הבלוג של אורי הייטנר

בהיאחזות הנח"ל בסיני / להקת הנח"ל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 10.6.13

השבוע מלאו 9 שנים לפטירתה של כלת פרס ישראל נעמי שמר, משוררת, פזמונאית ומלחינה דגולה. האבל הלאומי על מותה של נעמי שמר, היה חסר תקדים בעוצמתו.

בפינה זו השמעתי כבר שירים רבים של שמר, ואף הגשתי תכנית שלמה לזכרה לפני שנתיים. היום אשמיע את שירה האהוב עליי ביותר – "בהיאחזות הנח"ל בסיני".

את השיר כתבה נעמי שמר בשנת 1968, בתום ביקור מרגש בשלוש היאחזויות הנח"ל שהוקמו בסיני – נח"ל סיני, דקלה ונח"ל ים. לדור שלא ידע את... אספר שהיאחזות נח"ל היא יישוב שהוקם ליד הגבול בידי חיילי צה"ל במדים, כחלק מהשירות בנח"ל. מרבית ההיאחזויות אוזרחו והיו ליישובי קבע. כך גם שתיים מן ההיאחזויות בצפון סיני. נח"ל סיני, לימים חלק מחבל ימית, שבה קם המושב נאות סיני של תנועת חירות – בית"ר, שמנחם בגין הצהיר שבכוונתו להתיישב בו כשיסיים את תפקידו כראש הממשלה. כידוע, בגין הוביל את ההחלטה על עקירת יישובי סיני ואת ביצוע העקירה. כך גם היאחזות דקלה, אף היא בחבל ימית, אף היא מושב של תנועת חירות – בית"ר. ההיאחזות השלישית, נח"ל ים, היתה היאחזות מבודדת באזור אל עריש, כ-100 ק"מ מערבה מגוש ההתיישבות של צפון סיני, ליד ימת ברדאוויל, בין אל-עריש לקנטרה. הייתה זו היאחזות שהתמחתה בדיג, ולצד החיילים התיישבו בה גם אזרחים, אולם היא פורקה לאחר מלחמת יום הכיפורים ולא אוזרחה. על היאחזות זו גם שלמה ארצי כתב שיר – "נח"ל ים".

על איזו היאחזות נכתב השיר? מאחר וביקורה של נעמי שמר היה בשלוש ההיאחזויות, כל אחת ניכסה אותו לעצמה. "צולים דגים גדולים על גחלים" זה אנחנו, אמרו נח"לאי נח"ל ים. אולם השיר באמת התייחס באופן כללי לשלוש ההיאחזויות. הקליפ, שהיה להיט היסטרי והוקרן כמעט מידי יום בערוץ היחיד בטלוויזיה, ברייטינג של כמעט 100%, צולם בהיאחזות נח"ל סיני.

השיר מבטא געגוע לארץ ישראלית החלוצית, האידיאליסטית שבה גדלה נעמי שמר בילדותה בקיבוץ, והיא חסרה לה בת"א ובישראל של שנות השישים בה חיה – ישראל החומרנית, הבורגנית, הניהיליסטית. "ארץ ישראל האבודה", היא כינתה אותה, "והיפהפיה והנשכחת".

ופתאום, בביקורה בהיאחזויות הצעירות, עם חיילים הצעירים ממנה בכעשרים שנה, פתאום היא פגשה את ארץ ישראל ההיא בפינה, וכמו אותה ארץ ישראל אליה התגעגעה כל כך, "היא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת". וכשהסתובבה בחדרי החיילים, היא נדהמה לגלות "מעשה כשפים" – "ספרי שירה קטנים על מדפים. שירי רחל, וכוכבים בחוץ" – ספר שיריו הנפלא של אלתרמן והרגישה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ". כל השיר כתוב בפליאה, בתדהמה, של מי שכבר לא האמינה שארץ ישראל הזאת עוד קיימת, ולפתע היא פגשה אותה בהיאחזות הנח"ל בסיני. "אני לא האמנתי לעיניי" היא כותבת. "אני ממש שפשפתי את עיניי". ובהתרגשות גדולה היא אומרת "רציתי לחבק שם את כולם", וללחוש לפרצופים הנבוכים בלשונו של הנביא ירמיהו "מי יתנני במדבר מלון אורחים". אולם בעוד ירמיהו רוצה לברוח מעמו המאכזב אל המדבר, נעמי שמר רוצה להתחבר לבני עמה שבמדבר, כי הם התשובה לאכזבותיה מן החברה הישראלית.

