה חמש שנים מקבל את השבת בטקס קצר שיש בו הדלקת נרות, קידוש, שירי שבת ודרשה על פרשת השבוע.

אני רוצה לראות את השבת במדינה היהודית, כיום מיוחד שיש בו צביון מיוחד. אני רוצה לראות שבת שאין בה מסחר ואין בה מלאכה, אלא כשבת שיש בה חיי תרבות וקהילה. אני רואה בעיני רוחי שבת שבתי הקולנוע והתיאטרון, גם התיאטרון הלאומי, יהיו בה פתוחים. אני רואה שבת שיש בה מופעי מוסיקה ומחול, שפתוחים בה המוזיאונים ומתקיימים בה תחרויות ספורט. אני רואה שבת של טיולים ושל תיירות. נכון, אין זו השבת ההלכתית, אך זו שבת כהלכתה. זו שבת של פסק זמן מהמסחר ומהמרדף אחרי הכסף, ליום של עונג לנפש היחיד והקהילה.

אין דבר רחוק מזה, מאשר שבת של "שופינג", שבת של צרכנות, של מסחר, של עסקים, של התעשרות, תוך שעבוד עובדים שהשבת נגזלת מהם.

אחד העם, מגדולי אנשי הרוח היהודיים במאות השנים האחרונות ואבי התפיסה התרבותית רוחנית בציונות, הגדיר עצמו כאתיאיסט ולא חי על פי שולחן ערוך. אולם השבת הייתה יקרה לו מאוד. "אין צורך להיות מדקדק מצוות...", כתב אחד העם, "בשביל להכיר ערך השבת – מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'. אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את 'נשמתם' וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית".

אתמצת זאת במשפט קצר: מותר האדם מן הבהמה – השבת.

* "ישראל היום"

* יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' עתרה לבית המשפט העליון נגד החלטת הממשלה לאפשר ייצוא של 40% ממשאבי הגז. העתירה, אמנם, אינה על עצם ההחלטה, אלא על ההליך. ואף על פי כן, מן הראוי שנניח לבתי המשפט, הקורסים תחת העומס, לעסוק בעניינים משפטיים, ולא נטריד אותם בסוגיות שאינן מעניינם, אינן באחריותם ואינן תפקידם, כמו המדיניות הכלכלית של ישראל.

על יו"ר האופוזיציה להיאבק על דרכה בכנסת, בתקשורת וברחוב. המדיניות הכלכלית היא נושא ציבורי, לא משפטי, ואין זה מתפקידם של שופטים שלא נבחרו בידי הציבור לעסוק בו.

* בפני בג"ץ עומדות להידון עתירות הדורשות לחייב את הממשלה לפרסם את הצבעתם של השרים בדיוני ו' השרים לחקיקה. הנוהג מאז קום המדינה, הוא שאין מפרסמים את ההצבעות בממשלה ובוועדותיה, על מנת שהדיונים בהם יהיו ענייניים ושרים יתבטאו ויצביעו על פי מצפונם וללא לחץ התקשורת ודעת הקהל. העותרים, הנתמכים בידי שרת המשפטים, דורשים לשנות זאת בשם השקיפות, הבקרה הציבורית על נבחרי הציבור וכמשקל נגד ללחצים של בעלי אינטרסים על השרים.

יש היגיון וצדק בשתי הגישות. אולם בטרם פונים לבית המשפט העליון להתערב בנהלי העבודה של הרשות המבצעת, כדאי לזכור שאותה דרישה בדיוק, בשל אותם טעמים בדיוק, מופנית בתביעה לשקיפות בוועדה למינוי שופטים. ומאותם נימוקים בדיוק היא נדחית שוב ושוב.

אלא שדרישת השקיפות בוועדה למינוי שופטים מוצגת כ"חקיקה אנטי דמוקרטית" וניסיון "להחליש את בית המשפט" בלה בלה בלה, בידי אותו עיתון, "הארץ", המוביל בכותרות ראשיות את המאבק לפרסום הצבעת השרים.

* כאשר בחור בן 18 מתגייס לצה"ל, ותורם שלוש שנים למדינה, במסירות נפש ונכונות לסכן את חייו ואת שלמות גופו, חברו שהשתמט משרות, רוכש תואר אקדמי, מתחיל קריירה מקצועית, עושה כסף. כאשר החייל משתחרר לחיים האזרחיים, בגיל 21, עליו לעמול קשה כדי להגיע לנקודת ההתחלה של המשתמט.

חוק זכויות התורמים למדינה, נועד להתמודד עם העוול הזה, עם אי השוויון הזה, עם האפליה הזאת וקצת להחזיר לתורמים למדינה ולתגמל אותם. זהו חוק שנועד לקדם את השוויון במדינת ישראל.

אין זה אומר שכל סעיפי החוק נכונים ומוצדקים. החוק גורף מידי, אינו מידתי. מן הסתם, בדיונים במהלך ארבע הקריאות הצפויות לו בכנסת, הוא יאוזן. כמו כן, יש להעמיד את הרעיון שמאחוריו מול אינטרסים לאומיים אחרים, כמו השתלבות החרדים והמגזר הערבי בחברה הישראלית ובשוק התעסוקה (אם כי חשוב לציין שיש לא מעט משתמטים יהודים חילונים) ועקרון הייצוג הנאות. ניתן להתנגד לחוק, להתווכח על פרטיו, אבל הצגתו כ"אפרטהייד" ו"אפליה גזענית", כביכול, היא הצגה שקרית, המסרסת את הוויכוח הציבורי וגוררת ח"כים ושרים להתבטא ולהצביע נגד מצפונם, כדי שלא להיקלע ללינץ' תקשורתי על "גזענותם", כביכול.

