הבלוג של אורי הייטנר

אביבה חלמיש; מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה, שנות המדינה; הוצאת עם עובד / ספריית אופקים; תשע"ג; 384 עמ'.

"והחידה... החידה נותרה בלתי פתורה".

במילים אלו סיימתי את מאמר הביקורת שכתבתי על חלקה הראשון של הביוגרפיה של מאיר יערי, פרי עטה של אביבה חלמיש. בבואי לכתוב את מאמר הביקורת על חלקה השני של הביוגרפיה, שיצא לאחרונה לאור – "האדמו"ר ממרחביה", הקלדתי את הכותרת "החידה לא נפתרה", ועלתה על המסך כותרת של מאמר – "החידה לא פוצחה". מסתבר שזו הייתה הכותרת שנתתי למאמר על חלקה הראשון של הביוגרפיה. וכשפתחתי את המאמר, גיליתי שכתבתי בו כמעט מילה במילה את מה שהיה בכוונתי לכתוב בעקבות החלק השני – את הקושי שלי להזדהות עם גיבור הביוגרפיה, בניגוד לנטייתי להזדהות כמעט עם מושאה של כל ביוגרפיה שאני קורא (כך כעת, כאשר אני קורא את הביוגרפיה של דוד זהבי, מאת מוטי זעירא); את התחושות השליליות שלי כלפי גיבור הביוגרפיה, ההולכות ומתגברות מפרק לפרק; את הערכתי לאביבה חלמיש על כך שלא עשתה הנחות לגיבור ספרה וכתבה ביוגרפיה ביקורתית. ומעל הכל – את העובדה שהספר אינו מפצח את חידת מנהיגותו של יערי. מה הביא לעוצמתו האדירה של יערי כמנהיג, להערצה אליו, עד כדי סגידה ופולחן אישיות?

"יש לקוות שחלקה השני של הביוגרפיה תספק מענה לשתי החידות הללו", כתבתי באותו מאמר. החידה השניה הייתה מדוע יעקב חזן, שותפו של יערי להנהגה ההיסטורית, אף שניחן בקסם אישי רב, בכושר רטורי נדיר ובסגולות הנהגה בולטות, ניגן כינור שני אחרי יערי. לשתי החידות לא נתן חלקה השני של הביוגרפיה מענה.

מפרק לפרק מצטיירת דמותו של יערי כעריץ שאינו סובל ביקורת וחילוקי דעות. כאדם נרגן וכעסן – לא בכדי באף תמונה מתמונותיו בספר אין נראה חיוך על פניו, הוא תמיד נראה זועף. כרודף כבוד המתחשבן בזעף ובנוקדנות קטנונית וקורבנית, עם חבריו ומעריציו, עם מוסדות תנועתו ועם העיתונות התנועתית, על שאינם מכבדים אותו כראוי. כמנהיג שמרים עצמו מעם ומחובת הדוגמה האישית – לא רק בהיותו, לצד יעקב חזן, מעל לכללי הרוטציה ומעל לכל אפשרות בחירה, אלא גם בהתנהלותו האישית הראוותנית, להבדיל מהסגפנות שתבע מחברי תנועתו, וראייתו את אורח חייו כפועל יוצא של מעמדו כמנהיג ההיסטורי של התנועה. כמנהיג דוגמטי, שמתקשה להסתגל לתמורות המציאות, דבר שבא לידי ביטוי בדבקותו באוריינטציה הסובייטית, גם כאשר כל נאמניו ואנשי תנועתו כבר הבינו מזמן מה טיבה האמתי של בריה"מ. ואף שהספר מסתיים בפרק שנקרא "חידת מנהיגותו", המנסה לפתור את החידה – אני לא מצאתי בו תשובה. נהפוך הוא.

חלקה השני של הביוגרפיה עוסק בשנות המדינה, מהקמת מפ"ם (הרחבה) בשנת 1948 ועד פטירתו של מאיר יערי ב-1987.

במאמר זה, ברצוני להאיר דווקא על מספר נקודות בדמותו, אותן אני רואה בחיוב.

נקודה ראשונה היא "הפרימט הציוני", כלומר העובדה שהציונות נהנתה ממעמד בכורה חד משמעי, מול כל אידיאולוגיה אחרת בה דגל יערי, ושבכל התנגשות בין העניין הציוני לעניין אחר, הוא העמיד את טובת הציונות מעל הכל. "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים", היה הלוגו שעיטר את העיתון התנועתי "על המשמר". הסדר לא היה מקרי – בראש ובראשונה ומעל הכל, הציונות. איני בטוח שזו תדמיתו של יערי ותדמיתה של מפ"ם, אך הביוגרפיה מצביעה על העובדה הזאת באופן חד משמעי.

