הבלוג של אורי הייטנר

ברחבי הארץ קמו בשנים האחרונות בתי ספר דו לשוניים, כלומר המיועדים לדוברי עברית וערבית, ולמעשה – דו לאומיים. אין לי ספק שההורים השולחים את ילדיהם לבתי הספר הללו ומרבית המורים והמייסדים שלהם, הנם אידיאליסטים שוחרי טוב, השואפים לקרב בין העמים על מנת לקדם את השלום בארץ. זו בהחלט מטרה ראויה ביותר.

יתר על כן, ככל הידוע לי, רמת החינוך בבתי הספר הללו גבוהה, יש בהם הרבה חינוך יצירתי והומניסטי, מורים מצוינים ואכפתניקים המנחילים לתלמידיהם ערכים של אכפתיות, מעורבות בחברה, מחויבות לסביבה ועוד.

אבל אני לעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר כזה.

למה? אני נגד שלום? נגד אחוות עמים?

השלום והאחווה הם ערכים נעלים, ששומה עלינו לרדוף אחריהם ולחתור להגשמתם. אולם אחוות עמים, כשמה כן היא – אחווה בין עמים. אני נגד ערבוב בין עמים ויצירת שקשוקה חסרת שורשים ומלאכותית. אני רוצה שילדיי יקבלו חינוך יהודי, לאומי, ציוני, שורשי, שיחזק את זיקתם לעמם, למולדתם ולתרבותם. אני בהחלט בעד מפגש עם ערביי ישראל, אך מפגש הבא מתוך היכרות מעמיקה עם התרבות היהודית, מתוך חיבור אמתי לשורשים של עמנו ומתוך אמונה בצדקת הציונות. איני מאמין בשלום מתוך התבטלות.

די בכך כדי שלא אראה בבתי הספר הדו לאומיים מוסדות חינוך ראויים לחינוך ילדיי, אך זו אינה הסיבה היחידה, אפילו לא הסיבה העיקרית. הסיבה העיקרית היא שבתי הספר הללו מבוססים על עקרון הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי, שבעיניי הוא יסוד המשחית את התרבות האנושית.

לפני שבועות אחדים, פנתה אליי מורה, שאותה אני מאוד מעריך ומכבד, המחנכת באחד מבתי הספר הדו לשוניים, והציעה לי להרצות בבית הספר בו היא מלמדת על הנראטיב הציוני. זוג עיניים ממאנות להאמין נפערו מולי לנוכח תשובתי הבלתי צפויה, שאיני יכול להרצות על הנראטיב הציוני כיוון שאיני מכיר מושג כזה, אבל אשמח מאוד להרצות על האמת.

"אמת?!?!", נשאלתי. "יש דבר כזה אמת?! אתה יודע מה האמת?!". והרי בפוסט מודרניזם האקסיומה היחידה היא שאין דבר כזה אמת. יש רק נראטיבים. כל אחד והאמת שלו. הרלטיביזם, בתרגום מילולי – יחסיות, גורס שאין אמת אובייקטיבית, אלא נקודות ראות שונות, יחסיות, סובייקטיביות, בעיני המתבונן. הרלטיביזם ההיסטורי טוען שאין אמת היסטורית, אלא נראטיבים, סִיפֵּרִים המייצגים את נקודת הראות התרבותית והפוליטית של מספרי הסיפור ההיסטורי.

אני יודע מה האמת? לא לגמרי. אני יודע שיש אמת, ויש לחתור לחקר האמת, ויש להתקרב עוד ועוד להכרת האמת, גם אם תמיד יחסרו לנו פרטים כדי להכיר את התמונה במלוא אֲמִתָה. אולם הגישה השוללת אפריורי את קיומה של האמת, שוללת גם את קיומו של השקר. אם אין אמת אלא רק נראטיבים, גם אין שקר כי כל שקר אינו אלא נראטיב לגיטימי. וזו המדמנה המטפחת שקרים נוראים, שהבולט בהם הוא הכחשת השואה.

