הבלוג של אורי הייטנר

החורף האסלאמי השוטף את המזה"ת מזה למעלה משנתיים והטבח ההדדי בין הקנאות השיעית והקנאות הסונית שכבר הטביע בדם רבבות בני אדם, בהם אלפי ילדים, מעמיד באור קצת פאתטי את חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס.

במתקפת הראיונות שלו בכלי התקשורת, הכתובה והמשודרת, לכבוד יום העצמאות, הגדיר פרס את ה"אביב הערבי" כמרד של הדור הצעיר נגד הדור הקודם. את כישלון חזון המזרח התיכון החדש הוא הסביר בכך שיצחק שמיר לא קיבל את הסכם לונדון... ואולי, מפאת כבודו של מוסד הנשיאות, מוטב שאמנע מלחפש הגדרה קולעת לאמירות הללו.

הבעיה בחזון המזה"ת החדש לא הייתה רק בחוסר הריאליות שלו; הכשל העיקרי היה טמון בלִבת החזון עצמו. החזון דיבר על שלום, ובכך אין כל רע, להיפך – השלום הוא משאת נפש וראוי לחתור אליו ולרדפו, אף שהמציאות אינה נותנת לנו סיבות להיות אופטימיים באשר להיתכנותו בעתיד הנראה לעין. אולם חזונו של פרס הרחיק הרבה מעבר לשלום – הוא דיבר על טשטוש גבולות, טשטוש תרבויות, טשטוש זהויות. לא בבת אחת, אבל כבר בשלב ראשון הוא הסביר ש"אנו זקוקים לגבולות 'רכים', לא לגבולות נוקשים וחסומים... אין לנו צורך בהסתגרות מאחורי חומות, שכביכול נועדו לחזק את הריבונות הלאומית של כל צד... לא לשריין את הריבונות אנו צריכים על סף מאה ה-21 אלא לחזק את הממד האנושי". הוא הציע להחליף את מבנה המדינות במזה"ת לקונפדרציה. בפרקו "עולם המחר" הוא בז לקולקטיב הלאומי. "לא קולקטיב לאומי או מעמדי יהיה תכלית ההתארגנות החברתית, אלא הפרט... הדור הבא יתבסס יותר ויותר על הדגם האסיאני של פוליטיקה לאומית, שמקורותיה בעולם הערכים הכלכלי".

העולם הערבי דחה את החזון וראה בו קונספירציה ציונות להשתלטות על המזה"ת. כל מה שקרה במזה"ת מאז ועד היום, הפריך את כל תחזיותיו. אולם היום, כאשר אנו כבר "המחר" עליו כתב, אנו כבר "הדור הבא", פרס הולך הלאה.

במתקפת הראיונות הוא שיווק את חזונו החדש, אודות דעיכת המדינה שאינה יודעת לטפל בצרכים ובאתגרים של התקופה, והנהגת העולם החדש בידי התאגידים העסקיים הבינלאומיים, שיחליפו את המדינות המיושנות.

במאתיים השנים האחרונות חזינו בלא מעט חזונות קוסמופוליטיים, מהרומנטיקה הליברלית של אירופה במאה ה-19, דרך מהפיכת האינטרנציונל הסוציאליסטי והחזון המרקסיסטי של "פועלי כל העולם התאחדו" ועד "קץ ההיסטוריה" עם נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי. אף אחד מהחזונות הללו לא עמד במבחן ההיסטורי. אך בעוד אותם רעיונות קוסמופוליטיים נבעו מאידיאליזם וחלום על חברה יפה יותר, הגלובליזציה של התאגידים מבוססת על עגל הזהב – על רדיפת הבצע, על הערצת העושר והעשירים. כבר לפני שנים, נהג פרס לחזור שוב ושוב על המנטרה שבכל העולם הצעירים לובשים אותו ג'ינס ואוכלים אותו מקדונלד, כאיזה חזון שיש להתברך בו. אולם הפיכת המכנה המשותף השטחי של החיצוניות לחזון המחר של האנושות, עלול להביא למחיקת תרבויות, להשטחת האנושות ולהשלטת הפלוטוקרטיה - שלטון העשירים על כל העולם, וניצול תושבי העולם למען תאוות הבצע של הטייקונים הגלובליים השולטים באותם תאגידים.

