הבלוג של אורי הייטנר

המלצות ועדת פרי בנושא גיוס חרדים, נותנות מענה משמעותי ואמיץ לאחד החוליים הקשים של החברה הישראלית – העובדה שמגזר שלם בעם ישראל, לאורך שנים, משתמט מחובותיו הלאומיות ואינו שותף בהגנת המדינה ושלום אזרחיה.

פרסום ההמלצות מעורר דיון ציבורי סוער וההמלצות מותקפות משני כיוונים עיקריים. כיוון אחד הוא החרדי – התנגדות נחרצת לרפורמה, שנועדה לשנות את המצב הנוכחי, הנוח להם והם דבקים בו. הכיוון האחר הוא נגד הפשרנות שבהצעות, נגד הוויתורים. איזה מין שוויון בנטל הוא זה, יאמרו המוחים, כאשר גיוסם של החרדים נדחה לגיל 21, כאשר 1,800 תלמידי ישיבות בכל שנתון לא יגויסו?

לא אעסוק במאמר זה בביקורת מן הצד החרדי. באופן בסיסי, אני רואה בהשתמטות מעשה בלתי מוסרי, המקעקע את יסודות הסולידריות היהודית, סותר את ערך הערבות ההדדית שהוא אחד הערכים החשובים ביהדות, סותר את החובה המוטלת על הכל להשתתף במלחמת מצווה. ואיזו מלחמה היא התגלמות המושג "מלחמת מצווה", יותר מהמאבק על קיומה של המדינה היהודית ושלומם וביטחונם של אזרחיה, הנמשכת מיום הקמת המדינה ולמעלה מעשרים וחמישה אלף איש מסרו בה את נפשם?

אני רוצה להתייחס דווקא לביקורת מצד "השוויון בנטל" (איני אוהב את המונח הזה, כיוון שאני רואה בשירות בצה"ל ובשירות הלאומי זכות גדולה, לא נטל). קל לי להבין את הביקורת, כיוון שההצעה באמת אינה אידיאלית, רחוקה מכך, ואינה נותנת את המענה היחיד שהנו צודק והוגן – שירות שווה לכל.

עקרונית, אין מקום לדחיה ואין מקום למכסות. אני רואה בלימוד תורה ערך, וסבור שהמדינה היהודית צריכה לראות בו ערך ולתמוך בלימוד התורה ובלומדי התורה לגווניהם השונים. אולם לומדי התורה צריכים לשרת בצה"ל ולהיות מודל של ספרא וסייפא. ולמרות עמדתי העקרונית, אני תומך בפשרה מן הסוג שמציעה ועדת פרי.

אני מאמין ברפורמות, איני מאמין במהפכות. אי אפשר לתקן באבחת חרף מציאות שנבנתה במשך 65 שנים. אי אפשר לתקן באחת שגיאות גדולות של שני המנהיגים הגדולים, בן גוריון ובגין – הראשון שאפשר את עצם ההשתמטות והשני שהפך אותה לגורפת והמונית.

ניסיון לכפות על הציבור החרדי גיוס מלא מיידי, היה נכשל, והמחיר החברתי שהיה גובה היה כבד ביותר.

מן הראוי היה ליצור שינוי הדרגתי בהסכמה, בהידברות אמת עם החרדים. הסכמה כזו הייתה ראויה וטובה יותר, גם אם השינוי היה קטן יותר ואיטי יותר, בשל עצם היותו שינוי בהסכמה. למרבה הצער, ההנהגה החרדית, הרבנית והפוליטית, לא הייתה מוכנה לכל פשרה אמתית. ואף על פי כן, ועדת פרי גיבשה הצעה רצינית, מאוזנת, המתחשבת במציאות, המתחשבת בעמדת החרדים – לא מהפיכה אלא רפורמה. יש לקוות שהמערכת הפוליטית הישראלית תגלה בגרות, ותאמץ אותה. יש לקוות, שגם ההנהגה החרדית תשנה את גישתה, ותהיה מוכנה להיות שותפה לשינוי, ובכך גם להשפיע על פרטיו. אולי ההכרה בכך שמה שהיה לא יוכל עוד להימשך, תביא את ההנהגה החרדית לשינוי כזה.