אם אין אמת אלא רק נראטיבים היסטוריים, ואין היררכיה בין הנראטיבים וכולם לגיטימיים, הרי השואה היא בסך הכל נראטיב אחד, לצורך העניין נכנה אותו "הנראטיב הציוני", וגם הטענה שלא הייתה שואה ואינה אלא תעמולה ציונית שנועדה לחולל שואה, כלומר נכבה לפלשתינאים, גם היא נראטיב. זה נראטיב אחד, זה נראטיב שני, שניהם לגיטימיים. אמת?! יש דבר כזה אמת?!

גם תיאוריות הקונספירציה על רצח רבין אינן שקרים אלא נראטיבים לגיטימיים בדיוק כמו הנראטיב "הממסדי". זה לא שקר שהשב"כ רצח את רבין כדי להסית נגד הימין, זה לא שקר שגורמי שמאל שלחו שב"כניקים לרצוח את רבין כיוון שעמד לבטל את אוסלו, זה לא שקר שפרס אחראי לרצח כי רצה לרשת את מקומו של רבין. אלה בסך הכל נראטיבים לגיטימיים, שהרי כל אחד והאמת שלו ולמי יש זכות לקבוע מהי האמת? אמת?! יש בכלל דבר כזה?!

כשאין אמת ושקר אין מוסר. כשאין אמת ושקר, מותר לשקר. כשאין אמת ושקר, אין חינוך. חינוך לכך שאין אמת ושקר, הוא חינוך לשקר, הנותן לגיטימציה לשקר. אם אין אמת ושקר אלא נראטיבים לגיטימיים, יש שוויון ערכי בין אמת ושקר. אבל למעשה, בתרבות הרלטיביסטית הפוסט מודרניסטית, אין שוויון בין אמת ושקר, כי אם העדפה מתקנת לשקר. על פי הגישה הזאת, יש הנראטיב ההגמוני, של השלטון (בתנאי שמדובר בשלטון מערבי), שהוא נראטיב כוחני, מדכא, סותם פיות. ולכן, יש לתת עדיפות מתקנת לנראטיב המושתק, המודחק, המודר. וכך תלמידים הלומדים שבסכסוך הישראלי ערבי, יש נראטיב ציוני שהוא הנראטיב ההגמוני הכוחני, והנראטיב הפלשתינאי שעד כה היה מושתק ומדוכא, ברור עם איזה נראטיב תהיה הזדהותם. וכך, בשם השוויון כביכול בין הנראטיבים, יש עדיפות מובנית לשקר על האמת.

נכבה - פירושה אסון. אין ספק שלפלשתינאים היה אסון במלחמת העצמאות, הייתה להם נכבה. זוהי נכבה תוצרת עצמית. הם, ששללו את המפעל הציוני מיומו הראשון ולחמו נגדו בכל דרך אמצעי. הם, שהתנגדו לנוכחות יהודית בא"י; הם שדחו כל פשרה; הם, שלמחרת החלטת החלוקה שנתנה להם מדינה עצמאית בא"י המערבית, שכללה גם את יפו, את לוד ורמלה וחלקים רבים מן הנגב והגליל, התנפלו על היישוב היהודי על מנת להשמידו; מדינות ערב, שיום לאחר הכרזת המדינה פלשו אליה מכל עבר על מנת למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם – הם נושאים ב-100% אחריות לאסונם.

התנועה הציונית והיישוב היהודי קיבלו בשמחה רבה את תכנית החלוקה, אף שנתנה לנו מדינה בלתי אפשרית מבחינה טריטוריאלית. היישוב היהודי חגג כל הלילה במחולות בכל רחבי הארץ, את קבלת ההחלטה. אלמלא התוקפנות הערבית, אילו הערבים קיבלו את ההצעה, היה שלום בארץ, לא הייתה מלחמה, לא היה ההרג הנורא, לא היו פליטים.

