הבלוג של אורי הייטנר

ימים אחדים לאחר רצח אמיל גריצווייג, פרסם אמנון דנקנר ב"הארץ" מאמר שייזכר לדיראון עולם כאחד הטקסטים המגונים והגזעניים ביותר בתולדות הפובליציסטיקה הישראלית: "אין לי אחות". במאמר זה השתלח דנקנר בהתנשאות וניכור קיצוניים כלפי עדות המזרח ותרבותם וקרא לצאת נגדם למלחמת חורמה, אך לא לכנות אותה "מלחמת אחים" כי אין הם האחים שלו. מאמר זה התווסף למאמר השתלחות שכתב כשנתיים קודם לכן, בו כינה בהכללה מתנשאת את בוחרי הליכוד "מוכרי החמוצים".

דנקנר, שנהנה לחולל מהומות, נהנה בימים הראשונים מהסערה שחולל, אולם כנראה שהיא חוללה בו טלטלה. מאז אותו מאמר חל שינוי מדורג, אך בדיעבד – דראסטי, בעמדותיו. הדבר הגיע לשיא בהתייצבותו לצד אחד הפוליטיקאים המושחתים ביותר בתולדות המדינה, העבריין לוקח השוחד אריה דרעי, בטענה שהוא נרדף בשל היותו מזרחי וחרדי.

מאז, דנקנר מיצב עצמו כיריב שלטון החוק ומוסדות האכיפה, מה שבא לידי ביטוי בעיקר בהתייצבותו המוחלטת לצד פוליטיקאי מושחת נוסף, אהוד אולמרט. אמנם הוא לא טען שאולמרט נרדף בשל היותו אשכנזי, חילוני ועשיר, אך טענתו הייתה אבסורדית עוד יותר – לטענתו אולמרט נרדף כיוון שעמד להביא לשלום עם הפלשתינאים...

מן הדברים שכתבתי עד כה, ניתן להסיק שבצמתים רבים, במרבית הצמתים, אמנון דנקנר היה מבחינתי מן הצד השני של המתרס. בהיותי דובר ועד יישובי הגולן גם התעמתתי עמו באולפן "פופוליטיקה".

ואף על פי כן, הזדעזעתי מגילויי השמחה על מותו, בפייסבוק וברחבי הרשת, מצד אנשי "שמאל", הרואים בו בוגד שערק משורותיהם. מעבר לסלידתי מן המנהג הפרברסי והנפסד של הבעת שמחה על מוות, סלדתי בעיקר מן הסיבה המרכזית לאותה שמחה – הביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ, שניפצה את דמותו המיתית ושחטה את הפרה הקדושה שהוא היה בעיני חלק מן הציבור.

אני רואה בביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ את תרומתו הגדולה ביותר לחברה הישראלית, שאת פירותיה אנו קוטפים היום, כעבור עשרים שנה. אמנון דנקנר, שיצא באומץ רב נגד המיליה החברתי והתרבותי אליו השתייך, שינה את השיח הישראלי, בכל הנוגע למאצ'ו הישראלי, ליחס לנשים וליחס למין. הוא תרם יותר מכל אחד אחר, לכך שהיום גיבור התרבות אינו מי שמיטיב "להשכיב" כמו שיותר "נקבות", ואישה ונערה מתוארת הרבה פחות מבעבר במושגים משפילים של "נותנת", "מזרון" וכו'. הדיון הציבורי שהביוגרפיה שהוא כתב חולל, הביא למהפכה חברתית בישראל, לא פחות.

אלמלא אמנון דנקנר וספרו על דן בן אמוץ, ספק רב האם האנס הסדרתי משה קצב היה יושב היום בכלא. עובדה זו חזקה וחשובה יותר מכל הצדדים הבעייתיים בביוגרפיה שלו.

אמנון דנקנר היה עיתונאי וסופר מצוין, אמן הסיפור הקצר, בעל דמיון יוצר, הומור ושנינות. היכולת הסיפורית שלו, החיבור בין מציאות ודמיון, ריאליה ופנטזיה, דמויות אמתיות ובדויות היו סימן ההיכר של כתיבתו הייחודית. טוריו הסיפוריים בעיתונים הרבים בהם כתב, שאת חלקם קיבץ בספרים (כמו "הפסטו של השכן ירוק יותר") הם תרומה חשובה לתרבות הישראלית.

יהיה זכרו ברוך!