וכאשר "הארץ" טוען שהצעת החוק מכשירה את תועבת "תג מחיר" – אין דבריו אלא הסתה ותעמולת כזב.

* אם משרד ממשלתי ייתן עדיפות לצעיר צ'רקסי שהשתחרר מצה"ל על פני צעיר יהודי חילוני שהשתמט מצה"ל, האם הוא יואשם בגזענות?

* גילוי נאות – קיבוצי, קיבוץ אורטל, אינו מקבל לשורותיו מי שלא שירת שירות מלא בצה"ל או שירות לאומי חלופי. ההחלטה הזו תקפה גם בנוגע לבנות ובני הקיבוץ. מי שמרשה לעצמו להשתמט מצה"ל, אינו עומד בקריטריונים הערכיים, המוסריים, שאנו מצפים להם מחברי אורטל.

* ועוד גילוי נאות – מעולם לא קיבלתי לעבודה מישהו שהשתמט משירות בצה"ל. כיוון שמדובר בתפקידים בתחום החינוך והדרכת הנוער, תמיד התעניינתי מה המועמדים עשו בצה"ל, וככל שהשירות היה קרבי יותר, משמעותי יותר, כך ראיתי בהם ראויים יותר (לצד קריטריונים נוספים) לתפקידם. ותמיד העדפתי מי שמשרת במילואים, למרות הפגיעה התפקודית כתוצאה מהיעדרויותיו מן העבודה, לא רק כדי להוקיר אותו על שירותו, אלא כיוון שהדוגמה האישית היא תרומה חינוכית גדולה יותר מהנזק שבהיעדרות.

טוב, אבל זה בגלל שאני "גזען" שמיזען.

* בראיון ל"קול ישראל" נשאל פרופ' איתמר רבינוביץ', שניהל את המו"מ עם סוריה מטעם ממשלות ישראל, מה היה קורה אילו היה נחתם הסכם על נסיגה מהגולן, וכל מה שמתרחש היום בסוריה, היה קורה כשהגולן לא בידינו אלא בידם, עם כל המשמעות שבכך. ועל כך השיב רבינוביץ', שלהערכתו אילו היה הסכם שלום עם סוריה, הכל היה שונה, סוריה הייתה נפתחת למערב ומלחמת האזרחים כלל לא הייתה פורצת. ולמה הוא אמר זאת? כי הרבה יותר קשה לומר: טעיתי.

* לצד הכתבה על מותו של שחקן הקולנוע ג'יימס גנדולפיני, שגילם את טוני סופרנו, ב"ידיעות אחרונות", הוקצה טור אישי, מן הסוג שלעתים מקצים לעמוס עוז או לאסא כשר, לאשת הרוח אהובה אלפרון, אלמנתו של איש הפשע המאורגן שחוסל, יעקב אלפרון. מעין עדות מומחה. עוד שלב בהתבהמות הרייטינג והקרימנלסלב. בקרוב על מסכינו – קרימנל נולד. הכינו את הסמסים.

* עד המדינה יצא מן הארונית.

רגע לפני צאת שבת פרשת "בלק" – שתי הערות מפרשת השבוע לפרשיות השבוע החולף במדינת ישראל.

הפרשה מספרת את סיפורו של הנביא בלעם, שנשכר בידי בלק, מלך מואב, לקלל את ישראל; בא לקלל ויצא מברך.

"ידעתי כי אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" [תָּאוֹר = תקלל], אומר בלק לבלעם בפנייתו אליו. התורה מתייחסת לכך בכל הרצינות. אחרת, מה הבעיה בכך שיקלל? שיקלל. אך, לא – במקום לקלל הוא מברך. יש ערך לברכה כפי שיש ערך לקללה. יש משמעות למילה.

יש אצלנו, לעתים, נטיה לזלזל במילים, כאילו הן חסרות ערך. "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". אולי המעשה הוא העיקר, אך גם למדרש חשיבות רבה, והרי תלמוד מוביל לידי מעשה.

יש משמעות למילים, יש משמעות להסתה. מילים יודעות להרוג, מילים יודעות להבטיח חיים.

השבוע מלאו 73 לנאומו של צ'רצ'יל "הייתה זו שעתם היפה ביותר", שיחד עם נאומים נוספים היה הנשק הסודי של בריטניה, רומם את רוח העם וכושר העמידה שלו מול הבליץ הנאצי; עמידה שבלעדיה לא היה הניצחון של העולם החופשי על היטלר. 

מה יש להתרגש, אלו סתם מילים? מה בסך הכל קרה באבו גוש. כולה גרפיטי...

אז עובדיה יוסף גידף את הרב דוד סתיו. מה קרה? מה צריך להתרגש ממילים של קשיש. אבל המילים הללו גרמו לכך שלמחרת הותקף הרב בחתונה וכעבור יומיים בבר מצווה. כי יש משמעות למילים, במיוחד כאשר הן באות מפיו של מי שיש לו השפעה על שומעי לקחו.

מאדם בעל השפעה כמו עובדיה יוסף ניתן היה לצפות למינימום של אחריות ציבורית, אחריות למילים היוצאות מפיו. אולם מדובר באיש משולח רסן, שפגיעתו רעה, אין לו כל עכבות כשהוא מקלל ומגדף מערכות אלוהים חיים.

המסר של פרשת השבוע הוא שקללה יכולה להפוך לברכה. יש לקוות שהקללות שקילל עובדיה את הרב סתיו תהינה לברכות והוא יבחר לרב הראשי לישראל.

****

בהפטרת השבוע, קראנו את אחד הפסוקים היפים בתנ"ך, מנבואתו של מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".

"והצנע לכת".

האם כבוד הנשיא מכיר את צירוף המילים הזה?