ואם כעבור חצי שנה, כאשר ניסיונם של הערבים למנוע את הקמת המדינה נכשל, הם היו משלימים עם מציאות ההקמה ונענים ליד שהושטה לעברם בהכרזת העצמאות, הייתה נמנעת הפלישה והמלחמה הקשה הזאת על כל מוראותיה ותוצאותיה.

זה לא "נראטיב ציוני". זאת אמת לאמתה. לעומת זאת, הסיפור על הקולוניאליזם הציוני המערבי שפלש למדינה הפלשתינאית וביצע טיהור אתני אכזרי של תושביה השורשיים, אינו נראטיב לגיטימי, אלא שקר וכזב.

בית ספר המחנך ברוח הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי, הוא בית ספר המחנך לְשֶׁקֶר. לא זו בלבד שלעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר כזה, אלא אנסה לשכנע כל הורה להימנע משליחת ילדיו לבית ספר כזה.

* "שישי בגולן"

אני מרבה להרצות על תולדות ההתיישבות בגולן, בעיקר בפני בני נוער, מכינות קדם צבאיות וחיילים. כמובן שהמאבק על הגולן תופס מקום מרכזי בהרצאה. המאזינים הצעירים נולדו באותם ימים, וכמובן שאינם זוכרים יותר מהד עמום של התקופה – לא אודות המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן ולא על המאבק על הגולן. כך, עד שאני מזכיר את קמפיין הסטיקרים ושלטי החוצות "העם עם הגולן". את זה הם דווקא זוכרים, כילדים. הם זוכרים ש"כל המכוניות היו עם הסטיקר הזה". האמת היא שאפילו היום, 13 שנים אחרי סיום המאבק, עדין יש יותר סטיקרים של "העם עם הגולן" מאשר כל סטיקר אחר. לא נותרו עוד הרבה מכוניות מהתקופה ההיא על הכביש, אך בין המעט שנשארו עדין זה הסטיקר הבולט.

באחת מישיבות ועד יישובי הגולן, אמר אמיתי שלם בתסכול: "הרכבת דוהרת מולנו בכל המהירות, ואנחנו מנסים לעצור אותה ... בסטיקר". תחושת אין האונים הזאת ליוותה אותנו לכל אורך המאבק, לצד האמונה שבכוחנו לנצח. יש הרבה סיבות לניצחוננו במאבק, לא כולן הן בזכות המאבק, אולם אין ספק שלסטיקרים היה תפקיד מרכזי בהצלחה.

שירו של דוד גרוסמן "שירת הסטיקר", בביצוע להקת "הדג נחש", מתאר את תרבות הסטיקרים, שהייתה פופולארית ביותר בשנות ה-90 של המאה הקודמת ובשנים הראשונות של המאה הנוכחית. כמעט על כל מכונית היו מודבקים סטיקרים עם מסרים פוליטיים. היו גם מכוניות "מורעלות" במיוחד – שמשות מכוסות בעשרות סטיקרים, עד שאי אפשר כמעט להבחין בשלט נוסף: "תינוק באוטו"... ובגל הזה, ההגמוניה של "העם עם הגולן" הייתה חד משמעית.

כבר בשנות ה-70 המוקדמות, בתקופת המאבק נגד נסיגה במסגרת הסדר הפרדת הכוחות אחרי מלחמת יום הכיפורים, ועד יישובי הגולן הפיץ סטיקרים: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל" – בגרפיקה שבה נראות שתי סיכות ביטחון, אחת סביב הגולן ואחת סביב שאר המלל, אחוזות זו בזו. בתקופת המאבק למען סיפוח הגולן לריבונות ישראל, בשנים 1979-1981 שוב הופק הסטיקר הזה, לצד תוספת: "אסור לאבד את הצפון".

הסטיקר הראשון במאבק הגדול של שנות ה-90 היה "שלום עם הגולן". המסר נועד לשבור את המשוואה של שוחרי הנסיגה, על פיה הם אנשי השלום, והברירה היא בין השלום לבין הגולן. המסר נועד ליצור משוואה לפיה המחלוקת אינה על השלום, אלא על הנסיגה. אנו חפצים בשלום לא פחות מיריבינו. אבל אנו מאמינים בשלום שבו הגולן בידי ישראל ואילו הם דוחפים לנסיגה מהגולן.