רפורמה נוספת שהוצגה בשבוע האחרון, היא פתיחת אזורי הרישום של המועצות הדתיות. רפורמה זו נועדה לנטרל את הכוח להשחית של רבנים שמרניים קיצוניים הממררים את חיי האזרחים המסורתיים והחילונים, התלויים בהם לצרכי נישואין וגירושין. אין זו מהפיכה רבתי בחיי הדת בישראל – אין אלו נישואין אזרחיים וגם לא הצעד הראוי של הענקת מעמד שווה לכל הזרמים ביהדות. מסיבה זו, נמתחה ביקורת חריפה על הרפורמה, בטענה שמה שהיה הוא שיהיה ואין שום משמעות לשינוי.

אולם השינוי הזה, יאפשר לכל זוג לבחור ברבנים פתוחים ונאורים, הקשובים לצרכי הנישאים – רבנים המייצגים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. נהירת זוגות צעירים לרבנים הללו, יחייב את כל הרבנים להתאים את עצמם ללקוחותיהם, כתנאי להישרדותם. יש השוללים את השינוי, דווקא בשל חששם מהצלחתו, כיוון שהם רוצים להיבנות מפרי הסלידה מהרבנות, כתוצאה מהמציאות השוררת בה עתה. אולם כמו בנושא הגיוס, גם בשירותי הדת, מן הראוי לתמוך בשינויים ההדרגתיים, המהווים צעד גדול לחברה הישראלית.

* "ישראל היום"

חברה שאינה מציבה קווים מוחלטים של טוב ורע, מותר ואסור, היא חברה בלתי מוסרית. קווים מוחלטים, הם כאלה שמי שחוצה אותם מייצג רע מוחלט. מוחלט, הווה אומר בלי "אבל", בלי "מצד שני", בלי הקלות, בלי גילויי הבנה ואמפתיה. רע זה רע.

גילויי אמפתיה כלפי הרוצח הנתעב איתמר אלון, בעקבות הטבח בבנק, הם בלתי מוסריים. האמירה של אריה דרעי, המאשים את העוני באחריות ומזהיר ממעשים דומים אם תמשך המדיניות הכלכלית הנוכחית, הם דמגוגיים וחמורים ביותר. זהו ניסיון לקושש נקודות פוליטיות, באמצעות דיג במים עכורים. דבריו היו, אולי, החד משמעיים ביותר, אך בתקשורת ובמערכת הפוליטית היו קולות נוספים ברוח זו, החל בכותרת הראשית של "מעריב" שכינתה את המעשה "פיגוע כלכלי" דרך הסברים שמצוקה כלכלית מובילה למעשים כאלה וכלה בדפני ליף שליהגה עם בן כספית בערוץ השני על אטימות הבנקים לאדם הקטן. ומצד שני, ראשי בנק הפועלים טענו שזו תוצאה של ההסתה נגד הבנקים. הגילויים הללו הם תרבות קלוקלת, המשחררת את האדם מאחריות למעשיו.

איתמר אלון רצח כי הוא רוצח. מבנה האישיות שלו הביא אותו למעשה הנורא הזה, וכלל לא חשוב מה היה הטריגר ללחיצה בפועל על ההדק. אמירות נוסח דרעי וליף, המשחררות את הרוצח מאחריות ומטילות אותה על כתובת אמורפית – "העוני" או "אטימות הבנקים", הן סוג של לגיטימציה לרצח ועלולות להידרדר לגלוריפיקציה לרוצח.

לפני ימים אחדים, עם חשיפת כרוזי נאצה במאה שערים נגד חרדים שהתגייסו לצה"ל, שבעקבותיהם חיילים נרגמו באבנים בשובם הביתה, קראתי היגד חמור, הטוען שמי שאשם בכך הוא... יאיר לפיד. לפיד, המוביל את הדרישה לגיוס חרדים, "דחק לקיר" את אותם ביריונים והוא נושא באחריות למעשיהם הנפשעים. אני מצפה גם ממי שמתנגד ללפיד ולדרכו ותומך בהמשך הפטור הגורף לחרדים, להטיל את מלוא האחריות לביריונות האלימה על הביריונים ועל מסיתיהם.

מי שראויה לשבח היא ראש האופוזיציה (או בעברית הקלוקלת בהיתר האקדמיה – "ראשת האופוזיציה") שלי יחימוביץ', שנהגה כמצופה מאופוזיציה אחראית. היא לא האשימה את העוני, לא את המצב הכלכלי, לא את הגזירות, לא את הקפיטליזם, לא את הבנקים, לא את הטייקונים, לא את שר האוצר ולא את ראש הממשלה. היא לא רקדה על הדם, כמו דרעי וליף, כדי לסנוט ביריביה בהזדמנות חגיגית זו. היא האשימה את הרוצח בפשע בלתי נסלח, ללא הנחות וללא הסברים. בלשונה – "רצח הוא רצח הוא רצח".