בקרב חוגי ימין נהוג לסנוט במפ"ם ובתנועת "השומר הצעיר" על כך שהוציאה מתוכה את הבוגד אודי אדיב, בן קיבוץ גן שמואל, שחצה את הקווים והקים רשת ריגול וחבלה, הקשורה ל"חזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין", ארגונו של נאיף חוואתמה, שביצע את טבח הילדים במעלות. החיבור הזה, בין אדיב לתנועה ולקיבוץ בהן צמח – כל כולו רשעות. אודי אדיב הוא פרי באושים, אנטיתזה לחינוך השומרי. אותו קיבוץ, דור קודם לכן, הצמיח את אורי אילן, לוחם ביחידה מובחרת, שנפל בשבי הסורי ואיבד את עצמו לדעת על מנת שלא לגלות סודות, והצפין בין אצבעות רגליו פתק אותו חורר בסיכה במילים "לא בגדתי". בניגוד מוחלט לאדיב, אורי אילן, שאמו פייגה אילנית הייתה ממנהיגות מפ"ם וח"כית מטעמה, היה תפארת היצירה השומרית.

את אדיב הוקיעו קיבוצו ותנועתו. את אילן הם הרימו על נס. וכך אמר עליו יערי: "השומר הצעיר חינך את בניו למסירות נפש בהגנה על חיי עמנו, על ביטחון גבולותינו וארצנו... אחד היסודות האיתנים ביותר בחינוך האדם בתנועה השומרית היה היצמדות ללא שיור אל המוני ישראל בצר להם ובבוא עליהם השואה והגנה על חייהם ולו גם במחיר הקרבת עצמך... כך עשו מרדכי אנילביץ' וחבריו, כך נהגו אנשי נגבה, נירים והפלמ"ח, והתנהגות זו ציינה גם את אורי אילן כחניך של אותה התנועה, כאיש קיבוץ, כחייל. הוא חונך על ברכי הזיקה המופלאה הזאת של הקרבה עצמית ושל רדיקאליזם בהגשמה. וכך נפל שדוד בכלא דמשק". ובדברים לזכרו של אהוד שחר, בן קיבוצו – מרחביה, שנפל בפעולת עזה, אמר יערי: "אנו נדרנו נדר שדם ישראל לא יהיה הפקר ואמרנו לבנינו בבואם לשרת בצה"ל שחייהם הם קודש להגנה על גבולות הארץ והעם".

יערי לא נגמל מהערצתו את בריה"מ, אולם כל אימת שנדרשה הכרעה בין נאמנות לבריה"מ לבין נאמנות לציונות ולמדינת ישראל, כלל לא הייתה שאלה. את ה"שמאלנות" בתנועתו, הנהיה אחרי משה סנה, דיכאו יערי וחזן ביד ברזל, בטיהור כמו סובייטי, כולל גירוש חברי קיבוצים שסירבו להתיישר, מקיבוציהם. היום קשה להעלות פעולה כזו על הדעת, ומן הסתם בית המשפט העליון לא היה מאפשר טרנספר של חברי קיבוצים בגין עמדותיהם הפוליטיות. אולם איננו יכולים לשפוט את שנות החמישים המוקדמות של המאה שעברה באמות המידה של ימינו. ובמקרה זה – מעבר לתביעת הקולקטיביות הרעיונית מחברי הקיבוץ הארצי וההתייצבות אחרי עמדות ההנהגה, עמדה דאגת אמת מפני כינונה של מחתרת אנטי ציונית בתוך התנועה, שנאמנותה לבריה"מ הסטליניסטית גוברת על נאמנותה למדינת ישראל.

יערי המשיך לציין את יום המהפכה ולהאמין במרקסיזם-לניניזם אפילו עד שנות השבעים. אך לעולם לא הייתה זו אמונה נטולת ביקורת. הוא התקשה לקבל את הביקורת על היותה של בריה"מ עריצות דכאנית, אך הוא עצמו מתח עליה ביקורת חריפה בגין עוינותה לישראל, תמיכתה בערבים, שלילתה את הציונות ונעילת השערים לעליית היהודים. הוא נטה לראות בכל אלו תאונה מצערת, אי הבנה זמנית, שאינה מעידה על מהותה של בריה"מ ולבטח יום יבוא ובריה"מ תחזור להיות מושא הערצתו – המעצמה שלחמה בנאצים, שחררה את מחנות ההשמדה ותמכה בהקמת מדינת ישראל. הדואליות הזאת פאתטית, והאמונה בבריה"מ נראית כאיוולת, אולם היא מעולם לא כרסמה בפרימט הציוני.