דניאלה שאול עיצבה את הסטיקר. הפצנו אותו בכמויות אדירות, שטרם נראו כמותן בישראל. התחכום שבעיצוב היה בעצם פשטותו, ובעדינותו – כמו המסר המילולי, כך גם המסר החזותי היה עדין, מחבר, מדבר אל כולם. היונה מעל החרמון ביטאה את המסר. והרי עד אז היה מונופול על היונה של גורמי ה"שמאל" – "שלום עכשיו" וכו', ופתאום היא "בצד הלא נכון". הלו, מה קורה פה? קצת מבלבל, אך בעיקר מסקרן, גורם לאדם לעצור רגע, לנסות להבין מה הוא רואה, לחשוב.

מספרת דניאלה: "הסטיקר ממש לא יצא לי מהמותן. כאשר התבקשתי לעשות אותו, ירדתי לכבישים, נסעתי אחרי מכוניות, מדדתי מרחקים, ראיתי מה אנשים שמים, היו הרבה דברים של שלום וכו', כל מיני גרפיקות מפייסות ומפויסות. החלטתי ללכת בעקבותיהם ולשים מלכודת קטנה. ישבתי על זה הרבה, שומרת מכל משמר את האורגינל שכולו שורטט ביד, לא היו אז מחשבים. על ה'עִם', בכתב יד, עבדתי קשה. כתבתי את זה שוב ושוב ושוב, המון פעמים, אולי עשרות, עד שנחה דעתי. ולמטה ציירתי מעין צללית של המִתְאָר הכללי מאד של החרמון. התייעצתי עם גרפיקאי אמריקאי, שעשה הרבה לוגואים והגיע לביקור. הוא היה הראשון שאישר שהלוגו טוב ושכדאי ללכת אתו. אני מאד היססתי, רק כאשר הוא נתן או-קיי שזה טוב, הלכתי עם זה לאלי מלכה, להציע לו את ההצעה. קודם כל בנגטיב, לבן על כחול כהה, כלוגו של הוועד. אחר כך הפוך, כסטיקר. הרעיון המרכזי, שוב, הוא לדבר בשפת השמאל הגראפית, כי חשבתי שאת הימנים כבר יש לנו בכיס, בשבילם לא צריך לבזבז אנרגיה, אנחנו צריכים את המרכז והשמאל, והשפה הגראפית שלהם שונה. גרפיקה היא טקסט חשוב מאד. אנשים אינם מודעים - כמה לילות בלי שינה יכולים לעמוד מאחורי סטיקר כמו 'שלום עם הגולן'...".

הסטיקר היה הצלחה גדולה, אך גם בתוכנו היו הסתייגויות מן הסִיסמה. הייתה טענה שאנו במאבק על עצם הקיום, וזו סיסמה מתיפייפת מידי, אינה מקרינה נחישות. את הנחישות הקרנּוּ בסיסמה נוספת, שאף היא יצאה גם בסטיקר, שאף הוא עוצב בידי דניאלה: "לא זזים מהגולן". אני אהבתי אותו מאוד, אך הוא פחות נקלט בציבור. גם בתוכנו הוא היה שנוי במחלוקת – הייתה טענה שהוא נגטיבי מידי. הציבור אינו אוהב שבאים אליו קודם כל עם "לא". ובמהלך השנים נוספו סטיקרים נוספים, עם סיסמאות שונות, חלקן מבית מדרשנו, אחרות מטעם גופים שתמכו במאבקנו. וכך היו, בין השאר, "רמת הגולן נחלת אבותינו", "הגולן – רצועת הביטחון של ישראל", "שמאלן עם הגולן", "הגולן – המים של המדינה", "עד כאן – לא את הגולן" ועוד. הסטיקר האהוב עליי ביותר היה "הגולן שלנו". מסר פשוט, המעביר בשתי מילים את העיקר, את הקשר הרגשי שלנו לגולן, שאינו ניתן לניתוק. יתרון נוסף שלו – הוא מתאים לא רק לתקופת מאבק, אלא גם לימי שלום. אין הוא מסר פוליטי בלבד, אלא גם תיירותי, חינוכי, קהילתי. הסטיקר הזה, שאף אותו עצבה דניאלה, על רקע פסטורלי של פרחים, נכנס לתמונה ממש בישורת האחרונה של המאבק.

