הבלוג של אורי הייטנר

* נתניהו צודק - אני תומך בדעתו של נתניהו על חוק ההסדרה.

נתניהו מתנגד לחוק ההסדרה. לכן הוא סיכל אותו לפני ארבע שנים. לכן הוא ניסה למנוע את ההצבעה עליו. לכן הוא ניסה שוב ושוב לשכנע את בנט ו"הבית היהודי" לא להעלות אותו להצבעה. לכן הוא ניסה להלך אימים על חבריו לקואליציה באיומי בית הדין בהאג ובטענה שכתוצאה מאישור החוק בקריאה ראשונה התקבלה ההחלטה נגד ההתנחלויות במועה"ב (אף שהוא יודע שזה לא נכון). לכן הוא שלח יום לפני ההצבעה את צחי הנגבי לדבר נגד החוק. לכן הוא התרברב יום לפני ההצבעה שהוא לא מתרגש מאולטימטומים, בהקשר של הודעת בנט שהחוק יעלה להצבעה.

אם כך, למה הוא נתן לחוק לעבור?

כי הוא חלש. כי הוא נגרר. כי הוא נעדר אומץ. כי הוא לא מנהיג.

* חוק לגיטימי - כפי שכתבתי בעבר אני מתנגד לחוק. אך אין זה נכון שהחוק הוא סיפוח דה-פקטו כפי שטען הרצוג. ואיני מקבל את הטענה שהחוק הוא לא חוקתי. אין סיבה לבג"צ להתערב בו ולפסול אותו. העובדה שבעיניי החוק הוא טעות, כמו לא מעט חוקים אחרים, אינה הופכת אותו לבלתי לגיטימי.

* לנקודת הקבע - מרום גולן, בכור יישובי הגולן, החל את דרכו בעלייקה, עבר לקונייטרה ומשם לנקודת הקבע שלו בלוע הבנטל. מבוא חמה, היישוב השני בגולן, החל את דרכו בתחנת הרכבת של אל חמה ומשם עבר לנקודת הקבע. היישוב השלישי, עין זיוון, החל בקונייטרה ועבר למקומו הקבוע. וכך מרבית יישובי הגולן, קיבוצים ומושבים, חילונים ודתיים, התיישבו בנקודה זמנית ועברו לנקודת הקבע. וכך קמו גם רבים מיישובי יש"ע.

כאשר התברר לתושבי עמונה שהם יושבים על קרקע פרטית, הם יכלו להגיע במהרה להסכמה עם המדינה, על מעבר לנקודת הקבע ובניית יישובם על אדמת מדינה באופן חוקי, מוסדר ומכובד. ההתעקשות שלהם להישאר בכל מחיר דווקא באותה גבעה, על קרקע פרטית, תיקוב הגבעה את הדין, יצרה טראומה להם ולילדיהם, נזק להתיישבות, פגיעה בחברה הישראלית, וכל זאת כדי שבסוף יעברו לנקודת קבע חוקית ומוסדרת על אדמת מדינה.

לשם מה זה היה נחוץ?

* את מי הם רוצים להרוג – כתובות הנאצה שבהן חיללו החוליגנים האנרכיסטים את בית הכנסת בעמונה, היו: "מוות לציונים" ו"ציונאצים".

למי הם מאחלים מוות? הם לא מאחלים מוות לדב חנין, למשל. גם לא לגדעון לוי או לרוגל אלפר. הרי הללו, בדומה אליהם, אנטי ציונים.

הם מאחלים מוות לי. ולמשפחתי. ולחבריי. ולךָ הקורא. ולךְ הקוראת. ולרוב הגדול של הישראלים.

הם מאחלים מוות לרוב המוחלט של תושבי יש"ע. הם מאחלים מוות לתושבי עמונה, שכביכול באו להיאבק למענם. תושבי עמונה הם ציונים, שבאו לעמונה מתוך ציונות וכדי להגשים את הציונות. לדעתי הם שגו כשהתעקשו להישאר דווקא בנקודה הזאת ולא לעבור לאתר אחר, על אדמות מדינה, ולחסוך מעם ישראל את המראות שחווינו. אולם אין ספק שמדובר בציונים לעילא ולעילא.

אלה שבאו "לעזור" להם, מאחלים להם מוות. אלה שבאו "לעזור להם" הם אויביהם בנפש המייחלים למותם.

לפני 23 שנים, אחרי הטבח במערת המכפלה, פרסמתי ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע, מאמר תחת הכותרת: "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם". הדברים נכונים היום ביתר שאת. אין ליש"ע אויב קשה יותר, מסוכן יותר ומאיים יותר מאשר פורעי הגבעות, מהמחבלים שמבצעים את פשעי השנאה המכונים בכיבוסית "תג מחיר" ומהכהניסטים ועוזריהם.

חובתה הקיומית של ההתיישבות ביש"ע לנהל מלחמת חורמה בתופעה הזאת. בראש ובראשונה - חינוכית ותודעתית, ולא פחות מכך, בשיתוף פעולה ללא סייג עם השב"כ, ובלי ההססנות הגלותית של "הלשנה", "מסירה" וכד'. יצאנו מהגלות, אנו מדינה ריבונית וחובתו הלאומית של האזרח לתרום ככל יכולתו במלחמה נגד הגיס החמישי.  

