הבלוג של אורי הייטנר

מי ראוי להיות אדריכל בישראל? מיהו בעל הכישורים המקצועיים המתאימים?

למשל... מי שחושב שגילה אינה חלק מירושלים. מכל מקום, מי שחושב שגילה היא חלק מירושלים (עובדתית, היא חלק מירושלים, אבל מה חשובות העובדות?) לא יתקבל למגמת אדריכלות ב"בצלאל" בירושלים.

צעירה, תושבת גילה, שביקשה להתקבל למגמה, לא התקבלה. לא זו בלבד שהיא תושבת גילה, בראיון הקבלה היא גם לא השיבה את התשובה "הנכונה" לשאלה "האם לדעתה גילה היא בכלל חלק מירושלים?"

מן הסתם, "בצלאל" יכחישו שתשובתה על השאלה הזו היא הסיבה לאי קבלתה. הם יספרו, בוודאי, שהסיבות הן אחרות לגמרי, היא פשוט "לא מתאימה". אבל קשה שלא לחשוד בהם, במניעי הפסילה, כאשר בראיון קבלה למוסד, כאשר עמדה מולם צעירה חסרת ניסיון וביטחון ומי שאמורים לקבוע את עתידה האקדמי והמקצועי, שאלו אותה את השאלה הפוליטית הבוטה הזאת. כל אדם סביר יבין, שמי ששאלו בראיון קבלה שאלה כזו, לא עשו כן בתמימות.

צעירה אחרת, תושבת היישוב הקהילתי רקפת שבגליל, נשאלה בידי ועדת הקבלה של "בצלאל" לדעתה על ועדות הקבלה. כידוע, מתקיים מסע הסתה חמור נגד ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב, המתמקדת בדה-לגיטימציה לזכותה של קהילה לבחור את חבריה, תוך סילוף מהותן, תפקידן ואופן פעולתן של ועדות הקבלה. והנה, יושב לו הטריבונל הקובע האם אותה צעירה תוכל להגשים את חלומה האישי, המקצועי והאמנותי ולהיות אדריכלית, ושואל אותה לדעתה על המוסד הקיים ביישוב שלה, והיא יודעת שהוא מהווה יעד למתקפות מצד מי שיודעים מה "נכון" לחשוב.

מה תעשה אותה צעירה? האם היא יודעת שצעירה אחרת, שלא השיבה "נכון" על השאלה בנוגע לגילֹה, לא התקבלה ללימודים?

ישראל היא מדינה דמוקרטית, הנושאת את דגל החופש האקדמי. אין ניגוד בוטה יותר לחופש הדמוקרטי, מטריבונל קומיסארים הממיין את תלמידיו על פי השקפותיהם הפוליטיות, וקובע את עתידם המקצועי על פי התיישרותם לפי צו הפוליטיקלי קורקט.

החופש האקדמי מעודד נון-קונפורמיזם, מחשבה יוצרת, ערעור על מוסכמות, חשיבה מחוץ לקופסה, הפריה אינטלקטואלית ואידיאולוגית המבוססת על ריבוי דעות. והנה, ב"בצלאל" בוחנים את התלמידים האם הם חושבים על פי מה ש"נכון" בעיני מנהלי המוסד. מי ראוי להיות אדריכל, על פי "בצלאל"? מי שחושב "נכון". או, לחלופין, אנוס היודע לדקלם היטב את מה שמצפים ממנו. ומי שכבר בראיון הקבלה יודע להשיב את התשובות הנכונות, מן הסתם ייטיב לדקלם אותן לאחר תהליך האינדוקטרינציה שיעבור במוסד, כך שהוא לבטח מתאים למקצוע.

מנהלת "בצלאל" אווה אילוז, כתבה מסה ארוכה בגיליון האחרון של מוסף "הארץ", בה התמודדה עם השאלה מדוע הישראלים הם צייתנים כל כך. האמת היא, שאפיון הישראלים כצייתנים, מנותק מן המציאות עד גיחוך. אולם קשה לאילוז להתמודד עם התופעה של ההתגייסות לצה"ל במוטיבציה גבוהה, ולכן היא בנתה מגדל קלפים פסבדו-פילוסופי ופסבדו-פסיכולוגי על צייתנותם של הישראלים.