אולם אין ספק, שהסיסמה המוצלחת ביותר, הסטיקר המוצלח ביותר, שלטי המרפסות והחוצות המוצלחים ביותר, המסר המשפיע ביותר היה "העם עם הגולן". של מי הייתה ההברקה? להצלחה אבות רבים, דבר אחד בטוח – היא לא יצאה מתוכנו. היא נוצרה בקרב הפעילים למען הגולן בירושלים, כולל העיצוב הפשוט והיפה, כולל השימוש בגרפיקה של המילה "עִם" מן הסטיקר המוכר "שלום עם הגולן". הגרסה המקובלת ביותר, היא שהעיתונאי אורי אורבך, היום כבוד השר, הוא אבי הסיסמה.

נדמה לי שהסיסמה הזו פרצה ב-1995. עוד בטרם אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה, היא כבר פשטה כאש בשדה קוצים בציבור הישראלי. עוד בטרם יצאה כסטיקר, יצאה במתכונת של שלטי מרפסות. מטה הגולן בירושלים, בהובלתו של יענקלה לוין, הוביל מאמץ אדיר בהפצת השלטים. אני זוכר מגרש גדול בירושלים, שכולו מכוסה בפיסות בד, ועליהן עשרות בנות ובני נוער דתיים מרססים על פי גלופה על לוח דיקט את הסיסמה על פיסת הבד, וכך יום ולילה, לאורך תקופה ארוכה. עשרות בני נוער עברו מבית לבית וביקשו רשות לתלות על המרפסת את השלט. וכך בירושלים ובת"א, ושלטי חוצות, ורמפות על עגלות בשדות חקלאיים. נוער הגולן יצא אף הוא ל"מחנות שילוט" והיו שותפים במשימה. וכשאירחנו את הנשיא ויצמן בגולן הוא אמר, שאינו מסוגל לנסוע מטר בירושלים בלי שיצוץ לו מכל בית שלט של "העם עם הגולן".

והסטיקרים... הייתה זו תופעה חסרת תקדים. היה פשוט כיף לעמוד שעה ארוכה בפקק, ולראות מסביב את "העם עם הגולן" מביט חזרה כמעט מעל כל מכונית. המושג הזה היה למטבע לשון – הכל השתמשו ב"העם עם...". וכל דוכן פלאפל שלבעליו קראו גולן – חגג. כאשר כדורגלן ששמו גולן הבקיע שער, כותרות מדורי הספורט זעקו "העם עם גולן". איל גולן עשה קריירה סביב הסיסמה הזאת. ובכל פעם שמישהו עשה שימוש כזה בסיסמה שלנו, שמחנו לראות את הקמפיין רץ מעצמו... כפרסום חינם.

האמת היא שאני לא התחברתי לסיסמה הזאת, בהתחלה. מה זאת אומרת "העם עם הגולן"? תהיתי. ואם העם לא היה עם הגולן, היינו פחות צודקים? היינו נאבקים פחות? ואם העם עם הגולן – זה אומר שהמאבק צודק? איזה מן טיעון זה?

אבל עם הצלחה אין מתווכחים. וההצלחה הייתה כבירה. ובדיעבד, הייתה זו סיסמה גאונית, ולא רק במבחן התוצאה. מאז הכרזתו של רבין שאם יהיה הסכם – הוא יביא אותו למשאל עם, והתחייבותם של פרס וברק שבאו אחריו למשאל העם, המסר לממשלה, לסורים ולעולם, הייתה שזה לא יעבור. המסר של העם היה שהוא עם הגולן. וזה היה מסר מדבק ומשכנע. המכוניות והמרפסות היו משאל עם חי, והסקרים אוששו אותו.

