הבלוג של אורי הייטנר

כאשר אנו מחפשים "איפה הכסף", כלומר מה הסיבות לגירעון הגדול בתקציב המדינה, כדאי לחזור למתווה הפחתות המס שהוביל נתניהו בשנים האחרונות. מתווה זה, של הורדה משמעותית בשיעורי מס ההכנסה לחזקים, מתוך הנחה שהצעד יעודד צמיחה שתשפיע על המשק והחברה כולם, גרע מקופת המדינה הכנסות בשיעור של עשרות מיליארדי שקלים. כעת, התכנית הכלכלית של נתניהו ולפיד מנסה להחזיר את הכסף למדינה באמצעות העלאת המע"מ, העלאה גורפת ורגרסיבית בשיעור מס ההכנסה וקיצוץ בשירותים לאזרח.

מס ההכנסה הוא מס צודק וחכם – מס פרוגרסיבי הלוקח מהחזקים כדי לאפשר למדינה לתת לכלל הציבור, ובתוכו לשכבות החלשות, שירותי חינוך, בריאות, רווחה וביטחון ולהשקיע בתשתיות לאומיות. מס ערך מוסף הוא מס עיוור וטיפש, שאינו מבחין בין מי שיש לו ומי שאין לו. כאשר מעלים את מס ערך מוסף על מוצרים בסיסיים, פוגעים קשות בשכבות הביניים ופוגעים אנושות – בשכבות מעוטות היכולת, שעיקר הוצאותיהם על מוצרי היסוד ואין להם יכולת לשלם עליהם. לעומת זאת, על השכבות החזקות, ההשפעה של העלאת המס הזאת שולית וזניחה. המשק הישראלי נפגע מכך, מאחר והדבר מביא לירידה בצריכה ולכן פוגע בצמיחה. החברה הישראלית נפגעת מכך, מאחר והדבר מגדיל את העוני, את אי השוויון, את אי הצדק, את המתחים והייאוש.

העלאת המע"מ הגורפת, העיוורת, על מוצרי היסוד, היא התגלמות העוול והטיפשות שבמדיניות הכלכלית של הממשלה. מדיניות ראויה, היא למשל מדיניות של מע"מ דיפרנציאלי – הורדה משמעותית של המע"מ על מוצרי היסוד ובמקביל הגדלה משמעותית של המע"מ על מוצרי מותרות. לצד מע"מ דיפרנציאלי, ראוי להעלות את מס ההכנסה לבעלי הכנסות גבוהות בלבד, ולהקפיץ באופן משמעותי את שיעור מס ההכנסה על אנשי המאיונים העליונים. יש להעלות את מסי החברות המגוחכים, המשפילים את הציבור שנחשף אליהם (0.3% מס שמשלמת חברת ענק כמו "טבע"). יש להעלות באופן משמעותי את התמלוגים למדינה ממשאבי הטבע, השייכים לכולנו. יש להטיל מסי עזבון על ירושות של העשירים. מסים אלה צודקים, חכמים, סולידריים – שמשמעותם היא שאֵלֶה שיש להם תורמים יותר למען הכלל.

השאלה העיקרית, האמתית, אינה כלכלית אלא חברתית ומוסרית – על אילו יסודות ערכיים אנו משתיתים את החברה הישראלית. האם היסוד המוסרי של החברה הישראלית יהיה  הערבות ההדדית והסולידריות החברתית או שהחברה הישראלית תהיה חברת ג'ונגל נוסח תכנית "הישרדות"; חברה של מלחמת הכל בכל, של חטוף ככל יכולתך, של החזק שורד ואוכל את החלש. דמותה החברתית כלכלית של המדינה, נקבעת על פי מיקומה בקו הרצף שבין הערבות המלאה לבין הג'ונגל המוחלט. למרבה הצער, על קו הרצף הזה, אנו קרובים יותר לקוטב הג'ונגלי, כפי שנוכחנו רק לאחרונה בעקבות מדדי ה-OECD (עם כל הבעייתיות והפגמים שבאותם מדדים).