פרס מיטיב לנסח את חזונותיו בשפת עתיד מלהיבה, אך חזונו הוא חזון בלהות.

בענווה אופיינית, סיפר פרס איך הסביר את סודות העולם החדש לאובמה ולפוטין, ששתו בצמא את דבריו של המנטור הגלובלי. ישראל קטנה עליו, כנראה, ועם סיום תפקידו, בכוונתו להתמסר לשיווק חזונו.

יש לקוות שאזרחי ישראל לא יתפתו אחרי הקסם הזוהר של עגל הזהב הגלובלי.  

* "ישראל היום"

האם הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" היא רק קוניוקטורה קואליציונית, או שהיא ביטוי למשהו עמוק בחברה הישראלית?

בלי קשר לעתידה של הברית הפוליטית הזאת, אני מאמין שהיא אינה מקרית. בתכנים חברתיים ותרבותיים, הפוליטיקה צועדת תמיד אחרי החברה. בחברה הישראלית מתחוללים בדור האחרון תהליכים מרתקים, שצפויים לחולל שינוי עומק תרבותי וחברתי בעשרים השנים הבאות. כעת, התהליכים הללו מגיעים גם למערכת הפוליטית.

תהליך אחד הוא התחדשות יהודית בחברה החילונית – מה שהחל לפני 25 שנה כ"פניה אל ארון הספרים היהודי" בקרב אליטה אינטלקטואלית מצומצמת, היה למהלך חברתי מקיף של התחדשות יהודית רבת פנים; בתי מדרש חילונים, פלורליסטיים ומשותפים לחילונים ודתיים, קהילות מתפללות רבות, מכינות קדם צבאיות, מדרשת שילוב, ישיבות חילוניות, יצירה יהודית בתחומי האמנות השונים ובעיקר במוסיקה ועוד ועוד. אי אפשר עוד לפטור זאת כ"טרנד" חולף. מדובר במהלך עומק המקיף רבבות ישראלים, אם לא יותר.

תהליך שני, אף שאינו מוכר תחת הכותרת הזאת, הוא התחדשות יהודית בציונות הדתית – מהפיכה פמיניסטית, מניינים שוויוניים, פתיחות כלפי החילונים, התמתנות משמעותית של אובססיית ה"צניעות", היפתחות ליצירה אמנותית חופשית בתחומי הקולנוע, השירה האמנות הפלסטית ובעיקר, זקיפת גו והסרת רגשי הנחיתות בפני החרדיות. לא עוד פחד מפני סטיגמות כ"דתי לייט" ו"חפיפניק".

תהליך שלישי הוא תחיית המסורתיות ובפרט המסורתיות המזרחית כאופציה לגיטימית ביהדות, ולא כסרח עודף אלקטורלי של ש"ס...

בראשית דרכה של ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, הייתה בה נימה לעומתית כלפי הדתיים: טענות על הדתיים שתפסו מונופול על היהדות, קריאה לשחרר את היהדות מכבלי הדת וכו'. ובמגזר הדתי לאומי הייתה חשדנות רבה כלפי ההתחדשות היהודית כ"רפורמה חדשה", רחמנא לצלן. אגב, היום יש יותר ויותר פתיחות במגזר הדתי לאומי, גם כלפי הרפורמים והקונסרבטיבים. אולם תנועות ההתחדשות היהודית במרחב החילוני ובמרחב הדתי נפתחו מאוד זו לזו, והתקרבו מאוד אהדדי.

את המהלך ההיסטורי הזה אי אפשר להפסיק. אל מול תהליכים מפרקים של הקצנה דתית ואנטי דתית, פוסט ציונות והקצנה לאומנית – התהליכים המחברים והבונים היו לזרם המרכזי של החברה הישראלית, זרם של התחדשות מרכז ציוני, יהודי דמוקרטי.

תהליך הנמכת הגדרות בין המגזרים ילך ויגבר. לא עוד חלוקה דיכוטומית לחילונים ודתיים, אלא רצף של ביטויים שונים לזהות היהודית והתרבות היהודית בחברה הישראלית. תהיינה יותר ויותר מסגרות חינוכיות וקהילתיות משותפות למגוון הזה, ברמות שונות של שותפות. החברה הישראלית תיקח אחריות על המשך היצירה היהודית, תוך כבוד לשונות ולמגוון הזהותי של היהדות בת זמננו. אני מאמין, שהתהליכים הללו לא יפסחו גם על היהדות החרדית, שתפתח יותר ויותר לחברה הישראלית ותיטול אחריות רבה יותר בתחומי הביטחון, הכלכלה והחברה.