והיום, שנים רבות אחרי המאבק, כשאיום על עתיד הגולן הוא לכל היותר תיאורטי, אפשר להביט אחורה בסיפוק, ולומר שבמידה רבה, אכן, עצרנו בסטיקרים את הרכבת שדהרה מולנו.

****

לאחרונה, נתבעה חברת "מי גולן" בסכום עתק, מצד תושב הגולן הטוען לזכות יוצרים על הסיסמה "הגולן – המים של המדינה". הצטערתי על כך מאוד. שכן ככל הזכור לי, כל מעשינו באותם הימים היו לשם שמים, שלא על מנת לקבל פרס ולא מתוך רדיפת בצע, חלילה. חבל.

* "שישי בגולן"

בכנס מחקרי גליל שהתקיים זו השנה ה-15 במכללה האקדמית תל-חי, נערך מושב מרתק על ההיסטוריה של קריית שמונה, ובין השאר הוצג בו מחקר הנוגע ליחסי קיבוצי הגליל העליון עם תושבי מעברת חלסה – ממנה צמחה קריית שמונה.

מעל המצגת הופיעו ומפי המרצה הוקראו משפטים מתוך עלוני הקיבוצים, שבהם הכותבים הציגו את תושבי המעברה כאנאלפביתים, כנטולי היגיינה אישית בסיסית ועוד. משפטים קשים מאוד לשמיעה. ואכן, הקהל לא נשאר אדיש, ואי אפשר היה שלא לשמוע את לחשי העוינות מצד אחד והבושה מצד שני, שסוננו מבין השיניים למשמע הדברים. גם אני זעתי על מושבי באי נוחות, אני מודה.

אך כששמעתי את הדברים, נזכרתי באמי ז"ל. הוריי הצעירים ירדו בשנות ה-50 לנגב, למלא שליחות לאומית חלוצית של סיוע לקליטתם של העולים, במושבי העולים בנגב. שם הוריי הכירו, שם נישאו, שם הקימו את משפחתם ואת שנותיהם בנגב ראו תמיד כשנות חייהם היפות והמאושרות ביותר.

אמי נהגה לספר, איך כמורה צעירה בת עשרים, לצד ההוראה בבית הספר, והמפגש עם ההורים כדי לשכנעם לשלוח את הילדים לבית הספר, היא גם לימדה עולים שזה עתה עלו לארץ להשתמש באסלה ובברז עם מים זורמים, דבר שהם לא נתקלו בו עד בואם. וחשבתי ביני לביני, איך היה נראה משפט כזה, מפיה, לו היה מוצג בכנס מחוץ לכל הקשר, עומד בפני עצמו. והרי אני יודע באיזו אהבה ובאיזו הערכה דיברה עליהם ואיזו עבודת קודש היא עשתה.

ומיהם האנשים שצוטטו באותה הרצאה? מיהם האנשים שכתבו את הסקירות בעלוני קיבוציהם, מהם הוצאו המשפטים הללו? היו אלה חברים צעירים בקיבוצים צעירים – קיבוצים ששנה שנתיים קודם לכן עלו לקרקע בספר המרוחק והקשה, היישר מקרבות מלחמת העצמאות בהם איבדו את הטובים ברעיהם. צעירים שהתמודדו עם בניית יישוב והקמת משק וקשיי קיום ועבודה קשה, ואף על פי כן ראו מחובתם לקחת על עצמם את המשימה הלאומית של קליטת העולים, נרתמו בכל מאודם באהבה גדולה לאתגר הגדול; הקיבוצים הקצו מסידור העבודה שלהם את החברים המרכזיים ביותר לעשיה הזאת ואותם פעילים ראו עצמם כשליחי הקיבוץ וראו מחובתם לדווח לשולחיהם על מעשיהם. וכאשר הם תיארו עולים אנאלפביתים, הם לא לעגו להם, חלילה, ולא האשימו אותם בכך, אלא תיארו מציאות קשה שהִוותה בעבורם אתגר. האם באמת ראויים אותם אנשים לבליסטראות המושלכות לעברם? לטיפוח העוינות כלפיהם – גלגול של "הקיבוצניקים המתנשאים עם בריכות השחיה" של בגין?