חלמיש טוענת לאורך הספר שהתמיכה בבריה"מ הייתה טקטית, ונועדה לבדל את מפ"ם ממפא"י. אך לא רק ביחס לבריה"מ בולט הפרימט הציוני. כך גם בכל הנוגע למלחמת המעמדות, לדיקטטורה של הפרולטריון, למהפכה הסוציאליסטית ועוד סיסמאות שיערי מעולם לא ויתר עליהן, אך הן תמיד אופסנו באגף אחרית הימים, במסגרת "תורת השלבים". בשלב זה – שלב אינסופי, כנראה, הפרימט הציוני גובר.

בכך מזכיר יערי, במידת מה, את המוניזם של ז'בוטינסקי, תפיסת ה"חד-נס" שלו. ז'בוטינסקי הגה תפיסת עולם של מדינת רווחה מתקדמת ושל חברה ליברלית, אולם הוא טען שעד שתקום מדינה עברית, כל האידיאולוגיות צריכות לפנות את מקומן למטרה העליונה, האחת והיחידה – הקמת המדינה. ז'בוטינסקי לא זכה לראות בהקמת המדינה, אך יערי זכה. ניתן היה לצפות, שאחרי מלחמת העצמאות יטען שהגיע זמן המהפכה הסוציאליסטית. אך לא; עד יומו האחרון לא ויתר יערי על אותה מהפכה, אולם כחלום רחוק. לעת עתה, הכל כפוף לפרימט הציוני.

נקודה שניה אותה ברצוני להאיר היא תפיסתו המדינית של יערי, ממלחמת ששת הימים ואילך. שר הביטחון משה דיין נהג לומר שהוא קרוב יותר למנחם בגין מאשר למאיר יערי. אחד המנהיגים הבולטים ביותר במערך, אמר שהוא קרוב יותר למנהיג המפלגה היריבה, ראש האופוזיציה, על פני מנהיג המפלגה השותפה במערך. דיין הזכיר דווקא את יערי, לא רק בהיותו מנהיג מפ"ם, המפלגה היונית במערך, אלא גם כיוון שמבין מנהיגי מפ"ם – יעקב חזן, שבאותם ימים דרך כוכבו המנהיגותי והוא החל להאפיל על יערי, היה הנץ, שתמך בתכנית אלון, ואילו יערי היה היונה. דיין הציג אותו כיונה האולטימטיבית.

ואכן, יערי התנגד בכל תוקף להתיישבות בבקעת הירדן, בגוש עציון, במעלה אדומים, בפתחת רפיח. הוא שלל את תכנית אלון וראה בה תכנית סיפוח ומכשול לשלום. הוא צידד בנסיגה עמוקה, כמעט מלאה, ממרבית השטחים ומסירתם לירדן.

ויחד עם זאת, הוא שלל קטיגורית, בחריפות רבה, כל קשר עם אש"ף ועם ערפאת, כל הכרה באש"ף וכל דיבור על מדינה פלשתינאית. "התנגדותו של יערי לאש"ף ולעומד בראשו", מציינת חלמיש, "הייתה כה עזה ונחרצת עד כי קשר כלשהו עם ערפאת היה בעיניו מעשה אנטי-ציוני". אחרי שפרש מן החיים הפוליטיים, הוא יצא בשצף קצף נגד יוזמתו של מנהיג מפ"ם ויקטור שם טוב – נוסחת יריב - שם טוב, המצדדת בהכרה ישראלית בכל גורם פלשתינאי שיכיר בישראל. היום, כאשר בנימין נתניהו מטיף ל"שתי מדינות לשני עמים", ואחרי שראשי ממשלה ישראליים הציעו לפלשתינאים מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים), נקל להבחין איזו דרך ארוכה עשתה הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים לעבר הפלשתינאים, ועד כמה הדרך הזו לא סדקה ולו במעט את הסרבנות הפלשתינאית לשלום עם ישראל.

יערי תמך בכל לבו באחדותה של ירושלים ושלל מכל וכל את חלוקתה מחדש. עמדתו הייתה נחרצת וחד משמעית: "ירושלים השלמה כעיר הבירה של מדינת ישראל... יש להם כמה בירות. יש להם בירה דתית – מכה ומדינה. יש לירדן בירה משלה – רבת עמון. איננו יכולים ורשאים להעניק להם עוד בירה אחת. לנו יש רק בירה אחת, היסטורית, וזאת ירושלים... האם תיתכן ציונות בלי ירושלים כבירת ישראל? ירושלים היא כמיהת כל הדורות היהודים".