מרכיב משמעותי בהתחדשות היהודית, הוא בחתירה לצדק חברתי, ברוח חזון נביאי ישראל, החקיקה הסוציאלית של התורה, האחריות החברתית של חז"ל, האחריות הקהילתית בקהילה היהודית, והחזון החברתי של התנועה הציונית לגווניה.

אני מאמין שגם התהליך הזה ילך ויעמיק. גם בנושא החברתי - אל מול התהליכים המפרקים, כמו המרוץ המטורף אחרי העושר, תרבות הג'ונגל שבה קומץ החזקים אוכלים את החלשים, הסגידה לכסף והערצת הטייקונים, תרבות הריאליטי, ההפרטה הקיצונית שפגעה קשות במדינת הרווחה, יתחזקו הגורמים הבונים והמאחדים. הערבות ההדדית תחזור לתפוס מקום מרכזי בסולם הערכים הישראלי, ברמת הפרט, הקהילה, המגזר העסקי והמדינה. המדינה תשוב ותיקח אחריות רבה יותר על החינוך, הבריאות והרווחה; מדינת הרווחה הישראלית תקום לתחיה. אך המדינה אינה חזות הכל. אני שולל את ההנגדה המלאכותית בין צדקה וצדק. חברה, שהערך העליון שלה הוא ערבות הדדית, אינה משליכה הכל על המדינה. הקהילה תתחזק, הן הקהילה העירונית והן הקהילה הכפרית, כולל הקיבוץ. ניצני הקואופרציה המתחדשת, כהמשך קונסטרוקטיבי למחאה החברתית, מבשרים שינוי חברתי משמעותי.

והשלום? בנושא זה אני פחות אופטימי. בניגוד לחברה, לכלכלה ולתרבות, התלויים בעיקר בנו, השלום מותנה בנכונות הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. לעולם אסור להתייאש, אך כנראה שהדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין. כנראה שהיום הגדול, שבו נוכל להחזיר את החרב לנדנה, אינו ממתין לנו מעבר לפינה.

הציונות מעולם לא ביקשה רשות מהערבים ואילו ביקשנו – לא הייתה לנו מדינה. וגם בעתיד לא נבקש רשות, ונמשיך לבנות את המדינה, לקלוט עליה, ליישב את הארץ, לפתח את התרבות היהודית הישראלית, לבנות חברה צודקת וכלכלה חסונה, ולהגן על היש הזה מפני חורשי רעתנו. בדרך הזו, יבוא יום שגם הערבים ישלימו עם המציאות הזאת. היום ההוא יהיה יום השלום.

* "עולם קטן"

בלוז מדרגות הרבנות / "הכל עובר חביבי"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 8.4.13

בליל שבת הלך לעולמו הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר, לשעבר עורך "מעריב". דנקנר היה אחד העיתונאים המוכשרים ביותר בישראל, ואחד השנויים ביותר במחלוקת. המחלוקת לא הייתה על כישרונו – הכישרון היה מעל ומעבר לכל ספק. אבל הוא היה פובליציסט קונטרוברסלי, לא אחת גם פרובוקטור, נהג להתבטא בקיצוניות וחריפות והפתיע בעמדות בלתי צפויות, בלתי שגרתיות, חתרניות ובלתי מקובלות בברנז'ה העיתונאית, אך גם לא כפופות אוטומטית לאף ברנז'ה אחרת. הוא הסתכסך עם חבריו הטובים ביותר בשל נכונותו ללכת עד הסוף עם האמת שלו.

בדרך כלל, העמדות שלו היו רחוקות משלי, ובעיקר תמיכתו הבלתי מסויגת באנשי שררה מושחתים כמו עופר נמרודי, אריה דרעי ואהוד אולמרט, אותם הציג כקורבנות רדיפה של הממסד.