* אנחנו - איך זה קורה שציונים לעילא ולעילא משתפים פעולה עם אנרכיסטים אנטי ציונים כפי שקרה בעמונה? הגורם לכך הוא אובדן ה"אנחנו". את ה"אנחנו" הישראלי הציוני, החליף "אנחנו" מחנאי. אנחנו - הימין. אנחנו - השמאל. וכאשר ה"אנחנו" הוא מחנה, מי שאינו במחנה הוא "הם". וכך, יש יותר סולידריות כלפי המוטציות, הסוטים והמטורפים שבשולי המחנה מאשר כלפי הרוב הנורמטיבי המוחלט שאינו שייך למחנה, כי הוא "הם". וכך כל מחנה נגרר אחרי שוליו המטורפים והזנב מכשכש בכלב.

הדבר בא לידי ביטוי מוחשי בפרשת המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבאח. התלמידה היא כהניסטית, מעריצה של בן גביר, בן ארי וחבר מרעיהם שה"אידיאולוגיה" שלה היא "מוות לערבים". ורטה הוא אנטי ישראלי, המתהדר בכך שהוא מפגין יחד עם פלשתינאים בקמפיין הדה-לגיטמיציה לישראל באירופה ושותף לפיצוץ הרצאות של נציגי ישראל. בדיון הציבורי, הייתה התיישרות כמעט גורפת של מחנה ה"שמאל" לצד ורטה ושל מחנה ה"ימין" לצד סבאח, במקום שהמיינסטרים הציוני הדמוקרטי ייצא נגד שתי התופעות המזינות זו את זו ומסכנות את הדמוקרטיה הישראלית.

התופעה הזאת מסלימה עקב התנהגותו הבלתי ממלכתית של נתניהו, שחושב שהוא נבנה מהפלגנות המחנאית הזאת ולכן הוא מעודד אותה ומסלים אותה בחוסר אחריות.

הגיע הזמן לשבור את משטר המחנות המסוכן והמזיק הזה ולחדש את ה"אנחנו", את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, שיתעלה מעל השמאל/ימין, מעל החילוניים/דתיים. ובעיקר, יש צורך במנהיגות אחראית, ממלכתית, המחויבת למיינסטרים הזה ותיקח על עצמה לגבש אותו.

* הצל של חצרוני - אמיר חצרוני הוא שונא ישראל קיצוני, שלידו גדעון לוי הוא כמעט ציוני. בתחום הכלכלי הוא הימין החזירי הקיצוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ובנוסף לכך הוא גזען שפל ושונא מזרחיים מובהק. אבל מעל הכל הוא אוהב פרובוקציות. מאוהב בפרובוקציות של עצמו. הפרובוקציה האחרונה – הוא הודיע שהוא מתפקד למפלגת העבודה.

יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג לא התלבט הרבה והודיע מיד על החלטתו לפעול בדרך משפטית כדי לחסום את דרכו של חצרוני למפלגת העבודה. כל הכבוד!

ועכשיו על נתניהו ללכת בעקבותיו ולבצע מהלך דומה לחסימת הבריון הפשיסט "הצל", שהודיע על כוונתו להתפקד לליכוד.

* מועצת הצביעות - אמנסטי: משטר אסד הוציא להורג אלפי אסירים בשנים 2011-2015. באותן שנים היה משטר זה גורם מרכזי במועצת זכויות האדם של האו"ם, שמורכבת ברובה הגדול מדיקטטורות, וכמעט כל מעשיה היו תעשיית גינויים לדמוקרטיה הישראלית על מימוש זכות ההגנה העצמית שלה, וזכותה להגן על אזרחיה מפני פשע המלחמה המתמשך של ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית.

* קטנו עבה ממותני אביו – ממי למד בשאר אסד לטבוח באסירים? מאבא שלו. או שמא הוא קיבל זאת בגֶנים. גם חאפז אסד ערך טבח דומה, "רק" במאות אסירים פוליטיים, מתנגדי המשטר. מה שלא הפריע לראש ממשלת ישראל באותם ימים, אהוד ברק, היום אלוף הציוצים והמשיח התורן, שניסה בכל מאודו, באובססיה חולנית, למסור את הגולן לאסד, לדקלם השכם והערב את המנטרה "חאפז אסד, מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית". סוריה המודרנית... זה אותו ברק, שכשר הביטחון הכריז לפני שש שנים בכושר הניתוח המפורסם שלו, שהפלתו של בשאר אסד היא שאלה של ימים או לכל היותר שבועות.

* לעולם לא עוד – האהדה שלה זוכה מנהיגת הפשיזם הגזעני בצרפת מישראלים, אך ורק מהסיבה שכעת הגזענות והקסנופוביה של הימין הקיצוני האירופי מתמקדות במוסלמים יותר מאשר ביהודים, מעוררת פלצות, ומנוגדת לצו המוסרי והיהודי העליון, שאנו נשבעים לו זה 72 שנים: לעולם לא עוד.

* יחי ההבדל - מה ההבדל הקריטי בין אובמה לצ'מברליין? את צ'מברליין החליף צ'רצ'יל.

* מנהיגת העובדים - כל תגובות הלעג: "מה זה הארגון האנכרוניסטי הזה, ההסתדרות? את מי הוא מעניין? הוא לא רלוונטי" וכו', לא תשמענה עוד אם וכאשר שלי יחימוביץ' תעמוד בראשו.

* קל וחומר - לזכותו של יו"ר ההסתדרות ניסנקורן ניתן לזקוף שני הישגים משמעותיים: העלאת שכר המינימום וקליטת עבדי קבלן כעובדים במגזר הציבורי. אם להישגים כאלה הגענו עם ניסנקורן, ניתן רק לדמיין לאלו הישגים נגיע עם מנהיגה כשלי יחימוביץ' בראש ההסתדרות.