אף שצידד בנסיגה ממרבית השטחים, הוא הקפיד לדבר בעליונותם של שיקולי ביטחון על פני השגת שלום: "אנחנו אף פעם לא אמרנו ששלום קודם לשטחים. אנחנו אמרנו שלום וביטחון. ואמרנו שלשם ביטחון נחוץ גבולות ביטחון". מכאן נגזר יחסו המיוחד לגולן.

בהכללת הגולן בשטח ישראל הוא ראה את מימוש העיקרון של גבולות ביטחון כתנאי לשלום ותיקון מה שלא הושג במלחמת העצמאות והנו הכרחי לשלומה ולביטחונה של ישראל. בישיבת הוועד הפועל של הקבה"א שהתקיימה בקיבוץ להבות הבשן, פחות מחודש לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז יערי שאין להשלים עם כך שהרמה תהיה של סוריה, ואין לתת לסורים הזדמנות לשוב ולתקוף את היישובים שלמרגלותיה. הוא הזמין את החברים לטייל שם ולהיווכח ש"קו מז'ינו הוא כלב לגבי זה מה שיש שם". דברי התקבלו במחיאות כפיים. הוא הוסיף ש"אנחנו לא נישא את זה יותר, שמהרמה הזאת יפציצו בימי שלום קומונות". בסוף 1967 הוא חזר וקבע שאין להשלים עם ירידה מן הרמה, ולא ייתכן שיהיה שלום בלי הרמה. "אם חיים אנחנו חפצים, לא נרד מהרמה". זו הייתה עמדתו גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואף שהיה מוכן לפשרה כלשהי, הוא הגדיר את עמדתו כך: "בהסדר כולל אני רואה אפשרות גם לנסיגה מסוימת ברמה" אבל "איננו מסכימים לרדת מרמת הגולן... לא נשלים שהסורים עוד פעם יוכלו להפציץ אותנו מלמעלה".

נקודה שהפתיעה אותי, הייתה יחסו של יערי לדת וליהדות. תדמית מפ"ם בעיניי הייתה של מפלגה אנטי דתית קיצונית ("אנטי קלריקלית" בלשון הימים ההם) ומוכרים לי הסיפורים על צעירי הקבה"א שעלו לירושלים כשאלות בידיהם להתעמת עם מפגיני השבת החרדים, ורק לאחרונה שמעתי סיפורים דומים מבת קיבוץ יד מרדכי, על צעירי הקיבוץ שהתארגנו "להרביץ לאדוקים".

הופתעתי לקרוא על יחס הרבה יותר מתון ואפילו אוהד של יערי ליהדות, לתרבות היהודית ואפילו לדת. הוא נטה לפשרות בנושאי דת ומדינה, ואת התנגדותו להתערבות דתית בחיי הפרט או הקולקטיב הלא דתי, הוא איזן בהבנתו שהחלקים הלא דתיים בתנועה הציונית ובמדינה צריכים להתחשב ברגשות הדתיים של זולתם ולהימנע מהפרת מנוחת השבת בפרהסיה. הוא דגל בהפרדת הדת מהמדינה, אך מעולם לא נאבק למען השגתה, והסביר זאת, "מתוך התחשבות בצורכי בניין הארץ, הננו נרתעים עדיין ממלחמה אנטי דתית". כלומר, הפרימט הציוני הצדיק ויתור על מאבק להפרדת הדת מהמדינה. הוא לא שש לשיתוף פעולה עם גורמי השמאל שלחמו למען הפרדה בין דת ומדינה, והסביר ש"אנשי טירת צבי יקרים לי יותר מאשר הביטניקים הכנענים הללו".

ומעבר לצד הפוליטי – הוא הוקיר את התרבות היהודית והיה חשוב לו שתנועתו לא תפנה לה עורף. הוא לא ראה סתירה בין מרקסיזם ויהדות והאמין שיש לשלב את התרבות היהודית בתוך חיי הקיבוץ החילוניים.

חלמיש מתארת בספר את שקיעת מנהיגותו של יערי, ששיאה – התפטרותו מתפקיד מזכ"ל מפ"ם ופרישתו מן הכנסת. לטענתה, לא היה בכוונתו להתפטר באמת והוא האמין שהתפטרותו תביא למסע לחצים שיאפשר את חזרתו בעוצמה מחודשת ומוגברת. למגינת לבו, ההתפטרות התקבלה באנחת רווחה. לטענתה של חלמיש, יערי לא רצה לפרוש מן הכנסת ב-1973, ונאלץ לעשות כן לאחר שחזן הפתיע אותו בהודעה על החלטתו לפרוש, שלא הותירה לו ברירה.