קליטת עולים לעבודה בקיבוץ הייתה החלטה משברית בקיבוצים, ששללו עקרונית את העבודה השכירה, בה הם ראו ניצול. הם נקרעו בין הטוהר האידיאולוגי לחובה הלאומית לסייע לפרנסת העולים. רבים מהקיבוצים פתחו את שעריהם לעבודת העולים, והללו הועסקו בעבודות הפשוטות ביותר. חברי הקיבוצים היו למעסיקים ולמנהלים. במקום שבו יש עובדים ומעסיקים – יש גם חיכוכים ומאבקים. וכאשר המעסיקים הם בני מגזר אחד והמועסקים בני מגזר אחר, החיכוכים מקבלים גוון קשה יותר. וכאשר המעסיקים הם גם בני מוצא אחד והמועסקים בני מוצא אחר, הפיצוץ הוא כמעט בלתי נמנע. ואין ספק שנעשו טעויות רבות וקשות בקליטת העליה, הן בידי המדינה והן בידי הקיבוצים. והיו גם כישלונות רבים. העובדה שהקיבוץ לא הצליח להיות אבן שואבת לעולים מארצות ערב והם לא היוו תחליף לעתודה האנושית של הקיבוץ שנספתה בשואה, היא אולי הכישלון הגדול ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית. יתכן שהיחס המנוכר והעוין לדת ולמסורת היה הגורם המרכזי לכישלון הזה. ויחד עם זה, היום, ששים שנה אחרֵי, ואחרי 20-30 שנות כתיבת היסטוריה "חדשה", העושה עוול כבד למדינה הקולטת ולקיבוצים הקולטים, הגיעה השעה לומר שגם אם נעשו טעויות, כולן היו מתוך רצון טוב ואצילי של אנשים שוחרי טוב שנרתמו בכל לבם ונפשם למשימה הציונית של קליטת העליה. ובסופו של דבר, עם כל הטעויות וכל הכישלונות, מדינת ישראל יכולה להתגאות במפעל האדיר של למעלה מהכפלת אוכלוסייתה היהודית, וקליטת ניצולי השואה ועולי ארצות ערב, במדינה צעירה ועניה שזה עתה יצאה ממלחמת קיום נגד כל מדינות האזור שפלשו אליה ביום הקמתה, שמספר הנופלים בה היה אחוז מאוכלוסייתה.

אפשר להבין את תחושת התסכול של בן עיירת הפיתוח שראה את הקיבוצניק המדריך אותו בתנועה, ואח"כ את הקיבוצניק המפקד עליו בצבא ולאחר מכן את הקיבוצניק המנהל שלו בעבודה, ועל תחושת היותו "ישראל השניה" לעומת "ישראל הראשונה". אולם היום, לאחר עשרות שנים, מן הראוי שנפסיק לְהַבְנוֹת זיכרון היסטורי מפריד, הסונט בחברי הקיבוצים על לא עוול בכפם ומציג אותם כדמות אפלה של משעבד לבן המתעמר בשכנו השחור. הרי התיאור הזה חסר שחר.

מן הראוי שניטיב להבנות היום את הזיכרון ההיסטורי האמתי, אודות החלוצים הקיבוצניקים והעולים החלוצים מייסדי קריית שמונה, שהתיישבו בספר ובנו יחד אזור לתפארת. אין לטייח את הבעיות, אין להכחיש את השגיאות, אין להדחיק את הכישלונות, אך יש להצדיע לאלה ולאלה על המעשה ההיסטורי הכביר שהיו שותפים להם.

* "ידיעות הקיבוץ"