מרבים לדבר לאחרונה על החזירות של עובדי הנמלים, שבשל המונופול שלהם והאיום בהשבתת הכלכלה הישראלית, הם משיגים הישגים כספיים חזיריים, בלתי הוגנים ואף אחד אינו מעז לפגוע באותם הישגים, בשל אותו איום. הביקורת הזאת נכונה, אך היא נכונה באותה מידה לגבי שכר הבכירים הבלתי נתפס וההתנגדות המוחלטת לכל התערבות החוק והמדינה כדי לרסן אותו, כדי לצמצם במידה מסוימת את אי השוויון הנורא הזה בתוך חברה. הרי כאשר החברה מפסידה, אותם מנהלים אינם מוותרים על חלק משכרם האסטרונומי או על חלק מן האופציות וההטבות מהם הם נהנים, אף שהם האחראים לניהול הכושל שהביא לתוצאות הללו. מי שמשלמים את המחיר הם העובדים ששכרם בקושי מאפשר להם לפרנס את משפחותיהם, ולעת "צמצומי ייעול" הם מפוטרים בהמוניהם. הביקורת על עובדי הנמלים מוצדקת, אך לא פחות ממנה מוצדקת הביקורת על הפטורים הגורפים ממס מהם נהנים טייקונים, שבשל עוצמתם הכלכלית והפוליטית, בשל היכולת שלהם לשכור לוביסטים שיהלכו אימים על חברי הכנסת, בשל העובדה שהם מממנים חלק ניכר מן הפריימריס במפלגות השונות, פוחדים לנגוע בהם ומפחידים את הציבור שהם יעזבו את הארץ וכך המדינה תפסיד את ההכנסות מ... מס שהם בקושי משלמים. גם ההוצאות הגרנדיוזיות למימון נהנתנותם הראוותנית והרהבתנית של בני הזוג נתניהו ושל הנשיא פרס, מי שאמורים לשמש דוגמה אישית לוויתורים וקיצוצים בתקופה שמדיניות הממשלה פוגעת כל כך באזרחים, הן חלק מאותה חזירות, של בעלי הכוח המושיטים את ידיהם לקופה הציבורית כדי לקחת עוד ועוד ועוד.

לסוגיות הללו יש משמעות כלכלית כבדה, אך בראש ובראשונה משמעות מוסרית וערכית. הם מבטאים את אובדן הסולידריות החברתית. הערבות ההדדית הייתה תמיד ערך יסוד של העם היהודי, ולמרבה הבושה, מדינת היהודים ממירה את הערך הזה בערכי הג'ונגל.

העלאת המע"מ הגורפת – המס הציני, העיוור והטיפש, מס העוול החברתי, היא בעיניי הסמל לעיוות המוסרי, המחייב את החברה הישראלית לשידוד מערכות ערכי.

* "שווים", "חדשות בן עזר"

"אני הוא זה שאמר מעל דוכן הכנסת, שהשואה הייתה הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות המודרנית", הכריז בגאווה ח"כ אחמד טיבי בראיון לאילנה דיין בגל"ץ. ומיד הוסיף: "הייתי מצפה מקורבנות השואה שלא יהפכו אחרים לקורבנות שלהם. והנה, אתם הפכתם אותנו לקורבנות של הקורבנות" ומכאן הלך והרחיב בתיאור העוולות הנוראיים שגרמנו לקורבנות הפלשתינאים, ואין הכוונה למלחמת ששת הימים ("הכיבוש") אלא למלחמת העצמאות, להקמת מדינת ישראל.

כמה ציניות ותחכום יש במהלך הזה של טיבי. הנה, הוא מכריז, ראו כמה אני אמפתי לסבל שלכם, עכשיו אני תובע מכם להכיר בסבל שלי. סבל מול סבל. אסון מול אסון. שואה מול "נכבה". ובהבדל – בעוד הפלשתינאים אינם אשמים בנכבה של היהודים, היהודים אשמים בשואה של הפלשתינאים ומשלמים מחיר נורא על לא עוול בכפם.

המהלך הציני המתוחכם הזה, ליצור משוואה בין השואה שנעשתה ליהודים באירופה ל"נכבה" של הפלשתינאים, נעוץ בשקר היסטורי כבד ומוכתם בדמגוגיה שקרית ונואלת. עצם ההשוואה בין המאורעות ההיסטוריים – כל כולה שקר ציני.

מלחמת העצמאות לא הייתה תכנית השמדה של עם בידי עם אחר, אלא מלחמה בין שני עמים. העם המציג עצמו כקורבן, היה התוקפן, שדחה כל פשרה כיוון שלא היה מוכן להשלים עם קיום עצמאי של יהודים בא"י. הוא שתקף את היישוב היהודי מיד למחרת החלטת החלוקה של האו"ם, בחמת רצח והשמדה, כדי למנוע את הקמת המדינה. ומדינות ערב הן שפלשו למדינת ישראל בת יומה כדי להחריבה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. זה היה שלוש שנים בלבד אחרי השואה.