את השיר שרה להקת הנח"ל, בימיה הגדולים ביותר, בתכניתה ה-22 "בהיאחזות הנח"ל בסיני", שהניבה להיטים גדולים נוספים כמו "שיר לשלום" ו"הבן יקיר לי אפרים", כולם בהובלתה של הסולנית מירי אלוני. עוד שרתו באותה להקה הבנים שהקימו לימים את להקת "כוורת" והבנות שהקימו את שלישיית "שוקולד, מנטה מסטיק".

נאזין לקולה הנפלא של מירי אלוני וחברי להקת הנח"ל.

 בהיאחזות הנח"ל בסיני / המון דברים יפים ראו עיני / כמו למשל - חיילת יחפה / וצמתה מוטלת על כתפה. // ובחצר היו החיילים / צולים דגים גדולים על גחלים / המון דברים יפים ראו עיני / בהיאחזות הנח"ל בסיני. // שם כל השרות והדליות והרינות / פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות / עם כל האור וכל הפנאי / אשר ראיתי בעיני. // בהיאחזות הנח"ל בסיני / אני לא האמנתי לעיני / כשראיתי מעשה כשפים / ספרי שירה קטנים על מדפים // שירי רחל ו'כוכבים בחוץ' / כמו לפני שנות אלף בקיבוץ; / אני ממש שפשפתי את עיני, / בהיאחזות הנח"ל בסיני. // בהיאחזות הנח"ל בסיני / אני לא האמנתי לעיני / כשפתאום פגשתי בפינה / את ארץ ישראל הישנה. // את ארץ ישראל האבודה / והיפהפיה והנשכחת, / והיא כמו הושיטה את ידה / כדי לתת ולא כדי לקחת // ואני לא האמנתי לעיני, / בהיאחזות הנח"ל בסיני. // בהיאחזות הנח"ל בסיני, / המון דברים יפים ראו עיני / המון דברים יפים שבגללם / רציתי לחבק שם את כולם. // ללחוש לפרצופים הנבוכים; / הו מי יתנני במדבר "מלון אורחים"? // עם כל השרות והדליות והרינות, / אפסע לאט בתוך שדרת קזוארינות / עם כל האור וכל הפנאי / אשר ראיתי לפני במו עיני במו עיני.

תגובה לאודי מנור

הנחה רבתי עושה אודי מנור לגדעון לוי, הנחה שאין הוא ראוי לה. מנור מבקר את התקפתו המוצדקת של מתי דוד על השתלחותו שלוחת הרסן של התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי בבן גוריון, וטוען לזכותו של התועמלן הנ"ל, שמאמרו התבסס על מחקר של שי חזקני שהתפרסם שבוע קודם לכן במוסף "הארץ".

המחקר של חזקני אמנם היה הטריגר להשתלחותו של לוי בבן גוריון, אולם עיקר המסר היה הצגת מלחמת העצמאות של מדינת ישראל כטיהור אתני. אלה דברי הסתה ודה לגיטימציה כלפי מדינת ישראל, שאינם ראויים לכל הגנה, ואני תמה על אודי שבחר להיות סניגורו של המסית.

ובאשר למחקר של חזקני – קראתי את המאמר במוסף "הארץ". אכן, המחקר ממוסמך מאוד, אך אין במסמכים כדי לאושש את הטענה שבבסיס המחקר, על פיה בן גוריון הורה להיסטוריונים לבדות היסטוריה לצרכי תעמולה. ההיפך הוא הנכון, כל המסמכים וכל הציטוטים שהביא חזקני במחקרו מעידים על ביטחונו המלא של ב"ג שמחקר היסטורי אמתי יאושש את עמדת ישראל וידחה את הטענות כלפיה.

* "חדשות בן עזר"

* מחר, עשרה ביוני, ימלאו 46 שנים לשחרור הגולן. ההר שהיה למפלצת – בסיס של תוקפנות יום יומית נגד מדינת ישראל, יישוביה, אזרחיה וילדיה, היה למפעל התיישבות מופתי ומצליח, פאר העשיה הציונית.

בביטויי החמיצות בתקשורת, ביום השנה לניצחון הגדול של ישראל, יש משהו חולני.