* מעצר שווא? – שופט בית המשפט השלום בפ"ת נזף במשטרה על מעצר שווא של כמעט 24 שעות, של צעיר שלא הוגשה נגדו תלונה ולא היו סימנים מספקים לכך שעבר על החוק. חירות האדם היא ערך מקודש, ומעצר שווא הוא פגיעה נוראה בערך זה. למרבה הצער, יש בישראל יותר מדי מעצרי שווא, ופחות מדי שופטים עומדים מול המשטרה בהגנה על זכותו של האזרח לחירות.

ועם זאת, דווקא במקרה הזה, ספק בידי אם השופט צדק. זאת אני מסיק דווקא מן המידע שנמסר בכתבה ב"קול ישראל" שהייתה חד משמעית נגד המשטרה ובעד השופט. סופר שם על משטרה שהוזעקה לבית בקלנסווה בשל דיווח על אלימות במשפחה. בהגיעה לבית, אמרה האישה שהיה ויכוח בין בני הזוג והיו דחיפות והיא אינה רוצה להגיש תלונה.

לכאורה, בכך צריך היה להסתיים העניין. אלא שהניסיון מלמד על פחד של נשים מוכות מפני בעליהן המכים, ועל אווירה של טרור במשפחה. ודווקא במקרים כאלה, על השוטרים להגדיל ראש מעבר לפרוצדורה היבשה של הגשת תלונה.

כאמור, הכתבה ביומן הבוקר ברשת ב' הייתה מאוד חד-צדדית נגד המשטרה. אותם שדרים הם הראשונים לדקלם את הקלישאה ש"הכתובת הייתה על הקיר", כשזה מסתיים בטרגדיה.

* תבשיל מסריח - מחאה רבתי, שהוציאה לרחובות מאות אלפי אזרחים רומנים, הביאה לביטולו של צו ממשלתי - חוק לעידוד השחיתות, המונע הפללת פוליטיקאים על לקיחת שוחד עד סכום מסוים.

אמנם הניסיון הנואל הזה נכשל, אולם יש מה ללמוד ממנו. אם הוא היה מתקבל, השוחד היה לגאלי. ואף על פי כן הוא לא היה לגיטימי. אולי הוא לא היה מעשה עברייני, על פי החוק היבש, אך הוא לא היה פחות מושחת ופחות בלתי מוסרי כהוא זה.

גם אם מישהו יחליט שגניבה ושוחד הם חוקיים, זה לא יהפוך אותם למוסריים, לנורמטיביים. זה רק יעיד על חולי מוסרי של המערכת הפוליטית הקובעת את החוקים.

ואם אדם היה נתפס כלוקח שוחד, אך לא היה מוגש נגדו כתב אישום כי זה לא פלילי, הוא לא יכול היה להיתמם ב"אין כלום".

על האזרחים להציב בפני המנהיגות רף מוסרי וציבורי גבוה הרבה יותר מהסף הפלילי. לא כל מה שאינו חוקי כשר, ולא כל מה שאינו בשל לכתב אישום, הוא תבשיל שהציבור צריך להסכים לאכול.

* שאלה של גיל – ביקורת נמתחה על מינויו של רונן מנליס לדובר צה"ל. הביקורת לא הייתה על מקצועיותו והתאמתו, אלא על גילו. הוא רק בן 38.

הרמטכ"ל השני של צה"ל יגאל ידין התמנה לתפקידו בגיל 31. זאת, אחרי שניהל בפועל את מלחמת השחרור בהיותו בן 30. המצביא הגדול של מלחמת השחרור, יגאל אלון, היה בן 30. שדרת הפיקוד הבכיר הייתה בשליה שנות העשרים שלה.

קצת עובדות, למען הפרופורציה.

            * ביד הלשון

כנסו – בווצאפים ובפייסבוק הופצה תמונה של שלט ועליו כתוב בגדול "מבצע ענק של פירות יבשים – טובי שבט הגיע". נכון, אני יודע שזו "טעות" מכוונת, אך זה חביב. אהבתי את ההומור. בקטן, בצד, אפילו נכתב ש"המבצע ימשך גם באסרו חג".

אבל לצד הטעויות המכוונות הייתה גם טעות שלהערכתי היא בלתי מודעת, והיא נפוצה  מאוד. "כנסו לא תתאכזבו".

כאשר אני קורא את המילה "כנסו" (ובטוקבקית מצויה: "כנסו כנסו") אני תמה. את מי רוצים ממני שאֲכנס. לכנס את העדר? לכנס כֶּנֶס? כנסו הוא הציווי ברבים של כינס, בבניין פיעל. כינסתי, כינסתם, כנסו.

אבל אם לא רוצים מאתנו לכנס אלא להיכנס, יש לומר: היכנסו. היכנסו הוא ציווי רבים של נכנס, בבניין נפעל. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* התנגדות אנרכיסטית - טענה נפוצה בהקשר של פינוי עמונה, היא: הנה, כרגיל, ממשלת "ימין" עוקרת יישובים. כך היה בסיני, כך היה בגוש קטיף ועכשיו בעמונה. הטענה הזאת נאמרת בכאב ובמחאה בפי אנשי "ימין" מאוכזבים ומתוסכלים, והיא נאמרת בשמחה לאיד בפי אנשי "שמאל". אולם היא אינה אמת.

האמת היא שאין כל דמיון וכל קשר בין עקירת היישובים בסיני ובגוש קטיף (בלי קשר לעמדתי האישית בנושא. גילוי נאות – אני התנגדתי לעקירות הללו, אולם זה לא קשור) לבין פינוי עמונה.

עקירת יישובי סיני ועקירת גוש קטיף, היו החלטות מדיניות על נסיגה משטחים ועקירת היישובים בתוכם. ואכן, היו אלה ממשלות הליכוד שקיבלו את ההחלטות המדיניות וביצעו אותן. ההתנגדות לעקירה הייתה אף היא מדינית ואידיאולוגית, מצד הציבור שהתנגד לאותה מדיניות ושלל אותה.