להפסיד במלחמה זה אסון. להפסיד במלחמה טוטאלית – זה אסון כבד שבעתיים. אין ספק שהיה לפלשתינאים אסון במלחמת העצמאות; הם שילמו את מחיר תוקפנותם הרצחנית ונושאים באחריות מלאה לכל תוצאותיה ומחיריה.

המהלך הציני של אחמד טיבי, לעשות לנו טובה ולהכיר בשואה ובשם הכרה זו להציג את הפלשתינאים כ"קורבנות של הקורבנות", מתוחכם יותר מהכחשת השואה, הפופולארית כל כך בקרב הערבים, ולא פחות ציני ממנה. כמו הכחשת השואה, גם התרגיל הציני של טיבי יוצא מנקודת המוצא שמדינת ישראל קיימת בשל השואה.

ישראל לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כפי שנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם להגדרה עצמאית ולמדינה ריבונית במולדתו. זכותנו ההיסטורית, היא זכותו הנצחית של העם היהודי על א"י. בשם הזכויות הללו נתנה בריטניה את הצהרת בלפור, שנות דור לפני השואה, והכיר בה חבר הלאומים. בשם הקושאן הזה החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י. במגילת העצמאות מופיעה השואה רק בפסקה השביעית, אחרי תיאור זכותנו ההיסטורית על הארץ, הגעגועים והקשר של היהודים בגולה לארץ והמעשה הציוני – ולא כטיעון לצדקת הציונות, אלא כהוכחה לחוסר התוחלת של חיים יהודיים ללא ריבונות במולדת.

הצגת השואה כגורם להקמת המדינה, הצגת תוצאות מלחמת העצמאות כמקבילה של השואה ואת התוקפנים הערבים כקורבנות הקורבנות, הוא מהלך פוליטי ציני נואל, מסוכן, מכוער וחמור יותר מהכחשת השואה.

אך מה נלין על אחמד טיבי, כאשר המראיינת הגישה לו להנחתה את ה"שאלה": "אתה דורש ממני להכיר בסבל שלך. אתה מכיר בסבל שלי?"

* "ישראל היום"

תיקון ליל שבועות תשע"ג, קריית שמונה 16.5.13

ערב טוב וחג שמח!

ר' ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר בליטא במאה ה-19, נהג לספר שלילה אחד הלך ברחוב, וראה אור דולק באחד הבתים. הוא הציץ פנימה, וראה סנדלר יהודי עובד אל תוך הלילה. למה אתה עובד בשעה מאוחרת כל כך? הוא שאל אותו. השיב הסנדלר: כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.

חג שבועות כבר מאחורינו, אנו במוצאי אִסרו חג, אבל הנר שלנו דולק, ויש הרבה מה לתקן והרבה צורך בתיקון, וגם תיקון ליל שבועות, לא מאוחר לעשות.

שמי אורי הייטנר, מנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. מרכז "יובלים" שותף לקבוצת ארגונים החובר זו השנה השלישית לקיום במשותף של תיקון ליל שבועות ומפגשים נוספים בחגי ישראל, שנועדו להעניק צביון יהודי, ציוני, קהילתי לחיינו בקריית שמונה ואצבע הגליל, באופן הנותן ביטוי לדרכים השונות ולמגוון אורחות החיים שלנו. שותפינו הם "הלל" בתל-חי, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, עיריית קריית שמונה, המועצה הדתית קריית שמונה, ישיבת ההסדר קריית שמונה ואחרונים חביבים – מארחינו, מתנ"ס קריית שמונה, שאנו שמחים מאוד על חידוש פעולתו והצטרפותו לקואליציית הארגונים. אנו מודים ל"צו פיוס", למכללת תל-חי ולמחלקה להתחדשות יהודית בקהילה בחברה למתנ"סים שנרתמו אף הם להצלחת הערב – מי בקמח ומי בתורה.

הנושא שאותו ננסה לברר הערב, הוא  – האם שנת 2013 היא שנת מהפך ביחסי חילונים, דתיים וחרדים בישראל? הערב יפתח בפאנל, ימשך במעגלי שיח ולימוד ויסתיים בשירה בציבור, באמפיתיאטרון החאן, בהובלתו של גבי ברלין.