אולם בעיניי הוא קנה את עולמו, בתרומה גדולה מאוד לחברה הישראלית – הביוגרפיה על חברו דן בן אמוץ, שבה שחט את אחת הפרות הקדושות של המיליה התרבותי הישראלי, כאשר חשף את מעלליו המיניים, ותאר אותו כצייד קטינות אובססיבי, מתוך יצר אדנות, תוך שהוא מסתייע בקבוצה של עוזרים. לכאורה, לא היה בכך חדש; גם אם הפרטים לא היו מוכרים, הוללותו המינית של דן בן אמוץ לא הייתה סוד והוא עצמו תיעד אותה ברברבנות בספרו "זיונים זה לא הכל". אולם הפרברסיה בה הוצג אורח החיים הזה בספרו של דנקנר, והסערה האדירה שפרסום הספר חוללה, הם בעיניי אבן יסוד בשינוי השיח הישראלי, והפיכת המאצ'ואיזם השוביניסטי של ציד בשר נשים, ממושא הערצה, למושא של קלון.

אין ספק שבעשרים השנים מאז צאת הספר חלה מהפיכה ביחס לנשים בחברה הישראלית. הספר אינו הגורם היחיד לכך, אבל תרומתו לשינוי הזה גדולה מאוד, עד שספק בידי, אם בלעדיו האנס הסדרתי משה קצב היה יושב היום בכלא.

אני אהבתי את דנקנר בעיקר כסופר – את סיפוריו הקצרים, מלאי ההומור, בעיקר הומור עצמי, הרבה פעמים הומור מרושע; את סגנונו השנון, את דמיונו הפורה ואת נטייתו לשלב בספריו מציאות עם דמיון, דמויות אמתיות עם דמויות בדויות, תוך שהוא משאיר בידי הקורא את הספק היכן נגמרת המציאות ומתחילה הפנטזיה.

"בלוז מדרגות הרבנות" הוא השיר היחיד, הידוע לי, שהוא כתב. השיר הוא מנקודת מבטה של מאהבת, "האישה השניה",  של גבר, המבטיח לה שאו-טו-טו הוא יתגרש ויאפשר לאהבתם לצאת מן הארון ולהתממש; והיא מחכה בכיליון עיניים להודעתו על הגירושין מאשתו, וממתינה וממתינה וממתינה. את השיר, בלחנו של יובל דור, מבצעת להקת "הכל עובר חביבי" עם הסולנית שלומית אהרון, אחת הזמרות המוכשרות ביותר בישראל, בעלת הקול האדיר, שבשיר הזה היא בשיאה.

אני קשור לשיר הזה במיוחד, כיוון שהוא שובץ בהצגה "ארבע שמועות וחתונה אחת", של התיאטרון הקהילתי של מתנ"ס הגולן, בו שיחקתי שנים אחדות. כל החומר בהצגה היה מקורי – נכתב בידי אפרת נתניאל, הבמאית והמורה של התיאטרון, על פי חומרים שעלו מחיי השחקנים וחיי הקהילה, אך שיבצנו בתוכו את השיר הזה.

אתה מביט בי ברצינות / אתה אומר: "קצת סבלנות..." / אתה תמיד אומר לי שהכל יהיה בסדר // בינתיים יש לנו דירה קטנה של חדר / לאחרי הצהריים / פעמיים בשבוע / לך זה נוח ונעים / ממש סידור קבוע // אבל אני רוצה / שיום אחד בקול רוטט - / תבוא ותספר לי / שסוף סוף קיבלת גט! // אז ארקוד על מדרגות הרבנות... / אני אפריע למנוחה של השכנים / ואחבק בחום את כל הדיינים / ואכסה בנשיקות את הפנים / של כל השמשים וכל הרבנים / אני ארקוד על מדרגות הרבנות... // נמאס לי כבר להסתתר / להיכנע ולוותר / אתה אומר לי: / "עוד מעט נצא לאור. / זה לא בוער..." // אצלי זה לא מפסיק לבעור / לא אכפת לי שיגידו / שהרסתי משפחה / ולא אכפת לי שכולם / ירחמו על אשתך // אבל אני רוצה / שיום אחד בקול רוטט - / תבוא ותספר לי / שסוף סוף קיבלת גט! // אז ארקוד על מדרגות הרבנות... // אתה אומר: "חכי עוד חודש, / עוד חודשיים עוד שנה" / אני יושבת ומחכה / וממתינה וממתינה / וממתינה וממתינה / וממתינה וממתינה / וממתינה!