עמונה היא סיפור אחר לגמרי וכלל אינו קשור. אין כאן נסיגה מיהודה ושומרון. אין זו נסיגה מחֶבֶל בנימין. אין זה מימוש של תפיסה מדינית. מדובר כאן במימוש שלטון החוק – ביצוע פסיקת בג"צ לפנות ממקומם בתים שנבנו על קרקע פרטית בניגוד לחוק. כל ממשלה, ממשלת שמאל או ימין, כפופה לחוק, אינה רשאית לאפשר עבירה על החוק ומחויבת לקיים את פסיקות בית המשפט העליון. בלי העיקרון הזה, לא תתקיים מדינה. ולכן, ההתנגדות לפינוי עמונה, אינה מבטאת השקפה פוליטית ואידיאולוגית לגיטימית, אלא גישה אנרכיסטית.

במקרה זה, ההתנגדות מבטאת גם ביזיון בית המשפט, כיוון שכל אחד ואחד מתושבי עמונה חתם על תצהיר בו התחייב משפטית לא להתנגד, וההתחייבות הזאת הייתה בלתי מותנית.

* בוגד - כל מי שמרים יד, לא כל שכן מיידה אבן או מוט ברזל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר משפריץ אקונומיקה בפניו של איש כוחות הביטחון, הוא בוגד.

* טעיתי - בפוסט שהעליתי בפייסבוק במהלך פינוי עמונה, קראתי לפטר לאלתר את עידו, המג"בניק הסרבן, כפי שראוי לנהוג בכל סרבן. זמן לא רב לאחר מכן, העליתי פוסט שבו חזרתי בי. כנראה הושפעתי מתעמולת האנרכיסטים שהציגו אותו כסרבן וניסו להציגו כגיבור. אחרי שצפיתי בטלוויזיה, השתכנעתי שמדובר בסך הכל בשוטר חלש שנשבר. אפשר לבחון האם הוא כשיר לתפקידו, האם יש בו החוסן הנפשי הנדרש כדי להיות מג"בניק, אך אין להתייחס אליו כאל סרבן.

* אויב - כתובות "מוות לציונים" ו"ציונאצים" של החוליגנים המטורפים שתקפו את אנשי כוחות הביטחון ופצעו עשרות מהם, מבהירה למה התכוונתי כאשר כיניתי כל מי שמרים יד, לא כל שכן אבן, על איש כוחות הביטחון - בוגד. מדובר באויב.

אין לי ספק שתושבי עמונה סולדים מהם, אך מה הם חשבו שיקרה, כאשר הם קראו לכל מי שיכול לבוא להצטרף אליהם?

* חוסר מנהיגות - ראש ממשלה שמפחד להוקיע את החוליגנים שפצעו עשרות אנשי כוחות הביטחון באלימות ברוטלית, שובר שוב ושוב את שיאי חוסר המנהיגות של עצמו.

* מחדל משטרתי - בפינוי עמונה נעצרו 13 אנרכיסטים חוליגנים. משמעות הדבר, היא שעשרות פורעים מסתובבים חופשי ויכולים להמשיך לפגע. זהו מחדל משטרתי חמור.

* פסוקו של יום - הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו (פרקי אבות).

* להקים את עמונה מחדש - החלטתו של נתניהו להקים את עמונה מחדש באתר חדש, על אדמת מדינה, נכונה ומוצדקת. ראוי היה להגיע לפתרון הזה מראש, ולא להידרדר למראות המיותרים כל כך, שראינו בימים האחרונים.

הביקורת על החלטתו, היא ש... אוי אוי אוי, שוד ושבר, לראשונה אחרי שנים רבות מקימים התנחלות חדשה. נו, מה הבעיה? אין כל פסול בהקמת יישובים חדשים. אני יכול לחלוק על החלטה זו או אחרת, להקים יישוב במיקום ספציפי, אך בעיקרון – יש להקים יישובים חדשים. אולם במקרה זה, כלל אין המדובר ביישוב חדש, אלא בהעתקת עמונה לאתר חדש.

* ציטוט - "הדבר מחייב לשוב ולהידרש לדמותו של ג'ובראן, עם כל אי הנוחות שבדיון הפרסונאלי... זה המקום לשאול: האם היותו של שופט ערבי מחייבת אותו לפסוק תמיד נגד מערכת הביטחון ובעד ערבים... עצם היותו של ג'ובראן ערבי, פירושה שהוא בחזקת עבריין... מבחינתי זו נותרה האמת, ואין בלתה... אין מנוס מלהזכיר: יש בעיה עם ג'ובראן. חייבים לדבר על ג'ובראן... מאמצי השמאל ונשיאת בית המשפט מרים נאור נועדו להכניס לבית המשפט העליון עוד ג'ובראנים... עלול ג'יבראן להתמנות לנשיא בית המשפט העליון".

איך תגדירו את הציטוטים הללו? נכון. צודקים. אני חותם על ההגדרה המדויקת.

הציטוטים הללו הם מתוך פשקוויל נאצה והסתה של אורי משגב נגד שופט בית המשפט העליון, בשינויים קלים. השינויים: במקום ג'ובראן – סולברג. במקום ערבי – מתנחל. במקום שמאל – ימין. במקום נשיאת בית המשפט מרים נאור – שרת המשפטים איילת שקד.

היטבתם להגדיר את הזוועה.