תיאור זה כמעט הפוך לתיאור האירוע בביוגרפיה של חזן, פרי עטו של זאב צחור, "חזן – תנועת חיים". צחור טען שיערי רצה לפרוש בכבוד אחרי 25 שנות כהונה בכנסת, וחזן רצה להישאר. חזן ידע על רצונו של יערי, אך ידע שיערי לא יפרוש אם הוא ישאר בכנסת, ולכן, כמחווה גדולה ליערי, "מחווה עזת ביטוי לשותפו", הוא הודיע על התפטרותו.

כאמור, ספרה של חלמיש לא חיבב עליי ואני מעריך שלא יחבב על כלל הקוראים, את מאיר יערי. הוא אינו פותר את חידת מנהיגותו.

אולם זהו ספר מרתק, הכתוב היטב, ומיטיב לתאר את סיפור חייו המרתקים של אחד המנהיגים הבולטים והחשובים של תנועת העבודה הציונית.

* "שווים"

* מצב שבו חייל ישראלי יהודי מותקף במדינת ישראל בשל היותו חייל בצה"ל, כפי שהותקף החייל החרדי בידי אספסוף בשכונת הבוכרים בירושלים, הוא בלתי נסבל; פרי של הסתה נוראית המציגה את הציפיה המובנת מאליה מכל יהודי להטות שכם להגנת המדינה ולהיות חלק מ"כל ישראל ערֵבים זה בזה" כ"גזירת הגיוס". חובתה של המשטרה לגלות אפס סובלנות נגד האלימות הזאת. מן הראוי שכל מי ששותף לפשע השנאה הזה יכנס לכלא לתקופה ארוכה. אם לא נעצור את גל הטרור הזה עכשיו, אל נתפלא אם נגיע חלילה ללינץ', או לכך שחייל יאלץ להגן על חייו באמצעו כלי הנשק שלו.

* ח"כ אייכלר תקף את שרת התרבות על שספדה לסופר יורם קניוק: "אין להספיד שונאי יהודים". אולם אם אין להספיד שונאי יהודים, מי יספיד את אייכלר בבוא יומו?

* במקום שבו משתמט מכנה לוחם ופצוע צה"ל במלחמת העצמאות, אחרי מותו, "שונא יהודים", מה הפלא שאספסוף של משתמטים תוקפים חייל צה"ל?

* השדר והמנחה המיתולוגי יצחק שמעוני הלך לעולמו. אהבתי מאוד את תכניותיו "מקבילית המוחות" ("התחלתי ולכן אסיים") ו"מחפשים את המטמון", שעיקרן היה באמת הידע והבקיאות ולא "המיליון". יהי זכרו ברוך!

* אני שומע שהרצח ב"בר נוער" לא היה "פשע שנאה". כנראה שהיה זה "פשע אהבה", או שמע רצח "על רקע רומנטי".

* כשאתם אוכלים ב"מקדונלד", אל תשכחו שהנהלת החברה ובראשה עמרי פדן, מונעים מן העובדים, בני הנוער, לממש את זכותם הטבעית להתאגד, תוך צפצוף בוטה על החוק. ההמבורגר לא נתקע לכם בגרון?

* בכנס ב"בר אילן" ניגש בהפסקה אדם לאחד המרצים, ד"ר מוטי זעירא, ונזף בו על כך שפעמיים הוא השתמש במונח "מלחמת השחרור". "מה פתאום מלחמת השחרור? זאת הייתה מלחמה בין שני עמים. לא מלחמה נגד כובש זר". מוטי גמגם משהו, שזו לא הפעם הראשונה שמעירים לו על כך, ואולי זה באמת מינוח שגוי. התערבתי בשיחה והסברתי שהמינוח "מלחמת השחרור" בהחלט נכון. זאת מלחמת השחרור של העם היהודי. לפני אותה מלחמה לא היינו עם חופשי בארצנו, ובעקבותיה אנו עם חופשי בארצנו. במלחמה הזו שמנו קץ ל-1,900 שנות שעבוד מלכויות והקמנו מדינה ריבונית, עצמאית. במלחמה זו שחררנו את מולדתנו. מה יותר מלחמת השחרור מזה? ועל כך הגיב האיש במשפט אחד, עליו חזר פעם אחרי פעם: "ככה האקדמיה החליטה". כשאמר לי זאת בפעם החמישית, אחרי שהסיק בצדק שלא קלטתי אחרי הפעם הרביעית, הבנתי שאני בעצם מתווכח עם הודעה מוקלטת.