* בהיותי נער בן 15 קראתי בנשימה עצורה את ספרו של יורם קניוק "חימו מלך ירושלים". הספר מתאר סיפור אהבה בלתי אפשרי בין אחות ששירתה בבית חולים חירום מאולתר, במנזר בירושלים, לבין פצוע מלחמה קשה מאוד, שטרם המלחמה – מלחמת העצמאות, היה "מלך ירושלים", אך ופניו התרסקו כליל בקרבות העיר הנצורה. שנים רבות חלפו מאז, ועדיין אני זוכר את הטלטלה וההתרגשות שעורר בי הספר. היה זה ספרו הראשון של קניוק שקראתי ועד היום הוא האהוב עליי בין ספריו.

הייתי חלוק על עמדותיו הפוליטיות של קניוק ובמאמר שכתבתי אשתקד, יצאתי נגד מאבקו להגדיר עצמו כיהודי חסר דת. אולם אהבתי אותו כסופר; אחד הסופרים הטובים בישראל. אתמול הלך קניוק לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* בשבוע שעבר העלה יוסי שריד ב"הארץ" סוגיה חשובה – תשלום כחצי מיליון דולאר (מסתבר שהסכום כמעט כפול) לביל קלינטון בעבור הרצאה בישראל, לכבוד הנשיא פרס. בצדק, שריד מחה נגד הבזבוז המושחת, כחלק מפולחן האישיות חסר התקדים לפרס. בצדק הוא יצא נגד קק"ל – המממן העיקרי של האירוע.

חלף שבוע, ויצא המרצע מהשק. על הכוונת של יוסי שריד הייתה הקרן הקיימת לישראל. במאמרו השבוע, "אל תתרמו להם", הוא כתב על קק"ל: "עבר זמנה, בטל תפקידה, קיומה מיותר. האדמה שעליה וממנה אנחנו חיים, היא כיום 'אדמת מדינה' – לא עוד 'אדמת לאום' – אלא אם מתכוונים להפלות בתחבולות אזרחים ערבים בלתי רצויים, נוכחים כנפקדים". לא הבזבוז המושחת בטריפ החגיגות של פרס מטריד את שריד, אלא זוהי הזדמנות בעבורו, לשרת את הגל הפוסט ציוני של ג'יהאד נגד רעיון ההתיישבות היהודית. לא ביו"ש, בגליל ובנגב.

* בשנת 2013 חלה עליה דרמטית, חסרת תקדים, בהתאגדות ועדי עובדים בישראל. זוהי בשורה חשובה ביותר לכל מי שמאמין בערך היהודי העילאי של ערבות הדדית, בסולידריות חברתית, ב"אדם לאדם – אדם", בצדק חברתי. זהו הישג נוסף של המחאה החברתית 2011, שיש נטיה בלתי מוצדקת לזלזל בה.

האויבים הגדול ביותר של רעיון העבודה המאורגנת, הם מי שמנצלים אותו לרעה - לשחיתות, נפוטיזם, שכר עתק חזירי ושביתות אלימות הפוגעות בציבור הרחב, כמו ועדי חברת החשמל והנמלים. הם מייצגים את היפוכה של הערבות ההדדית – את תרבות הג'ונגל, שבו החזק מנצל את כוחו כדי לחטוף ככל יכולתו. הם בני דמותה של האוליגרכיה הטייקונית. הייתי מכנה את התופעה "סוציאליזם חזירי". אבל... מה הקשר בינם לבין סוציאליזם?

* שר האוצר וראש המפלגה השניה בגודלה בישראל, האיש החזק ביותר בישראל אחרי ראש הממשלה, יאיר לפיד, הגיע למצעד הגאווה, כדי להביע סולידריות עם הקהילה ההומו-לסבית ותמיכה בתביעותיהם. לפני 5 שנים הם לא יכלו לחלום על כך. והנה, הקהל הגיב בגסות רוח ולא נתן לו לדבר. לזה קוראים שכרון כוח. לזה קוראים "הישראלי המכוער". מי שיפגע מכך יותר מכל זו הקהילה עצמה, שהאינטרס שלה הוא להתקבל על כל הקשת הציבורית והפוליטית, ולא להיות מזוהה עם צד אחד בתוכו.

* האם פוטין יתגרש גם מאסד?

* "חדשות בן עזר"