* למען המדינה - כל מי שיש לו הבנה מינימלית בפוליטיקה ובמדינאות מבין, ששיחת הפיוס שניהל ריבלין עם נשיא מקסיקו הייתה בשליחותו של נתניהו וכל מילה שנאמרה בה, תואמה מראש וסוכמה לפרטי פרטיה בין הנשיא ורוה"מ.

כשריבלין נטל על עצמו את המשימה המדינית הזאת, הוא ידע שהיא תחריף את ההסתה הימננית נגדו, והוא ידע שנתניהו לא יגבה אותו אלא ישמור על שתיקה בקריצה, שתעודד את ההסתה. הוא ידע שביצוע השליחות המדינית מטעם נתניהו, תוצג כחתירה של הססססמולן תחת ראש הממשלה הגבר-גבר שצייץ באומץ את האמת. ריבלין ידע, אך למען טובת המדינה היה מוכן לשלם את המחיר.

* צו נשיאותי - ממשל טראמפ יצא נגד הרחבת ההתנחלויות. טוב שלא חתם על צו נשיאותי.

* השולף הכי פזיז במערב – כאשר אני קורא את דברי ההערצה בימין הישראלי למשיח השקר טראמפ, אני מצטמרר.

* אם תיקח מהם את השנאה - כשאני קורא את פוסטי הבוז, הלעג והשנאה להרצוג, עם אשפוזו, אני מקלל את היום שהמציאו את פייסבוק. כל כך טוב היה להיות תמימים, ולא להכיר את התופעה הזאת; את אותם אנשים שאם תיקח מהם את השנאה לא יישאר מהם כלום (כי אין כלום).

* בתמימותנו - בלי הפייסבוק, בתמימותנו לא היינו מודעים לתופעה מעוררת החלחלה, של ישראלים יהודים, יהודים! (ששכחו מה זה להיות יהודים) המייחלים לכך שמנהיגה ניאו נאצית תהיה נשיאת צרפת.

* חנינה - למרות שהוא יצא בזול, אני בעד חנינה לאולמרט. אבל רק אחרי שהוא יפסיק לשקר ולהכחיש, יודה ויתנצל בפני הציבור הישראלי על פשעיו.

* בחזרה לקיבוץ – לפני 12 שנים החליט קיבוץ בית העמק בגליל המערבי להפוך מקיבוץ למושב עובדים. ביום שישי האחרון החליט מושב בית העמק להפוך בחזרה לקיבוץ. שינוי מסוג זה מחייב רוב של לפחות 2/3 בקלפי.

בית העמק לא יהיה קיבוץ שיתופי, אלא קיבוץ מופרט, או כפי שהדבר מכונה בתנועה הקיבוצית "קיבוץ מתחדש", בדומה לכ-3/4 מן הקיבוצים.

החשיבות הרבה של המהלך, היא המסר שתהליכי ההפרטה ופירוק הקיבוץ אינם בלתי הפיכים, כפי שלעתים נדמה. יש היום בתנועה הקיבוצית מגמה חזקה של הידוק היחד, הקהילתיות והערבות ההדדית בקיבוצים שהופרטו. ברבים מהם יש מגמות של חיפוש דרך אמצע בין הקיבוץ השיתופי שהיו לבין הקיבוץ המופרט אליו הפכו. ברבים מן הקיבוצים המופרטים יש תחושה שהשינוי הרחיק לכת מעבר לרצוי, שהחברה איבדה הרבה מיופיה, ממשמעותה ומהותה וחיפוש דרך לתקן חלק מן הנזק.

כנראה שהידיעות על מותו של הקיבוץ היו מוקדמות מדי ומוגזמות מדי.

אגב, הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, הוא קיבוץ שיתופי, והוא נמצא בתנופת צמיחה דמוגרפית חסרת תקדים. מספר הפונים לקליטה הוא גדול מאוד, פי כמה וכמה מיכולת הקליטה שלנו, ואנו בוחרים מבין הפונים את המתאימים ביותר לאורח החיים ההתיישבותי שיתופי.

* עסקני הטישו – ביום שישי בבוקר, התראיינתי לתכנית התרבות של ענבל גזית וחן ליברמן בגל"צ, בנושא התרבות בפריפריה. מאזיני גל"צ, שרגילים לשמוע את עסקני הטישו שבכיינותם אומנותם, הופתעו לשמוע נציג פריפריה שמשדר גאוות יחידה.

* ארץ ישראל היפה - במלאת שלושים למותו של רס"ן חגי בן ארי, מפקד סיירת צנחנים שנפצע פציעה אנושה ב"צוק איתן" ונפטר אחרי שנתיים וחצי, נערך במדרשת הגולן בחספין ערב שירה וסיפורים עליו ולזכרו. בני משפחה, חבריו ממושב נוב, חבר לצוות שלו בסיירת ומפקדיו, ובהם ראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי סיפרו על האיש המיוחד הזה. היה זה ערב עצוב ומצחיק, קשה ומרגש. חגי היה התגלמות המושג מלח הארץ – הוא ומשפחתו שהינה התגלמות המושג ארץ ישראל היפה.

אחה"צ נערך טקס אזכרה וגילוי מצבה. אביו ובנו של חגי אמרו "קדיש". "קדיש" מפיו של ילד בן תשע, זה דבר שהלב אינו יכול להכיל.

            * ביד הלשון

גוש עציון – לאחר נפילתו של הצוער ארז אוריאל בפיגוע הדריסה בירושלים, הקדשתי את הפינה ליישובו אלון שבות. הפעם ארחיב את היריעה לגוש היישובים שאלון שבות הוא חלק ממנו – גוש עציון.