* "ישראל היום"

לפני ימים אחדים, גיניתי בדף הפייסבוק שלי את חילול זכרם וכבודם של קורבנות השואה – פרסום תמונות מגטו ורשה שבהן טושטשו פניהן של נשים, בעיתון החרדי "בקהילה". בעקבות הפרסום הזה, במשך ימים אחדים היוויתי מוקד לתשפוכת של שנאה והסתה מצד גורמי ימין כהניסטי. זה לא חדש. מזה קרוב לשלושים שנה אני מרבה לכתוב נגד התופעה ההרסנית של הכהניזם וענפיו – הטבח במערכת המכפלה והערצת הרוצח, רצח רבין ותאוריות הקונספירציה בעקבותיו, "תג מחיר" ופעולותיו החמורות נגד ערבים ונגד צה"ל וכד', ובדומה לתמונת הראי של התופעה הזאת – השמאל הרדיקאלי, אני רגיל להשמצות ומתקפות של הפנאטים למיניהם, שהאיום הגדול ביותר עליהם הוא מצד המרכז הציוני הדמוקרטי בישראל.

מה שמעניין במתקפה הנוכחית, הוא הדינמיקה החולנית של ציד המכשפות הזה.

במשך שעות אחדות התנהל בעקבות הדברים דיון ענייני ומכובד, שרוב המשתתפים בו תמכו בעמדתי ואחרים טענו שגם פרסום תמונות מהשואה ובו נשים וגברים ערומים אינו מכבד את זכרם (איני מסכים עם הטענה הזאת, אך היא בהחלט לגיטימית וראויה לדיון). ואז, כעבור שעות אחדות, החלה המתקפה.

נורה פגז ראשון – NIF

כלומר – הקרן החדשה לישראל (או הקרן לישראל חדשה, בתרגום מילולי מאנגלית). הפגז היה הקוד: קדימה הסתער.  

מה הקשר? שאל מישהו, ונותנת הטון השיבה: "הוא עובד אצלם".

לא אחזור כמובן על תשפוכת דברי הבלע והשקרים, אומר רק שהשרשור עלה על גדותיו בשנאת ישראל. אני רק רוצה להציג את הדינמיקה החולנית של ציד המכשפות; איך זה עובד.

ובכן, ד.ה., נותנת האות למתקפה, שכנראה ערכה תחקיר אודותיי, מצאה חטא חמור בעברי (הקרוב): חתמתי על גילוי דעת של תמיכה בתכנית של תנועת "נאמני תורה ועבודה" לשינוי הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה בישראל, שעיקרו ביזור שירותי הדת והעברת האחריות על תקציבי הדת לידי הקהילה. כמובן, שצעד כזה יאפשר גם תקציב לקהילות שאינן אורתודוכסיות, רחמנא לצלן, או לקהילות נאו-אורתודוכסיות וכו', שהנם שיקוץ נתעב בעיניי הכת הפנאטית.

לטענת ד.ה., "נאמני תורה ועבודה" ממומנים בידי הקרן החדשה לישראל, הממומנת בידי קרן פורד, שהנה קרן אנטישמית שנועדה להרוס את מדינת ישראל. מקור המידע לדברים שכתבתי היה אתר ynet שהוא, לטענתם, השופר של הקרן, והעלאת הידיעה נועדה להסית נגד החרדים.

וכאן מציגה ד.ה. את החזון והמטרות של מרכז "יובלים" שאני עומד בראשו, אותו הורידה מן האינטרנט. "יובלים" הנו מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית. פלורליזם ביהדות הוא כמובן שיקוץ, בעיני הכת הפנאטית. שואלת ד.ה. האם גם המרכז הזה ממומן בידי קרן פורד האנטישמית?

מרגע שהיא שאלה את השאלה, התשובה היא בגוף השאלה. כלומר, אם היא שאלה האם הקרן החדשה מממנת את "יובלים", מעצם השאלה נובעת התשובה החיובית. אם כן, אני עובד בקרן פורד האנטישמית, ומטרתי היא לפרק את מדינת ישראל ולכן כתבתי את הדברים.

במסגרת תשפוכת ההסתה הנוראית, הסבירה ד.ה. שהיא אכן שונאת את "המינים". ומיהם המינים? אני, כמובן. הרפורמים, מיותר לציין. "נאמני תורה ועבודה", שהרי הם ממומנים בידי האנטישמים. רבני צהר. הרב דוד סתיו, המועמד לתפקיד הרב הראשי. נפתלי בנט, שחבר ל"שונא ישראל" יאיר לפיד. תנועת "בני עקיבא" בשל שיתוף פעולה מסוים עם סתיו שפיר (אוי אוי אוי...). רשימה חלקית, רק מהמתקפה האחרונה. כך שאני בהחלט נמצא בחברה טובה.