תגובה ליגאל צחור: "צומת מדיני", "ידיעות הקיבוץ" 17.5.13

בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, לצד המאבק הלאומי למניעת הנסיגה, ניהלנו – קיבוצי הגולן, מאבק תנועתי, מאבק על נשמתה של התנועה הקיבוצית. בהכרעה האלקטורלית, במשאל העם שראשי הממשלות התחייבו להם במקרה של נסיגה, התנועה הקיבוצית זניחה ושולית, ולא שווה להשקיע בה מאמץ. אולם מבחינה מוסרית, ראינו בכתף הקרה של התנועה המיישבת, שבשליחותה הקמנו את מפעל ההתיישבות שנועד לעצב את גבול הקבע של מדינת ישראל, לא פחות מבגידה בערכים ובחברים.

במפגשים הרבים עם מוסדות התנועה, אחד התומכים הבולטים והעקביים בנסיגה היה יגאל צחור, שבפיו תמיד אותה מנטרה – ההפחדה מפני מלחמה. המשוואה שלו הייתה פשטנית להחריד – נסיגה או מלחמה. עקירת היישובים או מלחמה.

אנו ניצחנו במאבק, לא הייתה נסיגה והיישובים לא נעקרו. וכמובן שלא הייתה מלחמה. בארבעים השנים האחרונות, הגולן הוא האזור השקט ביותר בכל מדינת ישראל והגבול עם סוריה שקט אף יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. ואילו היום, כאשר השקט המוחלט הזה מתערער והמציאות עלולה להשתנות, הדבר אינו קשור כהוא זה לתהליך המדיני עם ישראל, אלא אך ורק למלחמת האזרחים בסוריה. אילו נבהל הציבור הישראלי מאיומי המלחמה של יגאל צחור ושכמותו והיינו נסוגים מהגולן, הגולן הפורח שוב היה כמפלצת, והשאלה שהייתה ניצבת לפתחנו היום, היא האם על הגולן ובחופי הכינרת יישב חיזבאללה או אל-קאעידה.

והנה, למקרא מאמרו של יגאל "צומת מדיני", למדתי שהוא בשלו. שוב אותה מנטרה – אם לא נכנע לתכתיבי הערבים, תהיה מלחמה. אם נכנע – יהיה שלום. כל כך פשטני, כל כך רדוד, כל כך פלקטי. כל כך מנותק מן ההוויה המזרח תיכונית.

הפעם מתענג צחור על "היוזמה הערבית" – תכתיב שנועד להסיג את ישראל לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ולממש את "זכות" השיבה. ושוב, אם לא נכנע לתכתיב הזה, מאיים עלינו צחור ב"עוד עשרות שנים של מלחמה". זהו איום סרק, בדיוק כמו איומי שנות ה-90.

בשבוע שעבר פגשתי, באירוע חברתי, פעיל שמאל מוכר, דמות מרכזית בארגוני זכויות האדם, שהפתיע אותי באמירה: "אני מודה שבנושא הגולן צדקתם". אמירות כאלו אני שומע שוב ושוב, כמעט מידי שבוע. אולם השאלה היא מה הפקת הלקחים המתחייבת מן ההכרה בצדקתנו?

האירועים במזה"ת בכלל ובסוריה בפרט, האכזריות הבלתי נתפסת, חוסר העכבות המינימליות, תאוות הרצח שאינה יודעת גבולות, הצפצוף הברוטאלי של שני הצדדים על חוקי המלחמה – מבהירים לנו מה טיבה של השכונה שבה אנו חיים. כשאנו רואים איך נלחמים בשכונתנו נגד אחים, אין צורך בדמיון מפותח ואף לא במודיעין משובח, כדי לדעת מה צפוי ל"אחר" המוחלט במזה"ת, כלומר לנו, אם רק יהיה הכוח בידיהם.

הלקח הוא הצורך שלנו להיות חזקים, להבטיח קיומו של צבא חזק, להבטיח מונופול על הגרעין, להבטיח גבולות בני הגנה ובעיקר – להיות נחושים, להאמין בצדקתנו, לדבוק בארצנו, ולטפח חברה ישראלית טובה וצודקת.

ליגאל צחור אני מציע – הפסק להלך עלינו אימים והתחל להפיק לקחים מטעויותיך. לשם שינוי, הצב סימני שאלה על תפיסת עולמך, השגויה מן היסוד.

* "ידיעות הקיבוץ"