היא הציגה את הצייתנות הזאת בשלילה מוחלטת. והנה, מסתבר שהמוסד שהיא עומדת בראשו, מטפח צייתנות וכניעוּת בקרב תלמידיו, ועמידה בקריטריון המקצועי של יכולת לדקלם את הסיסמאות "הנכונות".

מי יִגְלֶה עפר מעיניך, בוריס שץ, חלוץ העליה השניה, מייסד "בצלאל" - כאבן יסוד בהגשמת הציונות?

* "ישראל היום"

בטורו האחרון ב"בשבע" ביקש ידידיה מאיר שיפסיקו עם ההשוואה בין הערבים לחרדים והביא את הסיפור הבא:

הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית בתקופת המנדט ומבכירי המתנגדים החרדים לציונות, קיבל פעם הצעה מהמופתי של ירושלים. המופתי ביקש ממנו לשתף אתו פעולה נגד האויב הציוני. "שנינו הרי נגד הציונים", אמר חאג' אמין אל חוסייני, "אז בוא נילחם בהם ביחד". הרב זוננפלד סירב כמובן והסביר למופתי את הכול, אבל ממש את הכול, במשפט מחץ אחד: "אתה נלחם במה שיהודי בציונות, אני נלחם במה שגויי בציונות".

מה גויי בציונות, נגדו נלחמו זוננפלד ועדתו?

מצוות יישוב ארץ ישראל, עליית יהודים לארץ ישראל, מדינה ריבונית לעם היהודי, ביטחון ליהודים והגנה על חיי היהודים ועל רכושם, חידוש השפה העברית, החייאת התנ"ך, יצירה יהודית עברית נפלאה, גאווה יהודית.

איך אומרים ביידיש "חוצפה"?

* "חדשות בן עזר"

בדיון הראשון של ועדת פרי, ועדת השרים לשוויון בנטל, העלה השר עמיר פרץ לדיון את סוגיית ישיבות ההסדר, והעובדה שהשירות הצבאי של תלמידיהן מקוצר. אמר, ורץ לספר לחבר'ה, כלומר לעיתונאים. נחום ברנע ועיתונאים אחרים קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. הנה, הזדמנות לסנוט בציונות הדתית ולהביך את נפתלי בנט ו"הבית היהודי". המשוואה ששרטט עמיר פשוטה. החיילים הרגילים משרתים שלוש שנים. החרדים משתמטים ואינם משרתים כלל. ישיבות ההסדר משרתים מחצית התקופה ולכן הם חצי משתמטים. שוויון בנטל? שישרתו כמו כולם.

שאלת ישיבות ההסדר ואורך תקופת שירותם בהחלט ראויה לדיון ואינה מובנת מאליה. אולם ההצגה הזאת, בדיון הזה, חוטאת לאמת וחוטאת לבני"שים, כפי שמכונים בצה"ל בני ישיבות ההסדר. לאמתו של דבר, תלמידי ישיבות ההסדר הם היפוכם של החרדים המשתמטים.

בעוד החרדים מציגים סתירה בין שירות צבאי ללימוד תורה, ישיבות ההסדר הן ההוכחה שאין כל סתירה בין השניים. עובדה, לומדי התורה בישיבות ההסדר, שלבטח אינן נופלות ברמה וברצינות שלהן בלימוד התורה מן הישיבות החרדיות, משרתים בצה"ל; כולם, גם העילויים שבהם, גם הרבנים, גם מי שיהיו גדולי התורה.

אך אין המדובר רק בעצם השירות הצבאי, אלא באיכותו. כל תלמידי ישיבות ההסדר בעלי כושר קרבי משרתים כלוחמים קרביים. שעה שהחרדים משתמטים, הם מסכנים את חייהם. בשעת מלחמה, כאשר בני הישיבות החרדיות יושבים בישיבות, הם נלחמים, ורבים מהם אף נפלו בקרב או נפצעו. איזו מין השוואה מרושעת היא זו?