****

כמה עובדות, לבחינת הדינמיקה.

א. ארגון "נאמני תורה ועבודה" הוא ארגון דתי אורתודוכסי, השואף להשפיע על השתלבות הציבור הדתי והחרדי בחברה הישראלית והתחברותם למודרנה, למדע וכו'. חברי הארגון הם בעלי עמדות מגוונות בסוגיות המדיניות, מן האיחוד הלאומי ועד מימד. אין לי מושג מי מממן אותם וזה גם לא מעניין אותי. זהו ארגון המקדם את החברה הישראלית לכיוונים חיוביים.

ב. איני שייך ל"נאמני תורה ועבודה" ולו בשל העובדה שזהו ארגון דתי אורתודוכסי ואילו אני, אינני דתי. ואכן, חתמתי על אותו גילוי דעת, כיוון שאני תומך ברעיון.

ג. מרכז "יובלים" אינו מקבל כל סיוע מהקרן החדשה לישראל. אבל אין לי כל בעיה ואף אשמח לקבל תמיכה מהקרן. המרכז מקדם סדר יום של העמקת צביונה היהודי והציוני של החברה הישראלית, ברוח פלורליסטית, וכל גורם שיסייע לו תקציבית, יסייע לקידום סדר היום הזה, ועל כך יבורך. דווקא מאחר ואני מתנגד בתוקף לחלק מן הארגונים הנתמכים בידי הקרן, ואף כתבתי על כך לא פעם דברי ביקורת חריפים, אשמח במיוחד לגייס משאבים דווקא מן הקרן הזאת, בידיעה שכל שקל שיגיע לארגון כמו "יובלים", הוא שקל פחות לארגון כמו "עדאלה", להבדיל. כך, שאם אכן "נאמני תורה ועבודה" מקבלים משאבים מהקרן החדשה, הם עושים מצווה כפולה – גם מקבלים משאבים למטרה חיובית וגם גורעים משאבים ממטרה שלילית.

אך ראו את הדינמיקה: כיוון שחתמתי על גילוי דעת של "נאמני תורה ועבודה", שלטענת הכותבת ממומנת בידי "קרן פורד" האנטישמית, מן הסתם גם הארגון אותו אני מנהל ממומן בידי אותה קרן, ומכאן שאני "עובד אצלם", ומכאן שכל דבר שאני עושה וכותב, נובע מאג'נדה אנטישמית בלה בלה בלה. זוכרים את הפרסומת על החברה של החבר של החברה של החבר...?

מצחיק? זה היה יכול להיות מצחיק, אבל החוגים הפנאטיים המוסתים בידי האנשים הללו, הם אנשים חסרי הומור. הם כבר הובילו לכמה מן הפשעים החמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, כך שאין להקל ראש בחומרת ההסתה.

עם זאת, אני מודה שכאשר אני קורא את תשפוכת השנאה הזאת, אני בעיקר מרחם על האנשים הללו. איזה טעם יש לחיים כאלה, הרוויים בשנאה, שכל כולם רק שנאה? מסכנים.

* "חדשות בן עזר"

התכנית "שש עם עודד בן עמי" הפגישה את ח"כ איילת שקד ואת פעילת פיגוע מרמרה ח"כ חנין זועבי, לעימות בנושא ההתנצלות הישראלית. זועבי תקפה בעימות את ארדואן על שקיבל את ההתנצלות הישראלית.

במהלך העימות כינתה זועבי את איילת שקד "נחותה" לעומתה, וזאת למה? כיוון שהיא, זועבי, ילידה ועמה – עם של ילידים. היא לא באה לכאן מבחוץ כמו שקד.

המשפט הזה הוא הזועביזם המזוקק: אנחנו, היהודים, נטע זר בארצם של הפלשתינאים. והמסקנה המתבקשת היא טיהור אתני של הארץ מן הפולשים היהודים.

מן הראוי שכל אלה שגינו את יאיר לפיד על שפסל את הזועביז מחברות ב"גוש" פוליטי, יביטו במראה ויבחנו את עצמם, האם הם רואים עצמם שותפים פוליטיים של הזועביזם.  

* "חדשות בן עזר"