מה מקור השם? הצליל נשמע תנ"כי. עציון. אכן, בתנ"ך מופיע השם עציון, אך ללא כל קשר לאזור יהודה, אלא דווקא למפרץ אילת. עֶצְיוֹן גֶּבֶר הייתה עיר נמל, כנראה סמוך לעקבה. לכן, שדה התעופה הצבאי שפעל בבקעת הירח שבסיני, סמוך לאילת, עד הנסיגה מסיני, נקרא עציון (סיבה נוספת לשמו של שדה התעופה היא ש"עציון" היה הקוד העברי לשדה התעופה בצ'כיה, שממנו המריאו המטוסים הראשונים של חיל האוויר במלחמת השחרור).

אז איך זה מתקשר לגוש עציון? לא מתקשר. העציון של גוש עציון הוא תרגום מגרמנית והוא שם של אדם.

עציון הוא שמו העברי של שמואל צבי הולצמן, שרכש מערביי הר חברון אדמות רבות ובהן האדמות שמדרום לירושלים, בין בית לחם לחברון, באזור הקרוי על שמו גוש עציון. הוא הקים את חברת "אל ההר" והחל ליישב את האזור, אולם הניסיון נגדע במאורעות תרצו-תרצט (1936-1939). הגוש הוקם ב-1943 בידי תנועת הקיבוץ הדתי שהקימה את כפר עציון ובשנים הבאות את משואות יצחק ועין צורים ותנועת "השומר הצעיר" שהקימה את קיבוץ רבדים.

גוש עציון נפל בתש"ח, אולם לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, לפני יובל שנים, הוקם מחדש כגוש התיישבות לתפארת. היום חיים בגוש עציון 70,000 יהודים, ביישובי המועצה האזורית גוש עציון ובמועצות המקומיות ביתר עילית ואפרת.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

איתן ברושי: עוד קדנציה באופוזיציה – מפלגת העבודה עלולה לסיים את תפקידה

אם לא נחזור לשורשים ולדרך של בן גוריון ורבין, אנו נמצא עצמנו שמאלה ממרצ ועם פחות מהמנדטים שלה

מאת – אורי הייטנר

בעוד חודשיים ימלאו שנתיים לחברותו של איתן ברושי בכנסת. פרישתו מתפקיד מזכ"ל התק"צ באמצע הקדנציה למען ההליכה לכנסת, עוררה ביקורת והייתה שנויה במחלוקת בתנועה. לטענת איתן, הסוגיה הייתה שנויה במחלוקת גם בינו לבינו, בלבטים שלו טרם קבלת ההחלטה.

"התלבטתי על עזיבת תפקיד המזכיר", נזכר איתן. "התמודדתי על תפקיד המזכיר, ניצחתי בבחירות ועזבתי אחרי שנתיים. הייתה לי התלבטות אישית וציבורית. זו הייתה הכרעה קשה. היה לי קושי להיפרד מהתנועה ומהחברים ולעזוב תפקיד שאהבתי. את ההחלטה קיבלתי בדקה ה-90, שעה לפני סגירת ההרשמה לפריימריז. הבחירות לא היו צפויות. למדתי בחיים שתמיד 'זה לא הזמן'. תמיד הדברים לא קורים בזמן המתאים לנו ולעתים צריך לקבל החלטות קשות".

איך אתה רואה את ההחלטה הזאת ממרחק הזמן?

"אני מרגיש טוב עם ההחלטה. במבט לאחור, זו הייתה החלטה נכונה. הנוכחות שלי בכנסת  חשובה. אני עושה כמיטב יכולתי לשרת את המרחב הכפרי ולתרום למחנה הציוני הן בנושאים המדיניים ביטחוניים והן בנושאים הכלכליים חברתיים".

            הקיום וטעם הקיום

ברושי חבר בוועדות הכספים, החינוך, ביקורת המדינה וצדק חלוקתי. "בוועדת הכספים אני עוסק בקיום ובוועדת החינוך – בטעם הקיום". עיקר פועלו הוא מאבקים למען ההתיישבות העובדת, החקלאות, הגליל והנגב, המועצות האזוריות, המגזר היצרני. הוא הגיש כעשרים הצעות חוק בנושא, הנמצאות בשלבים שונים של התהליך. הוא נאבק בנושאים כמו הביטוח הלאומי והמיסוי בקיבוצים – "הצלחנו למנוע את חיסול התנועה הקיבוצית באמצעות רואי חשבון", חוק המים, הטבות המס בפריפריה, הגנה על החינוך ההתיישבותי, תכנית פיתוח הגליל, הצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית על מצב החקלאות. הוא נאבק לקידום נושאים שבהם הוא מאמין ומנהל קרבות בלימה נגד מגמות שעלולות לפגוע בהתיישבות ובמגזר היצרני. "בתקציב הקודם הצלחנו להוציא מחוק ההסדרים חמש רפורמות שהיו עלולות לפגוע פגיעה קשה בהתיישבות".

התנועה הקיבוצית הקפידה לאורך השנים לא להצטייר כ"מפלגה אגררית", כמפלגה סקטוריאלית המייצגת את המגזר. להיפך, שליחיה הפוליטיים הציגו עצמם כנושאי דגל האחריות הלאומית הכוללת; כנציגי תנועה חלוצית ההולכת לפני המחנה. ברושי מציג מגאווה את פעולותיו למען המגזר החקלאי וההתיישבותי.

אתה ח"כ סקטוריאלי? עיקר תפקידך הוא לייצג מגזר?