* בני גנץ מתגורר בראש העין. האם ניתן לראות בכך הגשמה חלקית של חזון ב"ג אודות  רמטכ"ל תימני?

* "חדשות בן עזר"

בעשור הראשון למפעל ההתיישבות בגולן, שבימים אלה ימלאו לו 46 שנים, הונחו יסודותיו ועוצב צביונו, כמפעל כלל לאומי, קונסנזואלי, שחלוציו הם שליחי הציבור הישראלי כולו, על כל מגזריו וכל אגפיו הפוליטיים. ביטוי לכך, הוא העובדה שלא רק כל צורות ההתיישבות הציונית מיוצגות בגולן, אלא כל תנועות ההתיישבות, המייצגות את כל הזרמים הפוליטיים הציוניים, מימין ומשמאל, מ"גוש אמונים" עד "השומר הצעיר"[1].

בכותבי "מ"גוש אמונים" עד "השומר הצעיר", אין זו מטאפורה לתפארת היצירה, אלא הצגה עובדתית של המציאות ההתיישבותית. ראשון יישובי "גוש אמונים" לא היה ביהודה ושומרון אלא בגולן – מושב קשת, שקם ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים. סיפורה המרתק של קשת ראוי למאמר בפני עצמו. ובין יישובי הגולן, קמו שני קיבוצים של תנועת הקיבוץ הארצי (להלן קבה"א), תנועת ההתיישבות של "השומר הצעיר" ושל מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) – גשור ונטור[2], וניתן למנות במניין זה גם את שניר.

התיישבות של הקבה"א בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, לא הייתה כלל ועיקר מובנת מאליה. למי שאינו בקיא בנבכי הפוליטיקה הישראלית, מפ"ם היא האות מ"ם במר"צ. באותן שנים, היא הייתה המפלגה הקיצונית ביותר בשמאל הציוני. ואותה תנועה החליטה על הקמת יישובים בגולן, והרי אין אמירה פוליטית חזקה ומוצקה יותר, מקביעת עובדות התיישבותיות באדמה.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, החליט הקיבוץ הארצי על הקמת קיבוץ שניר, ברמת בניאס. היישוב עלה על הקרקע כהיאחזות נח"ל כבר בספטמבר 1967, שלושה חודשים אחרי שוך הקרבות, ואוזרח כעבור שנה. השם שניר, הוא אחד משמותיו של החרמון, והוא השם העברי שניתן לנחל החצבני. הוא הוקם במקום שיועד להתיישבות עוד בשנות השלושים של המאה שעברה, כאחת מ"מצודות אושיסקין", כמו דן ודפנה.

על הקמת שניר לא הייתה מחלוקת אידאולוגית במפ"ם ובקבה"א. אמנם מדובר בשטח ששוחרר במלחמת ששת הימים, אולם זהו שטח שעל פי הגבול הבינלאומי וקווי שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות היה חלק ממדינת ישראל, עליו השתלטו הסורים בשנות החמישים. לפיכך, מפ"ם לא ראתה בו שטח כבוש, אלא שטח מדינת ישראל שנכבש בידי הסורים והוחזר לבעליו. ואכן, מדינת ישראל ראתה באזור זה חלק מריבונותה, עוד טרם החלת הריבונות הישראלית על הגולן, ועד היום הוא חלק מהמועצה האזורית גליל עליון ולא מן המועצה האזורית גולן. עם זאת, חשוב לזכור, שבמו"מ עם הסורים הם סירבו אפילו לדון על פחות מנסיגה לקווי 4.6.67 ושללו על הסף את הגבול הבינלאומי, כלומר תנאי הסף שלהם כלל נסיגה ישראלית משטחים שעליהם הם השתלטו בכוח הזרוע בשנים שלאחר הסכם שביתת הנשק, תוך הפרתו הבוטה, דוגמת החוף הצפון מזרחי של הכנרת, אזור חמת גדר, רמת הבניאס ועוד.

אולם גשור ונטור הם סיפור אחר. הם חלק בלתי נפרד מהגולן, על פי כל אמת מידה. ב-1968 החליט הקבה"א לשלוח גרעיני נח"ל של "השומר הצעיר" להיאחזות גשור, אולם חלפו שש שנים עד שמועצת הקיבוץ הארצי החליטה לאזרח את ההיאחזות ולהקים על הגולן קיבוץ שומרי. להקמת גשור קדמה מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בתוך הקבה"א, ולבסוף התקבלה ברוב קולות ההחלטה על הקמת היישוב, בכפוף ל"נוסחת גשור" – "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום".