באותו שבוע שבו עמיר פרץ בסיוע התקשורת יצר את מצג השווא אודות הבני"שים כ"חצי משתמטים", קראתי בדף הפייסבוק של הרב יובל שרלו ברכה לארבעה מתלמידי הישיבה שלו, שהיו בין החיילים המצטיינים שהוזמנו לבית הנשיא ביום העצמאות. ארבעה חיילים מצטיינים, בשנה אחת, מאותה ישיבה. עובדה זו מנוגדת לכל כללי הסטטיסטיקה. היא מעידה על המוטיבציה האדירה של הבני"שים בשירותם הצבאי. כל מי שזכה לשרת עם בני ישיבות ההסדר מודע לעובדה הזו.

ההשוואה של בני ישיבות ההסדר למשתמטים החרדים עושה להם עוול חמור. ההשוואה המתאימה יותר היא לנח"לאים. כמו בני הישיבות, גם הנח"לאים משרתים שירות ארוך יותר, אך חלקו הצבאי בפועל, קצר יותר.

כנח"לאי, שירתתי שלוש שנים ושמונה חודשים. 8 חודשים יותר מחייל רגיל. אולם מתוך זה, שירתתי במדים, כלוחם, שנתיים ו-4 חודשים. 8 חודשים פחות מחייל רגיל. אף שעד רגע גיוסי התלבטתי מאוד בין התנדבות ליחידה מובחרת לבין התנדבות לנח"ל, הייתי שלם עם החלטתי. ראיתי בהקמת קיבוץ צעיר בגולן משימה לאומית חשובה לא פחות מהשירות הצבאי. על הרעיון הזה חינכתי את חניכיי בגרעינים צעירים לאורטל, אחרי שחרורי. גם היום אני רואה בהקמת קיבוץ צעיר בגולן משימה לאומית חשובה לא פחות מהשירות הצבאי. עם זאת, יש לי ספקות אודות השירות בנח"ל. עובדה, כמעט כל חבריי לא הגשימו בקיבוץ, אך שירותם הצבאי פרופר, במדים, היה קצר יותר משל אחרים. ואילו אני, גם אלמלא שירתתי בנח"ל, הייתי מגשים בקיבוץ. וכך גם לגבי ישיבות ההסדר – בהחלט ראוי לבחון את השאלה, האם לא ראוי לשלב שירות באורך מלא, עם לימוד התורה. אני מבכר בהחלט את ישיבות השילוב ואת מדרשות השילוב, המשלבים במסלולם הארוך שירות צבאי מלא, ככל חייל. זה המסלול הראוי בעיניי לישיבות ההסדר. בהחלט, יש מקום לדיון ציבורי בסוגיה. אולם קיומו במסגרת דיון על השתמטות החרדים עושה עוול ללוחמים, בני הישיבות.

כנח"לאי, שירותי במדים היה קצר יותר משל חבריי ביחידות אחרות, אולם לחמתי כמותם ב"שלום הגליל" ושירתתי כמותם, כלוחם ומפקד, בשנים הקשות בלבנון. וכך גם בני ישיבות ההסדר. כלוחם בנח"ל המוצנח (שבשעתו היה חלק מחטיבת הצנחנים) שירתתי עוד עשרים שנה במילואים ולא היה כל הבדל בין חבריי ליחידה, צנחנים רגילים, לביני. יחד שירתנו בשתי האינתיפאדות ובמבצע "חומת מגן".

לפני כעשרים שנה, הצטרפה לפלוגתנו קבוצה גדולה של בני"שים – בני ישיבות הסדר ששירתו בצנחנים. הם השתלבו בתוכנו נהדר, והיו לוחמים מעולים. אני השתחררתי לפני שמונה שנים, בגיל 42. לפני ימים אחדים שוחחתי עם אחד מחבריי הבני"שים. הוא היום בן 42, ועדין משרת, יחד עם עוד כמה מחבריו, כלוחם בפלוגה. בשנים שחלפו מאז השתחררתי, הם הספיקו להיקרא למלחמת לבנון השניה, ל"עופרת יצוקה" ול"עמוד ענן".

איך ניתן להשוות אותם למשתמטים החרדים? זהו עוול להם, עוול לאמת וזילות הדיון הציבורי.

ולמי שמפקפק באיכות שירותם של בני ישיבות ההסדר, אני ממליץ לקרוא את ספרו המצוין של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", המתאר את לוחמת הגבורה של חבריו ושלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

* "ידיעות הקיבוץ"