אני מזמין אל הבמה את משתתפי הרב שיח – ח"כ הרב דב ליפמן וח"כ איילת שקד.

הרכב הפאנל מסמל – אם לא את המהפך, לפחות את הציפיה והתקווה למהפך כזה. איילת שקד היא הח"כית החילונית הראשונה במפלגה שהיא גלגולה של המפד"ל. איני מדבר על לפני 30 – גם לפני שלוש שנים קשה היה להאמין שדבר כזה יתכן. הרב דב ליפמן הוא ח"כ חרדי במפלגה ששם משפחתו של העומד בראשה הוא לפיד. האם מישהו יכול היה לחלום על כך לפני עשור? הרב ליפמן אינו יחיד. מספר 2 ברשימת "יש עתיד", ומי שמכהן היום מטעמה כשר החינוך, הוא ראש ישיבה, הרב שי פירון. וברשימת המפלגה ח"כית דתית נוספת – ד"ר עליזה לביא. אבל נדמה לי שמי שמזוהה יותר מכל באותה מפלגה עם הנחלת היהדות לעם, היא דווקא ח"כית חילונית – ד"ר רות קלדרון, שהשתתפה כאן בתיקון ליל שבועות אשתקד, כשלא חלמה אפילו על הכנסת. מבולבלים? גם אנחנו. מה קורה כאן?

האם ברית האחים בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד" הוא קוניוקטורה פוליטית טקטית זמנית; ברית אינטרסים של מו"מ קואליציוני, או באמת ובתמים משהו חדש מתחיל בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית? מצד שני, אנו שומעים את החרדים החשים פגיעה קשה ונוראה, כמי שהודרו מהקואליציה וכמי שנרדפים בשנאת חרדים והופכים לשק החבטות של החברה הישראלית. וכך לצד סממנים של חיבורים ואחדות, אנו רואים ביטויים של פלגנות וקרע. אז מה קרה השנה בחברה הישראלית, בפוליטיקה הישראלית?

שני המשתתפים בפאנל יאמרו דברי פתיחה של כעשר דקות, ולאחר מכן שאלות מהקהל ושאלות שלי.

* במגילת העצמאות הכרזנו שמדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החרות, השלום והצדק לאור חזונם של נביאי ישראל. בן גוריון נהג לומר שישראל תהיה אור לגויים. בנימין זאב הרצל תיאר את מתווה המדינה בספרו אלטנוילנד כחברת מופת וצדק חברתי. אתמול קראנו את עשרת הדברות – הקוד המוסרי העמוק ביותר שהיהדות הנחילה לאנושות כולה. מגילת רות אותה קראנו אתמול היא מגילת החסד, מגילה של ערבות הדדית ואחריות חברתית וקהילתית. אנו רואים בה הגשמה בפועל, הלכה למעשה, של מצוות לקט, שכחה ופאה, שבה אלה שיש להם נותנים משלהם לטובת אלה שאין להם. ובאותו יום, התפרסם דו"ח העוני של ארגון ה-OECD דו"ח קלון המעיד שחברת המופת, שאמורה להיות אור לגויים, היא המדינה המובילה בעוני, ובחמישיה הפותחת בפערי השכר.

כמדינה יהודית, המחויבת לערכי היהדות – מה מתחייב מאתנו לעשות כדי לתקן את החברה והכלכלה בישראל?

- שאלות והתייחסויות מהקהל וסבב מסכם.

ברכת ראש העיר – הרב נסים מלכה.

קדימון לכנס האקדמי – "צדק חברתי ביהדות", יום א' 19.5.13.

מעגלי שיח ולימוד:

"יובלים" וישיבת ההסדר (איימי קליין, לוני נתנזון ואליאב סמואל) – מחלוקת לשם שמים. חילונים ודתיים במרחב הציבורי.

"הלל" (טליה איצקוביץ' ועקנין) – חיים ביחד. חינוך וחיי קהילה משותפים בין המגזרים.

ניגון נשים "יובלים" (גלית דקל) – נשים מובילות התקרבות. מודל לשיח מקדם חיבור בין ציבורים.

מכללת תל-חי (ד"ר איילת שביט) – ערבות הדדית ביהדות דתית וביהדות חילונית.

החברה למתנ"סים (שרה טסלר) – נשים במגילת רות.