מה פירוש הנוסחה הזאת? יש הטוענים שמשמעותה היא הקמת יישובים זמניים באזור ממנו אנו מוכנים לסגת, והורדתם בהסכם שלום שבו תהיה נסיגה מהגולן. אולם אם כך, מדוע הקבה"א לא הקים, על פי אותה נוסחה, יישובים ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן, בחבל ימית? מדוע הקבה"א לא הקים לתחיה בגוש עציון את קיבוצו רבדים, שנפל בתש"ח? הרי על פי אותה נוסחה, אם נקבל את הפרשנות הזאת, יכול הקבה"א להקים יישובים בכל אותם אזורים, להכריז שלא יהיו מכשול לשלום ולהוריד אותם בבוא היום. עובדה שהקבה"א לא נהג כך, שלל מכל וכל התיישבות באזורים אלה ומפ"ם התנגדה בכל כוחה לכל התיישבות מעבר לקו הירוק למעט השכונות החדשות בירושלים ויישובי הגולן.

אין חיה כזו "יישוב זמני". מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי שיהיה יישוב קבע, לעד. מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי להבטיח שהמקום בו הוא מקים את היישוב יהיה בתחום מדינת ישראל, או לפחות מקים אותו כדי לחזק את המאבק לעיצוב גבול המדינה על פי תפיסתו.

אז מהי משמעות "נוסחת גשור"? ניתן להתפלפל שעות על פרשנותה, אך יהיה זה פלפול סרק. בסך הכל מדובר בפשרה פוליטית מפ"מניקית טיפוסית - גשר של מילים בין שוחרי ההתיישבות בגולן ושולליה, באופן שיאפשר ליישובים לעלות לקרקע לצד מס שפתיים שיאפשר למתנגדים לחיות עם עובדה זו.

בראש התומכים בהתיישבות הקבה"א בגולן עמדה ההנהגה ההיסטורית של התנועה – מאיר יערי ויעקב חזן. היו אלה שנות הדמדומים של הנהגתם המוחלטת, רבת העשורים, אולם עדין הם היו דומיננטיים מאוד. נהוג להצביע על הפערים האידיאולוגיים בין יערי וחזן באותן שנים. חזן היה נץ, אקטיביסט וביטחוניסט, מקורב מאוד לגולדה מאיר ותומך נלהב בתכנית אלון. יערי היה יונה, התנגד בכל מאודו לתכנית אלון ולהתיישבות בבקעת הירדן, במעלה אדומים וכו', וראה בה תכנית סיפוח ומכשול לשלום. אולם בנושא הגולן, השנים היו תמימי דעים.

יש לציין, ששניהם לא שללו קטגורית פשרה טריטוריאלית בגולן תמורת הסכם שלום, אך הם בפירוש ראו בהסכם כזה את הגולן – ברובו המכריע, כישראלי ושללו מכל וכל ירידה מהגולן. לאחרונה יצא לאור ספרה של אביבה חלמיש "מאיר יערי – האדמו"ר ממרחביה", חלקה השני של הביוגרפיה של יערי, העוסקת בשנות המדינה. בפרק העוסק בדרכו אחרי מלחמת ששת הימים, באה לידי ביטוי עמדתו החד משמעית בנושא הגולן.

בעוד יערי קרא לנסיגה כמעט מכל השטחים, הוא ראה בהכללת הגולן, רצועת עזה (!) וירושלים המאוחדת בידי ישראל הכרח לאומי וביטחוני. בהכללת הגולן בשטח ישראל הוא ראה את מימוש העיקרון של גבולות ביטחון כתנאי לשלום ותיקון מה שלא הושג במלחמת העצמאות והנו הכרחי לשלומה ולביטחונה של ישראל. בישיבת הוועד הפועל של הקבה"א שהתקיימה בקיבוץ להבות הבשן, פחות מחודש לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז יערי שאין להשלים עם כך שהרמה תהיה של סוריה, ואין לתת לסורים הזדמנות לשוב ולתקוף את היישובים שלמרגלותיה. הוא הזמין את החברים לטייל שם ולהיווכח ש"קו מז'ינו הוא כלב לגבי זה מה שיש שם". דברי התקבלו במחיאות כפיים. הוא הוסיף ש"אנחנו לא נישא את זה יותר, שמהרמה הזאת יפציצו בימי שלום קומונות". בסוף 1967 הוא חזר וקבע שאין להשלים עם ירידה מן הרמה, ולא ייתכן שיהיה שלום בלי הרמה. "אם חיים אנחנו חפצים, לא נרד מהרמה". זו הייתה עמדתו גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואף שהיה מוכן לפשרה כלשהי, הוא הגדיר את עמדתו כך: "בהסדר כולל אני רואה אפשרות גם לנסיגה מסוימת ברמה" אבל "איננו מסכימים לרדת מרמת הגולן... לא נשלים שהסורים עוד פעם יוכלו להפציץ אותנו מלמעלה".