איתן מסרב לקבל את ההגדרה. הוא רואה במאבקיו למען ההתיישבות מאבק לאומי על פניה של מדינת ישראל. "יש שינוי גדול במדינה בשנים האחרונות. נוצרה שחיקה גדולה מאוד במעמד ההתיישבות והחקלאות. סדר העדיפויות השתנה. כאשר רמי לוי מתכבד בהדלקת משואה ביום העצמאות – זה סימן למדינה שאיבדה את דרכה. שחטנו את כל הפרות הקדושות ונשארנו עם עגל הזהב. אנחנו חוזרים להיות עם של סוחרים. הורינו באו לארץ ישראל כדי לחזור לעבודה, לחזור לאדמה. זו הדרך למימוש הריבונות שלנו בארץ. ופתאום היבואן עדיף על היצרן. בשם המאבק ביוקר המחיה, מוכנים לסכן אזורים שלמים בארץ ובראשם הגליל והנגב. המאבק שאני מנהל אינו מגזרי. זהו קרב על דמות החברה הישראלית".

אני מודה שיש לי קושי עם המסר. הורינו עלו לארץ תחת הדגל של הפיכת הפירמידה, כדי שנהפוך לעם שהמבנה התעסוקתי שלו יהיה מבנה נורמלי, כבמדינות המתקדמות והמפותחות ביותר. היום, בחלוף מאה שנה, המבנה התעסוקתי בעולם המתקדם השתנה מאוד.

שאלה אחת שהפניתי לאיתן הוציאה אותו משלוותו. אולי אנחנו מנהלים מלחמת מאסף נגד שינוי שאי אפשר למנוע אותו? אולי במקום להילחם על החקלאות המסורתית, עלינו להשתלב במגמת השינוי ולהתאים את עצמנו אליה; לשנות את אופי החקלאות, לפנות לחקלאות מתוחכמת, חדשנית?

"אין יותר חדשנית ומתוחכמת מהחקלאות הישראלית", קובע איתן נחרצות. "החקלאות הישראלית תמיד התאימה את עצמה לכל השינויים הטכנולוגיים. לכן היא כל כך מבוקשת בכל העולם. אין לישראל נכס אסטרטגי בכל העולם, בעיקר בעולם המתפתח, כמו החקלאות. החקלאות הישראלית היא רבת הישגים. כשהמדינה קמה החקלאות האכילה 600,000 איש. היום היא מאכילה באותה קרקע ובפחות מים יותר משמונה מיליון ורבע איש. זה הישג אדיר. הבעיה אינה בחקלאות, אלא בכך שהשתנה חוט השדרה הרעיוני של מקבלי החלטות בישראל. נושא יוקר המחיה השתלט על כל החשיבה. צריך להוריד את העלויות של המוצרים החקלאיים, אך לא לייבא תוצרת מכל העולם על חשבון התוצרת שלנו". 

האם המסר הזה יכול לשמש מענה לדרישת הציבור להוריד את יוקר המחיה? האם נכון שנהיה במקום נגטיבי לדרישה הזאת? האם לא ניפגע אם נצטייר כאבן נגף בפני הנושא שעליו מחו מאות אלפים לפני חמש שנים וחצי?

"הורדת יוקר המחיה היא מטרה חשובה, ואנחנו תומכים בה. השאלה היא איך עושים זאת. הדרך להוזיל את מחירי התוצרת היא טיפול בפערי התיווך. זאת הבעיה. החקלאים מתפרנסים בקושי והמחיר לצרכן ברשתות גורם ליוקר המחיה. מי שמתעשר אלה המתווכים. אנחנו מעלים פתרונות לבעיה. יותר מפעם אחת הצענו להקים שוק סיטונאי, אבל עד עכשיו הצעותינו נדחו".

            לא אופוזיציה למדינה

איתן ברושי לא ניחן במזג אופוזיציוני. עיקר פעולתו אינה מחאתית, אינה נגד השלטון, אלא מאבק פרגמטי לקדם את הנושאים בהם הוא מאמין, כולל שיתופי פעולה ובריתות עם גורמים בקואליציה, עבודה עם הממשלה, שיחות עם ראש הממשלה, עם שר האוצר ושר החינוך, במטרה להשפיע על ההחלטות. "אנחנו אופוזיציה לממשלה", אומר איתן, "לא אופוזיציה למדינה".

המחנ"צ טעתה כשלא הצטרפה לממשלה?

"זה לא אקטואלי היום. כשהיה אקטואלי, הייתי בעד. כעת נראה שהבחירות מתקרבות ותפקידנו להחליף את הממשלה".

באשר לעתיד, עמדתו נחרצת. "מפלגת העבודה צריכה להוביל או להיות שותפה בממשלה שתקום. באופוזיציה היא עלולה לסיים את תפקידה".

לצד פעולתו למען ההתיישבות והחקלאות, איתן ברושי פעיל גם בנושא המדיני ביטחוני. הוא תובע לקיים משאל עם על סוגיית שתי מדינות לשני עמים או מדינה אחת, שתהיה דו לאומית.

למה משאל עם?

לטענתו של איתן, הכנסת אינה משקפת את עמדות הציבור בנושא המדיני. על פי הסקרים, יש רוב ברור בעד הפרדה בינינו לבין הפלשתינאים, כולל רבים ממצביעי הימין. "המתפקדים ימניים יותר מהמצביעים, וכך הליכוד הקצין ימינה ויחד עם הבית היהודי הוא מוביל מדיניות קיצונית, שעלולה להפוך אותנו למדינה דו לאומית. משאל עם יבטא את מה שרוב העם באמת רוצה".

אני תומך בוויתורים טריטוריאליים, אך מתנגד בתוקף לוויתורים בבקעת הירדן. איך אני אמור להצביע במשאל כזה, שאיני יודע מה הוא אומר על עתיד בקעת הירדן?