חזן היה תומך נלהב של ההתיישבות בגולן ונאבק למען הקמת נטור כאשר כבר לא נשא בשום תפקיד רשמי, אך עדיין היה בעל השפעה רבה בתנועתו. מרגע הקמת גשור, הוא נאבק על הקמת "אחיו הצעיר". ובניגוד לגשור, הוא עמד על כך שהקיבוץ השני יוקם "בעומק הרמה ולא על גבול הקו הירוק". "אנחנו, 'השומר הצעיר', היינו תנועת הנוער הראשונה שתבעה התיישבות בארץ, בכל מקום ובכל זמן, אנחנו מבטאיה האולטימטיביים של החלוציות", הוא אמר. "בהקמת יישוב משלנו ברמה אנו מוכיחים, שרצף המעשה הציוני שלנו נשמר לאורך דורות".

לקראת הקמת נטור, הייתה תסיסה בתנועת הנוער, "השומר הצעיר", וחלק מן החניכים התנגדו ל"התנחלות בשטחים הכבושים". ממרום גילו ומעמדו הטריח עצמו חזן בן השמונים למועצת "השומר הצעיר" בגבעת חביבה, ובמשך שעתיים עמד על הדוכן והתפלמס בכל האנרגיה המנהיגותית שלו עם בני ה-17, ושכנע אותם.

בשבוע שעבר, נפתחו לציבור הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנת 1973. אמיר אורן פרסם ב"הארץ" ציטוט מדהים מפיו של חזן, זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים: "אם נגזר עלינו לצאת למלחמה שלא רצינו בה, אנו צריכים לנצל את המלחמה הזאת עד תומה. אין ולא יכולות להיות לנו מטרות טריטוריאליות, ושום מטרות של כיבוש ושינוי גבולות, אולי חוץ מפינה אחת ברמת הגולן, שלא הספקנו לסתום במלחמת ששת הימים".

אין לי שמץ של מושג לאיזו פינה בגולן הוא התכוון. ניסיתי בימים האחרונים לברר את הדברים, אך איש, כולל הביוגרף של חזן זאב צחור, לא ידע לפתור את החידה. מה שברור מהדברים, הוא שחזן ראה בגולן חלק בלתי נפרד מישראל, ומתוך תובנה זו סבר שבמקרה ותפרוץ מלחמה, יש לנצל את ההזדמנות כדי לעצב את גבול הקבע באופן המיטבי.

****

הנה כי כן, ההתיישבות בגולן קמה מתוך קונסנזוס לאומי רחב, של כל קצוות הקשת הציונית. לימים, בעיקר בשנות המו"מ על נסיגה בשנות ה-90, נשחק הקונסנזוס כאשר ממשלות ישראל חתרו לנסיגה. לנוכח הסרבנות הסורית, לנוכח השתרשותנו בגולן, לנוכח אהבת הישראלים את הגולן ובשנתיים האחרונות – לנוכח התפוררותה של סוריה במלחמת האזרחים, מתחולל תהליך מתמשך ומדורג של התפכחות התומכים בנסיגה, כשיותר ויותר מהם מבינים ואפילו מודים (!) בטעותם. הגולן חוזר למקומו הטבעי כביטוי לקונסנזוס הישראלי.

* "שישי בגולן"

[1] . אסייג את דבריי בחריג אחד – תנועת הקיבוץ הדתי היא היחידה שלא התיישבה בגולן. הסיבה לכך, היא שמדובר בתנועה קטנה, שיכלה להעמיס על שכמה מפעל התיישבותי אחד בלבד, והיא העדיפה, בצדק מבחינתה, לקבוע כיעד את גוש עציון, ולחדש בו את קיבוציה שנפלו בתש"ח.

[2]  היום נטור הוא מושב משותף לחילונים ודתיים, אולם הוא קם כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי וכזה היה בשלושת העשורים הראשונים לקיומו.