"אם נהיה מדינה דו לאומית, אין משמעות לבקעת הירדן. אם במשאל עם יוכרע בעד הפרדה, יהיה דיון על הפרטים, על הגבולות, ושם תהיה משמעות למאבק למען בקעת הירדן".

משאל עם, בעיניי, הוא רעיון מצוין כאשר מצביעים על נושא מוגדר – למשל על הסכם שלום שכל הפרטים שלו ידועים. לא הולכים למשאל עם על שאלה תיאורטית. מבחינתי, להצביע בעד רעיון "שני המדינות" כרעיון אמורפי, ולהשאיר פתוח לדיון עתידי את שאלת בקעת הירדן, זה כמו לקפוץ מהקומה העשירית, ולהצהיר בחגיגיות בקומה החמישית שבינתיים הכל בסדר.

עם זאת, אני מסכים עם הביקורת החריפה שמתח איתן על מפלגתו וההיסחפות שלה לעמדות יוניות קיצוניות.

"כפי שבליכוד ובימין המתפקדים קיצונים יותר מן המצביעים, כך המצב גם במפלגת העבודה ובשמאל", טוען איתן. "מפלגת העבודה הלכה שמאלה מדי, וזאת הסיבה לירידה בתמיכה בה. על מפלגת העבודה לעצב מחדש את תעודת הזהות הרעיונית שלה, ומיד לאחר מכן לבחור יו"ר שיתאים לתעודת הזהות הזאת". 

ההליכה שמאלה מדי, טוען איתן, מרחיקה ממפלגת העבודה את הציבור ומנציחה את שלטון הימין. "מי שלא יציג מדיניות של לפחות שמירה על הגושים, יקבל את שלמות הארץ שמשמעותה מדינה דו-לאומית. אני מנסה להסביר זאת גם לח"כים של מרצ. אם תוותרו על גוש עציון, תקבלו את שלמות הארץ. אסור להתפשר על הביטחון. הביטחון הוא תנאי לכל הסדר מדיני".

ברושי מציג שלושה עקרונות שעליהן יש לבסס את התפיסה המדינית של מפלגת העבודה: ביטחון, התיישבות, פשרה. "אין פשרה על הביטחון. אין מדינה בלי התיישבות. אבל אי אפשר להבטיח את הביטחון וההתיישבות בלי חלוקת הארץ. אבל הפשרה צריכה להיות ברוח רבין".

"ברוח רבין". נשמע לי מוכר. אני מעיין בנאומו הפרוגרמטי האחרון של רבין לפני הרצח, בו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים. הייתי שקט אילו ידעתי שאלו הקווים האדומים של נתניהו. "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967... ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... בקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה... גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". במשאל עם על מורשת רבין הייתי מצביע בעד, ללא היסוס. אבל...

איפה מפלגת העבודה ואיפה מורשת רבין...

"מפלגת העבודה של בן-גוריון ורבין היא מפלגת מרכז שמאל. היום יש נטיה מוגזמת שמאלה בתחום המדיני. בעבר היינו יותר מאוזנים. לכן על מפלגת העבודה לקבוע את תעודת הזהות הרעיונית שלה. לא בהכרח כל מי שהיום במפלגת העבודה יוכל להתאים למסגרת הזאת. המפלגה צריכה להיות פלורליסטית, תמיד היו בה יונים וניצים, אבל עליה לקבוע קווים אדומים. אם לא נחזור לשורשים ולדרך של בן גוריון ורבין, אנו נמצא עצמנו שמאלה ממרצ ועם פחות מהמנדטים שלה".

לאור המצב העגום של המחנ"צ בסקרים, האם הרצוג יכול להמשיך לעמוד בראש?

קשה היה להוציא מאיתן אמירה ברורה בנושא. "תמכתי בהרצוג בשלבים שהיו עד היום. את דעתי על היו"ר הבא אקבע על פי המועמדים שיהיו. יש מקום גם למועמדים חדשים, מן החוץ. אבל קודם כל צריך לגבש את תעודת הזהות הרעיונית".

צבא ההגנה לאדמות ישראל

ברושי מעריך שהבחירות קרובות, והוא קורא לחברי הקיבוצים ואנשי ההתיישבות להתפקד בהמוניהם למפלגת העבודה. "זאת המפלגה שחברי הקיבוץ מזדהים אתה, בשל מרכיבי הביטחון, ההתיישבות, הפשרה והחתירה לרוב יהודי ומדינה דמוקרטית. זו המפלגה שנאבקת למען ההתיישבות. ההתיישבות היא צבא ההגנה לאדמות ישראל. אין כתובת טובה יותר ממפלגת העבודה וממני, להתמודד על זה".

ברושי קורא למעורבות רבה יותר של חברי הקיבוצים בפוליטיקה וקורא לחברים לקחת אחריות ומנהיגות ולהשתלב במוקדי השפעה בקיבוצים, בתנועה, במועצות האזוריות, בשירות המדינה ובפוליטיקה. וכמובן בצה"ל. "ההתיישבות והתנועה הקיבוצית בשנים האחרונות הם בגידול וצמיחה, למרות המשברים שהיו. התנועה מתרחבת. הבחירה של אדם בהתיישבות ובקיבוץ היא אישית. היום אי אפשר לשלוח אנשים להתיישבות וטוב שכך. אנשים בוחרים מרצונם איפה לחיות. אבל כדי לאפשר לאדם הבודד לבחור בהתיישבות, יש צורך בשינוי;  במדיניות ממשלתית שתעודד את ההתיישבות. ולכן חשוב שנהיה בהנהגת המדינה. זה חשוב היום יותר מבעבר". 

* "ידיעות הקיבוץ"